הפוסט הנחיות בענייני טהרה ואישות בעת מלחמה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

"רגע מרומם וממלא השראה בחיי! הפעם הראשונה שלי במקווה הרגישה 'טבעית' כל כך. כעת אני מרגישה מוכנה לעמוד תחת החופה ולהתחיל את החיים החדשים כאישה נשואה. מתוך הכרת תודה ואהבה גדולה להשם…" (רוני)

"…זו הייתה חוויה מדהימה, רוחנית ומרגשת. אני ממליצה לכל כלה יהודייה להצטרף לחוויית ההכנות למקווה ולטבילה. את חייבת את זה לעצמך, כדי לחוות את התחושה הזו. תודה רבה! זה הפך את ההכנות לחתונה שלי למשמעותיות הרבה יותר…" (מישל)

"…איזו דרך מופלאה להתחיל בה את החיים החדשים שלי. ואני חשבתי שאני הולכת למלון מפנק אחרי החתונה… נראה שקיבלתי טעימה מוקדמת! וואו! המקום פשוט יפהפה! תודה רבה!" (תמי)

"איזו חוויה חדשה ונפלאה! זה היה כל כך יפה ושלוו. זיכרון שאנצור…" (נעמי)

"הגעתי למקווה הערב, וזה לא היה מפחיד בכלל! נהניתי כל כך וזה היה מיוחד ממש! תודה רבה! (מליטה)

"הרגע הזה יישאר אתי הרבה אחרי שטקס החתונה יסתיים והלהקה תחזור הביתה. כך זה מרגיש להיות כלה יהודייה…" (דני)

"זו הייתה חוויה נפלאה ומלאת שלווה. אזכור את הפעם הראשונה שלי במקווה תמיד. זה היה משמעותי כל כך להגיע כאן בערב שלפני יום החתונה שלי…" (מישל)

"זו הייתה חוויה בלתי נשכחת! חוויה שאזכור לנצח! זה גרם לי להרגיש כמו כלה יהודייה אמיתית" (סימון)

"אני לא דתייה כל כך, ידעתי שאני רוצה ללכת למקווה לפני החתונה שלי, אבל קצת חששתי. היו לי כמה שיעורי הכנה עם רבנית חמה להפליא ומאד עדכנית, כך שהייתי ממש נרגשת לקראת החוויה.

החוויה עצמה הייתה הרבה יותר רוחנית ומרוממת מכל מה שתיארתי לעצמי… הבלנית גרמה לי להרגיש כל כך בנוח!… לא הכרתי אותה, אבל היא בהחלט תרמה לכך שהחוויה הזו היא אחת החוויות הכי חיוביות שחוויתי כיהודייה!" (אמה בלום) 

הפוסט תגובות של כלות בעקבות הטבילה שלפני החתונה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

בשורה התחתונה, יש לומר, ההתנגדויות הללו עולות כתוצאה מאי-הבנה יסודית. טומאה וטהרה, הן עניין רוחני ולא מושג פיזי. 

הלכות הטומאה, הנידה והטבילה במקווה שייכות לאחת הקטגוריות של מצוות התורה, קטגוריה הידועה בשם "חוקים" – חוקים אלוקיים שאין להם הסבר ונימוק. הם אינם מובנים בהיגיון פשוט, כמו הציווי שלא להרוג או שלא לגנוב, או כמו המצוות שיש להן משמעות סמלית והנצחה של אירועים היסטוריים בעברנו, כמו חגי פסח וסוכות. הלכות הטומאה והטהרה הן סופרה-רציונליות, מעל ההיגיון והנימוק. דווקא בשל היותן ברמה רוחנית גבוהה כל כך, כזו שמעבר ליכולת האינטלקט האנושי להבין, הן משפיעות וקשורות לחלק נעלה מאד של הנפש, חלק שגם הוא נשגב מהיגיון לחלוטין. 

אבל, גם אם הדעת האנושית איננה יכולה להבין את החוקים האלוקיים הללו בצורה הגיונית, מכל מקום, אנחנו יכולים לנסות ולהבין אותם בצורה רוחנית ולחפש אחר המשמעות הפנימית שלהם. בחיפוש הזה, ההשקפה הפילוסופית החסידית היא לעזר רב, שכן לימוד החסידות מגלה את ההיבט הפנימי של התורה, ה"נשמה" שבה, ויכול להוביל אותנו לאזורים מחשבתיים ותפיסתיים שבלי לימוד החסידות לא יכול האינטלקט האנושי להגיע אליהם. החסידות שואפת להנכיח את האלוקות השוכנת בכל דבר, ומאירה את השורש הרוחני למציאות הגשמית. 

טומאה כהיעדר קדושה

התורות החסידיות מבארות כי מהותה של טומאה מוגדרת כ"היעדר קדושה". הקדושה מכונה "חיים" ו"חיות"; מה שמאוחד עם ונובע ממקור כל החיים – הבורא. הפילוסופיה החסידית ממשיכה לבאר כי איחוד שלם עם הקב"ה, קדושה אמיתית, פירושו שמציאותו העצמאית של אדם מצויה במצב של ביטול, התבטלות אישית לאלוקים. מן הצד השני, מה שמרוחק או נפרד ממקורו האלוקי מכונה "מוות" ו"טומאה". על פי התורה, מוות הוא הסיבה הבסיסית לכל טומאה, ואשר על כן, הטומאה החמורה ביותר נובעת ממגע בגוף מת.

כוחות הרוע מכונים בטרמינולוגיה הקבלית והחסידית – "סטרא אחרא", "הצד האחר". הם מה שנמצא "בחוץ", מה שמרוחק מנוכחותו וקדושתו של הקב"ה. הכוחות הללו משגשגים במחוזות שבהם נוכחות הבורא נסתרת וכמעט שאיננה מורגשת, היכן שבקושי נוכחת קדושה. במקום שבו הקב"ה מורגש פחות, יש באופן טבעי יותר מקום ל"התנגדות" אליו. לפיכך, מנקודת מבט רוחנית, הדבר הרע ביותר, הטמא ביותר באדם, מעל כל דבר אחר, היא תחושת העצמי: דחיקה של הנוכחות האלוקית ויצירת חלל ריק, ריק שאמורה לשכון בו נוכחותו של הקב"ה. 

זוהי המשמעות העמוקה, על פי תורת החסידות, למשפט "לגרום לחילול השם", אסור לאדם ליצור חלל – מקום שריק מנוכחותו של הבורא. זוהי הסיבה לדברי חז"ל שגאווה שקולה לעבודה זרה, שכן עבודה זרה, במהותה, משמעה שמתייחסים לדבר כלשהו כבעל מציאות עצמאית מהבורא, העומדת על שלה – במקומו של הקב"ה.  

אם כן, אם נפשיט את המילים "טהור" ו"טמא" מקונוטציות גשמיות של ניקיון ולכלוך, ונעסוק במשמעות הרוחנית האמיתית שלהן, נראה כי מה שהן באמת מסמלות הוא הנוכחות או ההיעדר של קדושה.

הבחנה חשובה בין שני סוגים של טומאה

בנקודה זו אנחנו חייבים לשאול את עצמנו: מדוע קיימת טומאה בעולם? איזו מטרה היא משרתת בעולמו של הקדוש ברוך הוא? 

"זה לעומת זה ברא אלוקים", אומר לנו קוהלת, וכפי שהחסידות מפרשת זאת, לכל דבר בתחום הקדושה – יש את המקבילה שלו בתחום הטומאה. 

מצד אחד, הממדים הסותרים הללו נבראו כדי שתהיה לנו "בחירה חופשית" בהתנהגות שלנו. בעומק יותר, מסבירה החסידות, כאשר אנחנו דוחים את הרע ובוחרים בטוב, ויתרה מזו, כאשר אנו הופכים את הרע עצמו לטוב, אנחנו מעלים לא רק את עצמנו אלא גם את העולם כולו, ומקרבים אותו לשלמותו האולטימטיבית. 

אם כן, המטרה האולטימטיבית של הטומאה, "הצד האחר", היא כדי שבאמצעותם אנו נתרומם לדרגות גבוהות יותר. כפי שאומר הפתגם החסידי, "ירידה לצורך עלייה", וכך ההסתר של הקב"ה מפנה דרך לגילוי גדול יותר. כשנשמה יורדת לעולם הזה, לדוגמה, לשכון בתוך גוף גשמי, היא עוברת תהליך של ירידה בלתי נתפסת ממצבה הקודם כישות בעלת קיום רוחני טהור. מטרתה של הירידה הזו, מכל מקום, היא כדי הנשמה תתעלה עוד למעלה יותר בקשר שלה אל הקב"ה, ותגיע לדרגה גבוהה יותר מזו שהייתה לה קודם ירידתה לעולם הזה. את העלייה הזו אפשר להשיג רק באמצעות הירידה לגוף גשמי, באמצעות עבודת השם בעולם הגשמי התחתון.

מצד אחד, העולם הזה מלא בהעלם האור ובטומאה, אך מצד שני, רק באמצעות המאבק וההתמודדות בעולם הזה, יכולה הנשמה לעלות גבוה יותר.

עלינו להבחין, אם כן, בין שני סוגים של טומאה, שני סוגים של "ירידה". ישנה הטומאה שאנו יוצרים בעצמנו כאשר אנו דוחקים החוצה את נוכחותו של הקב"ה באופן מכוון, ובכך יוצרים חלל ריק, וישנה הטומאה שהקב"ה יצר מלכתחילה כחלק מן העולם שלנו.

ההבחנה הזו חיונית להבנת ההלכות הקשורות לנידה. הטומאה הנובעת מחטא, היא חלל שאנו יוצרים, והוא מוריד אותנו. טומאת הנידה, לעומת זאת, היא חלק מובנה מהמחזור החודשי הטבעי של האישה. ה"ירידה" שלה מרמת שיא של פוטנציאל קדושה (כלומר, כאשר האפשרות ליצירת חיים אפשרית) אין פירושה שהיא, חס ושלום, "חוטאת", "שפלה", "נחותה" או מתויגת באופן שלילי כלשהו. ההפך הוא הנכון. דווקא מפני שיש באישה קדושה עצומה כל כך, ביכולת האצורה בה ליצור, כמעט יש מאין, חיים חדשים בתוך גופה, דווקא משום כך יש את האפשרות לטומאה רבה יותר – אך גם לעלייה גדולה יותר בעקבותיה. 

ננסה להעמיק בהבנת הרעיון שככל שרבה הקדושה, כך רבה האפשרות לכוחות הטומאה להיכנס למקום זה. אין כאן סתירה למה שנאמר קודם לכן, שכוחות "הצד האחר" יכולים לשגשג בהיעדר קדושה. כוחות הרוע מכונים גם "קליפות", לא רק מפני שהן מסתירות ומעלימות את ניצוצות הקדושה הפנימיים המעניקים חיים לכל המציאות, אלא גם מפני, שבדומה לקליפת פרי, הן יכולות לקבל את החיות שלהם רק כשהן מחוברות לאותו ניצוץ פנימי, החלק החי באמת. כאשר הן מופרדות מהחלק הפנימי, אין להן עוד קיום והן "מתות".

אם כן, יתר קדושה יכול להעניק "מקום" לכוחות החיצוניים לשאוב את הקיום שלהם, ממש כמו, לדוגמה, חבית של מי שתייה העולה על גדותיה, שהמים הנשפכים ממנה עשויים להשקות עשבים שוטים. 

לאור זה, נוכל להבין את ההסבר של הרבי מקוצק, שהטומאה יכולה לשכון רק במקום שהייתה בו קדושה. נוכל לקשור את זה להבנה שלנו לסוג הטומאה של הנידה.

התורה אומרת כי כאשר אישה יולדת, היא נמצאת במצב של נידה למשך זמן משתנה: בלידת זכר היא נטמאת למשך שבעה ימים, ובלידת נקבה, למשך ארבעה עשר ימים.   

מדוע שתהיה הלידה קשורה בטומאה? הרבי מקוצק מסביר שטומאה יכולה לשכון רק במקום שיצאה ממנו הקדושה. התלמוד אומר כי הקב"ה בכבודו ובעצמו מעורב בכל לידה, שלא באמצעות כוחות אחרים כ"שליחים". מסיבה זו יש דרגה גבוהה מאד של קדושה בלידה, בלידה מעורב אחד הכוחות הנשגבים ביותר של הקב"ה, היכולת לברוא יש מאין. לאחר הלידה, הקדושה העצומה הזו, הכוח האלוקי העוצמתי הזה, "עוזב", וישנו פוטנציאל רב יותר לטומאה. מכאן נוכל להמשיך ולהניח שהסיבה לכך שבלידת נקבה ישנה תקופה ממושכת יותר של טומאה, היא מפני שבגופה מצוי הכוח האלוקי ליצירה של עוד חיים חדשים מן ה"אין". בשל הפוטנציאל הרב יותר לקדושה, יכולה להיות טומאה רבה יותר.

הדבר נכון גם ביחס למחזור החודשי של האישה: בכל חודש, פוטנציאל הקדושה הגדול הזה, יכולתה של האישה להיות קשורה לכוח הנשגב של בריאה חדשה, מגיע לשיא בגופה ("עלייה"). כאשר הפוטנציאל הזה איננו ממומש והקדושה עוזבת, השאריות, שכעת הן נטולות חיים, מוסרות מן הגוף. ולכן ה"ירידה" הזו היא כר לטומאה. זה בדיוק בשל הרמה הגבוהה של קדושה הקשורה לתהליך של יצירה, שבשלה עשויה הטומאה להתרחש. 

אך גם במקרה זה, ה"ירידה" שבמצב הנידה היא לשם עלייה גבוהה יותר, באמצעות הטהרה במקווה ותחילתו של מחזור חדש המוביל לדרגת קדושה גבוהה עוד יותר בחודש הבא. המקווה – כפי שיוסבר להלן – מאפשר לעלות לדרגה גבוהה עוד יותר מזו של החודש הקודם.

במובן זה, אפשר להשוות את הטבילה במקווה והמחזור החודשי של האישה למעגל של שבת וימי השבוע אצל כל יהודי. המעבר שבין היום הקדוש בשבוע – השבת, לימי החולין של השבוע, הוא בדיוק אותו מעגל של עלייה וירידה – המתרחש בכל שבוע מחדש. ששת ימי החולין מובילים לשבת, שבה העולם מתעלה, מיטהר, עולה לשורשו. בשבת זוכה כל יהודי ל"נשמה יתרה", שהוא מאבד עם צאת השבת, ועליו לשוב "ולרדת" אל האתגרים והתמודדות של השבוע הבא. מכל מקום, ההתמודדויות לטהר את עצמנו ואת העולם סביבנו שאנו מתעמתים איתן במשך ששת ימי השבוע, הן אלה שמתעלות בשבת ומאפשרות לנו להתעלות גבוה יותר ויותר בכל שבוע, בהתקדמות מתמדת. 

או מחזור אחר: המעבר שבין שינה לערות. על פי ההלכה, צריך כל אדם שקם משנתו ליטול ידיים, בכדי להסיר את "רוח הטומאה" שדבקה בהם במהלך השינה. בשינה אנו חווים "עזיבה של הקדושה" מן הגוף. הנפש, כך נאמר, "עולה לשורשה" העליון. וגם כאן, הירידה "הטבעית" הזה מאפשר לטומאה להיכנס פנימה. הידיים שלנו טמאות עם הקימה מהשינה, אך אין הן "רעות". אותו הדבר נכון ביחס לטומאת הנידה הקשורה לירידה "הטבעית" החודשית של האישה. זוהי התוצאה של עזיבת הקדושה, אך בשום אופן אין כאן מצב של שפלות, נחיתות או בושה.  

רבי מנחם מענדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, מציע הסבר עמוק עוד יותר להבנת טבען הפנימי של ה"ירידות" הללו. מאחר, הוא אומר, שהירידה היא הכנה חיונית לעלייה הבאה אחריה, ומטרתה הסופית של הירידה היא העלייה, אם כן הירידה עצמה היא חלק בלתי נפרד מן העלייה עצמה. הרבי מסביר מדוע, כשהתורה מונה את כל מסעות בני ישראל במדבר, היא מתארת את מקומות העצירה שלהם כ"מסעות". מאחר שהחנייה והעצירה היו הכנה למסע שהגיע בעקבותיהן, אם כן גם העצירות הן חלק בלתי נפרד מן הנסיעה קדימה. או כמו בדוגמה הקודמת שלנו: השינה מעניקה את הכוח לאדם להתרומם למעלה יותר ביום הבא, ולפיכך היא חלק מאותה עלייה עצמה – אף שהיא נראית כמצב נמוך יותר של הגוף. 

במבט רחב יותר, הדבר נכון גם כן, מסביר הרבי, לגלות עם ישראל. אם מטרת הגלות הייתה רק כדי להעניש אותנו על חטאינו, עוצמתה הייתה צריכה לפחות עם הזמן. במקום זאת, היא נעשית גרועה מיום ליום. ההעלם וההסתר הם הכנה ל – ומטרתם הסופית היא – גילוי עצום, האור הגדול שיגיע בימות המשיח, וכך ככל שאנו מתקרבים אל אותו אור גדול, החושך נעשה סמיך יותר. מטרתה הפנימית של הגלות היא שבאמצעות זיכוך של עצמנו ושל העולם, נגיע בסופו של דבר לדרגה גבוהה של קדושה ואחדות עם השם, גבוהה אפילו מזו שהייתה בזמן בית המקדש הראשון.

ההשוואה לירח

בתמצית, אותן ירידות "טבעיות" – אותן היעדרויות של קדושה שיצר הקב"ה במחזור החודשי של האישה, המחזור השבועי של ימי השבוע והשבת, מחזור השינה היומי, ומחזור הגלות-גאולה של עם ישראל ככלל – כל אלה, במהות הפנימית ביותר שלהן, הן חלקים של תהליך של התקדמות ועלייה. 

הקשר בין המחזורים השונים הללו איננו מקרי. התלמוד משווה את עם ישראל לירח: כשם שהירח פוחת ומתמלא בכל חודש, כך גם עם ישראל, העוברים העלמות והסתרים לצד התחדשות – גלות וגאולה. הופעת הירח החדש, ראש חודש, היא מעין חג קטן, המסמל את תחילתו של חודש חדש. היום הזה הוא גם יום חגן של הנשים, שניתן להן כשכר על כך שלא השתתפו בעשיית עגל הזהב ובפולחנו. גם גוף האישה, כמו הירח, עובר מחזור חודשי, ותורת החסידות מאירה קשר עמוק יותר בין מחזור הנידה לבין הירח החדש. האדמו"ר השלישי של חסידות חב"ד ( ה"צמח צדק"), מסביר שבראש חודש הירח מתחדש, "מיטהר" ו"מתאחד" מחדש עם השמש, ושוב הוא מקבל את ההשתקפות של אורה. איחודם של השמש והירח בראש חודש מקביל לאיחוד המחודש של האיש והאישה לאחר שמסתיימים ימי הנידה. כשם שהאישה מתחדשת בכל חודש, כך גם בני ישראל יתחדשו בבוא הגאולה, והדבר יתבטא בשיא של איחוד עם הקב"ה. 

כדברי התלמוד, כאשר גלו היהודים מארצם, גלתה גם השכינה עמהם. וכפי שמציין הצמח צדק, האותיות של המילה "נידה" (בכתיב חסר) יכולות להיקרא גם כ"נד ה" – השם כביכול תועה ונודד, גולה יחד עם בניו – עם ישראל. 

וכך, האיחוד המחודש של השמש והירח בראש חודש משקף את האיחוד המחודש של האיש והאישה, ושל הקב"ה ובני ישראל – שמערכת היחסים שלהם מושווית לזו של בעל ואישה. 

להבין את הטבילה במקווה

הבנו שכל אותן ירידות טבעיות הן למעשה היבט של העלייה עצמה. מכל מקום, מדוע התהליך הזה קשור לטבילה במקווה, וכיצד קשורים מים לשינוי מעמדו של אדם מטמא לטהור?

גדולי החסידות מסבירים שבתהליך של צמיחה והתקדמות מדרגה אחת לדרגה גבוהה יותר, חייב להיות שלב של "אין" "ביטול בין יש ליש". לדוגמה, כאשר נזרע זרע באדמה, הוא קודם כל מתפרק, מאבד את מציאותו הראשונית, על מנת לאפשר צמיחה. על מנת להגיע למעמד גבוה יותר, על האדם לאבד/לבטל את מעמדו הקודם.

זוהי המטרה הפנימית של הטבילה במקווה: לאפשר להגיע למצב של התבטלות, "האין שבין יש ליש", שבין שתי דרגות ההתקדמות. בתורת החסידות מצביעים על כך שסיכול אותיות של המילה 'טבילה' הוא "הביט(ו)ל", עוד אינדיקציה לקשר ביניהם.

על מנת לקיים את מצוות הטבילה במקווה כהלכה, יש לטבול במקווה בשלמות, הגוף כולו עטוף במים. ההתמזגות המוחלטת הזו של העצמי משמעה אובדן של המציאות העצמאית, יציאה מהעצמי, העלאה של עצמי בהיותו כלי לקדושה. הרמב"ם כותב בספר ההלכה שלו, משנה תורה, כי הטבילה במקווה מצריכה כוונת הלב, הכוונה לטהר את עצמנו מבחינה רוחנית מכל המחשבות השגויות ומהתכונות הלא טובות, להביא את נשמת האדם אל תוך "מי הדעת הטהור".  

החסידות מאירה קישור נוסף בין הטבילה במקווה למבול הגדול שפקד את העולם בימי נוח. מדוע, נשאלת השאלה, נבחרו המים ככלי המתאים להסרת הרוע מן העולם? ומדוע היה המבול צריך להימשך זמן ארוך כל כך, ארבעים יום וארבעים לילה? הרי אם היה הקב"ה רוצה רק להעניש את הרשעים, היו לו בוודאי הדרכים לעשות זאת באופן מהיר ומידי?

התשובה לכך, על פי תורת החסידות, היא שהמבול לא היה רק עונש, אלא אמצעי לטהר את העולם. המבול עטף את העולם כולו, וארבעים הימים והלילות שלו מקבילים למידת הנפח של מי המקווה הכשר – ארבעים סאה. מי המבול, "מי נוח", טיהרו את העולם בטבילה, כשם שאדם נטהר מטומאתו במקווה. ההפרדה וההסרה של כל האלמנטים החיצוניים והלא רצויים, מטרתה להביא את העולם (ואת האדם) לדרגה גבוהה יותר. 

וזה מחזיר אותנו אל ההתחלה: הגורם המרכזי לטומאה היא ההיפרדות מהשם, ואיחוד מחודש איתו משמעו התבטלות אליו, לאבד את תחושת הקיום העצמאי ולהתחבר אל המקור שלנו. על פי הלכה, מכל מקום, הטהרה מתרחשת בעת היציאה מן המקווה, ולא בתוכו. כפי שמסביר זאת הרבי מליובאוויטש, משמעות הדבר היא שמטרת ההתרוממות הרוחנית שלנו, מצבי ה"עלייה", אינה להתרחק ולהתנתק מהעולם, מטרת הבריאה היא "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", מקום משכן בעולם הזה, כלומר, עלינו להשפיע על ה"חוצה", להביא את הקדושה אל הדרגות הנחותות ביותר. על אף מעמדו הרוחני הנעלה של אדם, הוא איננו נטהר עד שהוא יוצא החוצה – עד שהוא משפיע על ה"חוץ". 

במונחים מעשיים, פירוש הדבר הוא ש"המעשה הוא העיקר" – פעולה בעולם, בירור וזיכוך של המהות הפנימית של האדם, וכך גם של חלקו בעולם, להפוך את העולם ל"דירה לו יתברך". כשם שהמצב הנעלה של שבת מכונה "מקור הברכה" לשבוע כולו, וראש חודש הוא מקור הברכה לחודש כולו, כך גם הטהרה במקווה אמורה להשפיע ולהקרין על כל מחשבותיו, דיבוריו, ומעשיו של האדם היוצא מן המקווה. 

החסידות ממשיכה להסביר כי קיום של מצוות מספק "לבושים" לנשמה. רגע ההפריה הוא רגע קריטי במיוחד, שבו מחשבות ההורים וטהרת הלב מכריעים, במידה רבה, איזה אופי של "לבושים" יהיו לנשמה הזו. לסיכום, להלכות טהרת המשפחה יש לא רק משמעות רוחנית עמוקה, אלא כפי שמסביר הרבי מליובאוויטש, לקיום המצווה הזו יש השפעה ישירה ועמוקה על בריאותם הרוחנית והגשמית של הילדים – ולמעשה, על הדורות הבאים של עם ישראל – לנצח. 

הפוסט על משמעותה האמיתית והעמוקה של "טומאה" הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

כאשר הייתי בשבוע העשירי להיריון, כרעתי תחת התכווצויות מייסרות בבטן התחתונה. אחוזת תזזית, חייגתי למיילדת שלי. "תשכבי, רחל, ונסי להירגע", היא אמרה לי. "הגוף שלך יודע מה לעשות. סמכי על הגוף שלך". 

עד כמה שהדבר מנוגד להיגיון, נראה היה כאילו הגוף שלי מנסה להיפטר מהעובר הצעיר שצמח בקרבי. ידעתי שהיא צודקת, ונכנעתי לגלי ההתכווצות שהלמו בי. 

אחרי שנים של שמירת הלכות טהרת המשפחה, למדתי להקשיב לאיתותים של הגוף שלי. לפי ההלכות הללו, כאשר מופיע המחזור החודשי, האישה ובעלה אסורים במגע הדדי למשך כשבועיים (משך הדימום ועוד שבוע נוסף). לאחר שהאישה טובלת במקווה, הם מתאחדים מחדש, עד להופעת המחזור הבא.  

חוץ מבני האדם, רק לפרימטים בודדים יש ווסת. רוב היונקים או סופגים את הדם שתוחם את הרחם או משמרים אותו עד להתרחשות היריון. נשים מאבדות הרבה דם ורקמה בכל חודש במהלך הווסת, והביולוגים יכולים רק לנחש מדוע הגוף מגיב בצורה שנראית כל כך לא יעילה.

כמובן, שאם את מתבוננת בדברים דרך עדשה אלוקית, תוכלי לראות את היופי המוחלט והגאונות האלוקית שבמחזור הווסת האנושי, שכן הוא מתכנת את חיי הנישואין למערכת שיטתית טבעית של פרידה ואיחוד מחודש[1]. איננו צריכות לנחש מתי מגיע הזמן לסגת, אנחנו רק צריכות להקשיב לגוף שלנו.

כמו קצב הלב האנושי, גם ליקום יש את הדופק הטבעי שלו, גאות ושפל. כאשר הנביא יחזקאל מתאר את המרכבה העליונה של הקב"ה, הוא אומר: "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" [2]. מלאכים אלה מכונים בשם 'חיות' מלשון חיים. המרוצה קדימה והנסיגה אחורה, מסבירים גדולי החסידות, היא הדופק של החיים. במערכת היחסים שלנו עם הבורא, ה'רצוא' היא תחושת החמימות שבמימוש עצמי רוחני, בעוד ה'שוב' מקרקע אותנו במצווה מעשית. במערכת יחסים עם אדם אחר, התשוקה גורמת לנו לקרבה יתרה לאדם האחר, בעוד השוב יוצר את הגבולות. יחד, הרצוא והשוב יוצרים איזון. 

אם כן, באופן מובנה בגוף האישה, טבועה הכוריאוגרפיה של חיי הנישואין שאלוקים במרכזם.

2. לחשוב בגדול

קשה לזכור שהחיים הם יותר מאשר לגרום לילדים לצחצח שיניים. או להתלבש לבית הספר. או להכין שיעורי בית. אני משקיעה חלק גדול מן האנרגיה שלי ברק לשמור את התפקוד הבסיסי שלהם. אבל אני מקווה שלא זו תהיה המורשת שלי.

הורות היא יותר מאשר להזיז את הילדים מנקודה א לנקודה ב. הורות משמעה לגדל אנשים בעלי אינטליגנציה רגשית, מצפן מוסרי חזק וגישה בריאה, ויותר מכל, אנשים מלאי נשמה שמעוניינים בהגשמת המשימה האלוקית שלהם.

אבל קשה לחשוב בגדול כשיש שיניים שצריכות להיות מצוחצחות.

מצוות טהרת המשפחה סובבת סביב טבילתה של האישה במקווה והטהרה שבעקבותיה[3]. אף לא אחד מבני המשפחה האחרים טובל והופך טהור, לא הבעל ולא הילדים. אם כן, מדוע נקראת המצווה "טהרת המשפחה" ולא "טהרת האישה"?

לשמה של המצווה יש משמעות. המקווה קשור לא רק לאישה, אלא ליחידה המשפחתית כולה. נכון, היא זו שעליה לוודא שהדימום שלה פסק ולשמור על שבעה ימים נקיים[4], והיא זו שמתכוננת לטבילה; אבל המטרה היא להביא את הקב"ה אל תוך הבית[5]. אם היא הרתה לאחר הטבילה במקווה (ולפני הופעת המחזור הבא), הדבר משפיע בצורה חיובית על הילד שייוולד. זה לוקח לה כמה שניות לטבול במקווה, אך ההשפעה על הילד היא לכל החיים. אם מדברים על מחשבה לעתיד.

אני חושבת שלעתים קרובות אנו ממעיטות בערכה של ההשפעה ארוכת הטווח שלנו על אחרים. בתיאורה של אשת החיל, כותב שלמה המלך, "צופייה הליכות ביתה"[6]. בראש מעייניה של האישה מצוי לא רק להיכן הולכים הילדים שלה מחר, אלא להיכן הם הולכים בעוד 20 שנה. "ולחם עצלות לא תאכל", הוא ממשיך. היא איננה פסיבית בקשר להשפעה ארוכת הטווח שלה.

3. איפוק

איפוק הוא אמנות. בעוד שמגזיני אופנה נוטים להמחיש את אמנות הפיתוי והחשיפה, הם לרוב מזניחים את הצגת אמנות הצניעות. צניעות מגדלת כבוד. תלבושת שמרנית אומרת, היי, אל תסתכל עליי ככה, קח אותי ברצינות!  

כאשר בחורה זמינה וחשופה מדי, היא מאבדת משהו מן האצילות שלה. היא שולחת מסר שהיא זקוקה לבחור שיבחין בה. האצילות פורחת ומשגשגת כאשר יש להתאמץ להשיג את אותה בחורה, והדבר הזה נכון מאד גם לאחר הנישואין.

טהרת המשפחה משמעה שאלוקים אומר שהאישה איננה זמינה תמיד. במשך כמעט שבועיים בכל חודש, חיבה פיזית ואינטימיות הם מחוץ לתחום בין בעל לאשתו, מה שבונה את הציפייה וההתרגשות מהאיחוד המשותף. אבל גם המרחק עצמו יכול לתרום למערכת היחסים.

כשנה או קצת יותר לאחר שהתחתנו, אמר לי בעלי: טהרת המשפחה ממש מכריחה את הגבר לכבד את אשתו. לרגע נרתעתי. האם הוא לא כיבד אותי כשהתחתנו? מדוע דווקא הזמנים של המרחק מביאים לי כבוד? זה לא שעשיתי משהו שראוי להערצה.

אבל אז תפסתי. יש כבוד עמוק ופנימי שצומח מתוך המרחק. זה לא מה שאני יכול לקבל ממך, זו את עצמך.

כמשהו בבעלותך, את יכולה ליהנות ממנו בכל זמן שתרצי. כשמשהו איננו שלך, את יכולה ליהנות ממנו רק ברשות, ובמקרה שלנו – רשות מאלוקים. מערכת היחסים שלנו היא לא שלי לחלוב ממנה עונג, היא של הקדוש ברוך הוא, ויש לנהוג בה בכבוד.

בנישואין, איפוק ועצירה יוצרים מומנטום גדול יותר לרצון להתקרב. אל תפחדי לעמוד מרחוק.

4. חושניות יכולה להיות קדושה

מאחר שאני ובעלי איננו נוגעים זה בזו בציבור, תוכלי להניח שמערכת היחסים שלנו איננה רומנטית או מלאת תשוקה. אולי רומנטיות ותשוקה אינן חשובות לקב"ה כמו דבקות בו וגידול משפחה.

להפך! המעגל של טהרת המשפחה מעמיד את החיים האינטימיים של בני הזוג במרכז תשומת הלב שלהם כל הזמן. כאשר הם מרוחקים, הם מתכוננים לזמן שיהיו ביחד, בספירה ובבדיקה. כאשר הם ביחד, הם יודעים שזה לא יחזיק מעמד לנצח, והם מייקרים את הזמן הזה. מאחר שהם אינם מותרים במגע פיזי במהלך דימום הווסת והשבוע שאחריו, החוקים האלה עצמם הופכים אותם ללהוטים אחר המגע. אם אסור להם לגעת מפני שמגע הוא חושני, המגע אכן הופך להיות חושני. כל כך הרבה ישנו במערך החוקים והכללים של החיים האינטימיים של בני הזוג עד שנראה כאילו זה החלק החשוב ביותר של החיים שלהם. וזה אכן כך.  

אינטימיות היא החלק הכי פרטי שבמערכת היחסים הזוגית, אחד הדברים היחידים שהם חולקים בינם לבין עצמם ולא עם אדם מלבדם. זהו המעגל הפנימי ביותר שכל המעגלים הסובבים אותו מאוזנים באמצעותו. זהו הדופק של מערכת היחסים, המשגר אנרגיה לחלקים האחרים של החיים שלהם. ככל שהתשוקה שלהם פרטית יותר, כך אפשר יהיה לשמר אותה לאורך זמן. בדימוי שעל פיו הבית הוא בית המקדש, חדר השינה של בני הזוג הוא קודש הקודשים[7].  

כשבני זוג רבים, הם לא מעוניינים באינטימיות, והדבר עשוי להוביל למעגל קסמים נורא: הם חשים מרוחקים, ולכן אינם רוצים להתקרב, אבל כשהם אינם קרובים, הם מרגישים מרוחקים עוד יותר. היא חושבת: 'אולי אם הוא ירגיש ממש בודד, הוא ישתנה'. הוא חושב: 'אני בודד מדי מכדי לזחול החוצה מהמערה שלי ולתקשר'.

כאשר החיים האינטימיים של בני הזוג איתנים, קל להם יותר לחוש חמלה זה לזו. וכשבני זוג חשים קרובים, הילדים מרגישים את זה. כולם יכולים להרגיש את זה. אם הקב"ה מעריך את המושג 'שלום בית', ברור שהוא מעריך את החיים האינטימיים של בני הזוג באותה מידה.

5. העוצמה שבלהיות פגיעה

בדיוק כשהירח נבלע בחשכת הליל ונעלם לחלוטין, הוא נולד מחדש, סהר דקיק של אור, שבחלוף חמישה עשר ימים, יהפוך לכדור אור זורח. יש דברים שצריכים למות כדי להיוולד מחדש. זרע מתמזג אל תוך האדמה, ואז בוקע ממנה צמח חדש. כשאני מוכרחת להודות שטעיתי, אני נעשית פתוחה לנקודת מבט חדשה. כשהאגו שלי מרגיש מרוסק, משהו חדש ורענן תמיד יצמח משם.

מה שומר על הזוגיות רעננה? ענווה. נדרשת ענווה רבה כדי לשמור על דיני טהרת המשפחה. אני רוצה חיבוק, אבל אלוקים אומר, לא עכשיו. טהרת המשפחה היא מה שהקב"ה רוצה מהנישואין שלי, בין אם אני מבינה זאת או ובין אם לאו.

המעשה שמבטא את שיאה של הענווה, הוא הטבילה במקווה. המילה 'טבילה' בסיכול אותיות, מזכירה את המילה 'הביטול', התבטלות עצמית. זו הסיבה, שכשאנחנו מתכוננות למקווה, אנו נזהרות להסיר כל מה שיכול לחצוץ בינינו ובין המים, כך שנהיה מוקפות בשלמות במים, נעלמות בתוכם. כשאני מתחת למים, עוצרת את נשימתי לרגע, אני מתבוננת עד כמה חיי בכלל וחיי הנישואין שלי בפרט – תלויים לחלוטין בקדוש ברוך הוא.

מסתבר, שהקב"ה חושב שנישואין זקוקים למנה חודשית של משב רוח מרענן והתחדשות. אין זו רק הפרידה הפיזית שמרעננת את הזוגיות, זו הטבילה במקווה עצמה. אם הטבילה במקווה מסמלת ביטול, כי אז הביטול הוא שמרענן את היחסים שיגיעו לאחריו.

לא סתם מחזור הווסת שלנו הוא בדרך כלל בן עשרים ושמונה עד שלושים יום, מקביל למחזור הירח. כשם שהירח מתמלא ומתמעט, מעטפת הרחם מרוקנת את הדם שבה, ולאחר מכן הולכת ומתמלאת שוב. וכאשר החיים מאכזבים אותנו ואנו חשות פגיעות, אנו נוטשות את האני הזחוח שלנו ומחפשות אחר מסלול צנוע יותר. לפעמים, להיות פגיעה הוא הצעד הראשון להתחלה חדשה. ממש כמו הטבילה במקווה שמחדשת וממלאת את הנישואין שלנו.

מאמר זה הופיע במקורו באתר Chabad.org

[1] בדרך כלל, זמן הפרידה של הבעל והאישה הוא 12 ימים, ובדרך כלל הם מתאחדים למשך כ-18 יום.

[2] יחזקאל א, יד

[3] מצבי ה'טומאה' וה'טהרה' קשורים להגדרה רוחנית, ואין בינם לבין ניקיון פיזי דבר וחצי דבר.

[4] לאחר הפסקת הדימום, האישה בודקת את עצמה בבדיקה פנימית באמצעות פיסת בד, במשך שבעה ימים.

[5] התלמוד אומר: "איש ואשה זכו – שכינה ביניהם". יש המבינים את המשפט הזה כך: השכינה "נמשכת" לחלל שביניהם – בזמן שקיום אינטימיות פיזית אסורה.

[6] משלי לא, כז. המילה צופייה קשורה לתצפית, מבט על.

[7] מלכים ב יא, ב, ראו בפירושו של רש"י לפסוק.

הפוסט חמישה דברים על נשיות שלמדתי מהמקווה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הפוסט העסקה המושלמת | חני ליפשיץ בסיפור השראה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

רוזלי שוחחה עם רב, בלנית ועם שירה דוביצקי, מומחית מטעם 'שרשרת'. היא ביקשה משירה להדריך אותה בחוויה החדשה הזו, וטסה לניו ג'רזי בתוך כמה שבועות מקבלת ההחלטה.   

גופה של רוזלי נשא את נטל המחלה: היו לה צלקות רבות מניתוחי הכריתה שעברה, והיא הייתה חלשה בצורה ניכרת לעין. כשרוזלי התכוננה לטבילה, גם שירה, מצדה, הייתה צריכה להתכונן רוחנית ורגשית לחוויה. רוזלי יצאה מן החדר, כשהיא מוכנה לטבילה. שירה החזיקה בחלוקה של רוזלי בצורה שכיסתה את עיניה, כך שהיא תוכל לטבול בפרטיות ובכבוד. רוזלי טבלה את כל גופה במים ונשארה שם למשך כמה רגעים.

כשעלתה מן המים, היא התחילה לשיר את הפיוט 'ידיד נפש'. רוזלי הייתה זמרת אופרה, סופרנו. לשמוע את קולה של רוזלי מהדהד בין קירות המקווה היה אחד הקולות המופלאים ששמעה שירה מעודה. רוזלי ביקשה משירה להצטרף אליה לשירה, וכשהן שרו יחד, שירה הרגישה את אור הנשמה של רוזלי זורח בחדר. לעתים קרובות תהתה שירה כיצד הושפעו הנשים האחרות בחדרי ההכנה למקווה מן השירה של רוזלי. ושוב, כשעלתה רוזלי במדרגות מן המקווה, כיסתה שירה את עיניה בחלוק. רוזלי חיבקה את שירה, וכשעשתה זאת, חשה שירה כי רוזלי מתמלאת באנרגיה מחודשת. רוזלי הייתה אסירת תודה על החוויה. וכששתיהן בכו, היא לחשה לאוזנה של שירה – "בפעם הראשונה מזה כמה חודשים, אני מרגישה שיש תקווה".

סיפורה של רוזלי הוא אחד מני רבים בקהילת 'שרשרת'. החזרה אל המקווה או ביקור ראשון במקווה לאחר ניתוח כריתה, עשוי לעורר טווח רחב של רגשות מורכבים. ההכלה והתגובה של הבלנית יכולות לעשות את ההבדל, ולקבוע עד כמה תרגיש האישה בנוח. 'שרשרת' מציעה מדריך ייעודי [באנגלית] לבלניות ולנשים.

אם אתן דוברות אנגלית, בקרו באתר שלנו www.sharsheret.org, או שלחו אלינו מייל לכתובת info@sharsheret.org, לקבלת מידע וחומרים בקשר לטבילה במקווה.

* הערת אתר מקווה.אורג – לבלניות בארץ מוצעת הכשרה ייחודית בתחום זה. 

הפוסט לחיות עם סרטן השד: כוח הריפוי של המקווה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

אבל אני יודע לקרוא טוב מספיק בכדי לזהות תחקיר עיתונאי שלילי. היכולת הזו לקרוא, כמו גם להקשיב, מאפשרת גישה למה שנשים דתיות עצמן אומרות על חוויית המקווה. 

וזה מביא אותי לסרט הדוקומנטרי של ענת צוריה, "טהורה", העוסק בהלכות טהרת המשפחה הסובבות סביב מחזור הווסת של האישה, סרט שהיה הנושא של שתי כתבות פרופיל נרחבות, בהארץ וגם על במה זו ("טהור אבל לא פשוט", מגזין ג'רוזלם פוסט, 8 בנובמבר, 2002). כמו כל חשיפה של חייהם של יהודים דתיים, בין אם מדובר בעיסוק בדיוני או דוקומנטרי, גם "טהורה" גרף תשומת לב נרחבת והזמנות רבות לפסטיבלי סרטים.

מבקרים נוטים לעסוק בעבודות הללו כבעובדות שאינן ניתנות לערעור, מאשר כביטוי של נקודת מבט פרטית, מסוימת. אפילו עבודתו הבדיונית לחלוטין של עמוס גיתאי, "קדוש", סרט שהיוצר עצמו הודה כי היה תעמולה פוליטית – דרכו שלו "למחות כנגד הזכות הדתית" – טופל בידי המבקרים כאילו מדובר בו בעובדות מוצקות ובלתי ניתנות לערעור בקשר לנישואין בעולם החרדי.

סרטו של גיתאי הפך, אפוא, לבסיס בעבור מבקר הסרטים של הניו יורק טיימס, סטפן הולדן, להנחה בדבר "המיזוגניה העמוקה והמזעזעת" של העולם החרדי, שמקורה ב"פחד ותיעוב של המיניות". באופן דומה, יאיר שלג בהארץ ושולה קופף בג'רוזלם פוסט, פשוט סיפקו לצוריה בימה  לפרוק מעליה את ה"כעס" שלה בקשר למקווה ולהלכות טהרת המשפחה, מבלי לאפשר ולו למילה חיובית אחת בנושא להישמע.

אלא שצוריה היא, בלשון המעטה, מתבוננת משוחדת למדי בחווייתן של נשים דתיות את המקווה. היא מגיעה מרקע חילוני לגמרי, וחשוב מכך, המשיכה להגדיר עצמה כלא דתית, גם לאחר נישואיה ליוסי, חייל דתי שפגשה בצבא. היא הסכימה לשמור את הלכות השבת, הכשרות וטהרת המשפחה, לא מתוך עניין ושכנוע, אלא כמחיר שהיה עליה לשלם בעבור הנישואין עם בעלה. ההלכות האלה נכפו עליה בידי בעלה מבלי כל ניסיון להציג אותן באור חיובי. בעקבות הפילוסופיה הדתית הייחודית של ישעיהו לייבוביץ', יוסי פשוט אמר לה: "זו ההלכה, וזהו זה". אין פלא שהיא חווה את ההלכות האלה באור שלילי, שכן הן הוטלו עליה כנגד רצונה. 

איש לא מעלה על דעתו בעקבות דיווחי התקשורת על "טהורה", שהלכות טהרת המשפחה, כפי שכותבת הסופרת החרדית לשעבר, יהודית רותם בספרה 'אחות רחוקה: עולמה של האשה החרדית בעיני מי שיצאה משם', "נחשפו לציבור בצורה חסרת תקדים", וחשיפה זו היא אחד הכלים האפקטיביים ביותר המושכים נשים לא דתיות לשמירת מצוות. הסוציולוגית הפמיניסטית, דברה רנה קאופמן מדווחת במחקר שלה על נשים שהתקרבו לשמירת מצוות, 'בנות רחל', על כמה מקרים של נשים שהחלו לשמור מצוות לאחר שאימצו את שמירת הריחוק המיני של טהרת המשפחה עם החברים שלהן, וכיום הבעלים שלהן.

אחת הנשים שהשתתפו במחקר, ד"ר לפסיכולוגיה, סיפרה לה: "יעצתי לאנשים צעירים רבים בקשר להרגלים והתנהגויות בתחום יחסים אינטימיים. כשקראתי לראשונה על הלכות טהרת המשפחה, הן נשמעו לי הגיוניות כל כך מבחינה פסיכולוגית". סוזן קסט, המרצה בנושא טהרת המשפחה לנשים לא דתיות בלוס אנג'לס, מספרת כי רבות מהשומעות "ממש דומעות מהמחשבה על חברה שבה לא כל צעד נתון לנקודת המבט של גברים ולהסכמה שלהם, מקום שבו הן יכולות להרגיש חופשיות להיות מה שהן מרגישות". 

בניגוד לצוריה, שלא ניתן לה כל הסבר על ההלכות שהוטלו עליה, הנשים שראיינה קאופמן "מתארות את המיניות שלהן בתוך חיי הנישואין לא כצורך ביולוגי או דרך לביטוי עצמי, כי אם כטקס של קדושה… המסגרת הסמלית העולה מתוך השפה שלהן, הדימויים שלהן והחוויות שלהן – היא הרבה מעבר לעצמי ויש בה חיבור לקהילה ככלל". 

כאשר הן טובלות במקווה, הן חשות קשר לנשים יהודיות לאורך ההיסטוריה כולה. אחת מהן מהרהרת בקול: "היהודים במצדה השתמשו במקווה". עבור הנשים האלה, ההשוואה בין מחזור הווסת לבין מילוי הירח ודעיכתו, העומדים במרכז הלוח העברי, היא ברורה. "התחדשות והתעוררות של כוחות חיים", מצאה קאופמן, "הן תמות שחוזרות על עצמן בדברי הנשים". 

 "הלכות טהרת המשפחה מתחברות אליי כל כך כאישה… יש לי שבועיים בכל חודש לעצמי", אומרת אישה אחת לקאופמן. רחוק מאד מראיית המקווה כנטל שלילי, מספרת הגינקולוגית חנה קטן על מטופלות דתיות רבות ש"מבקשות טיפול הורמונלי [לאחר המנופאוזה] אך ורק בכדי שיוכלו להמשיך ללכת למקווה".

קופף, בסקירה שלה על "טהורה", מצטטת, בלי לנסות ולהטיל ספק, את הפרופסור תרצה מיצ'ם מאוניברסיטת טורונטו, "כי החכמים ראו בקיום יחסים אינטימיים רוע שעליהם להכחיד ולמעט ככל האפשר". קשה לדמיין השלכה אבסורדית מזו של הסגפנות המינית הנוצרית אל עולמה של היהדות.

התלמוד מספר על תלמיד שהתחבא מתחת למיטתו של רבו. כשהוא התגלה, הוא הסביר את עצמו בפשטות: "תורה היא, וללמוד אני צריך". על פי חכמינו, שני הכרובים שעל ארון הקודש, אחת נקבה והאחר זכר, כשהם מחובקים ומחוברים זה לזה, סימלו את אהבתו של הקב"ה לעם היהודי.  בתורה, טבילה במקווה קודמת לעתים קרובות להתעלות רוחנית. עם ישראל כולו טבל במקווה לפני מתן תורה; הגר טובל במקווה כחלק מהליך הגיור שלו; ואישה – טובלת במקווה לפני חידוש קיום יחסי אישות עם בעלה.

התלמוד מתאר את הלכות טהרת המשפחה כדרך לשמר את המשיכה שבין בני זוג לאורך זמן, טענה שתומכים בה הן ממצאי המחקר והן עדויות אישיות. חלוץ חוקרי המיניות האנושית, אלפרד קינסי מצא כי בבחינה של משך החיים לאורכם, יהודים דתיים הם הקבוצה שמקיימת יחסים בתדירות הגבוהה ביותר. כשאצל אחרים המשיכה הולכת ודועכת, הרי שבקרב יהודים דתיים, תקופות ההינזרות וחידוש היחסים משמרות את העניין והריגוש המיני. אפילו האיסורים על נגיעה או העברה של אובייקטים בין בני הזוג בזמן שהאישה במצב נידה, שלעתים רבות הם לא נוחים ומטרידים, תורמים לחיזוק המודעות לחשמל שביניהם.  

בנרטיב הפותח את סרט שלה, צוריה אומרת: "במשך 2000 שנה נשים הולכות למקווה… הן תמיד הולכות בלילה, בחושך, שלא ייראו". קופף חותמת את מאמר ההערצה שלה – "ובינתיים, בדחייה ובכעס, היא ממשיכה ללכת למקווה, תמיד בלילה, בחושך, כנדרש על פי ההלכה היהודית, כך שלא תיראה". אם נניח לרגע בצד את העובדה שנשים טובלות בלילה מפני שזהו הזמן המוקדם ביותר שבו מותר לטבול, עם סיום שבעת הימים הנקיים, גם צוריה וגם קופף מערבבות בין מה שהוא פרטי לבין מה שהוא מעורר בושה. דווקא השמירה המוקפדת על פרטיות של קיום יחסים בעולם הדתי, היא מה שמעצים אותם. קאופמן מדווחת כי באמצעות "תחזוקה ושימור של מראה צנוע… נראה כי בעלות התשובה דווקא מעצימות את תחושת המיניות שלהן". אפילו ג'רמיין גריר, אייקון פמיניסטי, הכירה בכך ש"צניעות תורמת ומוסיפה חשיבות לפעילות המינית באמצעות הגבלת ההנאה ממנה לאנשים מיוחדים בזמנים מיוחדים".

נקווה ש"טהורה" וכתבות כדוגמת זו של קופף, לא ימנעו מעוד נשים לגלות את אחד הסודות להצלחתם של חיי נישואין יהודיים. 

הפוסט תפיסות שגויות בקשר למקווה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הפוסט בגיל שלי הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

חיי הקהילה היהודיים מבוססים על הבית היהודי, והבית היהודי מבוסס על מערכת היחסים של בני הזוג.

התלמוד דן לעומק בחשיבות חיי נישואין וחיי אישות הרמוניים, ומהלל את מערכת היחסים שבין איש לאשתו. חכמינו מלמדים אותנו כי האיש "אוהבה [=את אשתו] כגופו, ומכבדה יותר מגופו". הרמב"ם מפרש את המשפט הזה בכך שהאיש נדרש לדבר עם אשתו ברכות ובנעימות, ולעולם לא לנהוג בה בכעס או לגרום לה צער.  

התלמוד מלמד אותנו כי מערכת היחסים שבין איש לאשתו היא איחוד שמקורו שמימי, והוא הצורה הגבוהה ביותר של אהבה בין-אישית. "רבי תנחום אומר בשם רבי חנילאי – 'כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה" ורבא בר עולא מוסיף: "אף בלא שלום". 

נישואין יהודיים הם מוסד קדוש, והאהבה שבין איש לאשתו היא אהבה טהורה ומקודשת. דיני טהרת המשפחה והמקווה יוצרים את קדושת חיי האישות. ההלכות הללו מחזקות את הבית ואת המשפחה.

אפשר לומר שבעל ואישה ששומרים על טהרת המשפחה הם הרומנטיקנים האולטימטיביים – החוגגים ירח דבש כשתים עשרה פעמים בשנה. 

תיאור מלא ומפורט של הלכות טהרת המשפחה הוא מעבר להיקף של המאמר הנוכחי, אך בקיצור: הבעל והאישה מותרים בקיום יחסי אישות עד להופעת המחזור החודשי. שבעה ימים לאחר שהדימום פסק לגמרי (ולא לפני היום השנים עשר מיום הופעת המחזור), היא טובלת במקווה. לאחר קיום המצווה הזו, היא ובעלה מותרים שוב בקיום יחסים פיזיים. טהרת המשפחה מחדשת את חיי הנישואין על בסיס חודשי. הכמיהה לביטוי פיזי של האהבה מאפשרת, ביום הטבילה מן המקווה, חוויה מקבילה ל"ירח דבש".   

במשך הזמן שבו בני הזוג אינם יכולים להיות יחד פיזית, הם מתקשרים זה עם זו בדרכים שאינן פיזיות – דיבור ושיתוף. כך, מפתחים בני הזוג דרכים משמעותיות להביע אהבה, חיבה והערכה, באופנים המתעלים מעל המישור הפיזי.  

אישה יהודייה צעירה מתארת את חווית הטבילה במקווה ואת השפעתה על הנישואין שלה:

"כשהגעתי אל המקווה, מצאתי מקום נקי ומודרני. מצאתי גם הנחיות מלאות ומפורטות כיצד להתכונן לטבילה. נהניתי מאד מההכנה, ואני נהנית ממנה גם היום. 

היום יום שלי לעולם איננו מאפשר את המותרות שבבילוי של למעלה מחצי שעה באמבטיה, והענקת תשומת לב מלאה לצד הפיזי שלי מכף רגל ועד ראש. כמה שמחתי לגלות את עצמי מחדש! כשנכנסתי אל בריכת הטבילה עצמה, המים היו חמימים, ידידותיים ומזמינים. בירכתי את הברכה, טבלתי בפעם השנייה, ויצאתי החוצה כשאני מרגישה מחודשת לחלוטין. 

לטקס החודשי של הטבילה במקווה הייתה ההשפעה המצופה על חיי הנישואין שלנו. יש לנו שבועיים בחודש חופשיים מלחצים ודרישות מיניות. אני מוצאת שבזמן הזה אני מרגישה קרובה יותר להשם, מתבוננת יותר, ולומדת יותר בקלות. הזמן שלנו יחד פיזית הוא זמן של יחד עמוק, ושנינו מייקרים אותו עד מאד מפני שהוא לא נמשך לעד. במשך הזמן הזה, אני מרגישה קרובה יותר לעולם האנושי והחומרי ונראה שיש לי אנרגיה רבה יותר לאנשים – לא רק לבעלי".   

הלכות טהרת המשפחה מרוממות את המעשה המיני לחוויה נשגבת. התורה ניתנה לעם ישראל בכדי לרומם אותם מעל לגבולות החכמה האנושית. טהרת המשפחה מחזקת את חיי המשפחה, יוצרת שלום בין שני הזוג, ומקדשת את חיי החולין. לקיום המצווה הזו יש השפעה עמוקה על המשפחה ועל כל הדורות – בעבר ובעתיד.  

הפוסט בסיס של אהבה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

המנעד, שנע מביטוי מוחלט ומלא של מיניות אישית עד לסגפנות של תורות מזרחיות שונות, ממריץ יהודים להמשיך ולחפש אחר ה"גישה הנכונה". רובנו נמצאים אי שם בין שתי הקצוות – רוב היהודים האמריקאים, נשואים או גרושים, עדיין חיים בתוך המסגרת המסורתית של נישואין, משפחה וילדים.   

עצת המומחים נוטה לשכך את הכאב ולנסות לנרמל את התפרקותן של משפחות, ולסייע לאלה המצויים בתהליכים כאלה להסתגל. דרך החיים היהודית, כפי שהסבירו לנו התורה וחכמינו ז"ל, מעניקה למחפשים משענת יציבה של ייעוץ והקניית דרכי התנהגות המסייעים למנוע מצבים של קרע בתוך המשפחה.

מספרם של יחידים ומשפחות המתחילים לשמור על דיני התורה בקשר למערכת היחסים האינטימית, ממשיך לגדול ביציבות כל העת. הרבנים והקהילות הדתיות חווים תחייה מחודשת במספר הנשים הפוקדות את המקווה בקביעות. 

למשפחות שונות, ישנן סיבות ומשמעויות שונות להתעוררות זו. לכמה מהנשים, הטבילה במקווה היא הדרך שלהן לסמן את עצמן כנשים יהודיות, וייתכן שזוהי המצווה היחידה הנשמרת במשפחה. לעתים קרובות יותר, ההחלטה לשמור על הלכות טהרת המשפחה מגיעה יחד עם התעוררות כללית למחויבות יהודית-דתית בהקשר המשפחתי, יחד עם שמירת שבת, כשרות ומצוות נוספות.

"רחל", בעלת תשובה המתגוררת בלוס אנג'לס, סיפרה כיצד הלכות טהרת המשפחה שהיא שומרת עליהן כעת, השפיעו על חייה.

רחל, העובדת בתחום יחסי הציבור, הייתה נשואה כמה שנים כאשר היא התחילה ללמוד ולהתעניין בהשקפת העולם החסידית ובדרך החיים הנובעת ממנה.

כאשר היא ובעלה החלו לחוות את השינוי במערכת היחסים שלהם, התרחשו הרבה מאד דברים שהיא לחלוטין לא ציפתה להם… 

הינדא:

באיזה אופן את מרגישה שהשמירה על הלכות טהרת המשפחה והטבילה במקווה השפיעו על הנישואין שלך?

רחל:

אני חושבת שהלכות טהרת המשפחה הן המערכת החכמה ביותר לשמירה על מערכת יחסים בין שני אנשים – חיה ומרגשת, לאורך כל העליות והמורדות שחיי הנישואין מזמנים באופן בלתי נמנע. כעת זה נראה לי ברור כל כך, שכאשר ישנה מסגרת חיצונית שמגבילה את כמות הזמן ששני אנשים יכולים להיות באינטימיות פיזית זה עם זו, הדבר יהפוך את הזמן שיש להם יחד ליקר הרבה יותר. 

מסטרס וג'ונסון, יועצי המיניות המפורסמים ביותר, נהגו להפריד זוגות מקיום יחסים במשך החלק הראשון של הטיפול שלהם, גם כאמצעי להפחתת מתח, אבל גם על מנת לבנות מחדש את התשוקה והריגוש שהיו בתחילת הקשר, והלכו ונעלמו כאשר אינטימיות מינית הפכה להיות זמינה מדי ותובענית מדי. 

יהודים הכירו באמת הזו מאז שניתנה התורה, לפני יותר מ-3330 שנים!

אבל אני מוכרחה לומר, שכאשר שמעתי לראשונה על ההלכות האלה, התנגדתי. מה? שאני אוותר על הרעיונות שלי בקשר למיניות? אני לא אוכל תמיד להחליט כמה, איך ועם מי?! התרעמתי. לא רציתי לוותר על השליטה על השטח הזה בחיים שלי. בכל אופן, ההלכות האלה נשמעו לי פוריטניות להחריד ומיושנות. וכמובן, הרגשתי שאני 'מעל' הצורך בדברים כאלה.

אבל אז הגיע השלב של "נסי את זה, את תאהבי את זה!", אם בתחילה חששתי ממצב ה"נידה" (תקופה בת שבועיים של הפרדה) מחשש שאתפרק כשאחוש חוסר במגע פיזי, הרי שבסופו של דבר, כמעט ולא רציתי שהתקופה הזו תיגמר! חוויתי תחושה של חוסן פנימי, כבוד עצמי, ואוטונומיה בזוגיות שלנו, תחושה שלא חשתי מעולם!

הלכות טהרת המשפחה נועדו להעניק לאישה סטטוס מיוחד. זה מאלץ את הגבר לראות אותה לא כאובייקט מיני, כמישהי שנמצאת שם כדי לספק אותו ואת צרכיו, אלא כאדם בזכות עצמה. זהו גם זמן שבו המתח הקשור ל"מתי" ו"אם" לא קיים, ומאחר שהצורך של כל אחד מבני הזוג בקיום יחסים שונה לעתים קרובות משל בן הזוג האחר, יש לדבר אפקט שוויוני על מערכת היחסים. זה גם שובר את השגרה שאליה נוטים בני זוג לשקוע פעמים רבות, שגרה שעלולה להיות הרסנית בזוגיות. 

החשוב מכול, אני חושבת, היא התזכורת התמידית שלא משנה כמה חכמים אנחנו, ההלכות האלה, העוסקות בחלק הכי פרטי בחיים שלנו, מזכירות לנו שישנם עניינים מסוימים שבהם עלינו לקבל הדרכה והכוונה ממשהו שנמצא מעל להבנה ולהרגשה שלנו, תזכורת חשובה בעידן של "אם זה מרגיש נכון, בוא נעשה את זה". 

החלק הנפלא ביותר בקשר לתקופת ה"נידה", הוא שמתגלים בה חלקים מהאישיות של בן/בת הזוג שלא יכלו להיחשף קודם לכן. לעולם לא הייתי צריכה לגלות מה בעלי חושב ומרגיש בקשר לדברים מסוימים ולהפך, מפני שלפעמים פשוט "פתרנו" את הדברים בחדר השינה במקום לפתור אותם בסלון. במילים אחרות, לדבר ולהוציא החוצה הופך להיות דבר חיוני ויסודי. ברגע שדברים מתבהרים רגשית – זוהי ההתחלה של תקשורת ברמה רוחנית יותר, כפי שהתורה מצפה מבני זוג בחיים האינטימיים שלהם. 

יש פעמים שזה ממש קשה, ודורש הרבה מאד משמעת עצמית. אבל בכל פעם שאני חווה ספקות, אני מוצאת שכשאני לוקחת את הזמן להבין באמת את העליות והמורדות שלי ביחס למקווה, אני מגלה עוד על עצמי כישות רוחנית ונפשית. מאיפה נובעת הרתיעה שלי? פעמים רבות, אלה הם לא הדברים שנראים על פני השטח במבט ראשון. 

יש לי כל כך הרבה תוצאות טובות והרגשות טובות בחיי הנישואין שלי כתוצאה משמירת ההלכות האלה, שאפילו מבחינה אמפירית, מניסיון בשטח, לעולם לא ארצה לחזור לדרך שבה תקשרנו קודם לכן.

הינדא:

רוב הנשים מודעות לכך שבמהלך המחזור החודשי, זמן הביוץ הוא בדרך כלל כארבעה עשר ימים לפני תחילת המחזור הבא. מתוך ידיעה זו, מה את מרגישה ביחס לעובדה ששמירה על הטבילה במקווה, עשויה, אצל נשים מסוימות, להגביר את הסיכויים להרות?

רחל:

אני יודעת שאם לא הייתי הופכת דתית, מן הסתם לא הייתי מחליטה להביא עוד ילדים לעולם. אחרי שנולדה בתנו לפני שש שנים, עברתי תחושות של בדידות ושינויים אחרים, אף שאהבתי אותה והרגשתי את כל אותם רגשות אימהיים. הייתי נורא עסוקה בקריירה שלי ובתהליכים של "שיפור עצמי".  

היית טיפשה מדי מכדי שאוכל לוותר על כל כך הרבה מן הזמן והאנרגיה שלי למען ילד נוסף.

כמו הרבה נשים בעולם ה"מודרני" של היום, התחלתי לראות בילדים נטל על החופש שלי, מקור של רעש, בלגן, דרישות ומניפולציות. כעת, הגישות שלי והדרכים שלי השתנו לגמרי. אני מקבלת בברכה את ההזדמנות לנתינה. המשפחה שלי נמצאת עכשיו במקום הראשון, ואי הנוחות הכרוכה בגידול ילדים נראית לי כעת מינורית לנוכח ההבנה שזוהי אולי המצווה הגדולה מכולן.

אף על פי שתמיד חשבתי שהיצירתיות שלי מוצאת את ביטויה בכתיבה או בדיבור, ומתקשרת באמצעותם מסרים בעלי משמעות, אף פעם לא קלטתי שמה שאני "יוצרת" הוא בוודאות לא התרומה המונומנטלית לחברה שהאגו שלי רצה להאמין בה.

לתת אהבה, ליצור בית חם ויציב שבו הילדים שלך חווים אלוקות, כיוון בחיים, להרגיש ערך עצמי ומימוש כאדם רוחני באמצעות הטקסים המשפחתיים של שבת, תפילה ועוד… כל אלה הפכו משמעותיים הרבה יותר בעבורי. הכיף שאני חווה עם הילדים שלי בחוויות הקשורות ליהדות נוגע עמוק בתחושת ההגשמה שלי.

גם מבחינה אובייקטיבית, החברה שלנו עסוקה כל כך בבעיות הנפשיות שחווים אנשים בהיעדר אהבה. שום דבר איננו יכול להחליף את הבית ואת האהבה והתמיכה שאנו מקבלים שם. בית שמח? זה כבר מין הולך ונעלם. 

אני עדיין עובדת. אני אוהבת את זה. זה מביא אותי לתחושת סיפוק, אבל זה כבר הרבה פחות חלק חשוב מההגדרה העצמית שלי, והרבה פחות קריירה שאליה אני מוכנה להפנות את כל האנרגיות שלי בלי מעצורים. נכון לעכשיו, כשהילדים שלי עדיין צעירים, הם במקום הראשון. אני לא חושבת שאימהות של היום מרגישות שהן נאלצות להישאר בבית בכדי להיות אימהות טובות.

כשהתינוק שלי היה קטן וחזרתי לעבוד במשרה חלקית, היה לי חשוב למצוא את המשפחתון הטוב ביותר, ושאוכל להמשיך להניק. התושייה והתכנון שהשקעתי בתכנון הקריירה שלי, גרמו לי להבין שאם אראה במערכות היחסים הביתיות שלי חיוניות יותר ומשמעותיות יותר, אוכל בלי ספק להתמודד עם ריבוי המחויבויות.

אני שמחה שהלכות טהרת המשפחה עזרו לי להחליט שאני רוצה עוד ילדים, מפני שקודם לכן נסחפתי לגמרי אחרי השיח של "לשלוט בגידול האוכלוסייה", וההטיה כנגד ילודה שקיימים בחברה שלנו כיום.   

הכרתי לא מעט אנשים שחשבו שהם מאד רוחניים, אבל כשזה הגיע ללהיות עם הילדים, או למחויבות לבן הזוג, הם פשוט לא יכלו להתמודד עם זה.

הינדא:

הזכרת את הממדים הרוחניים שההלכות האלה הביאו למערכות היחסים שלך. אולי תוכלי לספר לנו עוד קצת כיצד היית מגדירה את ה"רוחניות" הזו?  

רחל:

בשבילי, מערכת היחסים שבין איש לאשתו אומרת הרבה יותר על הרוחניות שלהם, מאשר כל דבר אחר. אנחנו באמת מבטאים את האלוקות שלנו במערכות היחסים עם אלה הקרובים ביותר אלינו. אם איננו מגלים התחשבות ואחריות כלפי בני הזוג שלנו, ואנחנו נקמניים אליהם, זה אומר הרבה יותר על הקשר שלנו אל הקב"ה, מאשר כל דבר אחר. אפשר לזייף צדיקות בבית הכנסת, אבל אי אפשר לזייף בבית, שם נמצאת העבודה האמתית.

אני לא תמימה. אני מבינה שהלכות טהרת המשפחה לא יכולות לשנות את הטבע של האדם, או להפוך אדם לאוהב יותר או נחמד יותר. אבל ההלכות האלה בלי ספק מכשירות את הקרקע לכבוד הדדי, שהוא ההיבט החשוב ביותר בחיי הנישואין לדעתי. ראיתי הרבה זוגות שטוענים שהם מאוהבים מאד… כשהם אכן מאוהבים… כשהם לא, הם לא מסוגלים לדבר עם האחר או לעשות דבר למענו.

מהי המשמעות של רוחניות? התורה מבקשת מאיתנו להסתכל על מערכות היחסים שלנו עם הזולת, בעל, אישה, חברים, שכנים וכו' כברומטר מדויק של מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה.

אני חושבת שבאופן כללי, דרך חיים על פי תורה נוטעת גישה לא אנוכית באנשים – כמובן אם מיישמים אותה כמו שצריך, ולא באופן מכני כמטלה מעיקה. הדבר הכי חשוב בקשר לנישואין הוא לאמץ את הגישה – "מה אני יכולה לתת" ולא "מה אני מקבלת". 

יהודי שומר תורה ומצוות מתחנך על מנטליות כזו מגיל צעיר מאד; אתה לא יכול אפילו לקחת ביס מבלי "לתת" ברכה של הודיה לקב"ה. אתה נותן תמיד מזמנך, מכספך, ומהכוח שלך כדי לקיים מצוות. נתינה מעצמך היא ההכנה הטובה ביותר לחיי נישואין.

אם את עסוקה בלקבל, את הולכת להתאכזב בקביעות מהחיים ומאנשים. אבל אם את מרגישה כל הזמן שיש עוד ועוד מה לתת, כי אז החיים הם מאושרים, ולהיות עם אנשים פירושו לקבל הזדמנות לתת, גם אם זה "רק" להיות אוזן קשבת, שהיא אולי המתנה החשובה מכול.

בחיי הנישואין שלנו, אני מרגישה כאילו התחלנו הכול מחדש, ואני יכולה לראות איך בעלי ואני הרבה פחות אנוכיים. אנחנו מלאי תודה זה לזו ולו רק על ההזדמנות לחוות את היופי שבנישואין יהודיים, דבר שממש מרומם אותנו מבחינה אישית.

הינדא:

בעידן שבו זוגות נכנסים לחיי הנישואין בידיעה שיש להם כ-50 אחוז בלבד לשרוד, ואולי עוד פחות מזה בקליפורניה, מה את יכולה לומר ביחס לקשר שנוצר בינך לבין בעלך באמצעות התורה?

רחל:

מטרה משותפת בחיים מקלה מאד לשמור על זוגיות יציבה שאיננה נקרעת מכל תסכול קטן או אכזבה קטנה. כמובן, לא לכל הזוגות הדתיים יש נישואין נפלאים. 

כולנו כאן, על פני האדמה, כדי לעבוד על עצמנו, ללמוד כל הזמן צניעות וענווה, עוד נתינה, עוד משמעת עצמית ועוד אהבה. אבל כאשר גבר ואישה מסורים ברצינות לתורה, יש סיכוי טוב יותר שהם ייקחו ברצינות את העבודה על שיפור עצמי ויפתחו גישה של סלחנות וחמלה. 

הרבה יותר קל להתעלם מתכונה מעצבנת כזו או אחרת בבן הזוג שלך, אם אתם חולקים את אותם אידיאלים ומטרות. פעם, הייתי עושה עניין מכל דבר קטן, היום אני מבינה ששנינו עובדי השם עד כמה שאנו מסוגלים, וזה בהחלט מספיק.  

עד כמה שהייתי חכמה, הולכתי שולל אחר המחשבה שמה שהספרים מכנים 'אהבה רומנטית' יפתור את כל הבעיות שלי. אני אתאהב במישהו עד מעל הראש וזה יספיק. וואו! איזו שטות. זה מחזיק בערך עד למריבה הראשונה. ואז מה?

יש לי את חוסר הביטחון שלי, ולפעמים הייתי נלחצת כשדברים לא התקדמו כמו שרציתי, דמיינתי כל מיני תרחישים אפלים. מה שבוודאי לא עזר לי היא העובדה שלא יכולתי לסמוך על עצמי. כלומר, לא הייתי בטוחה שמחר אוכל 'להתאהב רומנטית' במישהו אחר.  

היה לי קשה ליצור יציבות וסדר. בתחילת הנישואין, אחרי שאשליית הרומנטיקה מתחילה לדעוך מעט עם המציאות, לוחות זמנים וכו', צריכים להיפרד מהרבה פנטזיות. אני יודעת שלשנינו יש פנטזיות על סוג האדם שאולי היינו יכולים להינשא לו. עברנו הרבה מחשבות ואמירות בסגנון "אם רק הייתה לך תכונה כזו או כזו, החיים היו טובים הרבה יותר".

עכשיו אני רואה שהוא עושה את מה שהוא אמור לעשות כאיש ואני כאישה וזה גורם לנו לכבד זה את זו מאד, ולהיות מאושרים במה שיש לנו. כל עוד בעלי שומר על התורה יחד אתי, מה עוד יש לי לבקש? 

אני מלאת תודה על כך שבעקבות ובאמצעות לימוד התורה הוא הפך לאדם רגיש ומתחשב יותר. נישואין כמחויבות לחיים כבר לא נראית דבר מרוחק או מוזר. אין כבר את הציפייה לאביר על הסוס הלבן שייקח אותי לרקיע השביעי. גם כשאני נמצאת ברקיע השביעי יחד עם בעלי, זה יאבד את משמעותו אילולי המטרות המשותפות שלנו.

אם נחזור לעניין המקווה, זה הבסיס בשבילי. כשהתלמוד אומר שזה גורם לך להרגיש כמו כלה בליל הכלולות, זה נכון לגמרי. אתם כל הזמן שומרים על רגש הציפייה. אם כל זוג נשוי היה יכול לדמיין ירח דבש קצרצר באמצע כל המולת החיים והעומס – זה היה יכול להתחיל לתאר את הקצה של התחושה של הליכה למקווה. רק את ובעלך קיימים עכשיו, לבדכם בעולם, זוג מאוהב. זה מדהים ממש! 

הפוסט התובנות של רחל הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

לעולם המערבי, התרבות שאנו חיים בה, יש קושי ניכר עם המושג של אינטימיות מינית. אינדיקציה אחת לדבר היא האובססיה של התרבות לנושא. על גבי שלטי חוצות, פרסומות בעיתונים, בספרים רבי-מכר, ובכמעט כל ביטוי תרבותי אפשרי – מאמנות גבוהה ועד לשפה בוטה – רמיזות מיניות שולטות בנוף. 

זה מזכיר לי את אותה עקיצה לגלגנית של אמו של המלט, גרטרוד: "הגברת מתלהמת קצת יותר מדי". במקום לנקוט גישה משוחררת וקלילה בקשר למערכות היחסים שלנו, האזכור הבלתי פוסק של הנושא מסגיר אי-נוחות מובהקת לגביו. 

ייתכן שחלק מחוסר הנוחות הזה מגיע מן השורשים הנוצריים של התרבות המערבית. הנצרות המוקדמת ראתה ביחסי אישות את החטא הקדמון. באופן אירוני, אף על פי שהעולם המערבי פעל בנחישות במהלך מאה השנים האחרונות לשחרר את עצמו מכל התוויה מוסרית דתית ומכל מגבלה מינית, עדיין נותרה בו מזכרת מנקודת המבט הנוצרית המוקדמת – הרעיון שמיניות היא במובן מסוים דבר מלוכלך.   

אצל הקתולים, קדושה ומיניות אינם יכולים לחיות יחד, עד עצם היום הזה. לאנשים הקדושים, הצדיקים – האפיפיור, הכמרים והנזירות – אסורה כל פעילות מינית. אף שהיא מותרת למי שאינם חלק מהממסד הדתי על מנת לשמר את המין האנושי, האינטימיות נתפסת לכל היותר ככניעה לתאוות הבשר, כניעה שאין בה קדושה כלל. 

אך כמו אמצעים אחרים, מכל מקום, השימוש באינטימיות תלוי לחלוטין בביטוי שנותנים לה הפרטים המעורבים בה. האיחוד המיני כמוהו כיריעת קנבס בידי האומנים – הבעל והאישה – והמסר הרוחני שהם מפיקים יכול להיות חסר משמעות, או לחלופין – יצירת אמנות.

מקורות יהודיים קלאסיים מתארים מיניות כנהר רב עוצמה. כשהוא בשליטה ומנותב כהלכה, הוא יכול להשקות ולייצר אנרגיה אדירה לקהילות רבות. ואם לא – הוא עלול להביא לשיטפון והרס.  

בשימוש הגבוה ביותר שלו – בתוך חיי נישואין יהודיים המנוהלים על פי כללי ההלכה היהודית – האיחוד המיני מביא קדושה לעולם, הוא מביא לחיבור עמוק בין בני הזוג – רוחנית, פיזית ורגשית. 

קרבה בין בעל לאשתו איננה רק דבר נחמד, אלא, יצירה של מציאות רוחנית עמוקה על גבי מישור פיזי. על פי המחשבה היהודית, היו הבעל והאישה נשמה אחת לפני שנולדו, נשמה שנחצתה לשניים עם לידת המבוגר שבהם. כאשר הם מתאחדים מחדש בנישואין, החיבור ביניהם הוא ייחודי, מפני שהוא מסמל את היצירה מחדש של ההוויה שלהם כישות אחת, נפש אחת.  

כשהתורה מתארת נישואין, היא כותבת כך: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד). 

עם זאת, האחדות הזו, שהיא מטרת הנישואין על פי תורה, איננה קלה להשגה. כשהם מגיעים לגיל נישואין, שני חצאי הנשמה הללו שייכים לשני יחידים מובחנים זה מזה שגדלו עם היסטוריות נפרדות, חוויות נפרדות, תחביבים שונים וסלידה מדברים שונים. למרבה המזל, הנישואין עצמם מספקים כלים בשפע להתגבר על ההבדלים שבין בני הזוג, וליצור אחדות במישור הפיזי, אותה אחדות הקיימת במישור הרוחני. 

הכלי העוצמתי מבין כלים המביאים לידי אחדות בנישואין, הוא ככל הנראה האינטימיות המינית. כל התחושות הנפלאות שיש לבני הזוג בזוגיות שלהם, מגיעות לשיאן באינטימיות המינית שבין בעל לאישה. 

אם אלוקים העניק לאינטימיות כוח כה יוצא דופן, הגיוני שהוא ייתן לנו כללי אצבע – אמצעים – שבעזרתם נוכל להפיק את המרב מהכלי הזה. ואכן, זה בדיוק מה שהוא עשה. לאמצעי הזה אנחנו קוראים: טהרת המשפחה.

הלכות טהרת המשפחה היו פעם ידועות לכול, והיו נוהגות באופן אוניברסלי ממש כמו הדלקת נרות שבת. אף משפחה יהודית לא חלמה לחיות מבלי לשמור עליהן.  

לצער הלב, התרחקנו למדי מאותם זמנים, כך שלא רק שמוסד טהרת המשפחה נשכח ממשפחות יהודיות רבות, אלא גם הנישואין עצמם איבדו הרבה ממעמדם. הכרה בסגנונות חיים חלופיים התקדמה כל כך, עד שכיום נישואין לבן/בת זוג יהודים, שהיו פעם המטרה המוצהרת של כל יהודי, הפכו לאחד מבין מגוון סגנונות חיים אפשריים. 

בימים עברו, מכל מקום, הערכים היו שונים. חיי הנישואין היו חזקים יותר. מוסד הנישואין היהודי היה מושא לקנאת העולם. באותם ימים, יהודים לא רק ידעו על הטבילה במקווה והלכות טהרת המשפחה, אלא גם סיכנו את חייהם כדי לשמור עליהן.  

"מקווה" משמעו התכנסות. במובן הפיזי הכוונה היא לבריכה שמכונסים בה מים טבעיים, ללא מגע יד אדם, כמו מי גשם, או מים מנהרות וממעיינות. 

תרבותית, המקווה הוא בעל חשיבות עליונה עד כדי כך שחכמי התלמוד פסקו כי קהילה שיש באפשרותה להקים אחד מהשניים – מקווה או בית כנסת, בניית מקווה היא בעדיפות ראשונה וקודמת לבניית בית כנסת. 

מעשית, במקווה משתמשים הן גברים והן נשים, והם טובלים בו לפני מעשים מקודשים מסוימים. אף שהוא נראה כמו אמבטיה או בריכה קטנה, הוא לא. כאשר אדם מצווה לטבול במקווה, עליו להיות נקי לחלוטין ורחוץ לפני שייכנס אל המקווה. מקווה הוא כלי רוחני, ואין לו כל קשר להיגיינה.

המקום שבו טבילה במקווה מוזכרת בתורה בצורה מובלטת ביותר, הוא בהקשר לעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. הכהן הגדול היה טובל חמש פעמים במקווה במהלך עבודת יום כיפור בבית המקדש שעמד בירושלים. כיום, השימוש החשוב ביותר במקווה הוא של נשים, הטובלות בו כצעד אחד במעגל האיחוד וההיפרדות שבין בעל לאשתו, הידוע כ"טהרת המשפחה". 

אין תיאור תמציתי של הלכות טהרת המשפחה, כמו זה שלהלן, שיכול להיות מספק על מנת לוודא את קיומן כהלכה, שכן הפרטים רבים הם. כמו כן, אין אף הסבר תמציתי על הרווח הגדול שבשמירת הלכות טהרת המשפחה, כמו זה שלהלן, שיכול להסביר את היופי שלה כראוי. רק יישום של טהרת המשפחה, יכול באמת לגלות את האופי המדהים שלה.  

זוגות יהודיים שלא היו מודעים בתחילה להלכות טהרת המשפחה, למדו עליהן והחלו לשלב אותן באורח חיים שלהם, סיפרו לי שאם היו להם פעם ספקות אם התורה ניתנה מאת ה', הרי שהטבילה במקווה והלכות טהרת המשפחה – מחקו אותם לגמרי. הרעיון, או כפי שהם מתארים זאת, הגאונות שבהתנהלות הזו, היא מדהימה כל כך שאין מוח אנושי שהיה יכול להמציא זאת. 

ועם זאת, בעיניים מודרניות, הנוהג הזה עשוי להיראות מוזר בתחילה, מפני שהוא שונה כל כך. מפני שהמצווה הזו, שהיא יסוד בחיים יהודיים מסורתיים היא עכשיו זרה לנו כל כך, אנו נוטים לשגות בהבנתה, כשאנו מנסים להחיל את ההבנה הלקויה ולעתים רדודה של המאה העשרים ואחת, על העומק היוצא דופן של המצווה הזו.  

לפי הלכות טהרת המשפחה, זוג יהודי נשוי נפרד פיזית כשהאישה מקבלת את המחזור החודשי שלה, והמגע הפיזי ביניהם איננו מתחדש עד לאחר שבעה ימים שלמים מהפסקת דימום הווסת. בערב שלפני הלילה שבו בני הזוג עתידים לחדש את קיום היחסים הפיזיים שלהם, האישה טובלת במי המקווה, שם היא נושאת תפילה לקב"ה שיקדש את מערכת היחסים האינטימית שלהם. 

בעיקרו של דבר, האיחוד המיני הוא הצהרה של חיים, כאשר בני הזוג מתאחדים במאמץ המקודש להוריד נשמה חדשה ממקורה השמימי אל תוך העולם הזה. לעומת זאת, הזמן שבו בני הזוג אינם מורשים לקיים מגע פיזי קשור בתקופה שבה האישה חווה אובדן של פוטנציאל החיים, כאשר הביצית הלא מופרית מגורשת מן הגוף, ואיתה מעטפת הרחם שהלכה ונבנתה כדי להכיל חיים חדשים. 

כאשר הבעל והאישה ממתינים שהזמן הזה יחלוף, והאישה טובלת במקווה לפני שהיא שבה אל בעלה באינטימיות פיזית, האיחוד שלהם מסמל אישור מחדש של כוחות החיים שמעל המוות, ניצחון החיים על המוות. להפסקת היחסים בין הבעל לאישה אין כל קשר לתחושת דחייה מהמחזור החודשי של האישה, כפי שפעמים רבות מניחים בטעות. לרעיון הזה אין כל מקור ביהדות. 

מעניין לדעת, שאף שמסתורין המקווה קשור למשחק העדין הזה שבין חיים למוות, ברור שהתפקיד שהמקווה ממלא בחיינו הוא עמוק יותר מהבנתנו את החיים ואת המוות, שכן ההלכה היהודית קוראת לשימוש במקווה גם בקרב זוגות שהולדה אינה אפשרית עבורם. אכן, ההלכה היהודית קוראת גם לקיום מערכת יחסים מינית פעילה, בריאה ומלאה אצל זוגות נשואים בכל גיל, ומחשיבה זאת כערך עצמאי, אם כי ערך רוחני, שאינו תלוי באפשרות היצירה של חיי אדם. 

אם ברצוננו להבין לעומק את מהות הטבילה במקווה, עלינו לחזור אל המקורות שלה בתורה. בספר ויקרא, בפרק טז, אנו קוראים על עבודת יום הכיפורים בבית המקדש.  

בשיאה של עבודת היום, היה הכהן הגדול נכנס אל החדר הפנימי ביותר שבמקדש – ולמעשה החלל המקודש ביותר בתבל – קודש הקודשים, שם היה מבקש מחילה על עוונות בני ישראל במשך השנה שעברה. איש מלבד הכהן הגדול לא היה מורשה להיכנס אל קודש הקודשים, וגם הוא עצמו, כנציג הקדוש ביותר של העם הקדוש, הורשה להיכנס לשם פעם אחת בשנה בלבד, לזמן קצר ביותר, ביום הכיפורים – היום הקדוש בשנה.

כיום, קשה לנו להבין את המשמעות האדירה של הרגע הזה. במשך שבעה ימים שלמים קודם לכן, היה הכהן גדול מתכונן לכניסה הזו. בלילה שלפני הכניסה לקודש הקודשים, צוות של תלמידי חכמים דאגו שיישאר ער כל הלילה, בוחנים אותו ודוחפים אותו אל פסגות הפוטנציאל הרוחני והמוסרי שלו. לא רק עתיד האומה, כי אם גם של העולם כולו, מונח על הפעולות שיעשה בקודש  הקודשים, פעולות שנעשו בפרטיות מוחלטת, כשרק הקב"ה והוא עדים להן. 

לאחר שבעה ימים של זיכוך עצמי, ולאחר ליל השימורים הארוך, נותרה לכהן הגדול הכנה אחת אחרונה לפני הרגע מלא ההוד שבו ייכנס אל קודש הקודשים ויבקש מחילה בעבורו, בעבור העם, ובעבור העולם כולו: היה עליו לטבול במקווה.

חידוש האקט האינטימי שבין אישה יהודייה לבעלה הוא רגע מלא הוד וקדוש באותה מידה. לאחר שבעה ימים של הכנה לרגע הזה, האישה טובלת במקווה על מנת לרומם את היחסים שלהם ולרומם את העולם כולו. 

איך? כיצד יכולה טבילה במשהו פשוט כמו מים לייצר אפקט כה עמוק?

מבין כל היסודות הפיזיים, המים הם הרוחניים ביותר. הפתיחה של ספר בראשית (א–ב,כב) מתארת את בריאתם של דברים מרשימים רבים, כולל כדור הארץ והאנושות. עם זאת, אף שישנה התייחסות למים ("ורוח אלוקים מרחפת על פני המים", בראשית א, ב), אין כל אזכור של בריאתם. חכמינו למדים מכך שהמים קדמו לבריאה המוכרת לנו, וקדמו אף לארץ עצמה.

המקווה, שיש בו מים שכונסו ללא מגע יד אדם, בין אם כגשם שירד היישר אל מבנה המקווה, או כמעיין, הם הדבר הקרוב ביותר שיש לנו לפיסת שמים – כאן בארץ. הם מעניקים לנו את האפשרות להתאחד מחדש עם המקור הרוחני שלנו. 

רגע לפני שהאישה טובלת במים האלוקיים הללו, היא נושאת תפילה, מזמינה את הקב"ה לקדש את הנישואין שלה – מערכת היחסים החשובה ביותר. 

מה שהיא אומרת בתפילה הזו, למעשה, הוא: ריבונו של עולם, זוהי מערכת היחסים המקודשת ביותר בחיי. האיחוד הפיזי שלנו, הוא אחד הביטויים הגדולים ביותר של אותה מערכת יחסים מקודשת, ואינני רוצה שדבר כה מקודש יהיה חסר את נוכחותך. אני רוצה שתצטרף אליי במעשה הזה. אני רוצה שתהיה שם. אז היא טובלת במים, ובמובן מסוים, נותנת יד לבורא העולם. 

גיסי, רבי שלמה טברסקי זצ"ל, שהיה תלמיד חכם מבריק, אמר שראוי במיוחד שהטבילה במקווה היא בידיה ובאחריותה של האישה, ולא של הגבר, מפני שהמקווה מקדש את המשפחה, וחכמתה של האישה, יותר מאשר כל בן משפחה אחר, היא שבונה את הבית היהודי.

במובן מסוים, האישה היא שיוצרת את המשפחה. במשך תשעה חודשים לפני לידתם, היא מעניקה סביבה פנימית מושלמת לילדיה, לאחר מכן, במשך כשני עשורים היא מעצבת את עולמם הרגשי, מנטלי, ופיזי. אם אין לה ילדים, היא עדיין זו, שברוב המשפחות, יש לה את ההשפעה הגדולה ביותר על האווירה של הבית ושל אלה המתגוררים בו.

כאשר אישה הולכת אל המקווה, לפני שהיא חוזרת הביתה כדי לתרגל שוב את האינטליגנציה היצירתית שלה, היא – הבורא האנושי – מבקשת את ברכותיו של בורא העולם. היא מבקשת מהקב"ה לבוא איתה הביתה, להצטרף אליה בפעולות המקודשות שלה, ומעל כל אלה – להצטרף אליה לנישואין שלה. 

כמו בכל המצוות האחרות, אנו הולכות אל המקווה כי אנו יודעות שזהו רצון השם, אותו אלוקים שלא רק ברא אותנו, אלא הוא זה שגם יודע טוב יותר משאי-מי ידע אי פעם, כולל אנחנו. אנחנו לא זקוקות לשום סיבה אחרת. אנחנו יודעות גם שעם כל האינטליגנציה שלנו, לעולם לא נדע מהי הסיבה המהותית מאחורי המצווה הזו או כל מצווה אחרת, מפני שכבני תמותה, יכולת ההבנה שלנו מוגבלת. ועדיין, יש הרבה דברים שאנחנו יכולים להבין בקשר לכל מצווה, וחכמינו אף מעודדים אותנו לחקור ולהבין אותן עד כמה שמסוגל בן אנוש להבין.

כל המצוות הן חסד ה', והטבילה במקווה איננה יוצאת מן הכלל. התלמוד, המרחיב ומבאר את דיני התורה, מסביר כלל פשוט בטבע האנושי בקשר למיניות: מה שזמין לנו כל הזמן מאבד את הזוהר המיוחד שלו בעינינו בסופו של דבר. השגרה תופסת את מקומה של ההתרגשות, ואנו מפתחים שעמום ומיאוס.  

שעמום בחיי הנישואין איננו עניין פעוט. זהו דבר הרסני ביותר, ובימינו זוהי העילה השכיחה ביותר לגירושין. 

זהו היתרון הראשון, והמובהק ביותר, של טהרת המשפחה. למשך כשבועיים בכל חודש הבעל והאישה נמצאים 'מחוץ לתחום' הפיזי של בן/בת הזוג. בשל ה"חופשה" החודשית הזו, אומר לנו התלמוד, כי הבעל והאישה הופכים להיות כמו חתן וכלה זה לזו בכל חודש מחדש. הזוגיות נהנית מרעננות תמידית. אם אתם מסופקים בקשר לזה, מוטב שתשאלו כל זוג ששומר על טהרת המשפחה, והם יאשרו זאת, אף כי אולי יהיו נבוכים להודות בכך.

שנית, טהרת המשפחה מלמדת אותנו את ערכה של שליטה עצמית. בעולם שבו חוסר נאמנות נפוץ כל כך כפי שהוא היום – ישנן הערכות כי אחד מכל שני גברים נשואים אינו נאמן לאשתו – אנשים זקוקים ללמוד את אמנות השליטה העצמית. לצער הלב… לא מלמדים את זה בבתי הספר.  

בתוך מערכת הנישואין היהודית, אם בעל ואישה אינם נגישים פיזית זה לזו בפרקי זמן קבועים, פירושו של דבר שעליהם ללמוד לשלוט בעצמם בתוך מערכת היחסים הזוגית. ואז, כאשר מגיע לפתע פיתוי מחוץ למערכת הזוגית והם נקראים לתרגל שליטה עצמית, הם יודעים איך לעשות זאת. זה לא שביקשו מהם לרוץ מרתון כשהם מעולם לא ניסו לרוץ מאה מטר.  

שלישית, טהרת המשפחה מעניקה לנו נכס שלא יסולא בפז – מרחבים אישיים בתוך היחד שלנו. היא מאפשרת לנו את ההזדמנות להיות מי שאנחנו בדרך שלא הייתה אפשרית אלמלא אותה תקופת הפוגה. 

אחת הסיבות העיקריות לכך שהנשמות של כל אחד ואחת מאיתנו ירדו לעולם הזה, היא בכדי לממש משהו בעצמנו שהוא ייחודי לנו ואינו דומה לאחר. ואולם, בחיי נישואין, קל מאד לשני אנשים "ללכת לאיבוד" זה בזו, מבלי לדעת איפה מסתיים האחד ומתחיל האחר. זה איננו האידיאל היהודי. האחדות שבנישואין יהודיים איננה אחדות של זהות מלאה, או אחדות של שני אנשים שלעולם אינם מתנגדים זה לזה או מאתגרים זה את זה. מדובר כאן באינטראקציה דינמית בין שני פרטים, השומרים על זהותם הייחודית, אף שהם מאוחדים סביב מטרה אחת, בלב אחד ובנשמה אחת.    

שני אנשים המחזקים את האינדיבידואליות שלהם במהלך תקופת ההפוגה, חוברים בחזרה זה לזו ומעשירים זה את זו, מפני שהם חיזקו את החלק בעצמם שהוא שלהם ורק שלהם. 

ולסיום, טהרת המשפחה מלמדת אותנו שאנחנו לא אובייקטים. מפני שאני לא שייכת לך ואתה לא שייך לי באופן שבו אנחנו נמצאים בתקופת היחד, אני חייבת להתייחס אליך כאל אדם שלם, ולא כאובייקט לסיפוק ההנאה שלי. זהו ערך חשוב מאד בחברה שלנו, שחרף כל הנהירה שלה אחר פמיניזם, עדיין ממשיכה להתייחס לנשים כאל אובייקטים, בפרסומות, במקום העבודה, ולעתים קרובות מדי – גם בבית פנימה. 

בנוסף, אנחנו גם לומדים איך לתקשר טוב יותר זה עם זו בזכות טהרת המשפחה. אפשר לחפות על הרבה בעיות באמצעות חיבוק ונשיקה. במשך השבועיים נטולי המגע הפיזי, בני הזוג חייבים ללמוד איך לדבר על הכול, כולל דברים קשים ומורכבים. אנחנו לומדים להכיר את המחשבות הפנימיות של בן הזוג שלנו בדרכים שאחרת לא היינו נחשפים אליהם. אינטימיות – אינטימיות אמיתית – היא התוצאה.  

כפי שנכתב לעיל, הרווחים הללו הם רק קצה הקרחון של האפקט הרוחני שיש לשמירת טהרת המשפחה והטבילה במקווה על החיים שלנו ועל העולם. ישנם עומקים הקשורים למצווה זו שאנו, כבני אנוש, לעולם לא נבין. דבר אחד ברור לגמרי:

מבלי שתשרת מעלה נעלה יותר, האינטימיות הפיזית שלנו היא רק – פיזית. באמצעות טהרת המשפחה, ונוכחותו של הקב"ה, היחסים האינטימיים הופכים ממה שהוא פיזי לחלוטין, אקט שגם מינים שאינם אנושיים עסוקים בו, לאקט של קדושה ולביטוי הגבוה ביותר של חיבור של שני אנשים.   

הפוסט על אהבה, נישואין ומקווה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

אחת התכונות המעצבות ומגבשות את האדם הראוי, הוא כוח השליטה העצמית. אחד מן המאפיינים של האדם האידיאלי הוא היכולת לקבל החלטות המבוססות לא רק על העונג בטווח הקצר, אלא גם על מבט לטווח הארוך. אכן, נדרשת משמעת עצמית, סבלנות ואופי חזק על מנת לדחות סיפוקים היום כדי שדברים ייראו טוב יותר מחר.

אני אסיר תודה לד"ר יונתן מוק, שלפני כמה שנים, הביא לידיעתי מחקר מרתק שבוצע לפני שנים רבות. המחקר הדגים בצורה די יוצאת דופן כיצד דחיית סיפוקים, ובמילים אחרות – משמעת עצמית חזקה, היא למעשה מפתח להצלחה בחיים בטווח הארוך. כמו רבים מן המחקרים המרתקים והאקזוטיים, גם מחקר זה, התקיים בקליפורניה. הפסיכולוג וולטר מישל, בשעתו חוקר באוניברסיטת סטנפורד, התחיל את המחקר שלו בשנות ה-60 של המאה הקודמת. הוא נועד לבחון אינטליגנציה רגשית של קבוצת ילדים מסוימת, ובסופו של דבר הביא לממצאים מרתקים במיוחד, בזכות… המרשמלו.

הוא הציע לקבוצת ילדים רעבים בני ארבע מרשמלו. לילדים נאמר כי הם יכולים לבחור אם לאכול את המרשמלו שלהם מיד, או לחכות 20 דקות, ואז האנשים שמחכים את המרשמלו יבדקו מי מהילדים לא אכל את המרשמלו שלו, והם יקבלו מרשמלו נוסף.  

התוצאות? ובכן, כשליש מהילדים אכלו את המרשמלו מיד. כמה מהם הצליחו לחכות מעט יותר, וכשליש הצליחו לחכות את מלוא עשרים הדקות עד לשובם של החוקרים.

הדבר המדהים בקשר למחקר הזה, הוא שהחוקרים עקבו אחר ההתקדמות הלימודית והחברתית של אותה קבוצת ילדים במשך שנים. בשעה שהילדים סיימו את לימודי התיכון, ההבדל בין הקבוצות היה דרמטי. אלו שהצליחו לעמוד בפני הדחף לסיפוק מידי בגרו והיו לאנשים חיוביים יותר, בעלי מוטיבציה גבוהה יותר, והיו חסינים יותר לעמידה בקשיים, ולהשגת המטרות שלהם. היו להם המזג או היכולות שבאו לידי ביטוי בנישואין מוצלחים יותר, הכנסה גבוהה יותר, סיפוק גבוה יותר מהקריירה והרגלי בריאות טובים יותר, ובסך הכולל, נהנו מחיים מלאים ומשמעותיים יותר מרוב האוכלוסייה.

באשר לילדים שאכלו את המרשמלו מיד, מבלי לחכות לרגע, הם עברו את שנות בית הספר בהישגים נמוכים, וחיי חברה מוצלחים הרבה פחות.

המסר הזה מחלחל לחיים שלנו, בכל רמה שהיא ולכל שלב שהוא. רכישת חינוך על-תיכוני משמעותה דחיית העונג שבלהרוויח כסף מיד אחרי התיכון. ההשקעות הכספיות הטובות ביותר דורשות אסטרטגיה ארוכת טווח. הכסף שלכם אולי יהיה כבול למשך תקופה, אך בסופו של דבר, הרווחים יהיו שווים את ההמתנה. עבודה קשה בתחילת חיי הנישואין ודחיית הפיתוי שבנטישה קלה עם הקשיים הראשונים, מניבים את הרווחים שלהם במשך השנים הבאות. הזמן והמאמץ הנדרשים לשם גידול ילדים הם לא קלים בטווח הקצר, אבל מספקים בצורה יוצאת מן הכלל בטווח הארוך, כשהילדים גדלים וממלאים את הוריהם בגאווה.

סוד ההצלחה בחיים הוא הסוד של להיות בן אדם – החכמה, הסבלנות ויכולת השליטה העצמית היום בכדי להשיג שמחה וסיפוק מחר.

במסורת היהודית, ישנן כל כך הרבה דוגמאות כיצד אנו מותנים לפתח את תכונת האופי החשובה הזו. ילדים הגדלים בבית שמקפידים בו על כשרות, מונחים לבדוק ממתקים שמוצעים להם מחוץ לבית, אם הם עומדים בדרישות הכשרות. לעתים קרובות, הילדים הללו מציגים חוסן מרשים ומחויבות גבוהה לערכים שנלמדו בביתם.  

ישנן דוגמאות למכביר של ילדים שמתפתים מאד להצטרף לחגיגה של חבריהם או בני כיתתם, אך עומדים באתגר ודוחים דבר מתיקה מפני שאיננו כשר, ואפילו אם רק אינם בטוחים בכך. הילדים הללו לא מרגישים חסך, זוהי הדרך שבה הם גדלים. הם לוקחים את זה בקלות, וללא ספק מתבגרים מן החוויה. הם מפתחים אישיות חזקה, וגדלים להיות השליש הזה באוכלוסייה שיצליח בחיים מפני שהם יודעים כיצד לדחות סיפוקים. דרך אגב, אני בטוח שההורים שלהם מוצאים דרך לתגמל אותם על המאמץ המיוחד שלהם.

הדבר נכון גם ביחס לשמירת שבת, או שמירת חוקי טהרת המשפחה. המשמעת העצמית הנדרשת בהקפדה על אורחות החיים הללו, בונה לא רק אישיות רוחנית, אלא גם נשים וגברים בעלי שיעור קומה, אציליים יותר, מוסריים יותר – בני אדם טובים יותר.

הפוסט גיבור המרשמלו הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

השיעור החשוב ביותר שאפשר ללמוד בעניין זה, נוגע לכהן גדול שחושב מחשבות לא טהורות בקודש הקודשים, שעליו נאמר כי ימות בעוון זה. במקומות אחדים נאמר כי הוא ימות בקודש הקודשים עצמו, ויידרש חבל כדי לגרור אותו החוצה משם. השאלה היא, אילו מחשבות לא טהורות יכולות להיות לכהן הגדול בקודש הקודשים, ביום הכיפורים, כשהוא נמצא שם בסך הכול כחמש עשרה דקות? האם אין הוא יכול להתרכז בזמן הקצר הזה? הוא עושה דבר ייחודי כל כך, פעם בשנה, הוא עסוק במה שהוא אמור לעשות שם, מניין צצות לו המחשבות הלא טהורות? יתרה מזו, הדבר הפך שכיח כל כך, כך שאם הכהן הגדול יצא בשלום מקודש הקודשים, זו הייתה חגיגה גדולה. מה זה אמור להביע? האם אנחנו מצפים שהכהן הגדול הממוצע יהיה עסוק במחשבות לא טהורות עד כדי כך שאנחנו מתפלאים שהוא יוצא בשלום מן הקודש?

אם כן, מה הן אותן מחשבות לא טהורות?

אם הייתם שואלים את הכהן הגדול – "אתה האיש שנכנס לקודש הקודשים?"

הוא היה אומר, "על מה אתם מדברים? איש איננו נכנס אל קודש הקודשים. קודש הקודשים משמעו שאיש איננו נכנס לשם."

"אבל אתה הוא היוצא מן הכלל. אתה נכנס לשם".

"חס ושלום. אף אחד לא נכנס לשם".

אז הייתם אומרים לו, "אבל בשבוע שעבר היה יום הכיפורים. האם נכנסת לשם?"

והוא יאמר, "כן".

"ובשנה הקודמת?"

"כן", הוא משיב.

"אוקיי. אז אתה הוא האיש שנכנס לקודש הקודשים".

"חס ושלום. איש איננו נכנס לשם".

לחסיד, זה נשמע הגיוני. הכהן הגדול אומר בעצם, "חס ושלום, אם הייתי חושב שאני יכול להיכנס לשם, על מחשבה כזו הייתי מת". המחשבה הלא טהורה של הכהן הגדול לא הייתה מחשבה על אוכל, או אפילו על אשתו. חמש עשרה דקות, אפילו אדם ממוצע יכול להתרכז למשך חמש עשרה דקות, כשהוא עסוק בעשיית דבר מה שאינו רגיל. המחשבה הלא-טהורה שיכולה להיות, היא: "אני הכהן הגדול. אני נכנס לכאן". לא. אתה לא נכנס לכאן. כשקוראים לך, אתה נכנס, אבל זה לא המקום שלך.

אז למה שימות על מחשבה לא טהורה שכזו? נשמע קצת קשוח, לא? עונשה של מחשבה לא טהורה איננו מוות. אם הוא היה חושב על אשתו, היינו אומרים – לא יפה, לא ראוי, הוא לא היה מת מזה. הוא מת מפני שאין מקום לזילות של קודש הקודשים.

איך גורמים לזילות של קודש הקודשים? אם אתה מתחיל להרגיש שזהו המקום שלך. זה לא המקום שלך, זהו המקום של אלוקים. זה כמו שאתם מזמינים אנשים אליכם הביתה. אתם רוצים שהם יבואו לשם, ואתה רוצים שהם ירגישו בנוח. אבל אם הם מתחילים לחשוב שזה הבית שלהם, לא תזמינו אותם שוב, מפני שהם מפרים את הפרטיות שלכם. אתם מזמינים מישהו לשהות אצלכם בבית, ואתם מגלים שהוא מכר את הספה. הוא לא אהב אותה, היא לא התאימה. אז הוא מכר אותה.

אתם אומרים: "סליחה, מה אתה עושה?"

הוא אומר, "רגע, אתם לא רוצים שאני ארגיש בנוח?"

"כן, אנחנו רוצים שתרגיש בנוח בבית שלנו, על הספה שלנו. כשזו מתחילה להיות הספה שלך, אנחנו לא רוצים שתרגיש בנוח, ואתה לא מוזמן שוב. כל עוד אתה לא מוכר את הספה שלנו, אתה לא מפר את הפרטיות שלנו. כשאתה מתחיל לחשוב שזה הבית שלך, עכשיו – אתה הורס לנו את הפרטיות".

קודש הקודשים נשאר קודש הקודשים מפני שהכהן הגדול לא מתחיל למכור את הריהוט. הוא לא נכנס פנימה ואומר: "הי, חזרתי, זה אני". מי אתה? זה קודש הקודשים, אתה לא שייך לכאן.

התוצאה היא שאפילו הכהנים הגדולים בבית המקדש השני, שלא היו באותה רמה כמו הכהנים בבית ראשון, והם ידעו שהם עלולים למות, עדיין רצו להיכנס לשם. מפני שלהיכנס לקודש הקודשים היה דבר מדהים כל כך, שהם היו מוכנים לסכן את חייהם.

מדוע זה מדהים כל כך? תארו לעצמכם קדושה כזו שהיא גדולה מלהיות "שלכם". העובדה שזה לא המקום שלך, הופך את החוויה לעוצמתית הרבה יותר, ולגבוהה הרבה יותר. אתם במקום שהוא קדוש הרבה מעבר להשגתכם, ועדיין – אתם הוזמנתם להיכנס אליו, ולשרת בקודש.

זוהי חוויה שיש לה שני ממדים. העונג שבלהיות שם, והפחד להיות שם. בניגוד לכל תענוג אחר, שאם אתם אוהבים אותו, אתם פשוט אוהבים אותו. חד ממדי. כניסת הכהן הגדול אל קודש הקודשים, זו אינטימיות.

אינטימיות אמיתית היא קדושה מדי בשבילכם וזוהי הסיבה, שמה שלא תרגישו, תמימות ותחושה נטולת אנוכיות, באותו רגע, זה לא יימשך כך. זה לא אתם.

מעניין שבספרות ההלכה היהודית, נאמר שלאחר קיום יחסים אינטימיים, מחכים יחד כחצי שעה, ואז חוזרים למיטה. זה כמעט כמו, ביצעת את התפקיד שלך, עכשיו תעזוב – זה לא המקום שלך.

הרגישות הזו, זוהי הקדושה שבאינטימיות. אף פעם לא להרגיש שזה "שלי". אינטימיות היא לא "שלך".

זה כמו קודש הקודשים. כשיש תפקיד שאתה צריך לבצע, אתה נקרא פנימה, אבל אתה לא מתחיל למכור את הרהיטים. אל תיתן לזה להפוך, כאילו שזה יכול להפוך, ל"היא שם כל הזמן, אני רואה אותה כל הזמן, מה הביג דיל?"

זה מסוכן כל כך. יש כל כך הרבה גויים שרוצים ללכת למקווה, נשים שרוצות לנהוג את כל התהליך – שבועיים נפרדים, שבועיים יחד. למה הן רוצות בכך? כדי להציל את הנישואין שלהן. אנחנו לא קולטים איזה כלי עוצמתי וחיובי יש לנו. אין לי ספק, שכשהמשיח יבוא, כולם ישמרו על הלכות טהרת המשפחה. זה פשוט הגיוני כל כך. זה כל כך חיוני לחיים הפשוטים, המעשיים, האמתיים בעולם שלנו.

הפוסט קודש הקודשים הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הפוסט הנחיות וטיפים לטבילה בימי חג הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

אנחנו זוג, נשואים כבר כמה וכמה שנים.. בלי ילדים…
הגעתי להצגה שלך האמת בלי כח.. כבר מזמן אין לי טיפת כוחות לחברה מסביב.. למבטי האולטרסאונד, לאמירות, לשתיקות המביכות ולתגובות החסרות טקט שדוקרות בלב..
אז כמה שפחות נק מפגש עדיף.. אבל כבר לא יכולתי.. והחלטתי ללכת להצגה..
ישבתי שם צחקתי, ונהנתי..
ואז לקראת הסוף,
פתאום מגיעים אליכם שם, בנפאל זוג.. ואת מתחילה לתאר את מה שעוברים, את הכאב בלב, את החוסר, והצפייה… וואו הצפיה.. שכל פעם מחדש נהיית אכזבה וכאב יותר מהשנייה ..
הדמעות זולגות לי.. איך את מצליחה להיות במקום שלהם, שלי, שלנו. כשאת מבחוץ.. ואני איתך בהצגה..

וחושבת כמה פעמים אנחנו רצינו לזרוק הכל, את החיים, העבודה, את הציפייה..
ופשוט לטוס.. להעלם.

ואת לוקחת את האישה הזו ומכריחה אותה לטבול.
וואו.
אחת הנקודות הכי קשות בתקופה הזו. יש הרבה כאב, פיזי, נפשי, גופני מה לא… אבל הטבילה.. וואו
רגע שאמור להיות התחדשות, ציפיה ואור.. ועם החודשים והשנים הופך להיות רגע כ"כ קשה.. כבר אין כוחות להתחדש, להתמלא בצפייה ואז שתתנפץ לרסיסים..
אין לך מושג חני כמה הטבילה זה אתגר.. כמה כאב יש ברגעים האלו שהנה מתחילים שוב הכל מחדש.. עוד הפעם…

ואני איתך שם, בהרי ההימליה.. את צועדת איתה בקפור, בשלג..
שוברת איתה חומות של יאוש..
ונוסחת בה, וכן גם בי אמונה חדשה. בהירה.טהורה.

וואו. הלב שלי נשבר.. כמה דמעות יורדות לי..
ומשהו אחר קורה לי בלב..
ממלא אותי ברצון חדש, במין התחדשות כזו, במסירות נפש הזו שלכם, שם במסע בהרים..

אני חוזרת הביתה מלאה בדמעות..
וברור לי שהפעם הטבילה שלי תהייה אחרת..

אני מחליטה לשנות מקום, די, אני מנסה להרגיש משהו אחר הפעם.
מחפשת מקווה לא מוכר, רחוק..
ונוסעת.
ווהנה עם פרפרים חדשים בלב.מגיעה..
אבל פתאום, לא מוצאת את המקום.. מחפשת מחפשת..
אין לי שום מושג מה אני עושה..
עובר הזמן, ואני משוטטת ברחובות מנסה להבין איך מגיעים.. וחולף הזמן והמקווה כבר אמור להיסגר.. והלחץ..

ברגע אחרי האחרון אני מוצאת…

הלב שלי על מאתיים.. בטוחה שיגידו לי ללכת שכבר מאוחר..

אני נכנסת.
והאוירה אחרת. הבלנית נותנת לי את החדר של הכלה.
אני מנסה לסדר את הנשימה שלי.
להיות במקום אחר. לא במקום שאני ככ שונאת כבר, היבש,המאוכזב הכואב והכועס..

אני נושמת.
אני מרגישה שאני צועדת שם בקפור.
הולכת במסע הזה. בשלג. מטפסת, בכאב בגוף, בנפש.. ואני ממשיכה..וצועדת..
ולמרות הכל אני מגיעה למים.. הקפואים.. הקרים.. אני מרגישה ככ שם.. ואני חותרת בקרח..
מרגישה את מסירות הנפש במסע הזה בכל גופי.. במים הקפואים האלו.
ואני מברכת. כמו שמעולם לא בירכתי.. אני בעולם אחר.
זועקת ממש.
אני שוברת את הקרח בלב שלי, זועקת תפילה לקב"ה.. שיקרע איתי את הקרח הזה. שירגיש את הקפור, את הלב המדמם.. את המסירות לבוא,לטבול, כל פעם מחדש.. ודיי

אני יוצאת בהרגשה אחרת.
הבלנית אומרת לי משהו על הברכה.. מתפעלת.. ומברכת אותי..

ובלב שלי את בטוחה. הפעם יהיה אחרת.

בטוחה.

והנה חני.
ברוך ה'. בחסד עצום עצום של הקב"ה עלינו. אני ברגעים אלו מחזיקה את האוצר שלנו..
עם דמעות הודיה בעיניים..

זהו, אז הייתי חייבת לשתף.. כי בטח את חושבת שאת שליחה רק שם, בנפאל.. רק עם אלו שמגיעים אליך ..

הפוסט לשבור את הקרח? כל אחת יכולה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

את חיי הנישואין שלי התחלתי עם בעל לא-יהודי, אופי שאפתני, תואר ראשון, ותעוזה טבעית. בטח, הייתי טיפוס רוחני, אף כי לא הייתי יכולה להגדיר בדיוק מהי רוחניות, אלא רק לומר שזוהי תכונת אופי, שאו שיש לך אותה, או שאין לך אותה. זהו משהו שפשוט הרגשת. פירוש הדבר היה שאת אדם טוב, ושיש לך היכולת לחוש אמפתיה כשמשהו רע קרה, היכולת לשאת נאום מרגש בחג ההודיה, היכולת להרגיש עצובה כשאת רואה סרט עצוב. שום קשר לאלוקים, נכון?

בשנות השלושים שלו, בעלי, איש עסקים מצליח, חווה משבר אמצע החיים מוקדם. בניגוד לגברים אחרים, המשבר של בעלי היה קשור לאמונה ורוחניות (הנה שוב, צצה לה המילה הזו) ולא הייתה כלולה בו מכונית ספורט אדומה. בעלי גילה את היהדות ועסק בחיפוש נתיב רוחני שבסופו של דבר הוביל אותו לגיור קונסרבטיבי שלאחריו הגיע גם גיור אורתודוקסי.

בתחילת המסע האישי שלי לחיפוש רוחני, מצאתי את עצמי יושבת, באופן בלתי מתוכנן, יחד עם עוד שתי נשים שלמדו יחד עם רבנית על המקווה. אני הגעתי לשם בטעות. לא בחרתי את הנושא. בתחילה, לא היה לי מושג קלוש על מה אנחנו מדברות. חיבבתי את הרבנית, ומהר מאד גיליתי שגם את הנשים שהשתתפו בשיעור.

כמוני, גם שתי הנשים האלה לא הגיעו מרקע דתי. הן היו חכמות ומצחיקות, וצחקנו כל הדרך לצליחת השיעורים האינטימיים האלה. דסקסנו בחיי האהבה הרוחניים שלנו. זה כמעט נראה כמו אפיזודה מתוך סדרה טראשית. היינו ארבע נשים שישבו ודיברו. נכון, לא שתינו קוסמופוליטנים וכן ישבנו בבית כנסת, אבל היי, זה היה אמיתי מאד ואף מצלמה לא הסריטה אותנו.

פשוט תגידי לא

הוצגה בפניי גישה עתיקה להרמוניה בחיי אישות – גישה כשרה אמיתית לאינטימיות: מצוות טהרת המשפחה. וזה היה רחוק מאד ממה שציפיתי מגישה דתית לעניין. לא היו שם הכעס והדחייה ששמעתי בנושא מסבתא שלי. זו הייתה גישה שהביטה בעיניים אוהבות על אינטימיות, שלא הפכה את המשתתפים לנציגי השטן ולא עוררה רגשות אשם לגבי הגוף והחוויות הגופניות שלנו. הרגשתי התגלות של ממש. 

במילים פשוטות מאד, השיטה היא של כמה ימי "בלי מגע פיזי" בכל חודש במהלך הופעת המחזור ועוד שבעה ימים אחריו, שלאחריהם טבילה במי המקווה. זה אומר לפחות שנים עשר ימים בלי שום מגע. אוי. זה ממש הרבה זמן. למה שאישה מודרנית תרצה לכפות על עצמה מערכת חוקים כזו? שלא לדבר על הבעל "שמרוצה מאיך שהדברים מתנהלים כרגע"? הגבלת אינטימיות פיזית, במבט ראשון, נראית כצעד הרסני. איך זה ישפיע על הנישואין שלי?

במשך שבועות אחדים, התכנסנו ארבעתנו בבית הכנסת ללימוד משותף על המצווה. אף לא אחת מאיתנו התחייבה באמת ללכת למקווה. שבתי ואמרתי שאני שם רק בשביל הלימוד והחברה, ולא בשביל החלק של "איך לעשות". אממ, אני לא צריכה את הדבר הזה, תודה. אבל זה התחיל להישמע טוב.

אז הגיע הלימוד של כל המידע על הטבילה עצמה. הלכתי לראות את המקווה של הקהילה שלנו, והוא היה יפהפה. זה לא נראה כמו בור אפלולי מתחת לבית הכנסת, זה דמה יותר לספא לנשים בלבד.

הטענה הייתה שטהרת המשפחה חוללה פלאים בשחזור הקסם של נשואים טריים, ושימור של הרעננות והרומנטיקה בחיי הנישואין. בסופו של דבר, הייתי סקרנית מספיק כדי להחליט שאני הולכת על זה.

אף אחד לא ייפגע

קפצתי גבוה בחלק הזה של המסע שלי, והחלטתי לשמור על הכללים של המצווה הזו, אף שעדיין לא הבנתי אותם עד הסוף. ידעתי שזה משהו שאני חייבת קודם כל לחוות ואחר כך אוכל להגיע לתובנות לגביו. הקפיצה הקשה הזו הייתה קלה יותר מפני שהיא הייתה קשורה רק אליי ואל הבעל התומך והמעודד שלי. איש לא היה צריך לדעת, ואיש לא ייפגע אם אני אפתח קצת את הראש ואלמד עוד.

הנשים הדתיות שפגשתי לא היו נשים חסודות וסגפניות. הן אהבו את הבעלים שלהן ואת החיים שלהן, ובכל זאת הלכו פעם בחודש למקווה. אני גם יכולה לנסות. כשהצד הפיזי של הזוגיות שלנו מודחק בימים אלה, אנחנו מוגבלים לדיבור. וואו, איזה קונספט! אז אנחנו מדברים. זה נהדר. אין טיפוח של תקוות שווא, שנינו מבינים ושנינו מחויבים לגבולות ששמירת המצווה הזו מציבה. איכשהו, זה לא מרגיש מגביל, אלא דווקא משחרר. אנחנו מבטאים את האהבה שלנו מבלי להפגין אותה בצורה פיזית.

עם סיומם של ימי ההרחקות, מגיע היום הגדול – ליתר דיוק, הלילה הגדול – כשהאישה הולכת אל המקווה. לפני שהיא יכולה לטבול במים הרוחניים של המקווה, עליה לוודא שאין דבר על גופה שיכול לחצוץ בינה לבין חוויית ההתמזגות המלאה במים. היא מסירה כל איפור, תכשיטים, לק, ורוחצת באמבטיה, מתנקה לחלוטין. השלב האחרון לפני הטבילה במקווה הוא מקלחת, חפיפת שיער וסירוק שלו.   

ההכנות לטבילה הזכירו לי הכנות לדייט חשוב – תשומת הלב לפיזי, והחיבור שלי אל הגוף שלי בצורה עוצמתית מאד. אני עושה ספורט כל הזמן, אבל אף פעם אינני מקדישה כל כך הרבה תשומת לב לגופיי, חוץ מלהיות ביקורתית כלפיו. הרעיון של להסיר כל חציצה פיזית שיכולה לחצוץ מהמים, גרם לי להתבונן במחסומים הפיזיים והנפשיים שאנחנו עשויות להציב בחיינו, חסמים שיכולים להפריד בינינו לבין בני הזוג שלנו. חשבתי על דברים כמו טלוויזיה, מחשב, טלפונים סלולריים, כמו גם חסמים נפשיים לאינטימיות שלנו, כמו להרגיש שמנה, או בלתי נחשקת, שעשויים לחצוץ ביני לבין בעלי, והרהרתי איך אוכל לנסות ולהסיר את החסמים הללו. ואיך בעצם הפתיחות ללמוד על המקווה כבר עשיתי את הצעד הראשון. זה ממש לא היה מדכא, אלא דווקא היה כניסה מפנקת אל עולם טקסי מסורתי, ומעורבות ומודעות עצמית פיזית כחלק ממסע חיפוש רוחני. זה לגמרי עובד בשבילי.

בני אדם שונים מבעלי חיים. אנחנו יכולים לבצע בחירות, במקום להתנהל אינסטינקטיבית. אנחנו מסוגלים לרומם את העשייה הגשמית שלנו, בכך שנכניס את הקב"ה אל תוך התמונה, ונהפוך את העשייה למקודשת. הלכות טהרת המשפחה מאפשרות לנו להכניס את הקב"ה אל תוך חדר השינה שלנו.

ההתנסות שלי הגיעה לשיאה בצלילה אל תוך המקווה, שאפשרה לי לחוות את מי המקווה החמימים כחיבוק של הקב"ה. להביא את הקב"ה אל תוך התחום האינטימי ביותר של חיי, עורר בי צימאון לעוד מצוות.

הפוסט צלילה רוחנית הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

היהדות מציאותית מאד בהבנתה את המיניות האנושית. היא מבינה ומכירה בכך שישנה אהבה בין גבר לאישה שהיא ייחודית וטוטאלית, אהבה שמגיעה לסיפוק ולמימוש בביטוי פיזי.

בשפה עדינה ונוגעת, התורה מתארת את האהבה הזו שבין איש לאשתו. היא מכנה את הקשר הזה בשם "קידושין" – ומעניקה לקשר ממד של קדושה. התורה מדריכה אותנו בכללים שבאמצעותם יכולים הבעל והאישה לקדש את אהבתם זה לזו.

הכללים הללו, הלכות טהרת המשפחה, הם חלק מקודש מן המסורת היהודית, כבר משחר ההיסטוריה של עמנו. זוהי הדרך האלוקית לבעל ולאישה לחיות יחד ולאהוב. בשמירה על הטבילה במקווה ובהבאת הנוכחות האלוקית אל תוך חיי הנישואין שלהם, היחסים האינטימיים של בני הזוג הם טובים, יפים וקדושים. הם ראויים לקבלת ברכות השם.

התחלה חדשה

הקדוש ברוך הוא מייקר כל אחד ואחד מבני עמו, הן אלה המקבלים עליהם את שמירת מצוותיו כל חייהם, והן, ואולי עוד יותר, את אלה שלא שמרו את מצוותיו בעבר, אך רוצים להתחיל.

המידע הנמסר כאן הוא סקירה קצרצרה. אם את רוצה לדעת עוד על האפשרויות הנפלאות שמצוות טהרת המשפחה פותחת לפנייך, ועל ההתחלות החדשות הגלומות בה, פני למקווה הקרוב למקום מגורייך, לרב המקומי או לאשתו. השאלות שלך ייענו בשמחה!

מקווה מים

פירושה של המילה "מקווה" הוא מים טבעיים מכונסים. המקווה נבנה לפי כללים מדויקים בקשר לממדים, מבנה, ומקורות המים. המקווה הוא למעשה מעין בריכה קטנה, בדרך כלל בגובה 1.2 מטר, מלאה במים נקיים וצלולים.

כיום, מרבית המקוואות הם מודרניים, מעוצבים בקפידה, ולצדם חדרי המתנה והכנה יפהפיים, שדרכם ניגשים אל המקווה, חמים ומבהיק בניקיונו.

מי המקווה, שמקורם טבעי, מכונים "מים חיים". מי המקווה הצלולים הם סמל רב עוצמה של חיים ולידה מחדש. לאורך ההיסטוריה של עמנו, הטבילה במקווה הייתה אמצעי לטהרה רוחנית, המסייעת לאדם להתכונן לאירועים בעלי משמעות רוחנית חשובה. בימים עברו, היה הכהן הגדול טובל במקווה חמש פעמים במהלך עבודת יום הכיפורים במקדש, כשבכל פעם הוא מתעלה לדרגה רוחנית גבוהה יותר.

בזמננו, השימוש העיקרי במקווה הוא במסגרת טהרת המשפחה. מאז ומקדם, היה זה תפקידה של האישה היהודייה לקבוע את הטון הרוחני בבית, וכך גם בכל הקשור לאינטימיות הזוגית, שבה האישה מכניסה ממד של קדושה. באמצעות הטבילה במקווה, היא מכינה את עצמה מבחינה רוחנית, לחידוש היחסים האינטימיים עם בעלה.

ביטוי של אהבה

התורה מצווה כי על בעל ואישה להימנע מכל יחסים פיזיים במהלך הופעת הווסת ושבוע לאחר מכן. במשך זמן זה, בני הזוג נוהגים זה בזו בכבוד ובאהבה, אך בלי כל מגע פיזי.

תקופת ההינזרות הזו עשויה להיות מתגמלת ביותר, כאשר בני הזוג לומדים לתקשר ברמות אחרות מן הקשר הפיזי. זוהי הזדמנות מיוחדת עבורם להפוך לחברים ושותפים, שמדברים יותר ומקשיבים יותר.

אז, טובלת האישה במי המקווה הטהורים והטבעיים, ומברכת בהודאה להשם על המצווה הזו.

לטבילה במקווה אין כל קשר להיגיינה, ומטרתה אינה לנקות את הגוף, כי אם את הנפש. כאשר אישה יהודייה טובלת במקווה, זוהי הכנה רוחנית שבה היא חווה חוויה מרעננת של התחדשות, פיזית ונפשית.

לאחר הטבילה, בני הזוג יכולים לחדש את מערכת היחסים האינטימית שלהם, כשאהבתם מתרעננת ומתחדשת.

זמן מופלא

אישה יהודייה מבקרת במקווה פעם בחודש לאחר סיום המחזור החודשי וספירת שבעה ימים "נקיים", נקיים מכל הפרשה רחמית. הפרטיות והדיסקרטיות של הביקורים הללו מובטחת, שכן הם מתקיימים בערב.

תחילה, היא רוחצת באמבטיה וחופפת את שערה. היא מסירה כל איפור, לק, תכשיטים ועדשות מגע, כך שדבר לא יחצוץ בין גופה ובין מי המקווה. אז, בסיועה של הבלנית, היא טובלת במקווה ומברכת ברכה קצרה.

כלות מגיעות אל המקווה בפעם הראשונה לאחר ספירת שבעה נקיים וממש בסמוך ליום החתונה. חשוב לתכנן את תאריך החתונה בהתאם לקיום המצווה הזו.

במהלך שנות הפוריות שלה, אישה נשואה תמשיך להגיע אל המקווה פעם בחודש, ולאחר לידה.

גם אישה שהגיעה כבר לגיל המעבר ולחידלון וסת ומעולם לא טבלה במקווה, כדאי שתטבול במקווה פעם אחת. אז, היא ובעלה יכולים ליהנות בחייהם המשותפים מעתה ואילך, בידיעה שהנישואין והזוגיות שלהם נושאים את ברכת השם.

לנצח

כשאנו שומרים את מצוות התורה, התגמול שלנו הוא בעצם הידיעה כי אנו מקיימים את מצוות השם. מצוות הטבילה במקווה מעניקה לנו עוד תגמולים מוחשיים.

המקווה יכול להעצים את הזוגיות של בעל ואישה, לסייע להם לפתח ידידות עשירה ועמוקה, ומלמד אותם לתקשר ברמות אחרות שאינן פיזיות.

המחזוריות המתמדת של זמנים של מגע פיזי שלאחריהם זמנים של הינזרות, מסייעת למשיכה ההדדית בין בני הזוג להתמיד לאורך כל חיי הנישואין. האהבה שהם מרגישים זה לזו רעננה והם חווים את הריגוש של התקופה הראשונה לנישואיהם.

במהלך תקופת ההינזרות, הבעל והאישה נזכרים שכל אחד מבני הזוג הוא אינדיבידואל חיוני ועצמאי. הכבוד שהם רוחשים זה לזו מתעצם ומתחדש. בעולם המבלבל שאנו חיים בו, לא קל לתחזק נישואין שמחים ומוצלחים. אבל לאורך כל ההיסטוריה, עוצמתה של המשפחה היהודית ויציבותה היו מושא לקנאת כל העמים והתרבויות. באמצעות הלכות טהרת המשפחה, נתן לנו השם את התקווה לחיים של "אושר ועושר" לבעל ולאישה. המקווה יוצר את מרחב האיזון העדין שבו נישואין ומשפחה יכולים להתחיל באהבה ובביטחון, ולגדול ולהתעצם לאורך החיים.    

הפוסט מעיינות הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הכניסה לגיל המעבר: זמן של שינוי. תחילתו של שלב חדש בחיים. תחייה מחודשת. השראה. זהו הזמן המתאים לאישה לגלות את הרוחניות שלה, ולהעצים את המיקוד שלה בעצמה, בחיי הנישואין שלה ובמשפחה שלה. היהדות מציעה דרך ייחודית לחגוג את המעבר הזה ולהעמיק את חיי הרוח באמצעות טקס הטבילה במקווה.

חיבור לעבר, הבטחה לעתיד

המקווה הוא בריכת טבילה, שנבנתה בהתאם לכללים ודרישות מדויקים של ההלכה היהודית, לשימוש דתי-רוחני. למקווה יש את הכוח להפוך את היום-יום לרוחני וקדוש. השימוש המרכזי במקווה הוא של כלות ונשים נשואות. במשך אלפי שנים, העניקה הקדושה שבדיני טהרת המשפחה חוסן לחיי הנישואין היהודיים ולמשפחה היהודית. טהרת המשפחה דורשת מהאישה לטבול במקווה לאחר המחזור החודשי, בטרם תחדש את קיום היחסים האינטימיים עם בעלה. דורות של נשים יהודיות מצאו כי השמירה על הטבילה במקווה מקרבת אותן אל הקדוש ברוך הוא – מקור החיים, הטהרה והקדושה.  

מיתוס: אני נשואה כבר שנים. מאוחר מדי להתחיל ללכת למקווה.

האמת: התורה מלמדת אותנו שעולם לא מאוחר מדי לקיים מצווה. הברכות שהטבילה במקווה מביאה, יכולות לחול על אישה ומשפחתה, גם אם היא טובלת במקווה לאחר ששנות הפוריות שלה הסתיימו.  

מעשה אחד, שכר אינסופי

הטבילה במקווה בזמן הנכון היא מצווה שרק נשים יכולות לקיים. לנשים שחוו כבר את הווסת האחרונה שלהן, טבילה אחת במקווה – המבוצעת בהתאם לקווים מנחים מסוימים – יכולה להביא שפע של ברכות, לה ולבני משפחתה. הטבילה החד פעמית הזו יכולה לרומם את חיי הנישואין שלה לגבהים חדשים של קדושה, ומאפשרת לה להיכנס לשלב הבא בחייה מתוך 'לידה מחדש' סמלית, והתחדשות רוחנית.

מסע אישי, מצווה פרטית

מצוות הטבילה במקווה היא מצווה פרטית לחלוטין. זוהי דרך נפלאה לאישה לשלב את הרוחניות שלה בקיומה הפיזי, להתחבר לנשים יהודיות מכל העולם ובכל הדורות, ולהתקרב לאלוקים. אם את רוצה ללמוד עוד על הטבילה במקווה – צרי קשר עם הרב המקומי או עם אשתו.

מיתוס: אני לא ממש דתייה. זו נראית לי צביעות ללכת פתאום למקווה. 

האמת: כל מצווה נחשבת! הטבילה במקווה מציעה חוויה מופלאה של התחדשות. זו מצווה מושלמת לאישה שרוצה להרחיב את האופקים היהודיים שלה.

הפוסט מביטה לאחור, צועדת קדימה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

אשתי ואני איננו יהודים אורתודוקסים. למעשה, אנחנו מגדירים עצמנו כקונסרבטיבים ליברליים מאד. אנחנו מתפללים בבית כנסת שבו נשים הן שותפות פעילות בטקס התפילה בשוויון מלא עם הגברים, אנחנו מתכוונים להעניק לבתנו את אותו חינוך יהודי כמו של בננו בדיוק, ומצפים ליום שבו היא תקרא בתורה בבית הכנסת. מכל מקום, בתחום יחסי האישות שלנו, בחרנו לשמור על החוק העתיק של המקווה, המכונה בלשון נקייה "טהרת המשפחה".

לקראת ליל הטבילה במקווה, אשתי רוחצת באמבט ביסודיות, חופפת את שערה, מסירה את כל האיפור, גוזזת ציפורניים, מסירה תכשיטים ומתכוננת לטבילה. היא מעדיפה לבצע את ההכנות הנדרשות בבית, אף שנשים רבות מתכוננות בחדרי ההכנה שבמבנה המקווה. כשהיא טובלת את עצמה במקווה, אסור לדבר לחצוץ בינה ובין המים.

המקווה עצמו שוכן במבנה צנוע שיש בו חדר הכנה לרחצה ולכל שאר ההכנות הנדרשות וחדר המתנה שיש בו כמה מייבשי שיער. בריכת הטבילה עצמה – המקווה – נראית כמו ג'קוזי בספא. המים שבו הם מי ברז רגילים, אך מתחת לבריכת הטבילה ישנו חיבור מיוחד למים שנאספו בצורה טבעית, מעיין או מי גשמים. המים האלה עונים לדרישה ההלכתית שמי המקווה יהיו "מים חיים".

ישנם יהודים המופתעים לשמוע שבעיר שלנו קיים מקווה. למעשה, בכל עיר שיש בה אוכלוסייה יהודית משמעותית, ואפילו בריכוזים קטנים יחסית יש מקווה. המקווה משמש לגיור – של נשים ושל גברים, לטבילה של כלות לפני ליל הכלולות שלהן, לחלק מן הגברים הדתיים הנוהגים לטבול לפני כניסת שבת וחג, ולכמה מהמשפחות המקפידות לטבול במקווה כלים חדשים. ואולם, השימוש החשוב מכול של המקווה, הוא לאפשר לנשים נשואות לשמור על חוקי טהרת המשפחה.

בכל לילה נתון, מגוון רחב של נשים מגיעות למקווה. רובן דתיות. רבות מהן מכסות את ראשיהן בציבור, במטפחת, כובע או פאה. חלק מן הנשים אינן דתיות בעליל. לעיתים קרובות מגיעות למקווה נשים בג'ינס.

הבלנית במקווה צופה בכל אישה כשהיא טובלת במקווה ומברכת את הברכה, ואחריה טובלת עוד פעמיים במים. תפקידה של הבלנית הוא לוודא שהטבילה היא מלאה, ושגם השיער כולו יורד מתחת למים. 

אשתי הבחינה שלבלנית יש עוד תפקיד חשוב לרבות מהנשים הטובלות. היא כמו פסיכולוגית שעמה הן יכולות לחלוק בעיות במשפחה, ולדון בענייני הקהילה. הן יודעות שהיא לעולם לא תספר את הדברים, שכן סודיות, צניעות ודיסקרטיות הן דרישות הכרחיות לתפקיד זה.   

אשתי ואני מצאנו כמה סיבות לשמירת חוקי טהרת המשפחה – פילוסופיות, סמליות, פמיניסטיות ומסורתיות.

על המשמעות הסמלית של המקווה למדנו במאמר יפהפה של רחל אדלר במגזין "הקטלוג היהודי". המחזור החודשי של האישה הוא נקודת השקה וחיבור בין חיים למוות. יש כאן נגיעה של מוות: ילד פוטנציאלי שלא יבוא לעולם. המקווה הוא סימן לחיים: מי המקווה מכונים "מים חיים". יש כאן הנעה מחדש של פוטנציאל החיים, לתינוק שעשוי להיוולד.

מבט מחודש על חוקי טהרת המשפחה עשוי להתגלות כחלק מאג'נדה פמיניסטית. זוהי אחת משלוש המצוות הייחודיות לנשים (האחרות הן הדלקת נרות השבת והחגים, והפרשת חלה – הפרשה של חלק קטן מהעיסה – בימי המקדש ניתנה חתיכה זו לכוהנים, היום היא נשרפת בתנור). נשים רבות מחפשות לבטא את היהדות שלהן בצורה פעילה. הנה מצווה קלאסית שמופנית לנשים, וקשורה בקשר הדוק לנשיות שלהן. 

גם כשאיננו מבינים את הסיבות, אנו שומרים על המצוות מפני שאנו רוצים לשמר את המסורות של העם שלנו. לפעמים, שמירת המסורת כרוכה במאבק. ועדיין, אני סבור שהמסורות הכרוכות במאבק גדול יותר, הופכות להיות היקרות לנו ביותר.

חוקי הטבילה במקווה כפי שהם מפורשים בתורה, קשורים ומתייחסים לתקופה שבה חלק מעבודת השם של יהודי הייתה הקרבת קרבנות. החוקים הללו הם חלק ממערכת חוקים הקשורה למושגים של 'טומאה' ו'טהרה'. המושגים האלה מתפרשים פעמים רבות בצורה שגויה – כ'מלוכלך' ו'נקי', מה שתורם לרושם השגוי שהם מתייחסים למשהו פיזי. למעשה, "טהור" משמעו מצב של טהרה רוחנית, המאפשרת לאדם כניסה לבית המקדש ועוד, בעוד "טמא" משמעו מצב של טומאה רוחנית שאינו מאפשר כניסה לבית המקדש.    

גם נשים וגם גברים יכולים להיות טהורים או טמאים. טומאה יכולה להיגרם כתוצאה ממגע בגוף מת או בבעלי חיים מסוימים, כתוצאה מנגעי עור מסוימים, וכן כתוצאה מהפרשות "טבעיות" או "לא טבעיות" מן הגוף. מצב טומאה הוביל לאיסור להשתתף בפעילות קדושה כמו הכניסה למקדש. הטבילה במקווה היא אחת הדרכים לטהרה. החוקים הללו היו חלק בלתי נפרד מן החיים בתקופת המקדש, כפי שמעידים עשרות המקוואות הכשרים שמצאו ארכיאולוגים על פסגת המצדה, בקרבת הר הבית ובאתרים רבים אחרים מתקופת בית שני. עם חורבן הבית השני, רוב החוקים האלה, אינם רלוונטיים עוד.

חוק אחד, נשאר חלק מהפרקטיקה היהודית עד עצם היום הזה. התורה מלמדת: "ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה" (ויקרא יח, יט), כאשר תקופת הטומאה הנובעת מן המחזור החודשי היא במקור בת שבעה ימים (ויקרא טו, יט). במאה השנייה לספירת הנוצרים, ניסה רבי מאיר להסביר את החוק הזה: " מפני מה אמרה תורה… תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה" (תלמוד בבלי נידה לא, ב). אשתי ואני מוצאים את ההסבר הזה רלוונטי מאד אלינו. ליל הטבילה במקווה הפך לסוג של ירח דבש חודשי עבורנו.

הפוסט מבט רענן על המקווה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

התחום של 'טהרת המשפחה', הוא מן התחומים הקשים שבהם מתמודד אדם המנסה לחזור ליהדותו. נושא זה – שכל כולו קשור בחיי המין – הוא מעצם טיבו נושא שבצנעה. זהו דבר שאין מרבים לעסוק בו בציבור רחב, והוא רגיש ואינטימי, מביך וסבוך. בנושא זה עולה במלואה חריפות בעייתה של המשפחה אשר רק אחד מבניה בוחר בדרך התשובה, ואילו שאר בני הבית דבקים באורח חייהם הקודם. לבעיה זו אין פתרון אלא בהסכמה הדדית ובעבודה משותפת של שני בני הזוג יחדיו. ואולם, אפילו כאשר שני בני הזוג מגיעים יחד אל דרך היהדות, עדיין ניצבים לפניהם קשיים לא מעטים, ועל אחת כמה וכמה כאשר קצב התקדמותם אינו זהה.

עיקרן של הלכות אלה פשוט ביותר, ועיקרו בדינים המפורשים בבהירות ובחומרה יתרה בתורה, בתוספת כמה סייגים שהוסיפו חכמי ישראל, וחומרות שנהגו בהן בנות ישראל במשך הדורות. עיקרם של הדברים הוא בהימנעות מכל מגע מיני (ולמעשה, אף מכל מגע פיסי) בין איש לאישה בתקופת הווסת של האישה ('ימי נידה'), וימים אחדים לאחר מכן. רק לאחר שהאישה טובלת במקווה מים הכשר לטבול בו, הריהי מותרת ('טהורה') שוב לבעלה, והם מותרים שוב במגע מיני.

טומאה וטהרה

דיני הנידה מובאים בתורה בשני הקשרים: מצד אחד, דיני הנידה הם חלק מן המערכת הכללית – הגדולה והמורכבת מאוד – של הלכות טומאה וטהרה. למעשה, מאז חרב בית המקדש הצטמצמה והלכה מערכת זו, שכן למושג 'טומאה' משמעות מוגדרת מאוד: טומאה היא מצב הנוצר במגע עם דבר טמא, או במצבים מסוימים – חולניים (כגון צרעת) וגם נורמליים (כגון לידה) – שאף בהם נוצרת טומאה. המצב הזה גורם לכך, שלטמא אסור להיכנס לבית המקדש או לגעת בכל דבר שיש בו מקדושת המקדש. מובן, אפוא, כי משחרב המקדש נעשתה הטומאה עניין תיאורטי למדי לסתם אדם מישראל. אכן, הכוהנים הקפידו יותר בשמירת הלכות טומאה וטהרה, הן משום שהוסיפו לאכול תרומה (שאף היא 'קודש' ואסור לנגוע בה או לאוכלה בטומאה), והן משום שאסור לכוהנים להיטמא בכל טומאות המת. חיוב הכוהנים להתרחק מטומאת מת נוהג עד ימינו אנו. במשך דורות אחדים היו עוד קבוצות מיוחדות ('חברים') שהיו נזהרים בדיני טומאה, אולם לא ארכו הימים ולא נמצאה עוד כל דרך להיטהר מן החמורה שבטומאות, טומאת המת, ומשום כך בטלו למעשה רוב רובם של דינים אלה. מבחינת ההלכה, הביטוי המקובל הוא – "כולנו טמאי מתים".

בדיני נידה נותר עדיין משהו מהלכות בסיסיות אלה, כפי שהוא מתקיים בכמה הלכות אחרות (כגון שרפת החלה). אולם דיני נידה מופיעים בתורה גם בהקשר אחר – כחלק מאיסורי העריות. וכמו שאר דיני העריות, יש במגע מיני אסור משום עבירה חמורה ביותר, שהיא מן החמורה שבעבירות ('איסור כרת'). היבט זה שבדיני נידה קיים בכל תוקפו עד היום, ומכאן החומרה היתרה שבשמירתם והסייגים שנוספו במשך הדורות לעיקרי הדינים שבתורה.

ימי הנידה הם ימי שפיעת הדם החודשית (הווסת) ועוד שבעה ימים לאחר מכן ('שבעה נקיים'). מתוך שיקולי הלכה שונים, נמשכת תקופת איסור נידה שנים עשר יום לפחות. אולם ייתכן (לפי אורך זמן הווסת) שהתקופה מתארכת עוד יום או יומיים. במשך כל הזמן הזה, עד לטהרה במקווה, אסור לבוא במגע מיני עם אישה נידה, בין במגע מיני שלם ובין בכל מגע או קרבה שיש לה משמעות מינית. על פי דברי חכמים – כל נגיעה מכל סוג שהוא, גם אם אינה מכוונת ואין בה כל משמעות מינית או ארוטית, אסורה בימים אלה. איסור הנידה חל, כמובן על מגע עם כל אישה, בין שהיא נשואה ובין שהיא רווקה (שכן איסור הנידה הוא איסור נפרד מאיסור אשת איש), והוא מחייב אותה מידה של הרחקה.

סייג עתיק מאוד (שיש אומרים כי הוא מן התורה, אך מכל מקום הוא מרומז כבר בדברי הנביאים) הוא האיסור לשכב במיטה אחת עם אישה נידה, דבר המחייב כל משפחה שומרת מצוות להחזיק מיטות נפרדות לבני הזוג, לפחות למשך ימי הנידה. בימים אלה מן הראוי להימנע לא רק ממגע פיסי, אלא במידת האפשר אף ממצבים של קרבה יתרה, כישיבה על ספה אחת, אכילה מתוך צלחת אחת וכדומה.

בדיקה וטבילה

לאחר שזרימת דם הנידה פוסקת, בודקת זאת האישה – בבדיקה פנימית באמצעות בד לבן, ומוודאת את הדבר, בהכנסת צמר גפן לבן אל הנרתיק, סמוך לערב לאחר הפסקת הווסת. וכך היא בודקת, בבדיקה פנימית, מדי יום, בוקר ולפנות ערב, בשבעת הימים הבאים. לאחר שעברו שבעה ימים 'נקיים' אלה, יכולה האישה ללכת בערב הראשון לטבול ולהיטהר.

הטבילה, כמרכיב הכרחי של הטהרה, נזכרת כמובן בתורה. טבילה זו, שאין מטרתה ניקיון אלא טהרה, יכולה להיעשות בכל מקום שבו נקוו מים רבים בדרך הטבע – ים, מעיין, נהר או מקווה מי גשמים. כיוון שמבחינת תנאי המקום (אם בגלל המרחק ואם בגלל אי הנוחות שבדבר) אין הטבילה במעיין או בים מעשית בדרך כלל, מותקן לצורך זה ה'מקווה' – המתבסס על מקום שנקוו בו מים בדרך הטבע (מי גשמים), ובו נעשו שכלולים וסידורים שונים על מנת לצרף אל המים הטבעיים הללו את הנוחות, החימום והניקיון.

הטבילה אינה מיוחדת רק לנידה, והיא חלק מהותי בכל מערכת של היטהרות המצויה ביהדות. אף בימינו נוהגת הטבילה כחלק הכרחי של כל גיור (בין של גברים ובין של נשים), וכן נוהגות כמה טבילות לגברים: מנהג הלכתי הוא לכל ישראל לטבול בערב יום הכיפורים, ועל פי הדין גם בערבי חגים; יש רבים הנוהגים לטבול ביום שישי – לכבוד השבת, ואלו הנוהגים לפי מנהג החסידים טובלים בכל יום לפני תפילת שחרית, ויש אפילו הטובלים פעמים אחדות בכל יום.         

הטובל (או הטובלת), לאחר שניקו את עצמם קודם לכן מכל לכלוך (נשים רוחצות וחופפות את שערן לפני הטבילה) נכנס לתוך מי המקווה בלא כל חציצה (רק בדוחק מסוים מתירים טבילה בבגד רופף) ומשקיעים במים את כל הגוף, עד ששום חלק ממנו לא יבצבץ אל מחוץ למים.

דברים רבים נכתבו ברמז ובסוד להסברת מהותה של הטבילה המטהרת במים, אך יש מעין צד משותף לכל ההסברים: ההכרה כי בטבילה יש משום חזרה סמלית אל ההוויה הראשונית (הוויית העולם במים, הוויית האדם ברחם אמו, ועוד). כאשר הטובל חוזר ושוקע בתחום הבראשית של המציאות, הוא יוצא משם כבריאה חדשה ומה שהיה קודם לכן אינו נחשב עוד. הטבילה נחשבת, אפוא, למעמד של התחדשות, כעין יצירה חדשה או מחודשת של המיטהר.

חיי זוגיות

אימוץ אורח החיים הכולל בתוכו את טהרת המשפחה כחלק מן המרקם של חיי המשפחה, אינו משימה קלה למי שקיים עד עתה אורח חיים שונה; גם לאדם שאין בלבו כל היסוסים ופקפוקים – ואפילו למי שגדל בתוך חברה יהודית שומרת מצוות – אין משימה זו פשוטה כלל ועיקר. הקושי הגדול ביותר, טמון בהימנעות מכל מגע במשך זמן ממושך למדי בכל חודש. העובדה שיש להימנע מכל מגע ומכל גילוי ארוטי בזמנים מסוימים עשויה להכביד מאד, בפרט כאשר יש צורך להתרגל למצב חדש זה. משום כך, קושי זה קיים במידה רבה אצל זוגות צעירים, שאך זה נישאו, יהא אשר יהא חינוכם המוקדם. נוסף לבעיות הפנימיות, עלולות להיווצר בעיות חיצוניות חברתיות – לא תמיד החברה הסובבת את בני הזוג מכירה או מבינה סוג זה של התנהגות, ולעתים אף הוא מתפרש שלא כהלכה. גם מבחינת הילדים שבמשפחה עלול הדבר לגרום לאי נעימות מסוימת.

לכל הבעיות הללו אין פתרון חד משמעי, שהרי בכל בית ולכל אדם יש אופן ביטוי מיוחד משלהם. אולם בדרך כלל בכל משפחה המקיימת נוסח חיים יהודי – אשר משמעו חיי משפחה המתבססים על מידה רבה של כבוד הדדי, ולא רק על גילויים ארוטיים – ההתייחסות אל בן הזוג היא כשותף לחיים, ולא רק כאובייקט מיני או מכשיר לפריה ורביה. ולא משום שיש באלה איסור או מגרעת, אלא משום שקיימת בנוסף להם הרגשת החובה של כבוד הדדי בין בני הזוג. כאשר החיים המשותפים מבליטים גורם זה של כבוד הדדי, אין תקופת הפרישות יוצרת מתחים מיוחדים, ולא ניכר מעין 'קרע' במסגרת הקבועה בחוויה הפנימית ולא בהתנהגות החיצונית.

עצם ההזדמנות של הימנעות מיחסי מין במשך תקופה מסוימת, יכולה להיות אמצעי לחיזוקה של מערכת יחסים מעודנת יותר, של קרבה בלתי ארוטית, של שיחה רצינית ושל ידידות. לעיתים מערכת היחסים בין בני זוג מושתתת בפועל בעיקרה על המשיכה המינית, עד שהיא מסתירה צדדים אחרים, וחשובים לא פחות, של האישיות. ההתרחקות בפועל ובמחשבה מן התחום המיני, עשויה לתרום להעמקתם ולהרחבתם של הקשרים.

הסכמה וקשר בין שני בני הזוג

דברים אלה אמורים בעיקר כאשר שני בני הזוג מעוניינים בשמירת הלכות הטהרה; אולם כאשר רק אחד מבני הזוג מוכן לכך – מתעוררות בעיות חמורות ביותר. יותר מאשר כל מקרה אחר של אי-הסכמה בין בני הזוג, עלול נושא זה לסכן את קיומה של המשפחה. בכל מקרה כזה, מן הראוי להסביר את החשיבות שבשמירת הלכות אלה. יש להסביר כי חומרת האיסור שביחסי מין עם אישה נידה, אינה נופלת עם החמורים שבאיסורי התורה – חילול שבת או יום הכיפורים, למשל. ויתר על כן, איסור זה – ככל שאר האיסורים הנוגעים ליחסי מין – אינו חל רק על הגבר לבדו, או רק על האישה. באיסור, כמו במעשה, נחשבים האיש והאישה שותפים שווים. חוסר הידיעה השורר במקומות רבים בנושא זה, נובע מכך שבשל רגשי 'צניעות' או ביישנות נמנעו מלדבר עליהם. ואפילו בחברה שבה משמשים נושאים הנוגעים במין לשיחת יומיום, עדיין יש מעצורים מסוימים בדיון על טהרת המשפחה.

יש להוסיף עוד, כי אף על פי שילדים הנולדים לאישה שלא שמרה על טהרת המשפחה, אין נחשב הדבר לפגם הלכתי פורמלי (כלומר, הם רשאים לשאת אישה בלא סטיגמה של 'ממזרות') הרי מכל מקום נחשב הדבר לפגם, ובעיני רבים אף לפגם חמור ביותר. מובן, אפוא, כי אין אדם יכול לחיות חיים יהודיים, בלא שנושא זה יגיע לפתרון בדרך היהדות. ואף על פי שמהלך חייו של החוזר אל היהדות עשוי להיות רצף סתירות מרובות, הרי בעיה זו היא אחת הבעיות שיש להיות מודע לצורך להביאה לכלל פתרון.

מן הראוי להזכיר, כי איסור נידה, כאיסורי יסוד אחרים בתורה, אין לו 'הסבר' רציונלי במקורות. הוכחות – אמיתיות או מדומות – באשר לנזקים העשויים להיגרם בשל מגע מיני בזמן הנידה, אין להן כל עניין לגבי המצווה הזאת ושמירתה. אולם חכמי המשנה דיברו על היבט חיובי מסוים, אשר השמירה על טהרת המשפחה יוצרת. השעמום – הארוטי והמיני – הנובע פעמים רבות מתוך מגע שאין בו כל הפסקה, או פסק זמן של התרעננות, שעמום זה אינו קיים במערכת החיים היהודית. הפסקת המגע בימי הנידה ממושכת דייה (ובשל הסייגים שהוסיפו חכמים אף יוצרת 'מרחק' הגון), ובונה תחושת נעורים וחיוניות בכל 'פגישה מחודשת' של בני הזוג – מעין 'פגישה ראשונה'; חזרה מתמדת ושונה על חוויות בראשית. דווקא יצירת המרחק המרובה שבימי הנידה, יוצרת, לכאורה, מעין התייחסות בין שני 'זרים' השבים ונפגשים מחדש לאחריהם.

בעיות שונות

בעיה אחרת הקיימת לא מעט אצל נשים (במיוחד בישראל), היא תחושה של אימה – כמעט של אמונה תפלה – כלפי המקווה. חלק גדול מן המטען הזה, מקורו – כפחדים אחרים בתחומים אחרים – בבורות ובחוסר ידיעה, וחלקו – מחמת 'תעמולה' מפורשת וגלויה שנעשתה כנגד תחום זה. מכל מקום, בימינו אין כמעט מקווה טהרה שהשהייה בו אינה נעימה ושיש בו גורם כלשהו היוצר רגשות דחייה. וכאמור, אישה שיש לה קשיים נפשיים חמורים מדי בתחום זה, יכולה לנסות לטבול בפעמים הראשונות בים – שם ה'שם הרע' של המקווה אין בו כדי להטריד. אכן, בכל טבילה במקום שאינו מוסדר לכך ראוי לבדוק תחילה היטב את פרטי ההלכה השונים, ואף להתייעץ עם אדם הבקי בכך, כדי שהדבר ייעשה בלא תקלות שבהלכה (בעיות רחיצה מוקדמת, לבוש וכדומה).

מן הראוי להוסיף לכך עוד שני עניינים: ראשית, טומאה מקבילה אך שונה מטומאת הנידה היא טומאת היולדת. עניין זה מבואר בהרחבה בתורה, אך מפני סיבות שונות (וכאמור – גם משום היחס שבין ה'טהרה' ליחסי מין, ששניהם קיימים גם במקרה זה) מקובל ברוב קהילות ישראל בימינו, כי לאחר שנפסקת שתיתת הדם כתוצאה מן הלידה, ולאחר 'הפסק הטהרה' של שבעה ימים 'נקיים', מותרים יחסי מין בין איש לאשתו. הרחקה זו שלאחר הלידה יוצרת לעיתים קשיים נפשיים מסוימים, אבל לעומת זאת יש בה כדי לסייע ביתר שאת לאיש ולאישה גם יחד להתגבר על הקשיים הסבוכים הכרוכים בלידת ילד. הלכות אלה הנוגעות ללידה קיימות גם לגבי הפלה, בין טבעית ובין מלאכותית.

נקודה אחרת שיש להדגיש, היא הצורך להקפיד בכל מקרה שבו אישה מגלה כי יש שתיתה או טפטוף דם מהנרתיק (ובכלל זה כתם דם על בגד תחתון). שאלות בעניין זה מן הראוי להפנות לתלמיד חכם המוסמך לדון בנושא. ראוי להוסיף, כי הרבנים העוסקים בנושא נוהגים בכך בעדינות יתרה, כך שאין כל מקום וחשש של אי-נעימות בשאלה כזו, בין שהיא נשאלת מפי האישה עצמה, ובין שבעלה משמש שליח לעניין זה.

כל האמור לעיל הוא המסגרת הכללית מאוד של הלכות נידה, והוא מקיף את המקרים שאין בהם סיבוכים הלכתיים, משום שהם שומרים את הנורמה של מהלך הווסת הטבעי. עם זאת, רבות הנשים שאין מחזור הווסת שלהן קבוע די צורכו. לעיתים הוא משתנה מזמן לזמן, בהמשכו או בעיתויו. יתר על כן, לעיתים (שאינם שכיחות אך בכל זאת קיימות) קורה שהמחזור החודשי ממושך, משום מה, עד כדי שנגרמים קשיים מסוימים לאישה להרות (כאשר סוף זמן הטהרה הוא לאחר הביוץ). בעיות אלה נידונו פעמים רבות בספרות ההלכה, ויש להן פתרונות הלכתיים ורפואיים, אלא שהם דורשים בדיקה מיוחדת של כל מקרה לגופו.

לעיתים יכול אדם לדמות לעצמו כי עיסוק כזה – שבו מעורבים איש ואישה – ב'פרטים גינקולוגיים', יש בו מן המרתיע. אולם דווקא כאשר נעשה הדבר מתוך רגש של יראת שמים, הרי להפך – הדיון בין בני הזוג עשוי להיות אינטימי יותר, ועם זאת לא להגיע להרגשה של חשיפה גסה של בן זוג אחד לסקרנות זולה, אלא להפיכת הנושא לעניין שיש בו גם תחומים של עילאיות והתעלות.

אדם שלם

טהרת המשפחה ומערכת הדינים הקשורות והנצמדות אליה, הן המסגרות ההלכתיות העיקריות התוחמות את חיי המשפחה. אולם אין הן כשלעצמן מגדירות את המהות החיובית של יחסים כאלה. התפיסה הקונספטואלית הכללית של חיי הנישואין, היא כי הנישואין אינם רק אמצעי עבור פריה ורביה, אלא הם חלק מן המהות האנושית. גבר או אישה לבדם הם רק 'חצי גוף'. באב הטיפוס של אדם וחווה, רואים את השניים כשני חלקים של הוויה אחדותית אחת, הצריכים לחזור ולהתאחד שוב, בצירוף של איש ואישה, על מנת ליצור מחדש אדם שלם. ההשלמה ההדדית הזו משתנה מזוג אחד למשנהו, ואין מערכת יחסים קבועה בין בני הזוג – לא מבחינת מעמדם ההדדי במסגרת המשפחה, ולא בדברים שהם מעניקים זה לזה. ועם זאת, יש כמה דברים הצריכים להיות קיימים בכל מסגרת – יחס של כבוד הדדי, נאמנות ושיתוף של ערכי יסוד. אהבה לוהטת, משיכה גופנית או שותפות אינטלקטואלית עשויות להיות תוספות חשובות, אבל אינן מכריעות בבניית מערכת יחסים זו.

מתוך כך צומחת גם ההתייחסות לחיי המין. אין היהדות רואה במין עניין של טומאה, השפלה הכרחית לצורך פריה ורביה. חיי המין נתפסים כביטוי הגופני של התאחדות בין האישה והאישה, כאקט בעל משמעות חיובית כשלעצמו, ובדרגה גבוהה – כמעשה של קדושה. משום כך, גם כאשר ברור שיחסים אלה אינם מביאים לידי לידה – עדיין הם נחשבים למצווה.

הצניעות אינה תוצאה של בושה אלא של הערכה יתרה של תחום שהוא פרטי, אינטימי מאד שצריך לנהוג בו ברגישות ובצנעה על מנת שלא ייעשה מושפל ובזוי.

בספרות היהודית לדורותיה מצויה שורה ארוכה של הדרכות והמלצות ביחס לחיי המין – תכיפותם וצורתם – אבל מתוכן רק מעט הנחיות מחיבות בצורה מוחלטת. ההסכמה ההדדית לגבי הנקודות הללו היא אחד האלמנטים הקבועים בהנחיות אלה, כמו הצורך להתחשב במשאלותיה ובסיפוקיה של האישה. בתחומים אלה, שאין נוהגים לעסוק בהם בגלוי ובפרוטרוט, על בעלי התשובה להיזהר במיוחד שלא לקבל על עצמם בהחלטיות סטנדרטים הגבוהים בהרבה משיעור קומתם. ניסיון כזה, כאשר האנשים אינם מוכנים לו מבחינה נפשית, עלול לגרום למשברים קשים ומיותרים. שלום בית הוא נימוק חשוב כל כך, שראוי לו לאדם לנהוג בגמישות מרובה, לוותר ולקבל מתוך רצון את משאלותיו של בן זוגו. תחום זה, שהוא מוצנע וגם מורכב ביותר, מחייב לזכור (עוד יותר מאשר כל מסגרת אחרת של הנישואין) ששני אנשים, גם אם יש ביניהם קרבה יתרה, הם עדיין שניים – שונים ונבדלים זה מזה, ולכל אחד מעלותיו ורצונותיו, כמו גם חולשותיו ופגמיו, ולכל אחד יש קצב אחר וכיוון התקדמות אחר.  

הפוסט מהי טהרת המשפחה? הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

לכבוד המשרד המרכזי לטהרת המשפחה!

את הסיפור הבא שמעתי מחבר קרוב, והרגשתי צורך לשתף אתכם בו.

ביישוב עמנואל, התגוררו זוג עולים מרוסיה, זוג קשיש וחשוך ילדים. הם חיו ביישוב במשך כמה שנים, לבד ובשקט, מבלי קשר של ממש לאיש בקהילה. בשנה שעברה, נפטר הבעל. מכיוון שמעטים בלבד הכירו אותו, נכחו בלוויה מניין מצומצם של עשרה אנשים בלבד, בסיועם של עובדי החברא קדישא.

בזמן הקבורה, ביקשה אשתו של הנפטר שמישהו יספיד את בעלה. הנוכחים עמדו בשקט, נבוכים, מפני שאיש לא הכיר אותו מקרוב. האישה קמה ואמרה: "אם אף אחד אינו מדבר, אני אדבר!". כולם עמדו בשקט, מטים אוזן לדבריה הנרגשים:

"הירשל, כשתגיע למעלה לשמים, וישאלו אותך למה לא הבאת ילדים לעולם, תסביר להם שברוסיה לא היה לנו מקווה, וכשהגענו לארץ ישראל, היינו כבר מבוגרים מדי!"

כל הנוכחים בכו. גם חברי החברא קדישא שכבר שמעו וראו הכול, עמדו ובכו.

את הסיפור הזה שמעתי ממתתיהו קובלקין, תושב עמנואל. אני בטוח שמסירות הנפש הזו של המכונים "יהודים פשוטים", חייבת להתפרסם, על מנת לחזק גם אחרים בתחום זה.

תודה רבה,

ב. קירשנזפט

הפוסט מסירות נפש אמיתית הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הפוסט כוחה של אישה- סרט עוצר נשימה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

זוג אחד שהגיע אל השיעורים שלנו, היה מאד לא טיפוסי לקהילה הספרדית המקומית. במהלך מסע קניות למנהטן, חברתה של אשתי, רנה חנון, הציגה בפניה את אהרון עבאדי, יצרן חליפות. אהרון היה יהודי ממוצא סורי, שנולד בקוראסאו, שלפרנסתו עבד במנהטן. קוראסאו הוא אי קטן בשליטה הולנדית, צפונית לוונצואלה. תוך כדי השיחה עם אהרון, עלתה העובדה שאשתי ואני מלמדים את הלכות טהרת המשפחה בקהילה שלנו, ומאחר שאהרון עמד להתחתן, אולי הוא ירצה להשתתף בשיעורים שלנו.

בנימוס, אך בנחישות, אהרון סירב להצעה; מכל מקום, הוא אמר שיעלה את העניין בפני הכלה שלו, שהייתה יותר דתית ממנו, שכן היא חזרה לא מכבר משנתיים של סמינר בארץ, שנתיים שבמהלכן היא הפכה בעלת תשובה. לורי, בחורה נחמדה ממוצא אשכנזי, קפצה מיד על ההזדמנות להצטרף לשיעורים. אהרון החליט להצטרף גם כן, מפני שחבריו הטובים משווייץ, שהתגוררו גם הם במנהטן, עמדו להתחתן במועד סמוך, וזה מכבר הסכימו להצטרף לשיעורים עם כלותיהם לעתיד. גם הם היו יהודים ממוצא סורי.

אהרון הגיע אל השיעורים עם לורי, אף כי לא עשה זאת בחשק רב. אף שהרקע הדתי שלו היה מצומצם למדי, הוא היה כן מאד ואינדיבידואל בעל ערכים הנאמן לאמת הפנימית שלו, ובסיום סדרת השיעורים הוא היה משוכנע שזוהי הנוסחה המתאימה לו וללורי בחיי הנישואין שלהם. אהרון ולורי התיידדו עמנו והפנו אלינו רבות מן השאלות שלהם הקשורות להלכות טהרת המשפחה כמו גם בעוד נושאים דתיים.  

במהלך השנה הראשונה לנישואיהם, הם החליטו לסגור את העסק של אהרון בניו יורק ולעבור לקוראסאו. אביו של אהרון ניהל עסק קמעונאי גדול באיים, והיה זקוק לעזרה בתפעול העסק.

השאלה הראשונה שעלתה הייתה מה לעשות בקשר למקווה בקוראסאו. אף על פי שבית הכנסת הראשון שנבנה ביבשת אמריקה היה בקוראסאו בשנת 1664, המקווה המקומי לא היה בשימוש שנים רבות. למעשה, הפך בית הכנסת למוזיאון ונוהל על ידי יהודים מהתנועה ליהדות מתחדשת. השגנו ללורי היתר הלכתי להשתמש בים לטבילה. מאחר שאהרון ולורי היו תומכים נלהבים של טהרת המשפחה, איחלנו להם שיזכו לבנות מקווה כשר על האי. זמן קצר לאחר הגעתם לאי, אהרון ולורי הפכו פעילים מרכזיים בקהילה היהודית של קוראסאו.

זמן קצר לאחר מכן, החל אהרון לתכנן בניית בית משלהם על האי. לאחר דיונים ממושכים עם לורי, הוא ניגש אליי ושאל על האפשרות לבנות מקווה כשר בביתם החדש. עודדנו אותו מאד, והדגשנו את חשיבותו של פרויקט שכזה. קישרתי אותו עם הרב יצחק טרגר, מומחה מפורסם באמריקה להלכות מקוואות. תוכניות הבית החדש שורטטו בקפידה רבה כך שיכללו אגף ובו מקווה וחדר הכנה. אהרון היה אחראי לפקח על בניית המקווה, בליווי צמוד של הרב טרגר. 

בני הזוג עבאדי היו נרגשים מאד לתוספת כה משמעותית לביתם, ולמעשה היסוד הראשון שנוצק, היה לאגף המקווה. אך מסתבר שבנייה על האי הייתה סיפור ארוך, עם מנטליות שגרסה ש"מניאנה" (מחר) לא פחות טוב מהיום… 

כשנתיים וחצי מאז תחילת העבודות היה הבית מוכן לכניסה, אף שהמקווה עדיין לא היה מוכן. כמה קשיים טכניים נזקקו לפתרון. באותו הזמן החל השטן להתערב בפרויקט הקדוש הזה. אנשים החלו לומר לאהרון: "למה אנחנו צריכים מקווה באי? כמה אנשים ישתמשו בו בחודש – שלושה? האם אתה דתי כל כך שאתה צריך מקווה בבית שלך?". נדמה היה שהפרויקט הולך ומתמסמס. אך ברוך השם, בעידוד מצדנו, הפרויקט חזר למסלולו. 

בקיץ הגיע הרב שאול מלאח ממקסיקו סיטי כדי לבדוק את המקווה ולהעניק לו תעודת כשרות, כך שניתן יהיה להתחיל לאגור בו מים. לצער הלב, אף שהמבנה עצמו היה תקין, מצא הרב נזילה במקווה (בעיה שכיחה) ועד שהבעיה הזו לא תיפתר, המקווה איננו כשר. אהרון החל לחפש אחר החומר המתאים לאיטום הבריכה ומניעת הנזילה.   

בשלב זה של הסיפור, חשוב לדעת קצת יותר על האקלים באי. קוראסאו קרוב מאד לקו המשווה, ואף שישנן בריזות המנשבות באי, ההגדרה המתאימה ביותר לאקלים באי תהיה – מדברי. הדבר ניכר לעין בתעופה מעל האי, כאשר האי כולו נראה חום, ולא ירוק כפי שהיה מצופה מאי. למעשה, במשך עשר השנים האחרונות, ממוצע המשקעים לעונת הגשמים עמד על כשני סנטימטרים בלבד לשנה. מי השתייה של האי מגיעים ממפעל התפלה. 

כשאהרון ולורי נכנסו בשעה טובה לביתם הנאה, משהו מוזר בקשר לבית גרם לכל ידידיהם לשאול בסקרנות: "למה מיועדים כל המרזבים שעל הגג שלכם? בקושי יורד כאן גשם!", התשובה הייתה: "בנינו כאן מקווה, והמרזבים נועדו לאיסוף מי גשמים למילוי המקווה על פי דרישות ההלכה". 

התשובה הזו גררה תמיד צחקוק מגחך. "ייקחו עשרים שנה עד שתצליחו למלא מקווה! אולי כדאי שתשקלו שימוש בקרח!" (טכנית, אפשר להשתמש בשלג למילוי אוצר מי הגשמים). בינתיים, אהרון עבד, בצמוד להנחיות הרב טרגר, למצוא חומר לאיטום הנזילה. הספקות מילאו אותו – "האם הפרויקט הזה יסתיים אי פעם?" וכמובן "ומה יהיה עם המים?"

ואם לא די בכך, בנובמבר הבא פקד את האי פרץ של גשם במשך שני ימים של ממטרים. כולם התקשרו לאהרון ושאלו, "כבר יש לך מספיק מים למקווה?" כשהוא הסביר שהוא לא יכול לאגור מים עד לאחר אישורו של הרב, זה כבר היה מעבר ליכולת ההכלה של האנשים סביבו. "זה מגוחך!", אמרו לו. "אם לא תנצל את ההזדמנות הזו, לא תקבל עוד גשם עד לשנה הבאה, וגם כך, זה ייקח עוד שנים למלא את הבריכה!"

בסופו של דבר, מצא אהרון חומר בניין שעבד מצוין לאיטום הנזילה. הוא יצר אתי קשר, ובהנחיית הרב טרגר בוצעו הבדיקות הנדרשות. בדצמבר, כשאהרון היה בנסיעת עבודה, הרב טרגר אישר לפתוח את המרזבים המיוחדים ולחכות למי הגשמים שימלאו את הבור. אהרון התקשר ללורי והנחה אותה כיצד לעשות זאת.  

באותו לילה, התחוללה סופה וגשם החל לרדת. לאחר יומיים של גשם רציף, הלכה לורי לבדוק מה קורה עם המקווה. להפתעתה – שני הבורות היו מלאים וגדושים. למעשה, הבורות עלו גדותיהם, ומילאו כבר מחצית מבריכת הטבילה עצמה. באופן נסי לחלוטין, נדרשו יומיים בלבד למלא את בורות מי הגשמים. וכאילו כדי לשגר סימן לכל יושבי האי, הגשם המשיך לרדת עד שהאי כולו הפך ירוק. הגשם המשיך לרדת עד ששלוליות ענק נקוו ברחבי האי, במקומות שבהם לא הצליחה מערכת הניקוז לעמוד בעומס. הממשל המקומי החליט לפזר דגי גופי בשלוליות הללו, כדי לנסות ולנטר את התרבות היתושים… בכל הרישומים ההיסטוריים של האי, לא נמצאו מקבילות לאירוע יוצא הדופן. 

בינואר קיבלנו שיחה מאהרון ולורי. "הבורות שלנו התמלאו. בואו בבקשה לקוראסאו כדי לוודא שהמקווה אכן כשר, והעבירו סדרה של שיעורים על טהרת המשפחה לידידים שלנו". היינו נרגשים ושמחים לנסיעה כזו. כשטסנו אל האי, יכולנו להבחין כבר מלמעלה בצבע הירוק החריג של האי. אמרתי לאשתי: "זה מדהים! הנה זוג, שמשקיע את מרצו, כספו ואמונתו כדי לקיים את מצוות השם. נראה ברור שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו שינה את טבע האי כדי שאהרון ולורי יוכלו להשלים את המפעל שלקחו על עצמם".  

המקווה היה יפהפה, ממוקם באגף מיוחד בבית. יש לו כניסה נפרדת כדי לאפשר פרטיות, וחדר הכנה מקסים מעוצב במוטיבים מרוקאיים. אהרון ולורי התרגשו להראות לנו את הבית הנהדר שלהם, אבל הגאווה הגדולה שלהם הייתה על שכעת יש מקווה כשר באי. לא יכולתי שלא לחשוב, על המסר הנפלא שאנו יכולים ללמוד מהחברים שלנו על האי. אם רק נעשה את התלוי בנו, השם יעשה את שלו כדי שנוכל להשלים את המשימה. 

הפוסט ה' יעשה את שלו הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

כל אלה היו כמובן עניינים בעלי חשיבות עליונה, שהיה עליהם לעמוד בסטנדרטים מסוימים. באולם היו חייבים להיות חלונות ושטח מינימום מסוים, השמלות היו צריכות להתאים לחליפות הטוקסידו שהיו צריכות להתאים לצבע מס' 16-4031 בקטלוג הצבעים, שיהיה תואם להורטנזיות שבסידור הפרחים על השולחנות, שהיו חייבים להיות בגובה מסוים, שיאפשר לאורחים לראות מעליהם ולשוחח בנוחות זה עם זה.  ההזמנות כמובן צריכות להתאים, ולומר בדיוק את הדבר הנכון כדי להודות לקדוש ברוך הוא שהביא אותנו זה לזו ולהורים שלנו על ששילמו על כל זה. רק לתאר את כל זה עכשיו הריץ אותי אל חבילת פצפוצי שוקולד כדי להירגע…

כל הלחץ הזה, שעות שהצטברו לימים על הכביש או באוויר, בשביל כמה שעות של אירוע נוצץ. האם זה היה שווה את זה? אראה לכן את אלבום החתונה שלי, ואתן תענו. אבל כמה השעות האלו היו החתונה שלי. בלילה שקודם לכן, התכוננתי לנישואין שלי. התקשרתי מראש למקווה וביקשתי את שעות הפתיחה, ואמרתי להם שאני כלה. "אם כך", אמרה הגברת, "זה מצב מיוחד. תגיעי אחרי שאנחנו סוגרות את המקווה לקהל, אנחנו רוצות שיהיה לך את כל המקווה רק בשבילך". הגעתי לשם עם אמא שלי בחצות הלילה. אני כבר התכונתי לטבילה, אבל הבלנית, ישראלית אנרגטית, שהשתוקקה לספר לי את סיפור חייה וכיצד חזרה בתשובה ונישאה לחבדני"ק, הראתה לי את חדר ההכנה המהודר, כשהיא מצביעה על הג'קוזי,  ועל כל הציוד הנדרש לסירוק יסודי של השיער הארוך והמתולתל שלי (דבר שלקח ממני את מרבית משך ההכנה לטבילה), בדיקה חוזרת של הציפורניים והשיניים, הרחקה של שאריות עור מת, וכך הלאה. סוף סוף, הייתי מוכנה.  

הבלנית הובילה אותי פנימה, בודקת את אצבעות הידיים והרגליים שלי, בדקה את הגב לשערות שאולי נפלו עליו בסירוק, מבט כללי נוסף אחרון, והיא לקחה ממני את החלוק שלי. פסעתי במורד המדרגות אל המקווה. הרפיתי את הגוף שלי כפי שלימדה אותי מדריכת הכלות שלי, נשימה, ונכנסתי פנימה. אם אני עוצמת את העיניים, אני עדיין מסוגלת לחוש את זרם המים החמימים ולשמוע את הנתז והבועות. עליתי מעל פני המים. 

"כשר!" הצהירה הבלנית בהתרגשות. היא הניחה מגבת קטנה מעל ראשי. בירכתי את הברכה, נזהרת לדייק בכל מילה. "אמן!" ההתלהבות שלה הייתה מדבקת. ואז, היא התחילה לשיר: "סימן טוב ומזל טוב! מזל טוב וסימן טוב!" עמדתי שם, עדיין טובלת במים, תוהה אם להצטרף לשירה. "יהא לנו, יהא לנו, ולכל ישראל!" היא המשיכה לשיר. ואני, עדיין במי המקווה, "יהא לנו, יהא לנו, ולכל ישראל!".  

מוזר ככל שהיה הרגע הזה, לא יכולתי שלא לחייך באושר כשעמדתי שם בשקט, מסמיקה, בוהה בקיר שמולי. השמחה שלה הייתה נשגבת וכשהיא סיימה לשיר ולמחוא כפיים, טבלתי עוד פעמיים. כשיצאתי מהמקווה, היא עזרה לי ללבוש את החלוק וחיבקה אותי. "מזל טוב!" היא חזרה ואמרה. 

זה היה אי בתוך ים ההכנות לחתונה. זמן לחגוג את הקדושה שבקשר שעמדתי ליצור, והפרט היחיד שיישאר רלוונטי למשך כל חיי הנישואין שלי. אני כבר לא צריכה למדוד שמלות או לבחור פרחים, אבל, ברוך השם, טהרת המשפחה היא עוגן קבוע בחיים שלי. גם במהלך ההיריון וההנקה, כשאינני מבקרת במקווה כל חודש, המשפחה שלי מבורכת בזכות הטהרה שבטבילה האחרונה שלי. בסוף השבוע הזה אני אחגוג נישואין קדושים ושמחים, ומדי פעם, אהרהר באותו יום קסום לפני שלוש שנים.   

הפוסט חתונה נהדרת, נישואין קדושים הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

אני יהודייה, אך אינני דתית. 

אני מדליקה נרות שבת, איך אינני שומרת שבת. 

אני לא אוכלת בשר חזיר, אבל לא מפרידה בין בשר לחלב. 

אינני מכירה את התפילות היהודיות, אבל אני מדברת עם אלוקים. 

אבל יש תחום אחד בחיים שבו אני יהודייה ככל יכולתי – אימהות. 

הגעתי מרוסיה, שם הנורמה התרבותית היא ילד אחד או שניים. מעולם לא הייתי יכולה להעלות על דעתי שהחלק האימהי שבי ישתלט עליי ברמה כזו. באווירת החיים הרגועים בקליפורניה שטופת השמש, אנשים לגמרי לא מבינים, למה למען השם הד"ר הצעירה והשאפתנית הזו בוחרת להביא ארבעה ילדים ו"להרוס" לעצמה את החיים?!

אני לא חושבת על זה. אני פשוט יודעת ששניים מתוך ארבעת ההריונות שלי תפסו אותנו בהפתעה גמורה ובזמנים הכי פחות נוחים, אבל עמוק בלב – הייתי מאושרת. הייתי בהיריון, והתעוררתי בבוקר כשהלב שלי שר באקסטזה.

עבורי, היריון הוא ההוכחה שאלוקים קיים. אני לא צריכה שום דבר מעבר לזה. בכל בעיטה או תנועה של העובר, אני יודעת שאני חווה נס בהתהוות. עם כל התשישות שאני חווה וחרף חוסר הנוחות המשווע, היריון הוא הזמן שבו אני חשה חיה ומאושרת מתמיד. אני יודעת שזה לא נשמע הגיוני במיוחד – אז אני גם לא ממש מנסה להסביר. 

אז בשנה שעברה, כשאמא שלי תפסה אותי מזילה ריר לעבר תינוק אחר בפארק, היא כמעט צעקה, מנסה להשיב אותי להיגיון הבריא: "אל תחשבי על זה אפילו! את משלימה עכשיו את הדוקטורט שלך, ובעלך הוא לא רב!" 

אבל אני לא חושבת על זה. אני פשוט יודעת שאני מוכנה לעוד תינוק. האם זה הגיוני או מעשי? לא. בכלל לא. אבל אני יכולה לחוש בבעירה הפנימית של תינוק בדרך בצורה כה חזקה, נובעת מתוך תוכי. אני מרגישה שנפלו בחלקי הכבוד והזכות שנבחרתי להאיר את העולם בעוד נשמה יהודית. 

ובאותו זמן, אני ניצבת בפני סערה פנימית ואכולת ספקות: האם אני עושה את הדבר הנכון, להיכנס להיריון חדש – לא פחות מרכבת הרים – ולגרור את כל משפחתי יחד אתי? האם אני יכולה לעמוד על מה שאני מאמינה בו, כאשר ההיגיון שלי, יחד עם עוד רבים מקרובי המשפחה שלי צועקים "לא!"?!

הרוח שלי עטופה בשלווה, על אף שההיגיון והרגש שלי מושכים אותה לשני כיוונים שונים ומנוגדים. בדרך הביתה מהפארק, אני מחליטה לעצור בבית חב"ד המקומי, ולנסות לקבל קצת בהירות מחשבתית מהחברה שלי בסי, הרבנית. היא מביטה בי בחיוך כשאני מספרת לה על התשוקה שלי לעוד תינוק, ועד כמה זה חסר היגיון, אפילו בעיניי שלי. 

היא מספרת לי על תורתו של הרבי מליובאוויטש ומהו מקווה. כשאני מקשיבה לה, הרוח שלי מתמלאת בשקט ובנחת. אני כמעט יכולה לחוש את הנשימה המתוקה של התינוק העתידי שלי, וכבר עכשיו אני אוהבת אותו יותר מכל מה שאוכל לתאר.

שעה אחר כך, אני מגיעה הביתה, שם בעלי היקר והתמים יושב ועובד על המחשב, מרוכז בכל מאודו. הוא לא ממש מעוניין באתגרים רוחניים בינתיים, אבל הוא הבעל היהודי הכי טוב בעולם, תמיד תומך בהתעוררות רוחנית של אשתו. אני מספרת לו, שאפילו שאני לא יכולה להסביר את זה, אני כמהה לילד נוסף. 

אני קוראת על המקווה וזה מדבר אליי ברמה עמוקה כל כך, מעלה דמעות בעיניי. אני מסבירה לבעלי על החשיבות שבשמירה על הלכות טהרת המשפחה, ולמרות העובדה שהוא מעולם לא שמע על כך, הוא מסכים ותומך בי לחלוטין. 

לעולם לא אשכח את ההכנות למקווה: ספירת הימים, תפילה, המתנה בציפייה דרוכה – אף שאני מפחדת ממים, פחד שיש לי עוד מילדותי.

אני זוכרת שכאשר בסופו של דבר, בסי צעקה "כשר!" (שמשמעו שטבלתי את עצמי כמו שצריך, את כל כולי מתחת למים), היא התרגשה כל כך, כאילו הייתה זו היא שנגמלה מהפחד ממים. חוויתי תחושה מוזרה וחדשה, כאילו המים המיסטיים של המקווה שטפו מעליי את המעטה הדביק של הספק והפחד, מחברים אותי אל השורשים שלי, שמהם אני יכולה לינוק את החכמה של שרה, רבקה, רחל ולאה… הופכת, כמותן, לאישה יהודייה גאה.

ברוסיה, חונכתי להסתיר ולהתבייש ביהדות שלי. אבל כשעליתי מהמקווה, הרגשתי שאני מקבלת בעלות על מה שתמיד היה שלי – הנשמה היהודית שלי.

כשנסעתי בחזרה הביתה, צוחקת מבעד לדמעות של שמחה, התפללתי לאלוקים שיהיה אתי, וירווה את הצמא הפנימי שלי לתינוק הזה… עשרה ימים לאחר מכן, זה הגיע: שני פסים אדומים בהירים על בדיקת ההיריון שלי.   

קיבלתי בברכה את התינוק החדש שלי אל תוך לבי וחיי. קיבלתי בברכה גם את הבורא אל תוך ההיריון הזה, מודעת בפעם הראשונה לנוכחות הבלתי נראית שלו, נחבא מאחורי מסך שמימי, ומאפשר לכל זה לקרות. 

מאז, אני לומדת לפתח את הקשר שלי אל הקב"ה. 

אני מוצאת את עצמי מתפללת ומדברת אליו כפי שמעולם לא עשיתי, ומגלה את הרוגע הגדול הטמון בלהניח את כל הפחדים שלי בידיים שלו. אני רוצה שהלידה של התינוק הזה תהיה הפסגה של המסע שלי להכיר את עצמי ואת הנוכחות האלוקית שבקרבי. אני רוצה שזו תהיה חוויה רוחנית. אני מחכה עכשיו, עד שהבכי של התינוק יטלטל אותי מבפנים, ויהפוך את כל האני שלי לאדם שאני באמת – אם יהודייה. 

אני יושבת כאן עכשיו, בחודש התשיעי. בקרוב מאד, בעזרת השם, אתברך בלידת הילד החמישי שלי. מעולם לא הייתי כה נרגשת וכה לחוצה גם יחד. אני כל כך לא בטוחה אם אמצא בתוכי מספיק אהבה וחכמה לכל הילדים שלי, אבל אני יודעת שההדרכה של הקב"ה והתמיכה שלו – נמצאים במרחק תפילה. ההיריון הזה שונה, מודע יותר ורוחני יותר. זה תינוק המקווה הראשון שלי. 

נ.ב. התינוק של קת'רין נולד בבוקר שבת, ושמו העברי הוא מנחם מענדל, על שמו של הרבי מליובאוויטש.   

הפוסט תינוק המקווה שלי הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

זוג צעיר שהשתתף בטיול, הביע חשש בקשר להיתכנות טבילה במקווה במשך הטיול, ואני הבטחתי להם שלא תהיה כל בעיה. ואז, במהלך הפלגה לילית, כשהתקרבנו אל אחת מערי הנמל הגדולות, זוג נוסף הביע את אותו החשש. להפתעתי, שניהם היו זקוקים למקווה באותו ערב.

לאחר ארוחת בוקר על סיפון האנייה נהנינו מטיול מודרך ברחובות העיר. אך מיד כשהגענו אל המלון, שני הזוגות ואני התחלנו לתכנן את הביקור במקווה המקומי. אבל נראה שחוקי מרפי שלטו ביום הזה… בעיה רדפה בעיה, וחשיבותו של גורם הזמן הכרוכה בטבילה במקווה סיבכה עוד יותר את המצב!

כהתחלה, בעיר הגדולה והמודרנית שעגנו בה חיה אוכלוסייה יהודית זעירה. השימוש במקווה שם שונה בתכלית מהחוויה שלנו במקומות שבהם אוכלוסייה יהודית גדולה. אנחנו מתייחסות כמובן מאליו לנוחות ולזמינות של מים חמים, מכשירי חשמל מודרניים, אריחי רצפה וקירות מבהיקים ומעוצבים, ומקווה נקי ללא רבב, וזמין תמיד. אנחנו מתייחסות כמובנת מאליה לקלות שבה אפשר לקיים את המצווה – כשהדרישות היחידות הן אולי שיחת טלפון לתיאום, מונית בהיעדר רכב זמין, ודמי כניסה סמליים.

נדהמנו לגלות שיש לתאם ביקור במקווה כמה ימים מראש. בילינו את כל אחר הצהריים בניסיונות עקרים להשיג את הבלנית המקומית. כנראה שהיו לה תוכניות אחרות לאותו יום, ולא היה לה תא קולי שאפשר להשאיר בו הודעות דחופות. הרב המקומי היה בחופשה – מה שהיה מובן למדי, בהתחשב בזה שרוב חברי הקהילה שלו נסעו לחופשה בהרים או באיים הסמוכים. 

היינו יכולים לדחות את הביקור לערב שלמחרת, אך לא הייתה לנו כל וודאות שנצליח לעשות זאת גם מחר. בלי כל היסוס, הביעו שתי הנשים את רצונן העז שלא לדחות את קיום המצווה היקרה. 

עד לאותו רגע, טופל כל העניין בדיסקרטיות מלאה, ועד לאותו רגע, לא ידעה כל אחת מהנשים על השנייה. אך כוחנו באחדותנו… ולכן שתי הנשים עודדו זו את זו לקדם בכל הכוח את התוכנית ולגרום לה לקרות, יהיו הנסיבות אשר יהיו. אחרי הכול… שהינו בעיר נמל… אף שהבעלים שלהן היססו, בחשש מסוים מהסיטואציה, התעוזה של הנשים הצעירות שלהן, הכריעה גם אותם.

עבורי, הייתה זו התנסות חדשה, וגם אותי, מילא עוז רוחן של הנשים הצעירות בהשראה לעשות את כל שביכולתי כדי שזה יקרה. מאחר שידעתי שזה עלול להיות מסוכן, ביקשתי מהבעלים שילוו אותנו.

ההכנות לטבילה התבצעו בחדרי המלון. בעדינות, ביקרתי כל אחת על מנת לוודא שההכנות מתקדמות בסדר. איפור ולק הוסרו, ציפורניים נגזזו, השיער סורק בקפידה – עד כה, הכול נראה בסדר. 

סופסוף היינו מוכנים ליציאה וניגשנו להזמין מונית. להכניס חמישה אנשים למונית היה כנגד התקנות, אך תוספת טיפ סייעה לפתור את הבעיה. וכך יצאנו לדרך, הגברים במושב הקדמי, הנשים ואני במושב האחורי. 

לא הייתי בטוחה להיכן בדיוק כדאי לנסוע, אבל איכשהו הצלחתי להשרות ביטחון ורוגע. כדי להבטיח פרטיות לא חשפתי את הסיבה האמיתית לנסיעה. שוחחתי עם הנהג בשפה המקומית, ובמהירות המצאתי סיפור נהדר. הגברים האמריקאים התערבו עם הנשים הצעירות שהם ילכו לשחות בנמל, אמרתי. על איזה מקום הוא היה ממליץ לפעילות הזו?

נהג המונית הניד קדורנית בראשו. הוא מעולם לא ניסה לשחות בנמל, אבל אולי הדבר אפשרי. אף שהייתי מאוכזבת מן התגובה, שאבתי השראה מהאומץ השקט של הנשים להתמודד עם הלא-נודע. 

נסענו לפארק בשולי הנמל. ביקשתי מהנהג לעצור בנקודה מוארת שבה נפגש שביל צר בכביש האספלט. קיוויתי שהשביל יוביל אותנו היישר אל המים, למקום שיהיה נגיש לטבילה.

בשעות היום, בכל עונות השנה, החלק הזה של העיר הוא אזור בילוי מועדף על אוהבי הטבע. אבל באותו ערב חשוך של אוגוסט, האזור היה שומם. הצעתי שאחד הבעלים יישאר ברכב עם נהג המונית (החלטה שהתקבלה מכל הלב, שכן המבט הזועף והמבולבל על פני הנהג, הבהיר לנו שאם לא נישאר איתו, הוא מצדו יעדיף לעזוב ולנסוע לאחד האזורים הבטוחים של העיר, ולנטוש אותנו לבדנו). הבעל השני התבקש להתלוות אלינו, מסיבות בטיחות מובנות. 

בלי פנסים, ובלי שאנו יודעות לאן בדיוק מועדות פנינו, הייתה זו צעידה מוזרה למדי לאורך השביל. כשהגענו לקצה השביל נחשפנו למחזה מרהיב של שמים אפלים מנצנצים באורם של אלפי כוכבים בוהקים. ירח מלא האיר את הסביבה, ובעבר השני של המים יכולנו לראות את קו המתאר של העיר, על הבניינים הגבוהים והמודרניים שלה, בתוככי אזורים היסטוריים ואנדרטאות ממלחמת העולם השנייה. 

לפנינו עגנו בבטחה שורות של סירות שנועדו להסיע תיירים לשיט. סירה שיכולה להכיל כ-50 תיירים, שיערתי, היא גדולה למדי ובטח איננה יכולה לעגון במים רדודים. רעד חלף בי. עד כמה עמוקים כאן המים? האם תהיה הטבילה אפשרית? עד כמה זה מסוכן?

צעדתי עד לקצה המזח, והצצתי במים השחורים. הכניסה אל המים נראתה קשה למדי. הייתה שם ירידה תלולה של כמטר וחצי, מכוסה באבנים גדולות וחדות. להגיע אל המים בתנאים האלה יהיה דבר מסוכן למדי, ואין שום דרך להגיע לשם מבלי לעבור על האבנים האלה. הטמפרטורה בחוץ הייתה כ-18 מעלות צלזיוס, והמים היו קרים הרבה יותר.  

ועדיין, הנשים התעקשו לקיים את המצווה, והחלו להסיר נעליים וגרביים. התפלאתי לשמוע את הנחישות שבקולי, כשאמרתי להן לעצור לרגע. הצעתי שדבר ראשון נבדוק את עומק המים. 

הבעל הסיר במהירות נעליים וגרביים, קיפל את המכנסיים שלו, והתחיל להתקדם אל עבר המים. הוא השתמש בידיים כדי לאזן את עצמו, וכשהוא כמעט זוחל בחלק מהדרך, נראה היה כאילו הוא עומד להחליק פנימה, כשאני צופה בו בשקט מתוח. בסופו של דבר, כשהוא עומד יציב על סלע באמצע הדרך למים, הוא דחף בכוח את אחת האבנים אל המים. היינו מלאות תודה לגלות שהמים לא היו עמוקים מדי בנקודה הזו, וטבילה תהיה אפשרית. 

הבעל נשאר על קצה המים כשהוא עומד בגבו אלינו וניצב כשומר, והנשים, רועדות מעט, החלו לרדת במורד המסוכן. לאמיתו של דבר, הייתה זו עלייה רוחנית בשבילן.

השתיים נראו כה עדינות וכה פגיעות כשהן עברו בזריזות מסלע לסלע. שתיהן הלכו שפופות כדי לשמור על שיווי המשקל שלהן בינות לאבנים הקרות והחדות. עד כמה שהן היו מורגלות בנעלי עור נעימות ונעלי ספורט נוחות, אף לא אחת מהן השמיעה מילה של תלונה כשרגליהן נחבלו על הקרקע המאד לא מזמינה הזו. לבי פעם בקול והרגשתי קפואה מפחד. צעד לא נכון אחד, השם ירחם, עלול להוביל לאסון.   

הבטתי אל השמים ולחשתי תפילה. "השם, שמור בבקשה על הנשים הצעירות האלה. ראה עד כמה הן ממהרות לעשות את רצונך! הגן עליהן ושמור עליהן!" שוב ושוב חזרתי בלבי על המחשבות האלה.

אט אט, ירדו הנשים אל המים. הן טבלו במים, עלו, ושוב טבלו, ועוד פעם. הברכה נאמרה. קולי שלי צלצל בקול ברור: כשר, כשר, כשר! אחר כך עלייה תלולה – ובאנחת רווחה הן שמחו להתעטף במגבות הרכות של המלון. 

נראה היה כאילו הילה של קדושה אופפת אותן. פניהן קרנו מטהרה ושמחה, על שכל אחת מהן קיימה זה עתה את המצווה שהיא יסוד הבית היהודי. לא במקוואות מודרניים דמויי ספא שהורגלו אליהן בארה"ב, אלא בדרך הבסיסית ביותר שבה טבלו נשים במשך דורות. 

הגאווה שעל פני הבעלים שלהן, שיקפה וחיזקה את השמחה הכנה של הנשים.  

לעולם לא אשכח את החוויה הזו, ואני אסירת תודה על כך שהייתה לי הזכות להיות שותפה בה. נשים יהודיות אמיצות מוכרות לנו היטב מהתורה כולה – מארבע האימהות, שרה, רבקה, רחל ולאה. ההיסטוריה שלנו מלאה בנשים מהוללות שסיכנו את חייהם על מנת לוודא את המשך הקיום היהודי. הגילוי, שגם בימינו, ישנן נשים יהודיות צעירות, ילידות ארצות הברית, שגדלו והתחנכו בה, שהן אמיצות ונחושות כמו הדמויות ההוד משנים עברו, מילא אותי בהשראה וחידש בי את האמונה בעתיד האומה היהודית בימינו כיום.

הערה חשובה: שימו לב כי לטבילה במאגר מים טבעי, בהיעדר מקווה כשר אחר, יש הדרישות ההלכתיות שלה. במקרה שכזה, יש לפנות לרב מוסמך ולוודא מולו כיצד ניתן לבצע את הטבילה בתנאים האלה.   

הפוסט חוויה חדשה לטקס עתיק הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

מבוא

יחידת המשפחה היהודית נהנתה מאז ומקדם ממוניטין אגדי כמעט של מוסריות ויציבות. המוניטין הזה נצבר ונשמר חרף אינספור ההשפעות החיצוניות שיהודים נחשפו אליהן במרוצת הדורות. 

ההוכחה האולטימטיבית לחוזקה של כל שיטה מכל סוג שהוא, היא היעילות הפרקטית שלה. השיטה היהודית לשימור היושרה המוסרית של ערכי משפחה מגולמת בהלכות טהרת המשפחה והמקווה. סטנדרט ההתנהגות הזה מוסיף ממדים של אנושיות וקדושה למערכת יחסי האישות וחיי הנישואין. הם מווסתים מבלי לדכא, מעניקים כיוון ומשמעות לדחפים הטבעיים שעוותו כל כך בחברות מודרניות. 

המאמר הבא, "מים של טהרה", שופך אור מודרני על מערכת הכללים העתיקה הזו. אנו מקווים כי הוא יפריך רבות מן התפיסות השגויות השכיחות כל כך בקשר למקווה, ויעודד לימוד ועניין מעמיק בחשיבותה של המצווה הזו בחיים המודרניים. 

בשנה הראשונה לנישואיהם, גרו אן וג'וזף בעיר באפאלו שבמדינת ניו יורק. אחת לחודש, הם נהגו לנסוע נסיעה לא שגרתית ופרטית לחלוטין לרוצ'סטר, מרחק 120 קילומטר מביתם.

בעוד הוא ממתין במכונית, היא נכנסה לבניין קטן. היא ישבה בחדר ההמתנה, יחד עם עוד כמה נשים שאותן לא הכירה. אז נקראה להיכנס אל חדר מצויד בכיור, מקלחת ואמבט. היא התרחצה באמבט והתקלחה, סירקה את שערה, שטפה את פניה, הסירה את טבעת הנישואין שלה, ולבשה חלוק אמבט לבן.

היא לחצה על זמזם, וחיכתה לבלנית שתיכנס. יחד הן צעדו במסדרון קצר אל מה שנראה כבריכת שחייה מיניאטורית. כשהבלנית צופה בה, אן הסירה את החלוק וירדה בארבע מדרגות אל תוך המים. 

היא עמדה במים החמימים. אט אט היא כרעה פנימה, ברגליים פשוקות, עד שכל גופה טבל במים. אז נעמדה, הושיטה ידה אל מגבת קטנה וכיסתה בה את ראשה. היא בירכה ברכה, אז טבלה שוב את גופה במים באותו אופן, ועוד פעם אחת אחרונה. 

היא יצאה מן המים, חזרה אל החדר, התלבשה וייבשה את שערה. בדרך החוצה היא שילמה את דמי השימוש לבלנית, ועזבה את המקום. זה לקח כשעה. היא ובעלה נסעו את 120 הקילומטרים בחזרה הביתה.

אן וגו'זף חזרו על אותו מסע בכל חודש בנאמנות. בגשם ובשמש – פעם אחת אפילו בעיצומה של סופת שלגים. "זו הייתה סערה די רצינית", נזכרת אן בעליזות, "אבל הכבישים הראשיים היו פנויים. הצלחנו להגיע בשלום".  

אן היא יהודייה דתית, ונדרש הרבה יותר ממזג אוויר קשה כדי לעצור אותה מלהגיע אל המקווה הקרוב פעם בחודש, יהיה המרחק אשר יהיה. הטבילה במקווה היא אחת המחויבויות החשובות ביותר עבורה כאשה יהודייה. 

יהודים דתיים חיים את חייהם בהקפדה על החוק והמסורת היהודיים. 613 המצוות מקיפות את כל החיים, אף כי לא כולן נוגעות לכל יחיד. שלוש מהן ייחודיות לנשים: הדלקת נרות שבת וחג, הפרשת חלה, ושמירה על הלכות טהרת המשפחה. האחרונה היא ללא ספק המחויבות המאתגרת ביותר. 

עם הופעת המחזור החודשי, עוברת האישה למצב 'נידה', וקיומם של יחסי מין נאסר למשך לפחות שנים עשר יום – לפחות חמישה ימים לסיום הווסת, ועוד שבעה ימים 'נקיים' לאחר מכן. בסיום הימים האלה עליה ללכת אל המקווה, להיטהר ולצאת ממצב הנידה, ולחדש קיומם של יחסים אינטימיים.  

פירוש המילה "מקווה" הוא 'מים מכונסים'. המקווה הוא מאגר של מים מן הטבע, וטבילה בו הופכת את הטובל ל"טהור". בתקופות קדומות, השתמשו גברים יהודים במקווה על מנת להיטהר מטומאות שונות בטרם ייכנסו אל בית המקדש, וישנם כאלה שעדיין נוהגים לטבול במקווה לפני שבתות וחגים, או בתדירות גבוהה יותר. כלות פוקדות את המקווה לפני חתונתן. המקווה הוא גם התחנה האחרונה במסלול הגיור ליהדות. כמו כן משמש המקווה לטבילת כלים מסוימים לפני השימוש בהם.

היום, משמש המקווה בעיקר נשים נשואות לאחר הווסת. הטבילה במקווה משמעה, כפי שהסבירה אישה אחת, הכנה אישית לאקט המקודש של קיום יחסים אינטימיים על פי הצו האלוקי.

ההכנות לטבילה במקווה שונות לחלוטין מהכנות לשחייה בבריכת שחייה. על האישה לרחוץ באמבטיה במשך לפחות 30 דקות. היא שוטפת את פניה, מסירה כל איפור ולק לציפורניים, מצחצחת שיניים, מסרקת את שערה על מנת להתיר כל קשר, וגוזזת את ציפורני הידיים והרגליים. עליה להסיר כל תכשיט, ולמעשה, להסיר כל אובייקט זר מהגוף שלה, פלסטרים ותחבושות, עדשות ואפילו שיניים תותבות. עליה להיות נקייה מכל דבר שעלול למנוע מן המים להגיע לכל חלק בגופה. גם אם היא מבצעת את כל ההכנות בבית, היא צריכה לפחות להתקלח לפני שהיא נכנסת אל בריכת הטבילה.

גם הטבילה עצמה וכל הכרוך בה קשורים לנהלים מוקפדים. האישה איננה יכולה לטבול במקווה לפני הזמן ההלכתי של 'צאת הכוכבים' (בין עשרים דקות לחצי שעה לאחר שקיעת החמה, ובמקומות מסוימים יותר מכך). גופה צריך להיות בתוך המים בשלמותו, מבלי לפספס ולו שערה אחת, ואין היא יכולה להחזיק בכל דבר שהוא בעת הטבילה. בעת הטבילה, ידיה, עיניה ושפתיה אינן יכולות להיות קמוצות בחוזקה. כשהיא נעמדת לאחר הטבילה הראשונה יש לחזור על הברכה בדיוק: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על הטבילה". הבלנית מפקחת על ההליך כולו.

בשנות ה-70 [=מאמר זה נכתב ב-1974], "מקווה" איננה מילה נפוצה בכל בית. נשים יהודיות רבות מעולם לא שמעו עליו. אם הן שמעו על המקווה, הן משוכנעות שמדובר בטקס פרימיטיבי שנפסק לפני שנים רבות. פעמים רבות, נקשר המקווה לאמונות תפלות, דעות קדומות וחששות. "הפעם הראשונה ששמעתי על המקווה, הייתה באחת מאגדות הנשים הזקנות", משחזרת אדל, שכיום שומרת בנאמנות על הטבילה במקווה. "כשאמא שלי עמדה להתחתן, חמותה לעתיד ביקשה ממנה שתטבול במקווה. אמא שלי זעמה! היא חשבה שהמקווה נועד לשימושן של נשים ידועות לשמצה – ההולכות לשם כדי להיטהר מפשעיהן לפני החתונה".

"הבת שלי נמצאת שם עכשיו", אומרת אישה היושבת בחדר ההמתנה של מקווה מקומי, ומביטה סביבה במתח. "היא מתחתנת עם בחור דתי, והחליטה שהיא תשמור על המסורת הזו. אבל בפעם הראשונה שהמשפחה שלו ביקשה ממנה שתלך למקווה, כולם אומרים שהפכתי ירוקה. אני מעריצה את הבחירה שלה, תאמיני לי, אבל אני מעולם לא הלכתי למקווה, ואני אמא יהודייה לחוצה, מה אני יכולה להגיד?.." היא אפילו הביאה איתה ידידה שתתמוך בה רגשית. 

"נו, איך היה?" היא שאלה די בעגמומיות כשבתה נכנסה לחדר, בשיער רטוב במקצת, עונדת את העגילים שלה, ומסתכלת טיפה מוטרדת בציפורניים הקצרות מאד שלה. 

"היה טוב!" אמרה הצעירה, כשהיא מחייכת ונראית שלווה הרבה יותר מאימה. "קשה לתאר את זה – אבל זו הייתה חוויה מיוחדת". כעת היא הולכת להשתמש במקווה פעם בחודש במשך חיי הנישואין שלה – למעט במהלך היריון, כאשר הלכות טהרת המשפחה אינן חלות בדרך כלל.

מהפכים שכאלה, כשבנות הופכות להיות מחויבות יותר למסורת מאשר אימהותיהן, אינם נדירים – אך הם עשויים להפתיע לנוכח התסיסה הפמיניסטית בכל עבר, הבוחנת בדקדוק את תפקיד האישה היהודייה ואת מה שנראה כמעמד סוג ב' בתרבות ובדת. בשנה שעברה, נערך הכנס הלאומי הראשון של פמיניסטיות יהודיות, ועורר במקומות מסוימים אי-נוחות רבה. רק החודש הקדיש המגזין 'מיז' [=Ms., כתב עת פמיניסטי ליברלי היוצא לאור בארה"ב החל משנת 1972] דיון מיוחד לשאלה: "האם זה 'כשר' להיות פמיניסטית?"

כיצד, אם כן, נשים יהודיות מודרניות מקבלות – ואפילו בוחרות – להתחייב לטקס כמו הטבילה במקווה, שנראה כאילו הוא מטיל מגבלות קשות על חיי הנישואין שלהן ואפילו על גופן?

"בשמירה על הלכות טהרת המשפחה אין כל השפלה או זלזול בי", אומרת ג'ודי, בת 32, אם לשניים המלהטטת בין שתי עבודות במקביל ומחשיבה את עצמה כפמיניסטית. "למעשה, אני חושבת שהמקווה מרומם את הנשים היהודיות. זה בעצם אומר שלגבר אין זכויות גורפות על גוף האישה. הוא לא יכול לדרוש קיום יחסים בכל עת שירצה, וזה גם מעניק לאישה פרטיות בזמן שאולי היא זקוקה לה".

"בעלי ואני מחויבים במידה שווה למצווה הזו", היא ממשיכה, "חוץ מזה שאני היא זו שטובלת בפועל והוא לא". ג'ודי נשואה כבר ארבע עשרה שנה, ונזכרת בתקופה שבה אף לא אחד מהם הלך לבית הכנסת או שמר על מנהגים כלשהם, והיא חשבה שמקווה הוא "משהו לנשים של רבנים או לנשים חרדיות בלבד". בהדרגה, הם החלו להיות מעורבים יותר בחיים יהודיים עד שהגיעו להחלטה משותפת, לפני שש שנים, לשמור על הלכות טהרת המשפחה.

בפילדלפיה, ברור לגמרי ששמירה על טבילה במקווה אינה נתפסת כדבר מיושן. כמאתיים נשים משתמשות במקווה המקומי בקביעות. זוהי קבוצה מגוונת מאד, בגיל, רקע ובאורח חיים. יש נשים מרקע דתי שמקבלות על עצמן את שמירת ההלכות הללו מיד עם נישואיהן. אחרות, מבתים פחות מסורתיים, החליטו לשמור על "טהרת המשפחה", בשלב כלשהו בחיי הנישואין שלהן. 

"אני לא דתית, אני פשוט אוהבת להגיע למקווה", אומרת אישה צעירה, נשואה זה שנתיים, שהתחילה ללכת למקווה כשהתגוררה בקיבוץ בישראל. "אחת הסיבות שאני אוהבת את זה", היא ממשיכה, "היא מפני שזו אחת משלוש המצוות הייחודיות לנשים. אני חושבת שהרבה נשים צעירות היום, שאינן דתיות, מחליטות את ההחלטה הזו מפני שזוהי מצווה של נשים".  

נשים הספוגות יותר במסורת, ששמרו על הלכות טהרת המשפחה מתחילת חיי הנישואין שלהן, הן לעתים קרובות רהוטות מאד בקשר למחויבות שלהן. 

"זה טקס מאד מוחשי שמביע את הרעיון שחיי הנישואין הם דבר קדוש", אומרת מרים, "ושבקיומם של יחסים אינטימיים בחיי הנישואין, את בעצם מקיימת מצווה מהתורה. טוב להרגיש שלחיי המין בנישואין יש קדושה של הבורא. זה דבר נפלא ויפהפה. זה כמו אור ירוק, המשיכי כך". 

אדל, בת 32 ואם לארבעה, היא בוגרת של סטרן קולג' – הסניף הנשי של 'ישיבה יוניברסיטי" – והיא מחזיקה בארבעה תארים ראשונים שונים. בעלה מרצה באוניברסיטה. אף שהפכה דתית כנערה מתבגרת, היא מנהלת חיים "מודרניים לחלוטין", כפי שעושות רוב חברותיה הדתיות. היא לא רואה כל קושי בשמירה על הלכות טהרת המשפחה.  

"בעבורי, הטקס הזה מרומם את החיים שלך מהיומיומי אל הרוחני", היא מסבירה. "כל מערכת ההתייחסות הדתית לעניין היא כלי להעניק לחיי היומיום משמעות גבוהה יותר. העובדה שכל דבר מוקפד ומווסת, משמעה שהחיים הם מוסריים, רציניים מאד וחשובים". 

"הבנה ושימוש בדברים הפיזיים בצורה מיוחדת – הוא ביטוי בריא וחשוב של הקיום האנושי".

אבל לשמירה על הלכות טהרת המשפחה יש השפעה חיונית על החיים האינטימיים. לזוגות השומרים אותן יש מעין מקצב מובנה בחיים שלהם: כשבועיים בכל חודש הם מתנזרים, או כפי שאישה אחת הגדירה זאת – יש שבועיים במצב Off  ושבועיים על On. 

משך ההינזרות עלול להימשך גם מעבר לשנים עשר ימי המינימום – במקרים של ווסת לא סדירה, או אם האישה אינה יכולה ללכת למקווה במועד.

לתקופת ההינזרות יש חוקים קפדניים משלה. בספרו "חיי משפחה יהודיים", כותב הרב סידני הוניג כי "כל מגע פיזי מכל סוג שהוא נאסר", ומרחיב כי כל דבר שעשוי להוביל למגע פיזי גם הוא אסור, כולל אכילה מאותה צלחת, ישיבה קרובה ברכב נע, והעברת חפצים מיד ליד. מיטות נפרדות הן צורך חיוני על מנת לשמור על תקופת ההינזרות כהלכה. 

למתבונן מבחוץ, שאיננו חלק מן המסורת הזו, הדבר עלול להישמע כקשה עד בלתי נסבל, או כגורם נזק וודאי לנישואין שמחים. ואולם, בזו אחר זו, הסכימו המרואיינות כי הלכות טהרת המשפחה מובילות בלי ספק לחיי אינטימיות זוגית שמחים יותר, בריאים יותר ומרגשים יותר. הן לא מקיימות את ההלכות האלה מסיבה זו, ומכל מקום זהו פועל יוצא של הדבר.

"זה מעצים את הציפייה בכל חודש, ויוצר מחדש חוויית ליל כלולות לשני הצדדים", אומרת אחת הנשים, נשואה 11 שנים. "כאילו את בתולה, את מרגישה שאת עומדת בפני חוויה מרגשת. הציפייה לקיום יחסים היא חלק מהשמירה על המצווה, ממש כמו הטבילה עצמה. זהו תהליך בן חודש שלם".

"כמו ירח דבש בכל חודש!" אומר אלן, בן 35, אחרי שש שנים של שמירה על טהרת המשפחה. "כן, זו הקרבה מנקודת המבט של הגבר", הוא מודה בצורה גלויה, "מפני שאשתך איננה זמינה כל הזמן. אבל תחושת הציפייה ההולכת ונבנית בכל חודש מחדש – היא משהו שאין בנישואין אחרים, והדבר הופך את הנישואין למרגשים".  

"בחברה לא שומרת מצוות, אנשים מחפשים כל הזמן דרכים להגביר את העונג באמצעות טכניקות ודרכים חדשות", אומרת אשת רב. "אבל ליהדות יש את המפתח. המגבלה וההימנעות – הן שמגבירות את העונג".

"יש פה משהו מרתק מבחינה פסיכולוגית", מהרהרת רעיה בת 34. "את הופכת להיות 'הפרי האסור' בנישואין שלך עצמך! בעיניי זה תמיד נראה כתרגיל פסיכולוגי מבריק".

"תארי לעצמך, להיות נשואה במשך 25 שנים, ועדיין לחוש שבעלך משתוקק לך!", טוענת אישה שהילד הגדול שלה כבר בן 22. "וגם, יש לך איזשהו ביטחון באמון בבעלך, מפני שהוא כבר הפגין יכולת הימנעות ושליטה עצמית במשך השנים. אני יודעת שיש נשים שהופכות מודאגות או חשדניות כשהבעלים שלהן נוסעים, אבל לי לא יהיה לרגע ספק בקשר לבעלי".

"לפעמים זו הקלה עבור בני זוג לדעת שאין כעת ציפייה ליחסים אינטימיים, שישנן דרכים אחרות לבילוי משותף", אומרת יוניס מילר, יועצת נישואין ומשפחה. "מאסטרס וג'ונסון מציעים לעתים קרובות הינזרות כחלק בלתי נפרד מהטיפול שלהם, הדבר משחרר את הנטל והמחויבות שבקיום יחסים, ומאפשר לזוג לתקשר בדרכים רגשיות טהורות, ומשם קרבה ואינטימיות פיזית יכולות לזרום בקלות רבה יותר".

גברת מילר מחזיקה בתואר שני והיא חברה באגודה האמריקאית ליועצי נישואין ומשפחה, נשואה ואם לשלוש בנות. היא לא הייתה דתית אבל אימצה את הטבילה במקווה מבחירה אישית.

מזווית מקצועית, עניין אותה כיצד שמירת טהרת המשפחה משפיעה על מיניות בחיי הנישואין, והיא חקרה את הנושא. מדגם של נשים התנדבו להשתתף במחקר, שהיה כנראה הראשון מסוגו. היא הוזמנה להציג את הממצאים שלה בכנס השנתי של האגודה האמריקאית ליועצי נישואין ומשפחה.  

"היהדות מבססת את המיניות בחיי הנישואין בדרך חיובית", היא אומרת. "האקט המיני שלאחר הטבילה הוא חלק בלתי נפרד מעניין המקווה, לא פחות מהטבילה עצמה. זה אומר שאינטימיות מינית היא דבר טוב, נכון, וחשוב".

הרבה לפני עידן שחרור האישה, היהדות הכירה בצרכים המיניים של האישה. חוזה הנישואין היהודי (ה'כתובה') מצהיר מפורשות כי על הבעל לספק את צרכיה המיניים של אשתו, ממש כשם שהוא מחויב לספק אוכל וביגוד. 

חלק זה של הכתובה מבוסס על פסוק מספר ויקרא, כך ששורש הדברים הוא כבר בתקופת המקרא. גם ב'שולחן ערוך', הקוד ההלכתי היהודי, ישנם פרקים העוסקים בפרטי הדינים הללו.

לאחר הטבילה במקווה, מצופה הבעל לספק את צרכיה המיניים של אשתו. ובאופן די מסקרן, הטבילה במקווה עשויה להעצים את החוויה המינית של האישה בדרך אחרת, על פי כמה תאוריות. מארי סטופס, חוקרת לונדונית, חקרה את מעגל התשוקה בנשים – שהיא מכנה "מקצב הגאות החושית" – ומצאה כי יש בו שני רגעי שיא – האחד ממש לפני הופעת המחזור, והשני שבעה ימים לאחר סיום דימום הווסת. זה, כמובן, בדיוק הזמן שבו יחסים אינטימיים מתחדשים אם שומרים את הלכות טהרת המשפחה.

ד"ר סטופס שמה לב לצירוף המקרים הזה, "התוכנית היהודית העתיקה" היא כותבת בספרה, 'אהבת נישואין', "היא כמעט בהתאמה מדויקת עם החוקיות של  המחזוריות של התשוקה הנשית שקיימת בממצאים שלי". 

אין מי שיאמר שקל לשמור על הטבילה במקווה במועדה. לנשים אחדות משמעות הדבר היא נסיעה ממושכת, או להשיג בייביסיטר, אם הבעל נוהג.  

"כמובן שלפעמים זה ממש קשה, ולא תמיד נוח", אומרת אחת הנשים, "אבל כמו בהרבה תחומים אחרים ביהדות – נוחיות היא לא העניין". 

על אף הקשיים שהדבר עשוי להעלות, נשים השומרות על טבילה במקווה נהנות מן החוויה, ואפילו מן ההכנה אליה.

"רחצה של חצי שעה באמבטיה היא  ממש פינוק עם שלושה ילדים ועבודה במשרה מלאה!" אומרת אחת. "והעיטוף בחלוק המיוחד לפני הטבילה עצמה – זו חוויה מיוחד לעצמה".

"אני מקדישה הרבה זמן בהכנות למקווה, וזה מרגיע אותי", אומרת אחרת. "זה מכניס אותי למצב של מוכנות לחוויה – ואני גם חושבת על זה שבעלי ואני עוד מעט נתאחד מחדש". 

לכמה מן הנשים, אף כי לא לכולן, הטבילה עצמה עשויה להיות חוויה מטלטלת.

"אני מרגישה רעננה מאד  וחווה תחושה של רטט, גם אם לא ממש באופן פיזי", אומרת אחת. "זה משהו מיוחד מאד, בגלל שאני עושה את זה רק בשבילי ובשביל בעלי. יש כל כך הרבה דברים שאני עושה לילדים שלי, החברות שלי, ואחרים. אבל זה ממש רק לשנינו". 

"הפעם הראשונה שלי במקווה? לעולם לא אשכח אותה", מעלה זיכרונות אישה שבנה הבכור כבר בן 23. "למדתי את כל פרטי ההלכות בעצמי, אבל זה גרם לי תחושה של חוסר נוחות. ואז, בלילה שלפני החתונה, הלכתי למקווה. וואו. איזו הרגשה זו הייתה! זו הייתה מין קדושה שכזו, התרוממות, אני לא יכולה ממש להסביר את זה – אבל אני יודעת שהרגשתי ממש אחרת. ואני עדיין מרגישה כך כשאני הולכת למקווה. אני הולכת כבר 25 שנים".  

"בפעם הראשונה, הרגשתי חרדה, מפני שזה לא היה חלק מהחוויה המשפחתית שלי", אומרת אישה אחת. "הרגשתי לא בטוחה, לחוצה שלא אעשה את הכול כנדרש, אבל הרגשתי חיבור רגשי חזק מאד ליהדות שלי – תחושה שמשהו רוחני מאד קורה. זה נותן לי תחושה של התחדשות רוחנית, חזקה יותר מכל מה שהרגשתי אי פעם בבית הכנסת".

"זו ממש לא תחושה של התנקות מהווסת", אומרת אחת הנשים באמפתיה, מהדהדת מחשבה שהביעו רבות מהנשים. ועדיין, החיבור הזה בין המחזור החודשי לבין הטבילה במקווה – ומה שנראה כהדגשה נרחבת על הסרת דם הווסת – שהופך זאת לא קל לעיכול עבור חלק מהנשים.

מקור דיני טהרת המשפחה הוא בפסוקים בספר ויקרא (טו, יט): "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה…", מאוחר יותר, עם ניסוח ההלכות, פורטו והורחבו פרטי ההלכה. במהלך שבעת הימים, על האישה לבצע בדיקה פנימית פעמיים ביום. אם מתגלה אפילו טיפה קטנה של דם במהלך שבעת הימים, יש להתחיל את הספירה מחדש. אם היא רואה הפרשה שמקורה אינה ברור – כלומר, לאו דווקא דימום שמקורו מן הרחם – עליה להתייעץ ברב שיכריע הלכתית.

פרטים כאלה מקפיצים אחדות מן הפמיניסטיות. פמיניסטיות יהודיות מוקיעות לעתים קרובות את העיסוק הבולט במצבה של האישה ביחס למחזור החודשי שלה. יש הרואות בזה הד לטאבו פרימיטיבי כנגד הווסת הנשית. עורכות יהודיות שחיברו אנתולוגיה על נשים יהודיות בשביל כתב העת `Response`, כתבו: "קשה להתעלם מן הרמיזה שיש כאן עיסוק בשאריות עוצמתיות של טאבו עתיק, המבוסס על תערובת של פחד, אימה ותיעוב של גברים כלפי מחזור היצירה הביולוגי של הנשים".

אך אלה הבקיאים בהלכה ובמסורת היהודיות, טוענים כי ההלכות הללו קשורות בסמליות מתוחכמת. במרכזה עומדים המושגים "טומאה" ו"טהרה". האישה שקיבלה מחזור היא "טמאה" ועליה לטהר עצמה במקווה, אך בזמן המקדש גם גברים נטמאו במגע בטומאות מסוגים שונים. המכנה המשותף לכל מצבי הטומאה האלה הוא נגיעה בהיבט מסוים של המוות.

בעת המחזור החודשי, האישה איננה טמאה בשל גופה, מציעה פרשנות אחת, כי אם מפני שגם אצלה, נשמעה "לחישת המוות". מאחר שהדם הזה היה פוטנציאל של חיים ברחמה, הרי שהוא סמל למוות – אובדן פוטנציאלי של חיים – כאשר הוא ניטל ממנה. 

רחל אדלר היא דוקטורנטית באוניברסיטת ברקלי, ופמיניסטית מספיק כדי להיות אחת מן המרצות האורחות בכנס הלאומי הראשון של פמיניסטיות יהודיות. היא נשואה, דתית, וכשהיא הולכת למקווה, היא רואה משהו אחר לחלוטין מניקיון היגייני של גוף לא נקי. בעיניה יש כאן שחזור סמלי של מוות ולידה מחדש. 

"המקווה מדמה את מי החיים המקוריים, את מי השפיר שהעובר נע בהם. על מנת להיוולד מחדש, יש להיכנס אל תוך הרחם הזה ו"לשקוע" במים החיים. 

בניגוד למבט הסימבולי של הגברת אדלר על חוויית המקווה שלה, נשים אחרות משיבות בפשטות: "אני עושה את זה כי זו מצווה מאת השם". לכל יהודי דתי, זוהי תשובה תקפה ואולטימטיבית, שכן הם מאמינים כי דיני התורה ניתנו מהבורא ולפיכך יש לקבל אותם בלי כל ספק.

ביקור במקווה ספוג בצניעות ודיסקרטיות. גברים המסיעים את נשותיהם למקווה, אינם חונים כשחזית המכונית פונה אל דלת המקווה, שכן האישה ההולכת למקווה עושה זאת באנונימיות מוחלטת – בלי בדיקות, בלי שאלות ובלי שמות. היא פשוט מחכה לתורה, מתכוננת וטובלת. היא משלמת תשלום סמלי ויוצאת. תיאורטית, כל אישה יכולה להגיע אל המקווה ולטבול בו, אף כי הייעוד שלו הוא לנשים יהודיות – כלות לפני חתונתן ונשים נשואות. 

במקווה המקומי, שוררת אווירה עליזה אך דיסקרטית. הנשים נרגעות, קוראות, או משוחחות, בעוד הן ממתינות לתורן. חלקן מגיעות ממקומות מרוחקים למדי, המקווה כולל חדר המתנה קטן, שלושה חדרי הכנה, כולם מצוחצחים למופת ומצוידים בסבון, מגבות, מסרק, פצירה ומספריים לציפורניים, מסיר לק, חוט דנטלי, שמפו – כל מה שנדרש להכנה מלאה. 

הבלנית מפקחת על הכול. היא מגיבה לזמזמים, מביאה מגבות, מפקחת על הטבילה של כל אישה ומכריזה "כשר!" כאשר האישה השלימה את הטבילה כראוי. 

כל המקוואות עצמם, נראים בערך אותו דבר, בשל הדרישות ההלכתיות לבניין המקווה. אך מבנה החדרים שסביבם עשוי להשתנות מאד, וחלקם מפוארים ויוקרתיים למדי. כמה מקוואות בקליפורניה, לדוגמה, נראים כמו מכוני בריאות מושקעים, מאובזרים בשטיחים מפוארים, חדרי הלבשה יוקרתיים, ומייבשי שיער מודרניים. 

הפוסט מים של טהרה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

עברו שלושים וחמש שנים מאז נישאתי לגבר היהודי הנחמד ביותר בעולם. תחת החופה לא היה המקום הנכון, עבור הרב, לדבר על הטבילה במקווה, ולמעשה, הוא לא הזכיר זאת בשום שלב. לא ידעתי על נשים יהודיות שטובלות במקווה לפני יום החתונה שלהן.

שלושת הילדים שלי גדלו בבית חם, אוהב ואלגנטי בשכונה יוקרתית במונטריאול. היהדות שלנו באה לידי ביטוי בחגיגת החגים היהודיים בצורה די חד-ממדית – אכלנו סעודות חגיגיות וקראנו את הטקסטים הרלוונטיים, בצורה טכנית מאד, מבלי להיות מודעים לכך שישנה משמעות עמוקה ורחבה יותר למה שאנו עושים. בית הכנסת הגיח לחיינו באירועים כדוגמת חתונות, בר מצוות ובריתות.

כשהייתי בת שלושים ותשע, בני הצעיר חגג בר מצווה. באותה שנה עצמה, בעקבות כמה נסיבות שנשזרו זו בזו, גילית שהיהדות שלי שייכת לי בצורה שמעולם לא חלמתי עליה. היא הייתה חלק מן העבר שלי, ההווה שלי, והנחתי, אף שלא ידעתי זאת באותו זמן, שהיא תתפוס מקום מרכזי בעתיד שלי ושל בני משפחתי.

יולי 1997

כשנכנסתי לבית חב"ד בפעם הראשונה, התיישבתי בכיסא האחרון, הכי קרוב לדלת היציאה, כדי שאוכל לחמוק במהירות. האמינו לי, לא היה לי שמץ של מושג מה קורה כאן. הייתי יהודייה מסורתית שהקשר העיקרי שלה לרב היה בראש השנה וביום כיפור, בתפילות שהשתתפו בהן כ-1500 משתתפים. לא מעורר השראה במיוחד, אני מבטיחה לכם. לקחו לי שלוש שנים להבהיר לעצמי מה בדיוק הרגשתי זה זמן רב.

בשבת הראשונה שהגעתי לכאן, התרגשתי עד דמעות – מילולית. לא מהתפילות, מפני שלחלוטין לא הייתי בעניינים. אלא מהניגונים החסידיים, שמעולם לא שמעתי. אני עדיין מתקשה להאמין איך יכול להיות שעד לאותו יום, לא הכרתי אף לא אחד מן הניגונים הנשמתיים, היפהפיים והמטלטלים הללו. במשך זמן רב ניסיתי לנסח את מה שהרגשתי בקשר לאותם ניגונים (נעימות ללא מילים), ולאחרונה קראתי משהו שסיכם זאת בצורה מושלמת: "אם אסביר לכם, בצורה הגאונית ביותר, לא תצליחו להבין בשלמות את החוויה שבאכילת קוביית שוקולד. אבל אם אתן לכם לטעום אחת… מיד תבינו. אין צורך בהמחשה נוספת". ניגונים חסידיים חודרים ישירות אל הלב, עוקפים את השכל הקר… 

יום אחד, באותה שנה, הרב ניגש אליי והציע בעדינות רבה, שאולי אשקול ללכת למקווה. מאחר שעברתי כריתת רחם בשנות השלושים לחיי, שאלתי את עצמי, מה בדיוק העניין? לא היה לי מחזור חודשי, ולעולם לא אחווה את מה ששמעתי – ההתרגשות, הציפייה וההתחדשות הרוחנית שלנשים אחרות הייתה ההזדמנות לחוות. לא התנגדתי לרעיון, אבל לא הצלחתי להבין מהי התועלת שתבוא ממנו. השהיתי את הרגשות האמתיים שלי עד שאחזור הביתה.

באותה נקודת זמן בחיי כעסתי על אלוקים. לא רק שהיה נראה לי שהוא הסתיר ממני את אוצרות היהדות עד שהגעתי לגיל ארבעים, אלא שנראה היה שלעולם לא אוכל כבר לחוות, יחד עם בעלי, את הטקס היפהפה והאינטימי של המקווה. בשבילי, זה הרגיש כאילו גזלו ממני את החלק הזה שבנשיות היהודית שלי. לפיכך, כשהגעתי הביתה באותו ערב בכיתי מרות.

עברו עוד כמה שבועות, והרב העלה את הנושא שוב. בעקבות השיחה הקודמת שלנו בנושא, הפכתי למודעת הרבה יותר לנושא המקווה, והקשבתי בקשב רב יותר כאשר חברותיי, שכמוני, התחילו רק עכשיו לגלות פנים חדשות ביהדות, דיברו על הליכה למקווה. הן אמרו שהן מפוחדות; הן השמיעו את החששות שלהן כיצד הבעלים שלהן יגיבו; הן אמרו שלא הבינו את המשמעות של להיות 'לא נקייה'. אולי בגלל שזה לא עמד להפוך לחלק משגרת חיי, אני לא ראיתי את המקווה בדרך שבה הן ראו אותו. אני ראיתי זאת כפריווילגיה מיוחדת, הזדמנות לבלות זמן לבד עם הקב"ה, הזדמנות לחבק את הזהות שלי כאישה יהודייה. וכך, הסכמתי ללכת. השבועות שחלפו בין ההצעה הראשונה לבין ההסכמה שלי, אפשרו לכעס שלי על אלוקים להתפוגג, והעניקו לי זמן להתבונן וללמוד לעומק על מצוות הטבילה במקווה.

שוחחתי עם בעלי, והוא הסכים אתי. זה היה משהו שהיה עלינו להחליט עליו כזוג – למעננו, למען הילדים שלנו ולמען הנכדים שלנו. 

ביצעתי את ההכנות לטבילה במקווה כמו כל אישה אחרת, אף על פי שכאמור לעיל, לא חוויתי מחזור. בסופו של דבר, הגיעה השעה ללכת. הציפייה שלי הייתה גבוהה מאד. קראתי ספר מעולה בשם "התמזגות מוחלטת" של רבקה סלונים [=הספר המקורי באנגלית. תוכלו לקרוא חלקים ממנו כאן:], ובו קראתי, בין השאר, על ההקרבה שהקריבו נשים, בעבר הלא רחוק כל כך, כדי ללכת למקווה. הרגשתי את הכבוד ואת המזל שנפלו בחלקי, הרגשתי גם מפוחדת ולא בטוחה. הרגשתי גם חלק משרשרת, חוליה בהיסטוריה של נשים יהודיות. 

לכל אישה שהולכת למקווה יש חוויה רגשית שונה. יש המרגישות קטנות מאד, יש שמרגישות רוחניות מאד, יש שאיפשהו באמצע. בשעת הטבילה במקווה, כמו בעת הדלקת הנרות, אפשר להתפלל לקב"ה על הכול. שערי שמים פתוחים באותם רגעים יקרים אחדים.

כשסופסוף הגעתי למקווה, שכחתי להתפלל. במקום זאת, הייתי מרוכזת מאד בלטבול את עצמי לחלוטין בתוך המים, מבהונות הרגליים ועד לכל שערה סוררת בראשי. המים שטפו מעליי את הכעס שפעם הרגשתי. הדמעות שלי התערבו במי המקווה בהודיה להשם שאפשר לי להיוולד להורים יהודיים, שהביא אותו לרגע הזה.  

לאחרונה, קראתי מאמר של אותה מחברת, רבקה סלונים. החלק הבא במאמר מתאר בצורה נפלאה מדוע כדאי ללכת למקווה ולו פעם אחת:

"לנשים לאחר המנופאוזה שלהן, טבילה אחת אחרונה במקווה משמרת את מצב הטהרה לשארית חייהן. גם לאישה שמעולם לא טבלה קודם לכן כדאי להקדיש מאמץ מיוחד בכדי לטבול לאחר המנופאוזה (לעולם לא מאוחר מדי, גם אם חלפו שנים רבות מאז), ובכך, להפוך את כל המגעים האינטימיים מעתה ואילך למקודשים ומבורכים מפי עליון.  

המתנה הגדולה מכולן שקיבלה האנושות מהקדוש ברוך הוא – היא התשובה, האפשרות לשוב, להתחיל מחדש ולשטוף מעלינו את העבר. התשובה מאפשרת לאדם להתעלות אל מעל למגבלות הזמן, ולהשפיע על החיים שלנו רטרואקטיבית. טבילה אחת ויחידה בשלב מאוחר בחיים עשויה להיראות לנשים אחדות כחסרת משמעות, אקט מהיר וחסר ערך. ואולם, מלווה בהתמסרות וביראה, הרי זה הישג מונומנטלי; הדבר מביא את הטהרה ואת כוחה המחדש לא רק להווה ולעתיד, אלא אפילו לעבר…"

אולי היה זה מעשה חד פעמי, חולף, אך מבחינה רוחנית – מעשה של נצח. הלכתי פעם אחת – וזהו. לנשים צעירות יותר, שעדיין חוות את מחזור הווסת, המקווה תופס מקום מרכזי בחייהן.  

וזה מה שכתבתי בשנת 2002:

אמונה היא מילה שתמיד הייתה קיימת בלקסיקון שלי. עבורי, לפני עשר שנים, משמעותה של אמונה הייתה, לדוגמה, שידעתי שהשמש תזרח בבוקר ותשקע בערב. אך מושג האמונה כפי שהוא מיושם ברמה האישית, היה רחוק ממני. למען האמת, אפילו לא ידעתי את הצורך באמונה. הדברים עברו בחיי ואני התמודדתי איתם או שלא. לשם מה נדרשת אמונה?

אמונה, כפי שלמדתי, משמעה התמסרות. לא במובן שאני הולכת בעיניים עצומות כמו רובוט. לא, כפי שרבים אומרים "אה. מצאת את ה'אמונה'". אמונה כשם עצם היא סטטית. אך כפועל משמעה צמיחה מתמדת. אמונה מגיעה מן המהות הפנימית שלי. היא מי שאני, והיא תמיד הייתה שם.

לא: "רק רגע, אני צריכה ללכת ולחשוב על זה". לא: "אני לא אוהבת את החלק הזה. רק את החלקים האחרים". לא: "זה לא אמור היה להיות כך, אז אני אחשוב מחדש על כל הסיפור הזה". משמעה של אמונה היא מחויבות מוחלטת, יציבה. זה אומר שהקב"ה העניק לי מתנה והוא מאד מאד ישמח אם אני אפתח אותה.

עכשיו התחלתי להבין יותר על אלוקים ברמה הפשוטה שלי, בדרך שהוא מאפשר לי לעשות זאת. למדתי שלא רק שהוא זקוק לי, אלא שהוא הציב אותי כאן עם כל הלב והנשמה שלו. הסיבה שהוא ברא את העולם הזה ומיקם אותי בו, כיהודייה ולא פחות, היא כדי להעצים ולהחיש את הזמן שבו העולם לא רק יאמין שיש אלוקים, אלא ממש ירגיש בנוכחותו.

מקווה הוא ירושה אישית מהקב"ה לאישה היהודייה. כאשר מקבלים מתנה, יש לנו את הבחירה – לפתוח אותה או להשאיר אותה סגורה למשך זמן מה, עד ש… עד שאנחנו מוכנות לראות מה יש בפנים. אבל לפעמים, אולי רק פעם בחיים, כדאי לנו לפתוח את המתנה פשוט בגלל מי שנתן לנו אותה. לא משנה מה יש בפנים. 

מקווה הוא מתנה לך, לבעלך, לילדים שלך, לילדים שלהם וכך הלאה, עד לזמן שבו העולם יהפוך להיות מה שהקב"ה רוצה שהוא יהיה – חופשי ממחלות וסבל, עולם של שלום והרמוניה. הידיעה שקיום המצווה הזו מקרבת את העולם ליום הזה היא יוצאת מן הכלל. לדעת שאני יכולה להיות חלק מזה – זה מדהים. ולסיום, הרווחים שישנם גם כעת בעולם הזה, הם הדובדבן שעל הקצפת. 

לאחרונה השתתפתי בהרצאה של הרב עדין שטיינזלץ. הוא דיבר על המשכיות יהודית. במשך כל הערב הוא המשיך לחזור שוב ושוב על אותה שאלה – מה יקרה לעולם אם ייעלמו ממנו היהודים? בסוף, לקראת סיום הערב, הוא ענה על השאלה הזו. "העולם הזה יהיה חידה שאין לה פתרון". באמצעות התורה, ליהודים יש את הפתרון לחידה של העולם הזה. והנשים היהודיות הן אלה שבידן המפתח להמשכיות, מפני שזו האמא ולא האבא, הקובעת את יהדותו של הילד. 

מקווה הוא כמו ניגון חסידי רך ונטול מילים, שנכנס ישר אל תוך הלב, עוקף את השכל הקר. איזה עולם נפלא ומדהים העולם שלנו יכול להיות אם כל הנשים היהודיות ישירו שיר אחד, בקול אחד. הלוואי ונזכה לרגע הזה במהרה.

המאמר המקורי מופיע בספר "נערה פוגשת את אלוקים: המתנה שבלהיות אישה יהודייה", מאת ג'ואני טנסקי.  

הפוסט כוחה של פעם אחת הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

למה? למה שאישה צעירה, מודרנית ומתקדמת תהיה כל כך נחושה בקשר לזה? זה פשוט. אני מנסה. אני מנסה להיות חיובית בקשר ליהדות שלי. נולדתי כך. 

אני מניחה שאני בת-מזל, שכן כילדה זכיתי תמיד לקבל תשובות על השאלות ששאלתי. אין דבר ביהדות שנראה לי מוזר, מפני שתמיד הסבירו לי את ה'למה' שמאחורי כל דבר. אז ערכתי קצת קריאה מקדימה ותחקיר, והנה התובנות שלי בקשר למקווה:

המילה 'מקווה' משמעה מאגר מים – של מים טבעיים. המקווה שאנחנו מכירות, הוא בריכה שיש בה מים טבעיים, שנבנית ומתוחזקת על פי הדרישות ההלכתיות. המים הטבעיים האלה יכולים להיות מי מעיין נובע, או, בתנאים מסוימים, נהר. אפילו הים עצמו הוא מקווה עצום ממדים שמותר לטבול בו [הערת העורכים: בטבילה בים, חלים כללים מיוחדים].   

דבר איננו קסום, מסתורי או דוחה בקשר למקווה. בימינו, המקווה נראה כמו מתחם של בריכות שחייה מקורות. יש בו בדרך כלל כמה בריכות קטנות על מנת להבטיח פרטיות מלאה. לכל אחת מן הבריכות האלה יש מדרגות שמובילות אליה, מעקות, רצפת קרמיקה, מגבות, חדרי הלבשה – כל מה שהיית מצפה למצוא  במקום נקי בתכלית, המוקדש להיטהרות.

בכמה מקוואות מודרניים מפוארים יש אפילו סלון לטיפוח שיער. אין שום עדות לאישה שאי פעם טבעה במקווה! בדיחות בצד – המקווה הוא בריכה טבעית, שמורה, מוקדשת לייעוד אחד בלבד – היטהרות טבעית לאחר תהליך נשי טבעי לחלוטין, ווסת.

ישנן שלוש מצוות מיוחדות שנשים מייקרות במיוחד את קיומן:

הדלקת נרות:

הדלקה וברכה על נרות השבת והחג. השמירה על השבת והחגים בבית – ואיתה שימור המשכיות חיי המשפחה הדתיים.

הפרשת חלה:

הפרשת חלה בעת הכנת חלות ולחמים, יחד עם הלכות כשרות אחרות, שגם הן משמרות את המשכיות חיי המשפחה הדתיים.

מקווה:

הטבילה במקווה טהרה, שבעה ימים לאחר סיום המחזור החודשי. הטבילה כשיאה של שמירת הלכות טהרת המשפחה, עוד היבט של המשכיות חיי המשפחה הדתיים. 

הטבילה במקווה איננה קשורה להיגיינה פיזית, ולפיכך – נדרשת הכנה של ניקוי מדוקדק לפני הכניסה למקווה. הטבילה הינה אקט בעל משמעות רוחנית טהורה. הפעם הראשונה שבה אישה משתמשת במקווה היא לפני חתונתה. 

לאחר מכן, היא טובלת במקווה לאחר כל מחזור חודשי. זמן הנידה הוא הזמן של הדימום בפועל ושבעה ימים נקיים נוספים [הערת העורכים: מצב הנידה נמשך, כל זמן שלא בוצעה טבילה במקווה]. אני חושבת שהחכמים ידעו בדיוק מה הם אומרים כשקבעו כך את הלכות הנידה – הם הבינו איך משפיע המחזור האישי על אישה – פיזית ונפשית.

קיום יחסי אישות במהלך תקופת הנידה הוא אסור. בפועל, פירוש הדבר הוא כשנים עשר ימים [הערת העורכים: לפחות] של הינזרות מקיום יחסים. לכאורה, זה נראה כמעט לא אנושי למנוע מבני הזוג את השמחה וההנאה שבאינטימיות פיזית למשך זמן כה ממושך, במיוחד בימינו שבה שהייה מוחלטת ביחד נראית הדבר הכי טבעי בעולם. היום, כולם לוקחים את הכול ואת כולם כמובנים מאליהם. בחיי נישואין רבים מדי יש יותר מדי ידע זה על זו, וקרבת היתר הזו יכולה להוביל לא רק לזלזול אלא גם לגרוע מזה: שעמום.

חכמינו מכירים באינטימיות פיזית כצורה הגבוהה והחשובה ביותר של אהבה, והם הציעו מערכת של כללים ועצות בנושא, שגם סקסולוגים מומחים כיום מתקשים לשלול אותם כאידיאל. 

אם נניח לרגע לאקט הפיזי, כבוד הדדי הוא אחד היסודות החזקים ביותר שעליהם יכולים להיבנות חיי נישואין. כבוד הדדי מגיע מאכפתיות. אדישות, כפי שאמרתי, היא האויב הקטלני ביותר של אכפתיות. האדם נוצר עפר מן האדמה – התחלה ירודה למדי. התורה שלנו, כל מה שחכמינו לימדו אותנו, מעודדים אותנו להתעלות אל מעל לרמת האינסטינקטים שלנו. כאשר מדובר על התנהגות מינית, ההתעלות אל מעל לחייתיות – היא החשובה ביותר.

איפוק מסוים בקשר להתנהגות מינית בהקשר זה איננו, לדעתי, חסימה של הטבע. זוהי הפגנה של התחשבות אנושית, של דאגה. זוהי מלחמה כנגד האדישות שהיכרות יתר או סיפוק יתר מצמיחים. 

באמצעות הטהרה, האשרור המחודש וההתחדשות שהם חלק מן הטבילה במקווה, חיי הנישואין שבים לקבל את ההכרה הראויה להם – הברכה הגדולה מכולן.

הכלה הולכת למקווה זמן קצר לפני חתונתה. שם, מציע לה המקווה לא רק טהרה רוחנית, כי אם התחלה החדשה. היא מתחילה חיים חדשים, חיי נישואין. בשנים הבאות לחיי הנישואין שלה, היא זוכה להתחלה חדשה בכל חודש.

האם יהיה זה תמים מצדי לומר שתקופת הנידה, תקופת ההינזרות המינית, עשויה להיות זמן מתגמל – שבו בעל ואישה נוהגים זה בזה כבני אדם, ולא רק כחברים למיטה? אני חושבת שלא. 

האם זוהי רק רציונליזציה שלי לומר שאם אותם קנאים, שהתבצרו כנגד הרומאים במצדה במשך זמן כה רב, שמרו על האמונה שלהם ואפילו תחזקו מקוואות טהרה במבצר ההררי שלהם, האם אין לנו כיום חובה מוסרית לנסות גם כן – לשמור על האמונה שלהם ואת האמונה של כל המיליונים שנהרגו על קידוש השם? אני חושבת שלא.

המשכיות של שמירת מצוות ואמונה היא מה שהחזיק את היהדות חיה. אני מאתגרת אתכם לחלוק על זה. שרשרת הקיום שלנו היא הדרך שבה אנחנו מתנהגים, כיהודים. נישואין, נישואין יהודיים, היא החוליה היקרה ביותר בשרשרת הזהב הזו. שמירה על הלכות טהרת המשפחה היא שעיצבה את הקיבוע החזק שלה בשרשרת. אני חושבת שאל לנו, אסור לנו, לשבור אותה.     

הפוסט משמעות המקווה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

החוויה האישית שלי בקשר למקווה הייתה חוויה חיובית, ולמעשה, המקווה הפך בשבילי לדבר חיוני לחיי כאישה, ולא רק 'מחויבות דתית', כפי שראיתי אותו בתחילה. הייתי רוצה לשתף אתכן במסע המקווה שלי.

שבועות ספורים לפני שמלאו לי 32, נישאתי לראשונה. הייתי שמחה מאד ונרגשת, לא לחוצה בכלל, מפני שגם אני וגם בעלי הרגשנו שמצאנו את בן הזוג המיועד שלנו. ידידתי, מרים פיקרסקי, הרבנית של בית חב"ד המקומי (המדן, קונטיקט), הציעה ללמד אותי על המקווה והלכות טהרת המשפחה לפני החתונה. הסכמתי לתת לה ללמד אותי, אך היו לי הסתייגויות: לא הייתי בטוחה אם אני באמת רוצה ללכת למקווה. הטקס נראה לי זר ומוזר. לא יכולתי לשתף אותה בתחושות האמיתיות שלי – לא רציתי לפגוע ברגשות שלה או לזלזל באורח החיים שלה. אז מילאתי את חובתי והגעתי לביתה כמה פעמים כדי ללמוד.

רוב הכללים שלמדתי נראו לי לא טבעיים וקשוחים מדי בשבילי. בסופו של דבר, לא גדלתי כך, והכול היה חדש. מרים הסבירה לי שעם הופעת המחזור החודשי חל על האישה מצב נידה, וזה אומר שבמשך שנים עשר ימים לפחות אי אפשר לקיים יחסים עם הבעל, ואפילו לא להחזיק ידיים או לחבק. לא הצלחתי להבין או להתחבר לזה. שאלתי את עצמי למה אישה נמצאת במצב הזה וגבר לא? זה לא נראה לי שוויוני או הוגן. האם נשים הן אזרחיות סוג ב'? ובלי קיום יחסים במשך 12 ימים? זו הנקודה שבה נשים רבות מרגישות שקשה להן להתחבר להלכות טהרת המשפחה.

מרים התחיל להסביר לי מדוע נשים נמצאות במצב נידה במהלך הופעת המחזור החודשי שלהן ולאחריו. ידעתי שההסבר שאשמע יכריע את היחס שלי למקווה. ההסבר הזה יגרום לי להרגיש רגשות חיוביים כלפי המקווה או להפך, יעניק לי את התחושה שכל הלכות טהרת המשפחה הן אוסף של שטויות מיושנות. כאן אני אחליט אם לקבל על עצמי את השמירה על ההלכות האלה או לדחות אותן. עמדתי על פרשת דרכים.  

מרים הסבירה לי שגוף האישה יוצר חיים. פוטנציאל החיים החדשים הגדלים בתוכנו מעמיד אותנו ברמה רוחנית גבוהה מאד, טהרה מיוחדת. המחזור החודשי איננו מוות, אבל יש בו צדדים של מוות: הפוטנציאל לחיים חדשים שהיה קיים בתוכנו, אבד. לפיכך האישה נשארת במצב נידה עד לסיום הדימום (ועוד שבעה ימים אחריו) עד שבעקבות הטבילה במקווה היא שבה למצבה הרוחני הנעלה.

ה"טומאה" הזו, איננה עניין פיזי: אישה איננה נחשבת מלוכלכת או 'לא נקייה' באופן פיזי. זהו מצב רוחני, שדומה למצב שבו כל אדם יהודי מצוי כשהוא יוצא מבית הקברות, והוא נדרש ליטול ידיים, מפני שהשהייה בסמיכות למתים מעמידה את האדם (גבר או אישה) במצב של טומאה רוחנית. האישה, שהופיעה הווסת שלה, חוותה סוג של מוות פנימי (אובדן הפוטנציאל לחיים), והיא בדרכה לשוב אל המצב הרוחני הטהור שלה. זה דורש המתנה של לפחות שנים עשר ימים (בכפוף למשך הדימום), וטבילה במקווה. 

אפשר לשאול, מדוע גברים לא חווים מצב כזה של טומאה? האם נשים נחותות מן הגברים, סוג ב'? האם נשים נחשבות מלוכלכות? האם גברים רוצים לשלוט על הנשים? שמעתי את כל השאלות האלה בעבר. האם התשובה לא ברורה? לגברים אין את הפוטנציאל הקדוש והמופלא של יצירת וטיפוח חיים בתוכם. 

הם לא יכולים לעשות את מה שנשים יכולות. לטפח חיים בתוך גופם. גבר אינו יכול להגיע לרמה הרוחנית הגבוהה שנשים מסוגלות להגיע אליה. גברים אינם חווים מעין מוות בתוך גופם, ולפיכך, אינם מגיעים לאותו מצב טומאה רוחנית שנמצאות בו נשים. גברים אינם יכולים להגיע פיזית או רוחנית, למה שנשים יכולות – יצירת חיים (בעזרתו של השם).

כשמרים הסבירה לי את כל זה, זה בהחלט נשמע לי הגיוני, ועדיין… זה נראה לי מאד של 'העולם הישן' וכרוך באי נוחות רצינית. זה נשמע לי לא טבעי עבור בעל ואישה להימנע ממגע פיזי במשך שנים עשר ימים לפחות. הרגשתי שלעולם לא אוכל או ארצה לעשות את זה. תהיתי לעצמי איך פירוד שכזה יכול לתרום לנישואין. האם הגבר והאישה לא יתרחקו? אולי אפילו יאבדו עניין זה בזו?

מרים הסבירה: בנישואין, דברים עשויים "להזדקן" במהירות. ההתרגשות בתקופת "ירח הדבש" הראשונית, איננה מחזיקה לאורך זמן. דווקא ההיפרדות הזו, שנמשכת בדרך כלל כשבועיים, מחזירה את תחושת ההתרגשות, ממש כמו בירח דבש. האמרה הישנה – 'אתה תמיד רוצה את מה שאין לך', נכונה מאד. זוג נשוי שנאלץ להתרחק פיזית לשבועיים, מפתח געגועים. במקום לאבד עניין זה בזו, הם הופכים רק מעוניינים יותר ויותר זה בזו, והמרחק מחזיר את אותן תחושות  חיזור וירח דבש; הכול נראה חדש כשבני הזוג שבים ומתאחדים.

מרים הוסיפה וציינה שבמהלך תקופת ה'נידה', בני הזוג מוכרחים לדבר זה לזו, הם מוכרחים לתקשר את הרגשות שלהם בצורה מילולית. הם לא יכולים לראות באחר אובייקט פיזי, הם חייבים לראות את בן/בת הזוג כחברים, ידידים קרובים ושותפים. בני הזוג צריכים להביע את עצמם בדרכים אחרות, שאינן פיזיות. הדבר חיוני בחיי הנישואין, במקום שההיבט הפיזי של הזוגיות עשוי לפעמים להאפיל על הצדדים הרוחניים-נפשיים.

כל מה שמרים הסבירה לי היה הגיוני בהחלט. ועדיין, הרגשתי שלא בנוח להתרחק בפועל מבעלי במשך שבועיים ולטבול במקווה. הטבילה במקווה הרגישה לי ריקה וחסרת משמעות, תיארתי לעצמי שזה יהיה כמו לטבול בבריכה ולצאת החוצה. הרגשתי קצת אשמה שכך אני מרגישה, אבל הייתי חייבת להיות כנה עם עצמי ועם מרים. הסכמתי לנסות את זה לפני שאנחנו מתחתנים, בגלל שראיתי עד כמה חשובות הלכות טהרת המשפחה ביהדות, ולא רציתי להתעלם או לזלזל במסורת חשובה כל כך, מסורת ששמרו נשים יהודיות במשך אלפי שנים. אמרתי למרים שהטבילה במקווה וההלכות הקשורות אליה, שאני הולכת לקיים בפעם הראשונה, לא הרגישו לי נכון, זה עדיין הרגיש לי לא טבעי ולא נוח. מרים הייתה קשובה ומבינה מאד, והסבירה לי שמאחר שלא גדלתי עם המושג הזה והיה לי מעט מאד ידע לגביו, הרגשות שלי נורמליים לחלוטין. שמחתי שהיא הבינה אותי.

אני חייבת להודות שתקופת הריחוק מבעלי לעתיד הייתה קשה בשבילי (גדלתי בבית מסורתי, והייתי רגילה להחזיק ידיים, להתחבק וכו' לפני הנישואין). ידעתי שההפרדה תסתיים בקרוב, ואז נהיה נשואים. כן ניצלנו את הזמן הזה לתקשר, לצאת להליכות משותפות, ולתכנן תכנונים. זה היה נחמד. 

גם בעלי הלך למקווה בפעם הראשונה כמה ימים לפני החתונה, ונהנה מהחוויה. בשבילי… ובכן, הפעם הראשונה הזו במקווה הרגישה לי די מוזרה. היא לא הרגישה לי חיונית, ואני לא הרגשתי 'שונה', או שהרווחתי משהו ממנה. לא הרגשתי שחוויתי "מוות" בתוכי. אבל כל התחושות האלה השתנו מהר מאד… 

זמן קצר לאחר שנישאנו, היינו, וויין ואני, נרגשים מאד בקשר להקמת משפחה יחד. כמה חודשים עברו, ללא הצלחה. אני זוכרת שהרגשתי עצובה מאד ומתוסכלת. הלכתי למקווה יחד עם מרים במשך אותם שלושה-ארבעה חודשים, ובדרך, הייתי משתפת אותה ברגשות שלי. היא עודדה אותי והייתה מאד חיובית. הזמן הזה שביליתי לבדי עם מרים, עזר לי מאד. ואני חושבת שההליכה למקווה (שנעשית תמיד בליווי אישה נוספת, לפעמים בלנית קבועה, המוודאת שהטבילה בוצעה כהלכה ובשלמות) מעודדת נשים ליצור קשרים, לתקשר ולסייע זו לזו. זה היה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו.         

בכל פעם שהלכתי למקווה, רגע לפני שטבלתי, מרים אמרה לי להתפלל על משהו, בשבילי, בשביל מישהו אחר, כל דבר. בדרך כלל התפללתי עבור אחרים, אבל הפעם הזו התפללתי בשבילי, לתינוק שיגיע. זו הייתה הנקודה שבה התחלתי להבין מדוע המחזור החודשי הנשי דומה למוות. כשאישה רוצה להרות, כל חודש שעובר, כל ווסת שמגיעה, יכולה להרגיש כמו מוות, פוטנציאל חיים שאבד. הרגשתי את זה. הרגשתי את זה באמת.  

אחרי מה שנדמה לי כנצח (אבל לאמיתו של דבר היה בסך הכול כארבעה חודשים), גיליתי שאני בהיריון. וויין ואני היינו מרוגשים. סיפרנו למשפחות שלנו, ואפילו התחלנו לחשוב על שמות. האם זה יהיה בן? או בת? אני זוכרת שהיה זה פורים כשגילינו, ואני התחפשתי לליצן למסיבת הפורים של בית חב"ד. יש לי תמונות מאותו היום, נראיתי שמחה כל כך. הכול נראה לי קסום ומופלא – תינוק גדל בתוכי. 

שמונה שבועות אל תוך ההיריון, הלכתי יחד עם וויין לאולטרה סאונד שגרתי. לא יכולתי לחכות! אני זוכרת שראיתי נקודה קטנה על המסך בחדר הבדיקה החשוך, ואמרתי לוויין, "תסתכל! הנה התינוק! אני רואה את התינוק שלנו!" הייתי מרוגשת כל כך. כמה דקות לאחר מכן, אמרה לנו הטכנאית, די במפתיע ובקרירות – "יש בעיה". "בעיה?", שאלתי, כשדמעות הולכות ונקוות בעיניי. הטכנאית השיבה, "אין דופק". הלב שלי שקע. הטכנאית אמרה לי להתלבש ולהמתין לרופא בחדר הסמוך. חוויתי הפלה. לא היו שום סימנים, זו הייתה הפתעה מוחלטת. כשבוע לאחר מכן, בגלל ההפלה, היה עליי לעבור הליך כירורגי קטן ביום שלפני ליל הסדר (ביום שלמחרת אירחתי בבית תשעה אנשים בשולחן הסדר, אבל ב"ה אמא שלי בישלה את האוכל, והסדר המקסים עזר לי להסיח את דעתי ממה שקרה לזמן מה).

אתן בטח מבינות שוויין ואני היינו מאד, מאד עצובים. הרגשתי כאילו משהו לא בסדר אצלי. למה זה קרה? אז, כל מה שאמרה לי מרים בקשר למקווה קיבל משמעות חדשה. היה לי לא רק פוטנציאל לחיים שיכולים לצמוח בתוכי, אלא חיים של ממש, ואני איבדתי אותם. זה לא היה כמו מוות, זה היה מוות. הייתי צריכה ללכת למקווה. זו לא הייתה אפשרות, או איזשהו טקס עתיק ומוזר, לא עוד. הרגשתי צורך חיוני ללכת. אני מאמינה שהטבילה במקווה לאחר החוויה הזו, הייתה בעלת ערך רב יותר מכל סוג של ייעוץ או ספר, או כל דבר אחר שהייתי יכולה לנסות, כדי לעזור לבריאות הנפשית והרוחנית שלי. 

הרגשתי שאני זקוקה להתחלה חדשה, גשמית ורוחנית, והמקווה, כך האמנתי, הייתה הדרך היחידה להשיג את ההרגשה הזו.

לאחר ארבעה שבועות, הייתי מוכנה ללכת שוב למקווה. מרים הסיעה אותי, ומילאה אותי בתקווה בכל הדרך לשם. אמרתי לה שאני לא יכלה לחכות כבר להיכנס אל תוך המקווה. האמנתי שהמים החמימים והמרגיעים יעניקו לי תחושה של ריפוי. ואכן צדקתי. כשטבלתי, צעד אחר צעד, הרגשתי שאותה תחושה של מוות עוזבת את הגוף שלי, ואת מקומה תופסת תחושה אחרת לגמרי – תחושה של פוטנציאל לחיים חדשים. 

גופה של אישה בנוי ליצור חיים. הפלה, ואפילו המחזור החודשי, עשויים להרגיש מצב לא טבעי לאישה המנסה להרות. במשך תקופת הנידה, היא איננה טהורה, היא חוותה מוות, או לפחות משהו דומה למוות. איך יכולה אישה, המנסה להרות ואולי מרגישה מתוסכלת ועצובה, לנהוג כאילו דבר לא קרה, ולהמשיך לקיים יחסים עם בעלה? אישה זקוקה להפסקה, לאסוף את עצמה מחדש, לחשוב, לחוש תקווה. ההרחקה שדורשות הלכות טהרת המשפחה, מאפשרת את ההפסקה הפיזית והנפשית החיונית כל כך (וסביר להניח שיש כאן גם תועלת לבעל, שעשוי להרגיש רגשות דומים לאלה של אשתו).

נשים שמאמינות שהמקווה ודיני טהרת המשפחה משפילים נשים, גורמים לאישה לחוש מלוכלכת או פחותת ערך ביחס לגבר, פשוט לא מבינות. הן לא מבינות את ערכו של המקווה, התחושה של התחלה חדשה, פיזית ונפשית. הן לא מבינות שאישה זקוקה אולי לזמן לעצמה, לחשוב ולהירגע. הלכות טהרת המשפחה נותנים לה את זה. אולי האישה זקוקה להפסקה מהשגרה הרגילה של הנישואין. היא זקוקה לימים שבהם היא יכולה לתקשר ולהביע את עצמה לבעלה באופן שאיננו פיזי, והוא זקוק להביע את עצמו בצורה דומה. כמה מיוחדים הם דיני טהרת המשפחה והטבילה במקווה. נכון, זה עשוי להיות קשה לשמור עליהם, והם דורשים הרבה מאמץ והרבה שליטה עצמית, אבל התוצאות – מצדיקות את זה לגמרי.

נ.ב. שבועיים לאחר הפעם האחרונה שהלכתי למקווה (כחודש לאחר ההפלה), גיליתי שאני בהיריון. ברוך השם – ילדתי ילד בריא ושלם.  

הפוסט מסע המקווה שלי הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

ידידה שלי, קרול, שינתה את כל זה. במהלך חגי תשרי, היא שאלה אותי אם ארצה לבקר איתה במקווה. לא ידעתי למה אני מכניסה את עצמי, והסכמתי. בגלל לוחות הזמנים העמוסים של שתינו, הלימוד והביקור במקווה נדחו ונדחו, עד שקרול נסעה לישראל, לראות את הנכד החדש שלה. 

במהלך הביקור שלה בארץ, קרול הלכה למקווה. מאחר שהשותפה שלי להרפתקה כבר לא נזקקה לתמיכה שלי, כבר לא חשתי דחיפות ללכת אל המקווה. הצעד הבא הגיע כשבעלי ואני התחלנו לתכנן את הטיול שלנו לירושלים בקיץ הבא. כשבנינו את תוכנית הלימודים שלנו, ביקשתי להקדיש שיעור ל"ענייני נשים", כולל דיון בנושא המקווה. 

התוכנית שלנו בירושלים כללה נסיעה להר נוף, להיפגש עם הגברת גילה מנולסון (מחברת "מגע הקסם"), ששוחחה איתנו על הלכות טהרת המשפחה. גילה דיברה איתנו בכנות וברגישות על ההלכות הללו, ועל הקדושה המיוחדת והקרבה ששמירתן מביאה לזוג הנשוי. היא לקחה אותנו לסיור במקווה, והסבירה לנו כיצד משתמשים בו. בעלי ואני קראנו את הספרים שגילה המליצה לנו לקרוא בנושא, ושנינו הבענו את נכונותנו לשמור על ההלכות האלה. 

זמן קצר לאחר ששבנו מירושלים, שוחחתי עם שליחת חב"ד, מרים שם טוב, על הנסיעה שלנו. סיפרתי לה על ההתעניינות שלי בטהרת המשפחה, ועל כך שלא ידעתי איך ממשיכים מכאן. בשמחה ובלי היסוס, מרים מילאה את החסר וסיפקה לי מידע וחומרי לימוד. בתוך חודש, מצאתי את עצמי במקווה חדש ויפהפה בפרינסטון שבניו ג'רזי, מוכנה לחוות את המצווה הזו בפעם הראשונה. 

שם פגשתי את מלכי דובוב, שהייתה גם היא נלהבת לסייע לי. היא הנחתה אותי במהלך קיום הטבילה, ונכחה שם אתי כשחוויתי את החוויה הרוחנית המשמעותית הזו. מלכי סיפרה לי גם שטהרת המשפחה היא סוד קיומה של המשפחה היהודית לאורך הדורות. היא מביאה שלום, הרמוניה ושלווה אל חיי הנישואין.

אינני יכולה למצוא את המילים שיתארו בצורה הולמת את היופי ואת הקדושה ששמירת טהרת המשפחה הביאה לחיי. אולי הציטוט הבא, מתוך תפילה הנאמרת לאחר הטבילה במקווה יכול להביע משהו מזה: 

"רבונו של עולם, בלב מלא רגש אני מקיימת מצוות טבילה לשם טהרה… ויהי רצון שיהא ביתנו, בית של שלום, אהבה ואחוה, וחסדך לא יסור מעמנו נצח. ואהיה תמיד ראויה לטהרה הראויה לנשי עמך בית ישראל, אמן." 

הפוסט היופי שבמקווה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

בכדי ללבות את הלהט שלהם ולהעשיר את הידע שלהם, הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מ. שניאורסון זצ"ל, החל לשלוח צמדים של רבנים לרוסיה, כל צמד לפרק של זמן של שבועות אחדים. באמצעות עבודתם של שליחים אלה, התרחבה מאד פעילותה של תנועת חב"ד. מוסקבה,  העיר שהייתה מקום מושבה של אוכלוסיית היהודים הגדולה ברוסיה, הייתה אחד המרכזים של הפעילות החב"דית.

באותו זמן, היה רק מקווה אחד בבירה הרוסית, בבית הכנסת שנודע כבית הכנסת שברחוב ארכיפובה. 

מסיבה זו ועוד סיבות נוספות, החליטו החסידים, בשנת תשמ"ו (1986) לבנות מקווה בבית הכנסת החסידי של מוסקבה, מרינה רושצ'ה. אחד החסידים, סשה לוקצקי, פרש את אחריותו על הפרויקט, ושכר פועלים מן השוק השחור, ששאלו בסודיות חומרי בניין ממפקדת הק.ג.ב הסמוכה. הדבר אפשר להם להשלים את המקווה בצורה נאה. 

אבל מקווה דורש יותר מאשר רק בנאים וחומרי בניין. השגחה רבנית נדרשת כאן. הרב גרשון גרוסבאום מס.פול שבמינסוטה, היה אחראי לבניית מקוואות רבים, ופנו אליו בקשר להקמת המקווה במוסקבה. על פי הנחייתו של הרבי, הם יצרו קשר גם עם הרב מאיר פוזן, רב מומחה למקוואות שהתגורר בלונדון. תאונה בלתי צפויה מנעה מהרב פוזן לנסוע למוסקבה, והוא העביר את תוכניות המקווה והנחיות נוספות אל הרב גרוסבאום, שנסע למוסקבה להשלים את הפרויקט.

הרב גרוסבאום הגיע למוסקבה בקיץ של אותה שנה, קצת לפני חודש אב. על פי ההלכה, תשעת הימים הראשונים של חודש אב הם ימי אבל, שבהם מציינים את חורבן בית המקדש הראשון והשני, ויש בהם מגבלות שונות – בין השאר בקשר לבניית מבנים בימים אלה. מסיבה זו, הופתעו החסידים במוסקבה לקבל מסר מן הרבי שבו נאמר כי עליהם להזדרז ולנסות להשלים את בניית המקווה בדיוק בימים אלה. 

מאוחר יותר, הם הבינו למה. הק.ג.ב. גילה את התוכניות לבנות מקווה, והקים תצפית מעבר לרחוב על מנת לעקוב אחר כל פעילות חשודה. הסוכנים שהיו אחראים על המעקב – קיבלו שבוע של חופשת קיץ, בדיוק במהלך תשעת הימים האלה!

כשהמקווה הושלם, הוברחו תמונות שלו אל הרבי מליובאוויטש. באותו זמן, היו כמה חסידים שרצו לפרסם את ההוכחה על שמירת המצווה הזו בקרב יהודים בברית המועצות. הרבי, מכל מקום, התנגד לכך, ואמר כי לדבר כזה יהיו תוצאות שליליות.

מדי לאחר פתיחת המקווה, התוודעה הממשלה הרוסית לקיומו ואיימה להרוס אותו. הנשים החב"דיות ניסו למנוע זאת והבטיחו לשכב לפני הכניסה למקווה ולחסום בגופן את כניסת הבולדוזרים.

ההישג שלהן, על אף ההירואיות שלו, היה קצר-מועד. הק.ג.ב. התעקש על הריסת המקווה. בסופו של דבר, לילה אחד פרצו סוכנים אל בית הכנסת, שברו את הצינורות, מילאו את המקווה בפסולת וחסמו אותו במלט. לסיום, הם כיסו אותו בפרקט דקורטיבי.

כאשר הרב ברל ליווי וחסידים אחרים בניו יורק שמעו על מה שקרה, הם שאלו את הרבי האם עכשיו יוכלו לפרסם את התמונות של המקווה ולספר לעולם על ההרס שבוצע בו. הרבי התנגד לכיוון הפעולה הזה. "המקווה נהרס בידי אנשים מדרגים נמוכים", הוא אמר לחסידים. "כאשר הדרגים הגבוהים ישמעו מה אירע, הם יתנדבו לבנות את המקווה מחדש בעצמם. אם הדבר יהפוך לנקודת מחלוקת בינלאומית, המקווה לא ייבנה שנית".  

הרבי הסכים, מכל מקום, לספר את הסיפור לכמה חברי קונגרס וסנטורים שהיו מעורבים במאבק למען זכויות אדם בברית המועצות. במקביל, סשה וחברים נוספים בקהילה החב"דית במוסקבה התחילו להפעיל לחץ על הרשויות המקומיות שיאפשרו את פתיחת המקווה מחדש.

באביב של השנה הבאה, יצא שר הדתות הרוסי לסבב בינלאומי, שבו ניסה להראות כי ישנו חופש דת בברית המועצות. בכל מקום שבו הוא קיים מסיבת עיתונאים, דאגו אנשי חב"ד שמישהו בקהל ישאל אותו על המקווה במרינה רושצ'ה.

אחרי שנה נשאו המאמצים פרי, והרשויות ברוסיה הסכימו לפתוח את המקווה מחדש. על מנת להציל את כבודם, הם הכריזו כי הם סוגרים את המקווה ברחוב ארכיפובה, ועל מנת שלא להשאיר עיר שלמה בלי מקווה, הם הודיעו, כי יאפשרו פתיחת מקווה בבית הכנסת מרינה רושצ'ה.

הרשויות התקשרו אל סשה ובישרו לו כי יוכל לבנות את המקווה מחדש. סשה השיב בתוקף שהוא לא יעשה זאת. הק.ג.ב צריך לבנות את המקווה! הם היו אלה שהרסו אותו, ועליהם להיות אלה שיבנו אותו מחדש. 

שבועיים לאחר מכן, הגיעה קבוצה של פועלי בניין רוסיים לבית הכנסת עם הציוד הנדרש. הם הסירו את המלט ופסולת הבניין ותיקנו את הצינורות. תוך זמן קצר, נפתח המקווה. רצפת הפרקט נשמרה, והיא עברה לעטר את רצפת בימת הקריאה בתורה!      

הפוסט תודה לך, מר ברז'נייב הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הלכות טהרת המשפחה הן חלק בלתי נפרד מהאמונה הדתית שלנו ומקורן בתורתנו, ולא תמיד הן מובנות בשלמות במוחנו האנושי. ככלות הכול, המוגבל – איננו יכול להבין את האינסוף. יהודי מאמין שומר על המצוות בין אם הוא מבין אותן ובין אם לאו. מכל מקום, היהדות מאפשרת לנו לשאול שאלות, ומעודדת אותנו לנסות לרדת לעומק הנסתר המצוי בבסיס כל אחת ואחת מהמצוות האלוקיות.

עיקרון יסוד אחד ברור לחלוטין: כל אחת מהמצוות היא לטובתנו – לא רק באופן רוחני, כי אם גם באופן גשמי. כמובן, זו איננה המוטיבציה שלנו בקיום מצוות. אנו מקיימים אותן מפני שהן ציוויים אלוקיים, רצון השם. הלכות הכשרות, לדוגמה, נשמרות כעיקרון אלוקי, לא מפני שאוכל כשר יפה לבריאות ומועיל לגוף שלנו, כי אם מפני שכשרות היא מצוות התורה. ומכל מקום, בפועל – זה בריא ומועיל. שמירת השבת נועדה להזכיר לנו כי הקב"ה הוא בורא העולם – אך היא גם טובה לנו.

דבר זה נכון גם בקשר להלכות טהרת המשפחה. במבט חיצוני הן נראות מסתוריות ומוזרות, אך למעשה הן משקפות אמת פנימית עמוקה בקשר לטבעם של האיש והאישה. לדוגמה, נראה כי ישנה הלימה מסוימת בין טבע האישה לטבע העולם. המחזור החודשי של האישה מזכיר את מחזור הירח ומקצביו השונים. האם זה צירוף מקרים? הירח מתמלא, נחסר, נעלם ואז מופיע מחדש. האם יש כאן רמיזה למחזור של האישה מביוץ ועד הווסת? האם יש כאן שיקוף של מערכת היחסים של אישה עם בעלה – מילוי וזריחה משותפת, ואז היעלמות לעצמה, איחוד עמו ואז נסיגה ממנו עם הופעת המחזור, המתנה לסיום הדימום ואז טבילה במים החיים של הבריאה, ושוב – שיבה ואיחוד מחודש בשלב הבא? האם יש במקצב זה רמז למקצבים הסודיים והנעלמים של היקום? מה ישנו במעמקיה של האישה שמשקף את מחזור הירח? האין זה מוזר ומרתק, שיש לכל אישה את 'מצב הירח' האישי שלה?  

לעולם לא נדע, כמובן, מה בדיוק עומד מאחורי כל זה. בספרה המצוין [באנגלית], "קולה של שרה", מציינת תמר פרנקל לכמה מחקרים שעל פיהם היא מציעה כי "מצב הירח האישי של האישה משפיע על מה שאנו [הנשים] עושות ועל כל דרכי ההתייחסות שלנו". הביוץ והווסת, היא מציעה, הם גרף המדגים את היצירתיות של היקום (עמ' 80–81).

ברמה המעשית, ועם קצת פחות מסתורין, התקופה של ההפרדה בזמן הנידה מאפשרת לגוף האישה זמן לנוח ולהתאושש. ברמה הרגשית, הדבר משמר את החירות הבסיסית שלה, ומעניק לה את המרחב ואת הזמן ל'בדידות' פיזית, שאותם היא צריכה ועליהם היא מברכת. זה מאפשר לה לסגת מעט, לשהות בפרטיות שלה, ולגשת פנימה אל תוך עצמה. 

נוסף על כך, זמן ההינזרות מיחסים אינטימיים, מחדד את ההבנה שהיא לא תמיד זמינה לבעלה. הדבר מסייע למנוע את אחד הגורמים המחלישים את חיי הנישואין: ההרגשה שמישהו לוקח אותי כמובן מאליו. בכך שברור שהאישה איננה תמיד זמינה, השמירה על טהרת המשפחה מרוממת את הזוגיות לרמה אחרת.

לאחר שאישה אחת בקהילה שלנו החלה לשמור על טהרת המשפחה, בעלה התלונן לפניי. ספק בצחוק ספק ברצינות, הוא אמר: "כבוד הרב, זה ממש מגוחך. זה הורס את הנישואין שלנו". 

שישה חודשים מאוחר יותר הוא התוודה, "זה היה נפלא. זה הביא סוג של התרגשות אל חיי הנישואין שלנו. השתעממנו זה מזו, נמאס לנו קצת זו מזה. היחסים הפיזיים שלנו הפכו מונוטוניים, נטולי התרגשות. זה היה כמו שיקוי קסם. ברצינות רבה, כבוד הרב, זה ממש הציל את הנישואין שלנו. לא רק את החלק הפיזי. את הכול".

מבלי לדעת זאת, הבעל הזה הדהד למעשה את ההצהרה של רבי מאיר בתלמוד. במסכת נידה, דף לא עמוד ב, מסביר רבי מאיר מדוע דורשת התורה שבעה ימים של הכנה עד לטבילה: "מפני שרגיל בה… אמרה תורה… שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה". במילים אחרות, טהרת המשפחה מחוללת סוג של ירח דבש, בכל חודש מחדש.  

אין ספק שהפרדה זמנית מסייעת לקרב יותר את בני הזוג זה לזה. הם לומדים לפתח ולחדד היבטים אחרים של הזוגיות שלהם: חברות, שיחה, הבנה, התחשבות. המיומנויות הבינאישיות הללו, החיוניות כל כך בכל מערכת יחסים אנושית, הכרחיות שבעתיים במערכת היחסים שבין איש לאישה.

למעשה, מערכת יחסים מינית מורכבת מיותר מאשר מרכיב אחד. מה שלעתים קרובות נשכח, הוא שהיא לא רק "מינית", יש בה גם את רכיב "מערכת היחסים" – הכוללת תקשורת, חמלה, אהבה, אכפתיות, התחשבות, התייחסות. עיסוק מוגבר בהיבטים הפיזיים של יחסים אינטימיים עשוי להאפיל על ההיבטים הלא פיזיים שלהם. ולהפך, אינטימיות לא פיזית מעצימה את האינטימיות הפיזית. יחסים פיזיים שנעדרים מהם אהבה, אכפתיות וקשר רגשי יהפכו תוך זמן קצר לחסרי משמעות. 

בברכה האחרונה שבשבע הברכות הנאמרות מתחת לחופה, אנו מברכים את השם על שנתן לכלה ולחתן "גילה, רינה, דיצה וחדווה, אהבה, אחווה, שלום ורעות". על פי אחד מגדולי ההוגים, המילים "אהבה ואחווה ושלום ורעות", מתייחסות לאותם זמנים בחיי הנישואין שנדרשים בהם מרחק והפרדה בין הבעל לאישה. בזמנים אלה, אהבה שאיננה פיזית תופסת את המקום המרכזי. ארבעת הביטויים הראשונים – "גילה, רינה, דיצה וחדווה", משקפים את אותם זמנים שבהם בני הזוג יכולים להיות מאוחדים. ההסבר ממשיך: בכל אחד מהתרחישים, נשארים בני הזוג, כפי שנאמר בברכה השישית, "רעים האהובים". לשם הם שואפים תמיד – עם או בלי הרכיב הפיזי.

ממד חדש

תקופת המרחק וההפרדה יוצרת ממד חדש וחשוב בזוגיות של הבעל והאישה. היא מדגישה כי השותפות שלהם מבוססת לא רק על הפיזי, כי אם גם על היבטים של חברות, ושלא רק איחוד, אלא גם נסיגה, הפרדה ומשמעת עצמית, הן חלק בלתי נפרד מהחיים ביחד. בנישואין, כמו בציור, החללים הריקים חשובים לא פחות מאלה המצוירים. ממש כמו במוזיקה, ההפסקות הן מה שמוסיף יופי, קצב ותוכן לגוף היצירה. ציור, או יצירה מוזיקלית שאין בהן הפסקות, עצירות או מרווחים – יאבדו עד מהרה את משמעותן. 

באמצעות ההקפדה על הלכות טהרת המשפחה האישה מוערכת ומכובדת. לעולם לא יביטו בה כאובייקט לתשוקות הבעל או ככלי שרת לסיפוק הגחמות שלו. מה שבא בקלות – הולך בקלות. אחרי דבר מה בעל ערך וחשיבות – מחפשים, מחזרים ונלחמים. עובדה היא שסיפוק מיני קל הופך את האהבה והאינטימיות לשכיחות פחות הן לבעל והן לאישה. עיכוב ושהייה מעצימים את הציפייה ומגבירים את התשוקה.

ואולי החשוב מכול: טהרת המשפחה היא תזכורת חודשית להיות האישה בעלת אישיות, זה מביא לכבוד והערכה לתחושת העצמי שלה. היא נכנסת כעת למרחב פרטי של עצמאות. היא אדם לעצמה, עם הצרכים שלה, הדרכים שלה, ונקודת המבט הייחודית שלה על החיים. בעבור הגבר זוהי תזכורת קבועה וחשובה לכבד את ההבדלים שבין האיש לאישה. 

(פעם הגיע אליי אדם והתלונן שאשתו שונה ממנו כל כך: היה לה מבט שונה על דברים, היא בכתה בקלות, היא הגיבה בצורה שונה מאד ממנו במצבים שונים.

הסברתי לו שכך בדיוק זה צריך להיות. אלה הם בדיוק ההבדלים שבין איש לאישה שגורמים לחישול ברית הנישואין ולקיומה. הגבריות של הבעל, הנשיות של האישה הם המלט המדביק ומאחה את הנישואין. גברים ונשים שונים לא רק פיזית, כי אם גם רגשית, רוחנית ונפשית. וממש כשם ששני גברים או שני נשים אינם יכולים להביא ילד לעולם בכוחות עצמם, כך גם שני גברים או שתי נשים אינם יכולים ליצור את אותה תבנית בסיסית של נישואין שהיא חלק מהתוכנית המקורית של הקב"ה לאנושות – תשתית שבה ההבדלים הן אבני הבניין החיוניות לבניית מערכת היחסים). 

תרומתה של שמירת טהרת המשפחה על העצמה ופיתוח של האישיות היא יסודית ועמוקה מאד. כאשר יהודי מסוגל לשלוט על הדחף האנושי העוצמתי ביותר והמענג ביותר ולומר "חכה, לא עכשיו!" ובכך הוא מסוגל לשלוט בו ולנתב אותו, שני דברים מתרחשים:

1. הוא יכול לתעל את הדחף הזה שישרת אותו, והוא הופך להיות אדון עליו. 

2. אם הוא יכול לשלוט בזה, הוא מראה שהוא מסוגל לשלוט גם בדחפים האנושיים האחרים שלו – קנאה, שנאה, כעס – ולהפוך אדם מעודן יותר.  

מעבר לכל זה, ישנה תוספת נחמה ועידוד בהבנה המשותפת של הבעל והאישה שהם משמרים מסורת בת אלפי שנים, מסורת המשקפת את חכמתו של הקב"ה ותורתו. באמצעות אלה, הקב"ה הופך לשותף השלישי בחיי הנישואין.  

הפוסט המשמעות הפנימית של הלכות טהרת המשפחה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

איפה היינו מוצאות בעבר מקוואות יפים כל כך? כן, שמעתן אותי נכון. אמרתי מקווה והתכוונתי לזה. השוו את המקוואות שלנו כיום עם אלה שהיו בעבר. האימהות והסבתות שלנו גם הן השתמשו במקווה. הן התכוננו בקפידה לקראת הטבילה וטבלו גם בתנאים קשים מאד. וכעת, חשבו על המקוואות שלנו: מבנים גדולים, מרווחים וממוזגים, חדרי הכנה פרטיים, מעוצבים בקפידה ומצוידים באמבטיות, מקלחות וחדרי הלבשה, מייבשי שיער, ולפעמים גם סאונה להירגע בה. מה הסבתות שלנו היו אומרות על זה?

אתן עדיין מעוניינות להבין למה אני עוסקת בטכניקה עתיקה של ניקיון והיגיינה? האם זה כל מה שזה? האם שמעתן על המקווה שנמצא בחפירות הארכיאולוגיות במצדה? מקווה טהרה, בדיוק בממדים של המקווה שקיים בשכונה שלך, נמצא במצדה, מוקף במרחצאות רומיים. אתן מבינות, גם בישראל העתיקה, נשים הלכו למקווה. ואתן יודעות מה הכי מעניין בקשר למקווה? העובדה שהאישה צריכה להיות נקייה לחלוטין לפני שהיא נכנסת לטבול במי המקווה.  

ברמה בסיסית ביותר, ישנם שני שלבים בחייה של אישה. נעסוק בפשוט שביניהם קודם. במילים אחרות, התקופה שלאחר המנופאוזה. איך אני יכולה לומר שמה שבדרך כלל נתפס כזמן קשה ומורכב לאישה הוא פשוט? כי ביחס למקווה, שאנחנו מדברות עליו, זה ממש כך. מפני שבשלב הזה – טבילה אחת מספיקה. כל מה שאת צריכה לעשות הוא ללכת פעם אחת למקווה. את אומרת לעצמך, שמעולם לא הלכת כשהיית צעירה יותר, אז מה פתאום עכשיו? מפני שהטבילה במקווה היא מצווה, מצוות עשה שמביאה את הקב"ה אל תוך ביתך. 

זוכרת את בית ההורים שלך? אביך היה כמו מלך ואמך כמו מלכה. הילדים הכירו את מקומם, הכבוד היה רב והאהבה מלוא חופניים. בית שמקבל בברכה את הקב"ה ומצוותיו, הוא מעין בית מקדש קטן. בבית כזה שורים השלום ושביעות הרצון. כל מצווה שאדם מקיים בונה יסוד חזק ונצחי יותר מכל דבר אחר שהוא מנסה. רק מפני שלא קיימת מצווה עד עכשיו, זו לא סיבה שלא לקיים אותה כעת. ההפך הוא הנכון, העובדה שלא עשית זאת עד היום צריכה לעודד אותך לעשות את זה עכשיו. אחת מאמיתות היסוד ביהדות היא שכאשר אדם תועה, במודע או שלא במודע, מדרך התורה, הקב"ה מצפה ליום המאושר שבו הוא או היא ישובו בחזרה. 

כמה פשוט זה ללכת פעם אחת בלבד למקווה ולדעת שאת יכולה ליהנות, בכל חיי הנישואין שלך מעתה, מטהרה, ממד נוסף ומופלא של קדושה. הסיבה שלא הלכת קודם לכן, היא מן הסתם שלא באשמתך. נשים יהודיות רבות חוות תפיסה שגויה שהטבילה במקווה קשורה לניקיון פיזי, בזמן שבו תשתיות היגייניות בבית היו פרימיטיביות אם היו קיימות בכלל. אך כמו שאמרתי קודם, אין רחוק מן האמת מזה. 

מקווה הוא מקום להתנקות רוחנית המקדשת את היחסים שבין איש לאשתו. מהם היתרונות שבהליכה למקווה? אחד מהם, כמו שהסברתי קודם בקשר לטבילה בשלב זה של החיים, היתרון הוא לדעת שחיי הנישואין שלך מעתה ואילך יהיו טהורים. יש זמן טוב יותר מזה? 

צדקותן של אמותינו הקדומות שיחקה תפקיד מרכזי במסורת עם ישראל. במצרים היינו עבדים ופרעה ציווה להמית את כל הבנים הזכרים. הגברים היו נואשים ומדוכאים. הם נואשו מלהביא לעולם ילדים שיומתו באכזריות. אבל הנשים הוכיחו אותם, וטענו שפרעה רוצה להשמיד רק את הזכרים אך הגברים היהודיים גורמים להכחדת המשך העם כולו. הייתה זו האופטימיות של הנשים והאמונה שלהן שהעניקו חיים לאומה. כל אישה יהודייה יכולה להיות הכוח המנחה החזק של ביטחון בהשם, בביתה.

ואיך כל זה קשור למקווה? חשבו עד כמה חשוב תפקידה של האישה בהיסטוריה, בבית שלה, ולבעלה. הקב"ה יצר זאת כך שבעל ואישה נאמנים זה לזו יותר מכל דבר אחר, מפני שהנאמנות שלהם ממלאת אותם בשלמות, גוף ונפש. הנאמנות הזו מקיפה כל אחד מההיבטים בחיי האדם. על מנת להכניס את הקב"ה אל תוך חיי הנישואין ולזכות לברכותיו על הנאמנות והדבקות, על הנישואין להיות טהורים. טהרת האישה במי המקווה היא תקנה אלוקית. אף פעם לא מאוחר מדי – אין דבר כזה ביהדות. כל רגע הוא הזדמנות חדשה לאדם לקיים מצווה שהוא או היא עדיין לא קיימו. זוכרות איך האימהות והסבתות שלנו נאבקו לעמוד בסטנדרטים מסוימים. למה הן שאפו? להנציח את האמונה שהן אהבו, בטהרה ובשלום, זו הייתה המטרה שלהן. הבה נושיט יד להשגת המטרה שלהן, מפני שזו גם המטרה שלנו. המאמץ שנדרש כדי לקיים את הטקס החשוב הזה בהחלט שווה את התגמול הנפלא. 

מה שנשאר הוא הרצון החופשי של האישה. למה שתלכי עכשיו? מפני שהעולם, חרף כל ההתקדמות וההישגים, נמצא במצב עגום למדי. שיעור הגירושין מטפס בלי הפסקה. משפחות מתפרקות וילדים מוצאים עצמם אבודים. האווירה המוסרית בעולם היא השתקפות של הנישואין של היום. אז אם את לאחר גיל המעבר, נסי ללכת רק פעם אחת למקווה והעניקי לעצמך ממד חדש של רוחניות, ממד שיחלחל אל הנישואין שלך ואל המשפחה שלך. הכניסי את מצוות השם אל ביתך והפכי את הנישואין שלך דוגמה לחוסן, אחדות, נאמנות ואהבה. 

אל תמעיטי בערך כוחה של אישה להביא שלום מוסרי לעולם שלנו. 

אז צרי קשר עם הרב, הרבנית, או הבלנית של המקווה המקומי כדי שילוו אותך בתהליך ויסבירו לך על ההכנות הנדרשות. ואז, הביטי אל המסורת שלך, מסורת בת אלפי שנים, שתרמה לשחרור האישה, עוד לפני שזה היה אופנתי. 

הפוסט כוחה של אישה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

החסידים הנבוכים שאיישו את הדוכן עשו כבקשתו; הם מילאו את הכוס, כשהוא מעודד אותם כל העת, עד לנקודה שבה התזוזה הקלה ביותר תגרום לקפה להישפך. לתדהמתם, מיודענו הקשיש הרים את הכוס מבלי לשפוך ולו טיפה אחת, ושתה אותה.

כשסיים, הוא חייך בגאווה ואמר: "עשיתי את זה כדי להראות עד כמה גדול הרבי שלכם!" 

"אינני חסיד חב"ד", הוא הסביר. "שמי הוא הרב בייקר, ולפני שנים הייתי הרב של בית כנסת גדול בעיר ניו יורק. בבית הכנסת היה לנו גם מקווה לנשים. אבל אז, כפי שקרה לבתי כנסת רבים בארה"ב, החברים המבוגרים יותר נפטרו או שעזבו לערים אחרות, והשכונה הלכה התמלאה בגויים. חבר המנהלים של בית הכנסת החל לרמוז שהם היו מעוניינים למכור את המבנה ברווח, אבל אני התנגדתי בתוקף.

ראשית כל, אסור למכור בית כנסת. חוץ מזה, גברים המשיכו להגיע לבית הכנסת ונשים המשיכו להשתמש במקווה. ומעבר לזה, קרה דבר מעניין מאד. הגברת שהייתה אחראית על המקווה סיפרה לי שכמעט בכל ערב הרבי מליובאוויטש, הרב שניאורסון, היה מתקשר אליה, שואל בשלומה, ומעודד אותה בעבודתה. 

הדבר נמשך כמה חודשים. ואז, ערב אחד, כשהייתי בעיצומו של שיעור גמרא בבית הכנסת, היא פרצה אל תוך החדר וצעקה בהיסטריה שמישהו נעל את דלתות המקווה במנעול גדול.

הבנתי שזוהי כנראה פעולה של המנהלים, אבל לא ידעתי מה לעשות. אינני איש חזק במיוחד, ותפסתי את עצמי כרב מכובד, בטח לא אחד שינהל קרבות.

ובכן, אינני יודע איך עשיתי זאת, אבל רצתי אל המכונית שלי, ואיכשהו מצאתי שם מסור מתכת (עד עצם היום הזה אינני מבין איך הוא הגיע לשם), רצתי אל המנעול והתחלתי לנסר אותו לעיני כל. קבוצה של אנשים אפילו עצרו להביט, אבל לי לא היה אכפת. כחצי שעה לאחר מכן הייתה הדלת פתוחה והנשים יכלו להיכנס אל המקווה.

ביום שלמחרת, סיפרה לי האחראית על המקווה שהרבי התקשר אליה בערב הקודם, לאחר התקרית, וכשהיא סיפרה לו מה עשיתי, הוא אמר: "יבורכו הידיים שניסרו את המנעול הזה".

"זה מה שרציתי להראות לכם", סיים הרב הזקן. "אני כבר בן 91, אבל אתם יכולים לראות שהידיים שלי יציבות כשל אדם צעיר. אין לי ספק שהדבר נובע מברכת הרבי".

הערה ביוגרפית :הרב מנחם מענדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש (י"א ניסן 1902–ג' תמוז 1994), הפך לאדמו"ר השביעי של שושלת חב"ד לאחר שחמיו, רבי יוסף יצחק שניאורסון נפטר בברוקלין בי' שבט 1950. הוא מוכר כמנהיג היהודי הגדול ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים. על אף היותו תלמיד חכם עצום הן בצד הנגלה של התורה הן בתורת החסידות, בקי בשפות רבות ובמדעים, סימן ההיכר של הרבי הוא אהבתו העצומה ודאגתו היוצאת מן הכלל לכל יהודי על כדור הארץ. אלפי שליחי הרבי ברחבי הגלובוס מתמסרים לחזק את היהדות. מאות כרכים של משנתו יצאו לאור, ורבים מהם תורגמו לשפות רבות.    

הפוסט ידיים יציבות הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

ועדיין, השכל האנושי איננו יכול להיות כבול בשלשלאות ולפעמים, הרווח הנובע מקיום מצווה מסוימת או מהימנעות מעבירה הוא בולט כל כך, עד שאדם איננו מסוגל להימנע מלשייך מטרה הגיונית למצוות אלה. לפיכך, אדם המקבל על עצמו את סמכות התורה באמונה שלמה, יכול להבחין ביתרונות רבים הנובעים מקיום המצוות, אף שאין הוא מתיימר לטעון כי הוא מבין את המטרה האלוקית שבמצוות התורה. יתרונות אלה נתפסים אם כן, כ'דיבידנדים' כביכול, ואינם שוללים את קיומן של מטרות ונימוקים אחרים, שכעת, או לנצח, נשגבים מבינתנו. 

בתחום הבריאות וההיגיינה, הפנו הוגים שונים את תשומת הלב לראיית הנולד המדהימה של כמה מחוקי תורת משה, כשהם מצביעים, בין השאר, על קביעת היום השמיני כיום המילה, שמובן מאד לאור התגליות המדעיות שמנגנון הקרישה של הדם, התלוי בנוכחות ויטמין K, איננו קיים ביילודים עד ליום השמיני; או השכיחות הנמוכה כל כך של סרטן צוואר הרחם בקרב נשים יהודיות; או היעדרה המוחלט של שערנת (טריכינוזיס) בקרב אלה הנמנעים מאכילת חזיר.  

אחרים, לעומת זאת, השתמשו ברציונליזציה של התורה כדי לשנות ולבטל איסורים. לדוגמה, התניית איסור הדלקת אש בשבת בזמנים שבהם הדלקת אש הייתה כרוכה במאמץ פיזי, אך לא בזמננו, שבו הדלקת חום או אור תלויה בהסטת מתג; או שחוקי הכשרות היו חיוניים דווקא בשל אמצעי הבישול הפרימיטיביים בימי קדם על מנת למנוע מחלות שונות שמקורן במזון, אך לא בעידן המודרני שמאפשר בישול בלחץ; או שהאיסור על קיום יחסי אישות מהופעת המחזור החודשי של האישה ועד לטבילה במקווה כשבועיים לאחר מכן, היה רלוונטי מבחינה היגיינית רק בימים שבהם היו אפשרויות מוגבלות לניקיון אישי, אך לא בעידן שקיימת בו צנרת מודרנית. 

מי שמתמסר לקיום הוראות התורה מתוך אמון מלא ואמונה שלמה, איננו מתייחס לטיעונים מן הסוג הזה, שכן שמירת המצוות שלו איננה מותנית בהבנה של מטרה הגיונית מוחשית לציוויים אלה. אכן, הוא עשוי לטעון כי מערכת שקדמה לתגליות המדעיות המודרניות בכ-3500 שנים, זוכה לאמונו המלא. הוא יזכיר כי במשך אלפי שנים לעגו ליהודים על ביצוע ברית מילה, ורק במאה השתים-עשרה, העולם החילוני החל לחקות את הנוהג. בכך הוא מסביר כי ייתכן שיחלפו עוד כמה מאות שנים עד שתגליות מדעיות עתידיות יאששו מצוות נוספות של התורה, וכי הוא מעדיף להקדים את זמנו.

רק לשם הדיון הנוכחי שלנו, אפשר לעיין בטיעונים שמסקנתם שחוקי התורה מיושנים ואינם רלוונטיים עוד. מעניין להבחין כי אלה הטוענים כי השיטות המודרניות להכנת מזון מייתרות את הצורך בדיני הכשרות, נראה שאינם מודעים לכך שאין תחום שנוי במחלוקת ביחס לתועלות ולנזקים שלו כמו תחום התזונה, וכי פשוט אין ולו עמדה מדעית סמכותית אחת בתחום זה שאפשר לאמץ בצורה חד משמעית. עוד מעניין לראות שהם אינם מודעים לכך שגם ברגע זה, בעיצומם של החיים המודרניים שאנו חיים בהם, ממצאי נתיחה שלאחר המוות מגלים שיעור של כחמישה עשר אחוזים של נגיעות שערונית (טפיל) בקרב האוכלוסייה הכללית. עוד כדאי להעיר כי הקריטריונים לפיקוח תברואתי על בשר נמצאים הרחק מאחורי הדרישות ההלכתיות לצריכה של בשר כשר. נוהל שכיח ביותר מבחינה תברואתית הוא שאיבר חיוני מסוים, כמו כבד או ריאות, יוכרז כפסול לאכילה בשל מחלה, אך שאר הבשר של אותו בעל חיים יוכר כבשר משובח. על פי ההגדרות ההלכתיות, לעומת זאת, מחלה באיבר חיוני הופכת את כל בעל החיים כלא-כשר, ולפיכך כלא ראוי לצריכה. לא נדרשת מחשבה רבה כדי להבין שפגיעה האיבר חיוני עשויה להשפיע על חילוף החומרים של האורגניזם כולו, וכולו עשוי להיות לא בריא לאכילה. אף שההנחה הזו עדיין לא הוכחה מדעית, הבה נזכור שהמדע הקשור לפיקוח על מזון עדיין צעיר מאד, והחל רק לפני כמה עשרות שנים, בעוד הפיקוח ההלכתי נהוג כבר שלושת אלפים שנים.  

המגבלות על פעילויות מסוימות בשבת, הרחוקות מלהיות מיושנות ולא רלוונטיות, יכולות להמחיש את היישומים העדכניים לחוקי התורה שאינם ניתנים לשינוי, תחת נסיבות משתנות. אחת מהבעיות הקשות ביותר שעולות במדעי ההתנהגות, תופעה חדשה למדי שהולכת וצוברת תאוצה מדי יום, היא זו של חוסר הפעילות והשעמום שחווים אנשים לאחר פרישה. מבחינה קלינית, תופעה זו באה לידי ביטוי בשכיחות גבוהה יותר של דיכאון ומחלות קשורות, וכן אלכוהוליזם, בקרב בני גיל העמידה המאוחר, או הזקנה המוקדמת. שני גורמים בלתי קשורים זה לזה חברו יחד ליצירת התופעה הזו. ראשית, מדע הרפואה ממשיך להאריך את תוחלת החיים שלנו כל העת, ומספר הולך ועולה של אנשים שורדים מחלות שעד לא מכבר היו קטלניות. שנית, ההתקדמות האדירה בפיתוח מכשור שמייתר כוח עבודה אנושי, בפרט בתחום האלקטרוניקה והמחשבים, הפחית את הדרישה לכוח אדם בשוק העבודה. דבר זה מביא לכך שאנו מוצאים את עצמנו לא רק עם ימי עבודה קצרים יותר, ושבוע עבודה קצר יותר, כי אם גם התקדמות מתמדת של גיל פרישה מוקדם. לא מעט אנשים מוצאים את עצמם נדחקים אל מחוץ למעגל העבודה כבר בשנות השישים המוקדמות שלהם, ושכיח למדי למצוא אנשים שעוזבים את מעגל העבודה גם בשנות החמישים המאוחרות לחייהם. 

אנשים שמרכז החיים שלהם נע סביב עבודה מוצאים עצמם במצב קשה ומלחיץ. עם כמות של זמן שנדמית בעיניהם כנצח, ומעט, אם בכלל, מה לעשות בו. בדיקה מהירה מגלה שבשום מקום לא נעשית עבודה של הכנה מכל סוג שהוא לניצול חיובי ומהנה של הפנאי. ימי חופשה תמיד נוצלו למשהו: דיג, שטיפת המכונית, כיסוח דשא, ארגון מחדש של המחסן, צפייה במשחק וכדומה. ובעוד שפעילויות שכאלה אכן עשויות להיות מהנות כהפוגה משגרת עבודה, אין הן יכולות להפוך לשגרה עצמה. יתרה מזו, חולשה ומחלות שלעתים קרובות מתפתחות בשנים מאוחרות יותר, אינן מאפשרות פעילויות רבות שקל היה לעסוק בהן בגיל צעיר יותר. בשום שלב של חיי האדם לא הייתה שגרה קבועה וחוזרת על עצמה של חוסר פעילות מוחלט, התנסות שעשויה לשמש כאב טיפוס, חוויה שיכולה 'לאלץ' את האדם לפתח תחומי עניין שאינם עבודה ואינם כרוכים בפעילות. בשום מקום –  חוץ מאשר בשמירת השבת באופן המחמיר והבלתי מתפשר שלה, שבה האיסור על מלאכה אינו חל רק על עבודה במובן המקובל של המילה, כי אם גם על פעילויות רבות שאינן כרוכות במאמץ פיזי. שומר השבת נאלץ ללמוד כיצד הוא יכול לנצל את הזמן שלו בצורה מהנה וקונסטרוקטיבית, גם כאשר יש מעט שהוא רשאי לעשות. בסיומו של קורס שבועי בחוויה כזו במשך חמישים או שישים שנה, אדם מקבל יתרון מובחן ביכולת ההסתגלות לחיים ברמת פעילות מופחתת בצורה חדה. יש לו לפחות את הכלים לעשות זאת. אולי זו הייתה כוונתו של משורר התהלים ב"מזמור שיר ליום השבת" – "עוד ינובון [=יפרחו וישגשגו] בשיבה" (תהלים צב, טו). מנקודת מבט פסיכולוגית וסוציולוגית, אינני יודע עד כמה חיוניים היו חוקי השבת הנוקשים בימי משה רבנו – היום – הם פשוט הכרחיים.

ייתכן שלהלכות הנוגעות לקיום היחסים האינטימיים שבין בני זוג והשפעת המחזור החודשי עליהם, היה דיבידנד ניכר של היגיינה פיזית טובה יותר, ואפילו על זה קשה לומר כי הוא כבר מיושן ובלתי רלוונטי. אפילו מנקודת מבט פיזיולוגית טהורה, אין אדם בעל ידע כלשהו במערכות המסובכות המורכבות של הפיזיולוגיה המינית שיוכל להצהיר כי הכול ידוע. התגליות הקשורות למנגנונים הורמונליים מובילות את המדען לתחושת ענווה הולכת וגוברת, כאשר שוב ושוב, הוא מתוודע לאמת הגדולה, שכל שביב נוסף של ידע מאפשר לנו להבין כמה איננו ידוע לנו. ומכל מקום, ראוי להתחשב, גם בהקשר זה, בהיבטים נוספים שאינם פיזיולוגיים טהורים.  

קשה למצוא מי שאיננו מודע ומגיב לשינויי התודעה והגישה הקשורים במיניות שהתרחשו בשנים האחרונות, אולי מפני שהעיסוק במיניות נוגע אך ורק להיבטים פיזיולוגיים שלה. כמה מהתומכים הליברליים ביותר של מיניות חסרת גבולות החלו להודות בפומבי, "אולי הלכנו רחוק מדי". אינך צריך להיות נזיר שמרן קיצון בכדי שתתעורר בך דחייה למראה הסחר החופשי בבשר אדם על גבי דוכני העיתונים, וההשפלה של החוויה האנושית לא רק לרמה תת-אנושית, כי אם תת-חייתית. לצורות נמוכות יותר של חיים, לכל הפחות, אין את התבונה האנושית ליצירת סטיות, והם מונחים באמצעות האינסטינקטים הטבעיים שלהם, בעוד כמה מבני האדם נראים כי אין מה שמנחה אותם כלל. צד זה של ההתנהגות האנושית, שיש לו פוטנציאל רגשי עצום כל כך, חולל במפגיע באמצעות פורנוגרפיה בחזית חנויות הרחוב, ומכונים שונים המשווקים סטייה. לא זו בלבד שהמחוקקים פועלים לחקיקה שתהפוך עיסוק בזנות לחוקית וכשרה, אלא שהם עוד מרהיבים עוז להציע במסגרת הצעות חוק אלה, כי בכדי לקבל רישיון לעיסוק בזנות על הנשים להיות "נשים בעלות אופי טוב". אדם המוכר עצמו בשוק כבר איננו נתפס כמשהו שמנוגד לאישיות אצילית. תיאורים אלה, אינם אלא אינדיקציה להשלכות של התפיסה הרואה במיניות אקט פיזי בלבד.

הטבילה במקווה היא טקס בעל משמעות חשובה מאד. הטבילה במקווה מופיעה בתורה כהיטהרות מקדימה לאירועים בעלי משמעות רוחנית כבירה. זהו ריטואל של התקדשות עצמית המאפשר השתתפות במשהו קדוש. על פי התורה, נדרש הכהן לטבול במקווה לפני העבודה במקדש.

הטבילה במקווה כהקדמה לקיום יחסים אינטימיים לאחר סיום המחזור החודשי, נושאת עמה מסר ומשמעות שמאות דרשות והררי כתבים פילוסופיים לא יצליחו להעביר. הטבילה במקווה משמעה שנדרשת הכנה לאקט, שלא רק שאיננו גס או בוטה, אלא שהוא גם מעבר למעשה חולין – הוא אקט של קדושה. הוא מדגיש את שכה נדרש להדגיש – היות החוויה המינית האנושית מערכת יחסים משמעותית של קרבה ואינטימיות בין בעל לאשתו, ולא רק סיפוק מיני אישי שנעשה בשניים, כמו שאפשר לחשוב אם מביטים במיניות מנקודת מבט פיזיולוגית בלבד. מקווה הוא האנטיתזה המוחלטת לחילול הקודש המודרני של המיניות האנושית. 

הצניעות מכתיבה כי שמירת הטבילה במקווה תישמר בפרטיות ותהיה נודעת אך ורק לבעל ולאישה. ועדיין, במשפחה שומרת מצוות, מקווה איננו תופעה בלתי מוכרת. הילדים יודעים כי לפני ראש השנה ויום הכיפורים, אבא הולך למקווה בכדי להתכונן לימים המקודשים ביותר בשנה. הם מבחינים בכך שטרם השימוש בכלים חדשים במטבח או בחדר האוכל יש לטבול אותם במקווה.

הרעיון של טבילת כלי האוכל שלנו במקווה הוא מרחיק לכת מבחינה מחשבתית. היסטורית, האדם יצר דיכוטומיה ברורה בחייו, בין הרוחני לגופני. בדתות מסוימות השניים נחשבים כמנוגדים זה לזה, ודתות אלה מעודדות, ברמה כזו או אחרת, סגפנות ושלילת סיפוק צרכים על מנת להשיג רוחניות. השקפת העולם של התורה מתעבת את הדיכוטומיה הזו. התורה מלמדת אותנו כי כל חלק מהמציאות האנושית יכול להתרומם ולהפוך לחוויה רוחנית. אוכל הוא לא רק אקט פיזי הנדרש  להישרדות; זהו אמצעי לקיומם של החיים, חיים מלאי משמעות ומכווני מטרה, ולפיכך הופך לחלק אינטגרלי ממציאות מכוונת מטרה. בעוד אמונות אחרות מצאו את הנשגב בתוך הממד הרוחני הטהור, המבטל את היות האדם גשמי, או לכל היותר מגיע לדו-קיום בשלום עם העובדה הזו, התורה מלמדת אותנו כי כל פן בחייו של אדם יכול להיות נשגב. הרעיון הזה מוצא את ביטויו האולטימטיבי בטבילה במקווה, המכחישה לחלוטין את הדיכוטומיה שבין גוף לנפש. ושוב, אינני יודע עד כמה היה המקווה חשוב מבחינה זו בימיו של משה רבנו, אבל הוא הכרחי לחלוטין בימינו. 

האמור לעיל איננו מהווה צידוק לשמירה על מנהגים שנראים מיושנים ולא רלוונטיים. יהודי שומר מצוות נדרש להסברים רציונליים לשמירת המצוות שלו רק לעתים רחוקות. הוא נזהר מלעבור על איסורי התורה, כמו למשל, לבישת בגד ששזור מחוטי צמר ופשתן (שעטנז), אף שאיננו מסוגל להעלות על דעתו, גם אם יתאמץ מאד, כל רווח משני משמירת המצווה הזו. כל התובנות וההערות האלה נאמרות כאן באותה דרך שבה היינו מעירים למראה אדם המבזה חפצי אמנות שערכם לא יסולא בפז, מתוך בורות ביחס לערכם האמיתי. הדבר נועד אך ורק להפנות את תשומת לבו למה שהוא עושה.   

הפוסט סיבות רציונליות המאירות את קיום מצוות היהדות הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

וזה קדוש – מפני שהבריאה הראשונה, המקורית של האדם הייתה כגבר ואישה יחד, כשלם אחד. זהו האופן שבו אנו קיימים במחשבתו של הקב"ה. ולכן, איננו יכולים להגיע לשלמות עד שנגיע שוב לאותה אחדות בינינו – אחדות בגוף ובנפש.

דברים יקרים מאוכסנים בקופסאות חתומות. שושנים נחבאות מאחורי הקוצים המקיפים אותן. יש בגדים שאנו לובשים לעבודה או למשחק, אבל ישנם גם אותם אוצרות במלתחה, שהם כה נפלאים, יקרים כל כך, שמוציאים אותם רק בזמנים מיוחדים, ובנסיבות מיוחדות בלבד. האיחוד של גבר ואישה הוא יקר כל כך שאם מתייחסים אליו בסתמיות, מבלי תנאים מיוחדים וגבולות, הוא יכול להפוך למכוער, ואפילו הרסני, בנסיבות מסוימות. 

כל זה מוביל להסביר מדוע בדרך החיים היהודית ישנו מעגל של קרבה וריחוק בין הבעל והאישה. ומדוע המוסד היהודי החשוב ביותר, מעבר לבית היהודי, הוא המקווה שעומד בדיוק בנקודת המפגש של המעגל הזה. מפני שדברים יקרים נשארים יפים וטובים רק כששומרים על הנחיות היצרן.  

לרומם את חיי הנישואין

ישנה גם סיבה מעשית מאד לשמירת הכללים האלה: הם שומרים על הדברים נוצצים. אחרי הכול, גם שחייה עם כרישי נמר עשויה להפוך משעממת למדי אם היא נמצאת בלו"ז היומיומי שלך. מן הצד השני, אפילו אבן חלקה, אם היא נסתרת למשך זמן, הופכת לתכשיט נחשק. צניעות ותקופת הריחוק מזריקות את אותו ניחוח של האסור אל תוך מערכת היחסים.

באופן עקבי, זוגות מדווחים שמערכת היחסים הזוגית שלהם התחדשה כאשר הם מתחילים לחיות לפי כללי הקרבה והריחוק של טהרת המשפחה. ייתכן שזו הסיבה שמגרשי החנייה של המקוואות הופכים עמוסים כל כך בעשורים האחרונים, ועוד ועוד זוגות צעירים הופכים את הטבילה במקווה לחלק מחייהם – גם כאלה שאינם שומרים על דברים נוספים מן המסורת היהודית.

ספא לנשמה

המקוואות של היום נראים יותר כמו ספא אופנתי מאשר כמקום פולחן דתי. אמבטיה וחדר שירותים יוקרתיים מלווים בשידת איפור הפכו לסטנדרט. מגבות רעננות, כפכפים לשימוש חד פעמי, חלוקי רחצה, סבון, שמפו, גוזז ציפורניים וכל שאר הציוד הנדרש – בדרך כלל מסופקים למשתמשת.

נשים רבות מדברות על הטבילה במקווה כעל שיא רוחני, מצב שאין בו דבר החוצץ בינך ובין אלוקים; שיבה לתום של הלידה; קדושה של כל הנשי שבך. למעשה, אלה לא רק הנשמה והגוף שלך שנישאים מעלה מבחינה רוחנית – אלא גם המשפחה שלך והבית שלך.  

הנשמה של הילד שלך

ישנם שלושה שותפים ביצירה של כל ילד: האם, האב והקדוש ברוך הוא.  

התלמוד מסביר כי האם והאב יוצרים את הגוף, והקב"ה מכניס את נשמת החיים. חכמי הקבלה לוקחים את זה צעד אחד קדימה: גם האני-הרוחני של האדם הוא תוצר של שותפות משולשת. שכן הנפש האלוקית היא גבוהה מדי, קדושה מדי, מכדי שאפשר יהיה להכיל אותה בגוף גשמי בלי הגנה. כשם שאסטרונאוט זקוק לחליפת חלל, וצוללן זקוק לחליפת צלילה ייעודית, כך גם הנפש זקוקה ל'חליפה' שתפשר לה לשרוד ולתקשר עם הגוף והעולם החיצון. את חליפת ההצלה הזו מספקים האם והאב. היא מעוצבת בהתאם למחשבותיהם ולהתנהלותם לפני ובמהלך ההפריה, הצניעות שלהם ושמירת כללי הריחוק הפיזי והטבילה במקווה.

כל המעשים הטובים והמחשבות הטובות של האדם בכל חייו עוברות דרך האמצעי הזה, ה'חליפה' הזו. גם החיים והברכות שהאדם מקבל מלמעלה חייבים לעבור דרכה. הנשמה עצמה היא טהורה ומאירה, אבל אם החליפה אינה מתאימה, יהיה לאור קשה מאד לבקוע החוצה.

זוהי הסיבה שחכמי הקבלה אומרים שהמצב הרוחני של העולם תלוי בקדושת היחסים האינטימיים שבין האיש והאישה. 

אז איך מתחילים?

הדרך הטובה ביותר ללמוד על המקווה היא להתייעץ עם הרבנית שבאזורך, עם בלנית במקווה או עם מדריכת כלות. גברים יוכלו לדבר עם הרב. אתר מקווה.אורג, מציע שלל מאמרים, רעיונות ומידע בנושא מקווה ומקוואות בכל העולם. 

המאמר הופיע במקורו באתר Chabad.org

הפוסט המים המטהרים הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

גדלתי בבית ציוני אדוק, אך חינוכי הדתי, היה לצערי חסר למדי. לצער הלב לא היה בית ספר יהודי בעיירה שבה גרנו, ואף לא רבנית אחת שתיתן הדרכה והנחיה לנערות צעירות כמוני.

נישאתי בבית הכנסת שבקונטיקט לפני 37 שנים. הרב שחיתן אותנו לא הזכיר דבר וחצי דבר על טהרת המשפחה, ואשתו, שאולי הייתה מעלה את הנושא, לא הוצגה לנו.

רק זמן רב לאחר מכן, בעידודן של שתי רבניות נפלאות, נחשפתי לנושא טהרת המשפחה. לצערי, באותו זמן כבר הייתי בשלבים המוקדמים של גיל המעבר.

הרבנית שלי, שלעולם אינה מפסיקה לאתגר אותי, ניקול גרין, עודדה אותי ועוד כמה נשים בקהילה שלנו. הקבוצה שלנו הלכה וגדלה עד שהיו בה שמונה נשים, שכולן הרגישו נבגדות מעט, על היעדר חשיפה והזדמנות לקיים את המצווה המדהימה הזו. כולנו התחייבנו להשתתף בסדרת שיעורים על טהרת המשפחה במשך חודש. השיעורים היו אינטנסיביים ומאד אינפורמטיביים.

הרבנית גרין התייחסה לפרויקט הזה ברצינות רבה. היא התפללה להשם לפני כל שיעור, שיעניק לה את התבונה הנדרשת לחלוק עמנו את הידע בצורה נכונה, ושאנו מצדנו נכיל את הידע ונקבל את כל מה שלימדה אותנו. היא השאילה לנו חומרי קריאה שימושיים שהאירו היבטים חשובים רבים בהקשר למצווה היקרה הזו ועזרו לנו להתכונן נפשית למצווה המאד רוחנית, אך יחד עם זאת גם גשמית מאד.   

לשמחתי, בעלי היה תומך מאד וסייע לי להרגיש מיוחדת מאד בימים של ההפרדה הפיזית. המרווח הזה יוביל אותנו אל הקו הסיום, ויחולל תהליך שבעקבות נסיבות חיינו לא התאפשר לנו קודם לכן.

חווית הטבילה במקווה הייתה יוצאת מן הכלל ומרגשת מאד. הרגשתי חיבור עמוק לנשים יהודיות לאורך כל ההיסטוריה של עמנו. סוף סוף, הגעתי הביתה – אל המים החיים. התמלאתי בתחושת טהרה ושלמות במילוי מצוות השם.

אני נושאת תפילה שהשם יביט אל המעשה החד פעמי הזה, ויתייחס למחויבות הזו, כאילו הייתה שם תמיד. 

הפוסט הפעם האחת הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

אולי לא תאמינו, אבל התשובה היא מקווה – הדרך היהודית העתיקה המנחה את התנהלות מערכת היחסים האינטימית בין בעל ואישה. 

האם יש אהבה לאחר הנישואין? האם זה ריאלי לשמר את ההתרגשות והתשוקה בזוגיות מונוגמית למשך יותר מכמה שנים בודדות? מהו הסוד שבזכותו רכשו חיי הנישואין היהודיים את המוניטין של חיי משפחה חמים, בטוחים, ואוהבים, חיי נישואין שבמשך דורות הפליאו רבים בתוחלת החיים הארוכה שלהם?

אחד האתגרים המורכבים ביותר למערכות נישואין מודרניות היא החדגוניות שבשגרה. לנצח את השגרה בחיי נישואין מונוגמיים הוא לא דבר קל – מה שמסביר מדוע קשה לגברים כה רבים להתחייב ("אתה רציני? בת זוג אחת למשך כל החיים שלי?!"). לא משנה עד כמה הרפתקני היה ירח הדבש שלכם, במוקדם או במאוחר – תחושת השעמום תופיע. בסופו של דבר, וזה בלתי נמנע, אנו מתחילים להתייחס לבני הזוג שלנו כמובנים מאליהם. אז, אנחנו מתחילים לחפש ריגושים במקומות אחרים, ומכאן, לא ארוכה הדרך במורד המוביל לבתי הדין לגירושין. ובאשר לרבים שכן מצליחים לשמור על שלמות הנישואין שלהם, ובכן… לעיתים קרובות הם מגיעים לשלב שבו הם חיים, כדברי המשורר, "חיים של ייאוש שקט". 

רבים מופתעים לדעת כי אלפי שנים לפני מאסטרס וג'ונסון, ד"ר רות' ועוד, קידמו חכמי ישראל בעת העתיקה את התוכנית האלוקית לבקרת איכות בחיי הנישואין, הנוקטת באמצעים פרואקטיביים, למניעת שעמום המכרסם והורס נישואין טובים.    

בתמצית, שיטת המקווה, או "טהרת המשפחה", עובדת כך: עם הופעת המחזור החודשי של האישה, בני הזוג חדלים מלקיים כל צורה של אינטימיות פיזית. עם סיום המחזור, האישה סופרת שבעה ימים ואז הולכת למקווה להיטהרות והתקדשות רוחנית. המקווה הוא בריכה של מים נקיים וחמימים, הממוקמת במבנה נעים ופרטי מאד. המקווה נבנה על פי תקנים מחמירים ביותר, הלכתית וחוקית. לאחר הטבילה המלאה במקווה, בני הזוג מחדשים את האינטימיות הפיזית שלהם. 

חכמי התלמוד מציגים זאת כך: 'מדוע ציוותה התורה על הפרדה בין בני הזוג למשך זמן שכזה? על מנת שלעד תהא האישה נחשקת לבעלה כמו ביום חתונתם' (על פי התלמוד הבבלי, נידה, לא,ב). 

כיום, מטפלים ממליצים לזוגות "לקבוע זמן לרומנטיקה". אבל בחיים שבהם אנו מוצאים את עצמנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו, לעיתים קרובות יש לשני בני הזוג קריירות תובעניות, עיסוקים רבים ומחויבויות אינסופיות ("מה דעתך על ה-18 לחודש? את פנויה?"). 

באמצעות מערכת טהרת המשפחה, ישנה התראה של שבוע שלם מראש למועד חידוש האינטימיות הזוגית. ליל הטבילה במקווה הופך לאותו לילה קבוע מראש לרומנטיקה, וכל המחויבויות האחרות נקבעות על פיו. גם הבעל וגם האישה, סופרים את הימים, בהמתנה זה לזו, להוטים בציפייה לרגע האיחוד המחודש.  הליבידו הזוגי מתואם, והתשוקה ניצתת מחדש – בדרך לערב זוגי קסום.

מחקר מדעי מאשש כי אהבה היא מרכיב חיוני בתשוקה. אצל בני אדם, אינטימיות איננה מונעת מכמות, כמו בממלכת החי, כי אם מאיכות. אם יש מעט מאד איכות בקשר הזוגי, אם האינטימיות הפיזית איננה נקודת השיא של קשר רגשי, הסיפוק הפיזי יהיה דל למדי. אם לסיפוק הפיזי אין המשכיות בתחושה של אהבה הדדית, אנו נשארים מרוקנים רגשית, רעבים לחום ולביטחון שאנו מייחלים אליהם. 

טיפוח האינטימיות

לפחות יועץ זוגי מוערך אחד כבר הרחיק לכת והכריז כי הלך הרוח בחברה המודרנית, של פריצת כל הגבולות ו"הכול הולך", צמצם משמעותית את ההערכה שלנו לדקויות העדינות שבאינטימיות. מעניין לראות שבמסגרת "האווירה המבוקרת" של טהרת המשפחה, גם מגע פשוט יכול להפוך לאקט חושני ונהדר של אינטימיות.

הניסיון הראה כי מעגל הקבוע של אינטימיות לצד פרטיות מאפשר לנו את ההזדמנות לספונטניות ולסיפוק פיזי מלא תוך הגנה מפני השעמום והריקבון העולים מן השגרה. כמובן, אין הכוונה שטהרת המשפחה היא תרופת הקסמים לכל בעיות הזוגיות, אך מיליוני זוגות מרוצים ברחבי העולם מוכיחים כי אהבה חדורת תשוקה – יכולה גם יכולה להתקיים לנצח. 

"אבל אצלי הכול בסדר."

ומה עם מי שחיי הנישואין שלו ממש בסדר? טהרת המשפחה יכולה להעצים את האיכות של חיי נישואין טובים. כשאיננו זמינים לבן הזג במרחק גחמה, אנו מטפחים תרבות של כבוד הדדי. כל אחד מאיתנו זקוק לרגעים של פרטיות ואינדיבידואליות. "זה מחזק את האישיות שלי", אומרת אישה אחת, "לא עוד אני חשה כאובייקט של תשוקה. כשאני לא נגישה וזמינה פיזית, זה מזכיר לבעלי שיש בי צד אינטלקטואלי ורגשי".

התקשורת גם היא משתפרת. כשהגבר איננו יכול לדבר בידיים, הוא חייב לתקשר מילולית. בעלים של נשים ההולכות למקווה לומדים להביע את עצמם ברהיטות וברגישות רבה יותר. בנוסף, זה מעצים את הרגישות הגברית באותם ימים בחודש שבהם האישה זקוקה למעט יותר תמיכה רגשית. גברים נעשים מכוונים יותר לשעון הביולוגי של נשותיהם, ומסוגלים להיות בני זוג מבינים יותר. 

רוחניות וקדושה 

הנה כמה עובדות פחות ידועות על חשיבות השמירה על טהרת המשפחה והטבילה במקווה: מבחינה דתית, ישנה הקבלה בין הטבילה במקווה לבין צום ביום הכיפורים, ובניית מקווה בקהילה קודמת לבניין בית כנסת. בית הכנסת מייצג את הקהילה, והמקווה מייצג את המשפחה. אי אפשר לבנות חיי קהילה מבלי להבטיח ראשית את חיי המשפחה. חיי הקהילה נובעים מחיי המשפחה. משפחות מוצלחות הופכות לקהילות מוצלחות.

ברמה האישית, הידיעה שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, באמצעות התורה, מעניק לנו הדרכה לאורח חיים מומלץ למערכת היחסים האינטימית שלנו, מעודדת מאד. שמירה על מסורת רוחנית בהקשר לחלק כה פרטי בחיים שלנו יכולה להיות משחררת למדי. המבקרות במקווה מדווחות על תחושה שהקב"ה נותן להם 'אור ירוק', מה שעשוי להסיר הרבה מרגשות האשם שרבים גדלו עליהם.

ומבחינה רוחנית – אין חוויה רוחנית עמוקה כמו הטבילה במקווה לאישה היהודייה. מקודש ככל שיהיה בית הכנסת, המקווה הוא כמעט תמיד החוויה הרוחנית המשמעותית ביותר לאישה יהודייה. וכפי שניסחה זאת אישה אחת: "לפעמים אני מרגישה את הנשיות שלי, ולפעמים את היהדות שלי. רק כשהתחלתי לטבול במקווה הרגשתי את שתי התחושות בעת ובעונה אחת. בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי אישה יהודייה".

אך האם אין בשמירה על טהרת המשפחה עבודה מפרכת של ריסון עצמי? בכנות רבה, זה בוודאי כולל חלק משמעותי של משמעת עצמית. אך האם אין זה כך לגבי כל הדברים הטובים בחיים שלנו, שנדרשת משמעת עצמית בכדי להשיג אותם? אין מי שמגיעים להצלחה בכל תחום שהוא בלי מחויבות ושליטה עצמית.

לאחר תקופת הסתגלות ראשונית, מכל מקום, ההתנהלות קלה יותר והופכת לסוג של טבע שני. יועצים אישיים ישמחו להציג לכם את כללי טהרת המשפחה, במסגרת ייעוץ אישי ודיסקרטי.

הם אמרו…

"לפני שהתחתנו חששתי מאד מהמקווה. הרב הסביר שאני לא חייבת אבל הוא ממש ממליץ להשתתף בסדרת השיעורים בנושא. ככל שלמדתי יותר, זה הלהיב אותי יותר ויותר. לא ידעתי שהטבילה במקווה היא מסורת בת 3500 שנים! כשהלכתי למקווה לפני החתונה שלי, זה היה מרגש כל כך, לא רציתי לעזוב". 

"תמיד חשבתי שזה רק לאנשים נורא דתיים. האם אני יכולה ללכת למקווה אם אני לא שומרת שבת? כשהרבנית צחקה ואמרה שברור ואין שום בעיה, לא רק שהוקל לי, הרגשתי סוף סוף שהיהדות שייכת לי באמת".

"לא היה שם שום רגע של מבוכה. הבלנית הייתה עדינה ורגישה. זו הייתה החוויה הרוחנית הנהדרת ביותר בחיים שלי".   

"היינו נשואים במשך 17 שנים. החיים היו בסדר, אבל מאז שגילינו את הטבילה במקווה, אני מרגישה מודעות אחרת לגמרי לנוכחות של בעלי כשהוא נכנס לחדר".

"השמירה על טהרת המשפחה לימדה אותי שביהדות, הגוף שלי ומערכת היחסים האינטימית הם לא מלוכלכים. אלו מתנות של אלוקים".

"המקווה בשבילי הוא לא פחות מהצטרפות למועדון יוקרתי של ירח דבש בכל חודש מחדש".

שימו לב

המקווה איננו מיועד לכלות בלבד, אלא לכל אישה נשואה. אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל לשמור על המצווה המדהימה הזו. ישנם כללים חשובים איך להתכונן למקווה על מנת שהטבילה תבוצע כהלכה. כדאי מאד לפנות לשיחת ייעוץ והדרכה אישית בנושא. לפרטים, אנא צרו קשר: ‫Mikvah.org.il@gmail.com‬

הפוסט נישואין מונוגמיים – איך מנצחים את השגרה? הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

אני שומעת את נשימותיי הקצובות לא רק דרך הגוף שלי, אלא גם כפי שהן מהדהדות בחדר. אני מרגישה מועצמת, מוקפת בפס הקול של החיים עצמם.

בעת ההכנה לטבילה, הצליל עדין, מתבייש להלום בקול. כשאני עורכת את ההכנות בקפידה, אני מרגישה בתת מודע איך אני מנקה ציפורניים, מסרקת שיער ומברישה שיניים לפי המקצב שלו. זהו צליל החיים שלי, המשתקפים מחיפוי הקיר הנוצץ והקריר. בדיוק כשאני מרגישה שהדהוד החיים שלי עוטף אותי, אני קולטת שסיימתי.

כשהיא בודקת את הרגליים שלי, אני מוטרדת במחשבות: "האם פספסתי משהו?" אני עוברת בראש על הרשימה. המקצב השלו הופך לרגע לרעם תופים שיש בו דחיפות. אני בודקת שוב את הציפורניים שלי כדי להרגיע את עצמי. הן, כמו שאר הגוף שלי, נקיות ללא רבב.

רעם התופים נרגע לגרגור נמוך של קדנצה. אני פוסעת במורד המדרגות בנשימה עצורה, טובלת. סימפוניית ההוויה שלי מגיעה לשיא מושלם, דומם.

כשאני עולה מן המים, אחרי לא יותר משנייה או שתיים, הכול מתבהר במהירות. הצליל קרוב לצליל התנפצות, כשטיפות המים נוטפות חזרה אל בריכת הטבילה. שובל היציאה שלי מן המים בעקבותיו, מתחכך בחיפוי קיר הבריכה. המים משחקים עם עצמם, משגרים צלצולים עדינים אל הקירות המוארים.

אני פוקחת עיניים, מוקפת בהדר השקט של המקווה, מוכנה לירח הדבש של החודש הזה.

הפוסט הסימפוניה של הטבילה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

המצווה השנייה היא הפרשת חלה. שרה אמנו הכינה לחם, והעיסה הייתה מבורכת. אנשים רבים אכלו מהלחם, ונותר ממנו בשפע. הוא היה טעים במיוחד והשביע את כל מי שהתכבדו ממנו. המשמעות העמוקה יותר של המצווה הזו היא כל עניין הכשרות, שבדרך כלל האישה היא שדואגת לכך שהבית יהיה כשר.

המצווה השלישית היא בעיקרון בתחום השיפוט של האישה. לשרה אמנו היה ענן שריחף מעל האוהל שלה. לא היה זה ענן גשם, כי אם השכינה של השם, המביאה לא רק הגנה כי אם ברכה. היא שמרה על מצוות טהרת המשפחה. כל אישה יהודייה מסוגלת לקיים את כל שלוש המצוות, ובעשותה כך היא מביאה ברכה אינסופית לביתה, והופכת להיות "עקרת הבית" – במובן של "עיקר הבית", היסוד של הבית, ומי שקובעת בו את הטון. זוהי אחריות כבירה שנתן השם לאישה היהודייה, ובה בעת גם מחמאה אדירה על שבידיה מופקדת רווחתם של בעלה, ילדיה ונכדיה וכל צאצאיה, בגוף ובנפש. זוהי הסיבה שהמצווה הזו מכונה "טהרת המשפחה", ולא "טהרת האישה" – שכן פעולתה והשפעתה של המצווה הזו היא על המשפחה כולה ולא רק על האישה.

פעמים רבות שואלים "אבל איפה זה כתוב בתורה?" למעשה, כבר בפסוקים הראשונים של התורה נאמר שכל העולם כולו היה במקורו שרוי ב"מקווה מים", מאגר מים חיים טבעי, שממנו גם בקע העולם. למעשה הייתה זו לידתו של העולם, מתוך מי השפיר שעטפו אותו. וזה, מה שקורה בדיוק כשאישה טובלת במקווה (או בים או בנהר אם מקווה אינו זמין), יש כאן חזרה סמלית אל תוך הרחם, המקום שבו היא הייתה עטופה בשק מי השפיר בתוך אימה, ולידה מחדש כאשר היא עולה מן "המים החיים". פיזית ורוחנית, האישה מתחדשת בכל חודש. היא מהווה המשך לשרשרת הזהב של כל הדורות, עד לארבע האימהות – שכולן שמרו על המצווה היקרה הזו.  

יום הכיפורים הוא היום הקדוש בשנה, ומעטים הם היהודים שאינם שומרים אותו. מכל מקום, הלכות טהרת המשפחה הן חמורות עוד יותר מהלכות יום הכיפורים. לדוגמה, אם מישהו איננו חש בטוב, הרב יורה לו איך וכמה הוא יכול לשתות ואפילו לאכול ביום הכיפורים, אם חייו מצויים בסכנה, חלילה. לעומת זאת, בני זוג אינם יכולים לחדש את קיום היחסים האינטימיים מבלי שהאישה ספרה שבעה נקיים וטבלה במקווה. כאן אין מקום להיתרים מיוחדים, וההלכות אינן משתנות.

ואם כבר בענייני יום הכיפורים, איזו קריאת התורה אנו קוראים בתפילת המנחה של היום הקדוש הזה? אנו קוראים בפרשת אחרי מות, בנוגע ליחסים אינטימיים אסורים. דברים נוראיים מופיעים כאן – האיסור על קיום יחסים עם הורים, אחים, בעלי חיים (!!!). ובתוך רשימת החוקים האלה, נכתב בבירור ובמפורש האיסור לקיים יחסים, ולא רק הימנעות מיחסים כי אם גם ממגע, עם אישה במצב נידה, כלומר אישה שטרם טבלה במקווה. זוהי מחשבה מבהילה למדי, שכאשר השם אוסר עלינו גילוי עריות לסוגיו השונים, הוא מורה לנו לקחת עוד צעד אחד כאשר מדובר באישה נידה, שנוסף על ההימנעות מקיום יחסים אינטימיים, גם מגע נאסר! 

מצוות רבות מבוצעות בצורה כמעט אוטומטית. ברית מילה נעשית בגיל 8 ימים לא 2,3 או 6. זה מפני שהשם הכתיב לנו כיצד ומתי לעשות זאת. נראה שהעולם כולו מסתדר עם אכילת חזיר או בשר בחלב יחד, אז למה עלינו להימנע מהם? מפני שמצוות מסוימות נקראות חוקים, כלומר מצוות שאין סיבה רציונלית ומובנת מאחוריהן, ואנו צריכות לסמוך על הקב"ה לגביהן. זאת, שלא כמו האיסור לרצוח או לגנוב או המצווה לכבד הורים שאותם אנו יכולות להבין בהיגיון בריא ופשוט. טהרת המשפחה היא מצווה בקטגוריית החוקים, ועלינו להסתמך על חכמתו האינסופית של הקב"ה לגביה. הוא יודע מה הוא עושה, וממש כמו שאנו בוטחות במומחה או ברופא מפורסם, יש לנו את הביטחון והאמונה בהשם, שכן הוא המומחה הגדול מכולם, הוא ברא אותנו והוא יודע מה אנחנו צריכות ומה טוב לנו. אנחנו סומכות עליו שיעניק לנו את הנשימה הבאה, ולוקחות זאת כמובן מאליו שאכן כך יהיה. 

גם בלי אמונה עיוורת, היתרונות שבשמירה על טהרת המשפחה ניכרים לעין. בריאות היא דוגמה טובה לכך. מוכח, כעובדה רפואית, כי בקרב נשים ששומרות על מצווה זו יש שכיחות נמוכה ביותר של בעיות ומחלות גינקולוגיות. באנגליה ערכה קבוצת רופאים לא יהודים מחקר לבדוק באיזו קבוצה אתנית של נשים יש את השכיחות הנמוכה ביותר לסרטן הרחם וצוואר הרחם. להפתעתם, הם גילו כי לנשים יהודיות דתיות יש את האחוז הנמוך ביותר לא רק של סוגי הסרטן האלה, כי אם גם שכיחות נמוכה יותר של דלקות וזיהומים. בתחילה, ייחסו הרופאים את התופעה לכך שהגברים היהודים נימולים, ולכן הנשים שלהן מוגנות מחיידקים שונים. תיאוריה זו הופרכה, שכן גם גברים מוסלמים נימולים (בגיל 13) ועדיין, היה מצב הנשים שלהן דומה לזה של נשים לא יהודיות אחרות.

גינקולוגית לא יהודייה אמרה לי פעם שהתיאוריה שלה היא שנשים יהודיות מוגנות ממחלות גינקולוגיות רבות בשל הבדיקות הפנימיות הרבות שהן עושות בכל חודש כחלק משמירת המצווה, מה שמאפשר לאתר בעיות בשלב מוקדם מאד. אני עצמי הייתי עדה לסיפוריהן של כמה נשים שאמרו לי שהן היו עולות על בעיה לפני שהרופא עשה זאת, פשוט מפני שהן היו צריכות לבדוק את עצמן.  

עוד יתרון שנובע משמירת טהרת המשפחה, היא העובדה שזוג ששומר על ההלכות האלה, נהנה מנישואין שנשמרים רעננים ומתחדשים כל העת. ההינזרות גורמת להעמיק את התשוקה. כאשר יחסים אינטימיים נעצרים למשך כ-12 ימים בחודש, אי אפשר להתייחס אל בן/בת הזוג כמובנים מאליהם. השם הוא אכן פסיכולוג חכם, הוא יודע שאנשים נמשכים אל "הפרי האסור" – וברחמיו הוא נותן לנו אותו, בצורת בן הזוג שלנו, האסור לנו במהלך הנישואין שלנו כ-12 ימים בכל חודש.

כאשר וויכוח או אי הסכמה מתרחשים, ומגע פיזי לא בא בחשבון, אין לבני הזוג ברירה אלא לפנות לדו-שיח. וכך, בטבעיות, הזוגיות הופכת להיות חברית, ויש בה כבוד הדדי. מיומנויות תקשורת נרכשות, כאשר אין אופציה פיזית אחרת. תקופת ה"נדידה" מאפשרת את המרחב שכה נדרש לכל אחד מבני הזוג. עם השנים, מתרגלים בני הזוג לפתור מחלוקות בכבוד הדדי, ולא להתייחס זה לזו רק כ"אובייקט מיני". כאשר מגיע הזמן שאפשר לחדש את היחסים האינטימיים, הדבר נעשה בהערכה ואהבה גדולות יותר, כמו גם בתחושת רעננות והתחדשות. זהו נוגדן לשעמום מבן הזוג. ואכן, מטפלים רבים מציעים תקופות הינזרות זמניות כפתרון לבעיות שונות בחיים האינטימיים של בני זוג.

אנו עושות הכול למען הילדים שלנו – הזמן שלנו, הכסף שלנו, אנו מרעיפות עליהם את כל שיש לנו. איזו מתנה מופלאה אנו מעניקות להם כשאנו שומרות על טהרת המשפחה! והחדשות הטובות הן, שהמצווה הזו פועלת רטרואקטיבית! זאת אומרת, שכאשר אישה מחליטה לשמור על טהרת המשפחה, הילדים שלה נחשבים כאילו נולדו בטהרה. פעם אחת הרציתי בניו ג'רזי, ואחת המצוות שדיברתי עליהן הייתה הטבילה במקווה. לאחר ההרצאה, ניגשה אליי אישה אלגנטית בגיל העמידה. היא הייתה ממש כעוסה! "למה אף אחד לא אמר לי את זה עד היום?" היא התרתחה. "סיפרו לי על כשרות, אז הכשרתי את הבית שלי! סיפרו לי על שבת, ואנחנו שומרים אותה. אבל אף אחד לא סיפר לי על המקווה, ואני כבר ילדתי את ילדיי! הייתי שומרת על זה אם רק היו אומרים לי! האם זה מאוחר מדי?!" הרגעתי אותה ואמרתי לה שלא, אף פעם לא מאוחר מדי. השמירה על טהרת המשפחה היא רטרואקטיבית, אם מישהי לא ידעה על כך, והתחילה לשמור, זה נחשב לה כאילו תמיד שמרה. אפילו אישה לאחר גיל המעבר, או אישה שעברה כריתת רחם יכולה וכדאי לה לספור 12 ימים וללכת למקווה, זוהי זכות גדולה לעשות זאת.

טעות נפוצה היא האמירה שמי המקווה מטונפים. האמת היא שהם נקיים הרבה יותר מבריכת שחייה! המקווה איננו כשר אם הוא לא נקי לחלוטין. המים מוחלפים בכל ערב. הנשים ששומרות על טהרת המשפחה צנועות, ואינן מורשות ללכת אם הן סובלות מזיהום או דלקת. המים מחוטאים בקפידה. לפני שאישה יכולה לטבול במקווה, עליה לרחוץ היטב באמבטיה ולנקות עצמה בצורה יסודית, עד שתהיה נקייה לחלוטין. לנשים רגישות במיוחד אני ממליצה להגיע למקווה ראשונות, ולהיות הראשונות שייכנסו אל בריכת הטבילה. הבעל שם טוב, הצדיק ומחולל המופתים, הבטיח שאף אישה לא תחלה בעקבות טבילה במקווה, ולהפך, הטבילה תגן ותשמור עליה בכל דרך אפשרית.

כמות המים המינימלית הנדרשת במקווה צריכה להיות של לפחות 40 סאה – סאה היא מידת נפח קדומה שמקבילה כיום לכ-8.5 ליטר – המספר 40 הוא מספר סמלי מאד בעם ישראל. 40 יום שהה משה רבנו על הר סיני כדי לקבל את לוחות הברית; עם ישראל נדד במדבר במשך 40 שנה; הזמן שבו עובר נחשב בר קיימא הוא לאחר 40 יום מההפריה, ומשך ההיריון הוא 40 שבועות. המבול נמשך ארבעים יום וארבעים לילה שבהם ירד גשם בלי הפסקה, לטהר את העולם כולו, שנזקק למעין טבילה במקווה.  

חשיבותו של המקווה מתעצמת כאשר אנו רואות שעל פסגת המצדה, ישנם מקוואות טהרה. על אף שמים היו נדירים, הבינו היהודים עד כמה המקווה חיוני לעצם קיומנו.

רבים סבורים בטעות כי בימינו אנו פטורים מטבילה במקווה, מאחר שמותקנת בבתינו צנרת ומים לרחצה נגישים לכול. הם סבורים כי הם יכולים להשתמש באמבטיות הביתיות שלהם למטרה זו, מאחר שהם בטוחים כי בעבר הלכו נשים למקווה כדי להתנקות פיזית, מאחר שלא היו מים זורמים בבתים. אך שמה של המצווה מעיד אחרת. המצווה נקראת "טהרת" המשפחה, וטהרה איננה קשורה לניקיון פיזי. העובדה היא שלפני הטבילה במקווה גוף האישה חייב להיות נקי לחלוטין, שאם לא כן, הטבילה אינה כשרה. יש לנו גוף וגם נפש. אף על פי שאיננו יכולות לראות או לגעת בנשמה שלנו, אנו מצווות לטהר אותה במים החיים של המקווה בזמנים הרלוונטיים. מי המקווה אינם מי ברז סתמיים, אלא מים חיים, מי גשם. ולכן הטהרה היא לנשמה. המצווה איננה דבר מיושן שאינו רלוונטי בימינו, אלא להפך, כולנו זקוקות לחיזוק של הנשמה, שכן נשמה בריאה מסייעת לגוף בריא.

עמוס הנביא חזה: "הנה ימים באים… לא רעב למים ולא צמא ללחם כי אם לשמוע את דבר ה'". ברור מאד שהנבואה הזו הולכת ומתגשמת בכל רחבי העולם, ובמיוחד למצוות המיוחדות האלה. הנשמות הקדושות שלנו, שהם חלק מהקב"ה בעצמו, צמאות, לפעמים מיובשות ממש, ואת הצמא שלהם הן יכולות להרוות במים החיים של המקווה. 

הפוסט סודו המיסטי של המקווה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

זוהי איננה הכוונה של השם. הקב"ה נתן לנו מצוות כדי להוריד את האלוקות שלו לכאן, לעולם הזה. הוא נתן לנו את המצוות כדי שנעשה אותן כמיטב יכולתנו. ה'יכולת' הזו אין פירושה לקרוע את עצמנו לגזרים כדי לקיים את המצווה. פירושו של דבר הוא לשמור על ההלכה ולעשות את מה שנדרש מאיתנו כדי להתכונן ולקיים את המצווה.

כמובן שחשוב לעשות את שאנו יכולות כדי להתכונן כראוי, וכמובן שעלינו לעשות את הטוב ביותר שאנו מסוגלות לו. אבל עלינו להבין ש'הטוב ביותר' שלנו, אין פירושו להתעלל בעצמנו! איננו נדרשות להילחץ ולסבך את עצמנו ואת בני זוגנו, עד כדי כך שהטיפה האחרונה של שמחה שישנה בקיום המצווה הזו – תתנדף לחלוטין, משאירה רק סבל ומתח במקומה.

חפיפה – ההכנה לטבילה במקווה, היא חשובה. היא זו שנדרשת כדי לוודא שהמים הקדושים של המקווה מגיעים לכל ישותנו, ממלאים כל סדק, ומחלחלים אל נשמתנו.

ההלכה ברורה מאד בקשר למה שאנו חייבות ומה שאיננו חייבות לעשות. אסור לנו, כמו בכל מצווה אחרת, להוסיף על החוקים שניתנו לנו. עלינו לשמור עליהם ולהישמע להם. יש לשאול רב בקיא אם איננו בטוחות בקשר למצבים מסוימים. מה שאסור לנו לעשות הוא לחלות מרוב דאגה. מה שאסור לנו לעשות הוא לקיים מצווה בסבל וביגון.

התכונני למקווה בלב שמח. דעי שאת עושה את כל מה שאת צריכה לעשות כדי להתכונן לטבילה המקודשת במקווה. תני ליופי של המצווה למלא אותך בשמחה על קיום רצונו של השם. תני ללב שלך להתמלא בשמחה שבאיחוד המחודש עם בעלך.   

הנה רשימה שאושרה על ידי הרב שלום בער חייקין, כיצד להתכונן לטבילה במקווה. קראי אותה בעיון, הדפיסי עותק ממנה שתוכלי לקחת איתך אל המקווה, והשתמשי בה כדי להרגיע את עצמך ולדעת שעשית את כל מה שנדרש ממך לטבילה כשרה במקווה.

ובזכות כל הנשים הצדקניות שבכל העולם, שנזכה לביאת המשיח במהרה!

הפוסט משהו קטן בקשר ל'חפיפה' – ההכנות לטבילה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

בכנות, היססתי אם לתת לה את העצה הזו, לא הייתי בטוחה שזה יעניין אותה. הזכרתי שיש כלי מדהים באינטרנט, לוח המקווה שלי, שעוזר לתעד את התאריכים, ובנקודה זו סיימנו את הדיון בנושא. היא לא התקשרה אליי בחזרה במשך כמה חודשים מאז, ולא היה לי מושג אם היא קיבלה את ההצעה שלי.

לאחר שישה חודשים היא התקשרה אליי לספר שהיא בחודש החמישי להריונה. מצב רוחי התרומם לשמע החדשות המשמחות, אך היה זה הדבר הבא שהיא סיפרה לי שממש ריגש אותי. היא סיפרה לי שהיא אכן התחברה ללוח המקווה שלי ושמה לב שהתאריך לטבילה במקווה, מחושב יום אחד מאוחר יותר. היא דיברה עם מישהו בקשר לזה, והסתבר שבמשך כל השנה שלפני כן, היא הלכה למקווה יום אחד מוקדם מדי! באותו חודש הייתה הפעם הראשונה שהיא הלכה למקווה ביום הנכון, והיא אכן הרתה!

אמרתי לה שיש לה זכות גדולה שהקב"ה שמר עליה שלא תהרה ילד שלא בטהרה. תודה לכם 'לוח המקווה שלי', על שאתם מבטיחים את קיום המצווה הנפלאה הזו. כפי שאתם יכולים לראות, הלוח הדיגיטלי עוזר לאנשים לא רק להוסיף ולהדר במצוות טהרת המשפחה, אלא מסייע לוודא שגם הפרטים הבסיסיים ביותר בהירים לכל אישה. שנשתף רק בשמחות!

הפוסט אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל לחשב הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הדבר היחיד שאנחנו בדרך כלל עושים בתחזוקת המקווה, הוא מילוי של בריכת הטבילה עצמה, באמצעים ההלכתיים הייעודיים המבטיחים חיבור בין מי בריכת הטבילה לאוצר מי הגשמים (באמצעות 'השקה' או 'זריעה'). אם נסכם זאת בקצרה – בכל קהילה דתית חייב להיות מאגר מי גשמים שכזה, כדי לאפשר לבני זוג לחיות חיי משפחה מלאים. כל כך פשוט, שאפילו רב צעיר מתייחס לזה כמובן מאליו. עד ש…

נסיעה קצרה לישראל הרחיקה אותי מהליפקס לתשעה ימים בלבד. הגעתי לתפילת שחרית בבית הכנסת בבוקר שלישי מושלג, אחרי שינה של קצת פחות מחמש שעות, לאחר נחיתה בשעה אחת לפנות בוקר, בסיכומן של שלוש טיסות בזו אחר זו. נתקלתי בגרג, עובד התחזוקה שלנו, ושאלתי אותו האם חלה התקדמות כלשהי בעבודת התחזוקה שנדרשה בבריכת הטבילה – צביעה מחדש של כמה מקומות שהצבע נסדק בהם. לא משהו רציני. או לפחות כך חשבתי… גרג אמר לי שהוא לא עשה זאת, מפני שנראה שישנה נזילה מבור אוצר מי הגשמים (זוכרים? הבסיס לקיומו של המקווה הכשר כולו!). מיד ירדתי לבדוק את העניין, כשלרגע איני מעלה על דעתי שאני מתחיל הרפתקה מסובכת שתימשך שבועיים וחצי תמימים, הרפתקה שאני קורא לה – "המקווה הקפוא".

עיניי חשכו כשראיתי עד כמה צנחה רמת המים באוצר מי הגשמים בעקבות נזילה אי שם במכל. התחלתי לשחזר את כל ההלכות הנוגעות למי האוצר, לקביעות שלהם, ולכך שאסור שתהיינה נזילות. לא מצאתי שום קיצורי דרך או פתרונות קסם. בעיניים דומעות, נאלצתי לקבוע כי המקווה יהיה "סגור לרגל תיקונים".

גרג המשיך ורוקן את שארית המים. מי הטהרה, המים המאפשרים לבעלים ולנשותיהם לחיות חיי נישואין מלאים, המים שהם בסיס המקווה. כל חטא ראוי לתיקון, אפילו נזילה! התשובה משיבה את הנפש למצבה הקיומי הראשון, נפש טהורה שהקב"ה שתל בעולם הזה. המקווה איננו יוצא מן הכלל.. גם הוא ראוי לתיקון ותשובה.

מיד התקשרנו לשלושה מומחים לתחזוקה וניהול של בריכות. כולם, תודה לא-ל, נתנו את אותה עצה: לסתום כל חור שנמצא באמצעות חומר איטום מיוחד, ואחר כך לצבוע אותו בצבע ייעודי לבריכות. עבודות האיטום והצביעה, והסבל הכרוך בשאיפת האדים הרעילים של החומרים הללו, שהורסים את הריאות ומספקים לחברות התרופות פרנסה בעקבות כאבי הראש שהם גורמים, בוצעו כולן בידי גרג המסור, בזמן שיא של שבעה ימים של עמל ויזע, כמעט בלי הפסקה.

שבוע מורט עצבים הסתיים במקווה אטום לחלוטין, מוכן למילוי מחדש. המקווה עשה תשובה וחזר למצבו הטהור והראשוני!

אבל עכשיו מתחיל החלק המשעשע. איך נשיג 720 ליטרים של מי גשמים? לא סבלנו מבצורת כמו זו שחוותה ארץ ישראל לפני שנים לא רבות, בצורת שמילאה את לב כולנו בתפילות. אנחנו חיים בהליפקס שבקנדה, שם, במהלך החודשים ינואר ופברואר, הטמפרטורות הקרות נותרות יציבות למדי, ונעות בין מינוס עשרים מעלות לבין ימים חמימים של מעלה אחת (אם יש לנו מזל..)!  איך נוכל להשיג 720 ליטרים של מי גשמים אל תוך המקווה שלנו? ומה אומר לאותם זוגות מסכנים שזקוקים לטבילה החודשית שלהם? ביליתי לילה חסר שינה כשבמוחי חולפות כמה אפשרויות "מטורפות":

עליתי אל הגג, אל המקום שבו מי הגשמים זורמים היישר אל בור ה'אוצר', כשאני חמוש בשני מייבשי שיער, על מנת לנסות ולהמיס חלק מהשלג שעל הגג ולאפשר לו לזרום למטה. לצערי, אך שלא במפתיע לנוכח מזג אוויר של מינוס שש מעלות, ושלג כבד שיורד עליי, מייבשי השיער הצליחו רק לדגדג מעט את השלג שעל הגג – מרחק עצום מ-720 הליטרים הנדרשים!

השלג המשיך לרדת בחוץ, סימן עבור המקומיים שאנו זוכים ל"מזג אוויר טרופי". חשבתי שאולי השלג יואיל בטובו לרדת היישר אל תוך המרזב היורד אל ה'אוצר', ואולי מחר בבוקר נקום לבור עולה על גדותיו! אבל בסיומו של שיעור שנמשך שלוש שעות כששלג יורד כל העת, מאום לא נוסף לבור.

שאלתי את זקני הקהילה, והם סיפרו לי שלפני שנים רבות, לפני ששליח חב"ד המקומי התקין את הצנרת המיוחדת על הגג, הם נהגו ללכת אל אחד מן האגמים הסמוכים, ובעזרת מסור מיוחד, חצבו בלוקים גדולים של קרח, והביאו אותם אל המקווה על משטחים שאינם נחשבים הלכתית ל"כלי קיבול". אף שהפתרון הזה מעולה מבחינה הלכתית, הרי שמעשית, הביצוע שלו היה רחוק מן המציאות, ממש כמו לנסות להשיג סוס ועגלה מסוחר מכוניות… אחרי שיחות טלפון רבות, לא מצאנו איש באזור שעושה כיום את הדברים הללו.

חזרתי הביתה בשעה 11 בלילה באותו ליל שלישי הרה גורל, לא לפני ששבתי ובדקתי את בור האגירה – שהיה צחיח לחלוטין. שבתי והבטתי גם במרזב שעל הגג, שהיה יבש וצחיח גם הוא. אחרי דיון ממושך עם שליח חב"ד המקומי, סיימנו את השיחה ב-11:30, בלי שום מסקנות אופרטיביות. התקווה היחידה שנותרה הייתה שהשלג, שכבר שעות ירד מסביב למרזב, ימצא את דרכו אל תוך המרזב, ואל בור האגירה.

אבל… "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם", מלמדים אותנו חז"ל במסכת ברכות (י, א), "אל ימנע עצמו מן הרחמים". באותו לילה, השינה ואני נפגשנו רק לעיתים רחוקות. ספר התהלים, ופרק ר"א שבשולחן ערוך יורה דעה, הפרק היחיד בשולחן ערוך העוסק בהלכות קשורות לבניית והכשרת מקווה, היו פתוחים כל העת לצדי במשך כל אותן שעות ליל מושלג. באותן שעות של תפילה נרגשת לקב"ה, לבי היה מלא במחשבות על אותם גברים ונשים שיימנעו מאינטימיות זוגית עד למילוי המקווה. תחזית מזג האוויר, שכאן בהליפקס עשויה להשתנות תוך דקות אחדות, נראתה קודרת. הגשם הכבד שנדרש לנו, נראה היה רחוק מתמיד.

השלמתי עם העובדה שאני עשיתי את כל מה שביכולתי, והתקשרתי אל הרב הגאון, הרב הירשל שכטר מישיבה יוניברסיטי שבניו יורק, שאולי הוא, יחד עם עוד מוחות גדולים שם בניו יורק יגיעו לפתרון לקהילה הקטנה שלנו. באותו בוקר, כשהתפללתי את תפילת שמונה עשרה (אותו חלק בתפילה הנאמר בלחש, ובדרך כלל מאפשר ליהודי לחשוב על המינוס בבנק, המשכנתא, הילדים וכל מחשבה אחרת מלבד המילים שהוא אמור להתרכז בהן), נזכרתי בסעיף בשולחן ערוך (יורה דעה, רא, ל) שחמק ממני, סעיף שהיה בהיר וצלול, כמו המים שהיינו זקוקים להם למקווה: "מים שאובים פוסלים את המקווה רק אם הם מים. אך שלג, ברד, קרח, גם אם הם רכים ואפשר להעביר אותם מכלי לכלי, אינם נחשבים מים שאובים, וגם אם אדם ממלא מקווה שלם מהם, המקווה כשר!"

איך יכולתי לשכוח? הרי בכדי לעבור את ששת מבחני ההסמכה לרבנות של הרבנות הראשית לישראל, יש ללמוד את הפרק הזה ביסודיות ולדעת אותו כמעט בעל פה. איך לא ראיתי את זה קודם? האם הקב"ה שינה את הטקסט בן לילה? התשובה, כמובן, איננה נעוצה באופן שבו למדתי למבחן, כי אם בפרקטיקה הרבנית. למה שאזכור הלכה כזו הנוגעת למילוי מקווה בקרח או בשלג, כשחייתי בארץ? אם נדייק, בישראל השאלה היא, מה זה קרח או שלג?

ועדיין, לא הייתי בטוח בעצמי. שהרי ישנן דעות יחידאיות בנושא המסייגות את הכלל הזה, כמו הראב"ד האומר כי קרח או שלג יכולים לשמש להשלמת מים חסרים במקווה קיים, אך לא למילוי של כולו, או דעת 'בעל המאור' הסבור שקרח הוא ממש כמו מים ואסור להביא אותו בכלי או בידי אדם. לעזרתי נחלץ אחד מגדולי פוסקי ההלכה, הרב הירשל שכטר, שהתקשר אליי בחזרה, ומבלי שאפילו הזכרתי לפניו את ההלכה הזו, אמר לי נחרצות: "פשוט תשתמש בקרח. אין לך ברירה!". הרב שכטר המשיך להתעדכן בימים הקרובים, ואף שלח לי בפקס את נוסח התשובה ההלכתית של הרב חיים עוזר גרוזנסקי, זצ"ל, שבה הוא מסביר בפירוט כיצד יש לעשות זאת וממה חשוב להיזהר.

אף שהפתרון היה מונח ממש לפניי, היישום שלו דרש יצירתיות רבה:

1. ראשית, היה עלינו לוודא שכאשר הקרח מובא אל תוך המקווה, הוא יוכל לזרום אל תוך בור האגירה בעצמו. האחראי על הבניין מטעם הקהילה, מיכאל ארגנד, גייס את הצוות שלו לבנות מעין משטח עץ קטן שיאפשר לקרח "לזרום" 30 ס"מ למטה, אל תוך בור האגירה.

2. אחר כך, בעזרתם של כמה מחברי הקהילה והעובדים, התחלנו להביא שלג. על מנת להימנע מהאיסור של הבאת השלג בכלי הראוי לקבל טומאה, וכן להימנע מן האפשרות שחלק מהשלג יימס לפני שנגיע אל המקווה (ואז יהיו אלה מים המוגדרים "שאובים" ופסולים למילוי המקווה), השתמשנו בקרשים שהיו בהם חורים, כך שאם יהיו כמה טיפות של מים, הן ירדו דרך החורים לפני שנניח את השלג במקווה, גוש אחר גוש.

מילאנו את החלל בשלג. אבל מכיוון שרובו של השלג הוא אוויר, לא הפקנו כמות גדולה כל כך של מים. ומכל מקום, הכמות האדירה של השלג, מילאה כמחצית מבור ה'אוצר'.

3. בהסכמתו של הרב שכטר, התקשרנו אל שוק הדייגים, שהביאו לנו, בשקיות פלסטיק מחוררות (ולא במכלים הרגילים שאינם עומדים בדרישות ההלכתיות),  סך כולל של כ-900 קילוגרם של גושי קרח. פתחנו את השקיות על רצפת המקווה, בכדי לאפשר לקרח "לזרום" בכוחות עצמו אל בור ה'אוצר'.

הימים הבאים היו מורטי עצבים. קרח אינו נמס בקלות שכשהוא נמצא יחד עם ה'חברים' שלו. הוא יכול להישאר בצורת קרח למשך כמה ימים. אז גם לאחר שאפשרנו לקרח לימס, בעזרתם של שלושה תנורי חימום בחדר המקווה, דלת סגורה וחלל קטן יחסית, הגענו רק לשליש נוסף שהתמלא! איך נוכל להאיץ את התהליך? זכרו, שפיכת מים רותחים על הקרח איננה רלוונטית, כי אז המים הללו הם מים שאובים! הדבר היחיד שעלה על דעתנו הוא להשתמש במבערים. וזה בדיוק מה שעשיתי במשך שמונה שעות, בעזרתו של מר אדלשטיין. הוא היה אורח בעיר, והסכים לבוא לעזור במוצאי שבת. הוא רכש מבער נוסף ובמשך שעתיים שלמות עבד איתו.

גם אז, המבער כבה כל הזמן, מפני שהקרח שנמס הפך למים, שכיבו את הלהבה. גם לאחר שחלק מן הקרח נמס, היה צריך לחכות שהוא יזרום לבד אל בור האגירה. חרף כל התפילות, העידוד והעצבים, היינו חייבים לתת לטבע לעשות את שלו. סבלנות היא לא אחת מתכונות האופי הבולטות שלי, אבל זה מה שנדרש כאן. 

אחרי הרבה שעות על המבער, שיעולים מהאדים שעלו היישר לריאות, וצפייה דרוכה בבור ההולך ומתמלא (כולל שבת שנכנסה באמצע, שבה לא יכולנו לעשות דבר מכל אלה), הניצחון היה שלנו – כל 720 הליטרים זרמו פנימה! באותו מוצאי שבת בשעה 8:45, מילאנו את בריכת הטבילה בכדי לאפשר לאישה לטבול באותו ערב. מילאנו את בריכת הטבילה במי ברז חמימים, אפשרנו להם ליצור חיבור עם מי בור האוצר, והמסע הארוך, של שבועיים וחצי מתישים, הגיע לסיומו.

כך התרחשה עלילת המקווה הקפוא בהליפקס. אנחנו מקווים שהמצב יישמר, ושתיקון הנזילות יחזיק מעמד. בעזרת השם, מקווה חדש ומשופר ייבנה בקרוב בקהילה שלנו, מקווה שיהיו בו שני בורות אוצר, הן כמאגר רזרבי והן למילוי דרישות הלכתיות מהודרות.

שימו לב: יש להיות מודעים למורכבות ההלכתית הרבה שבמילוי מקווה על פי כל הדרישות ההלכתיות. בכל מקרה יש להיוועץ ברב מומחה בתחום הזה, בוודאי כאשר מנסים למלא את הבור בקרח או בשלג.

הפוסט המקווה הקפוא הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

במשך אלפי שנים, נשים כמו ג'ניס פלנר ליוו נשים יהודיות בטקס הטהרה החודשי שלהן, שמקורו בספר ויקרא.

"אני יכול לומר לך בלי להתלבט, שאין אף אדם בקהילה שלנו – לא הרב, לא נשיא הקהילה, אף אחד – מסור כל כך כמו הבלנית", אומר הרב הלל גולדברג, עורך ראשי בעיתון היהודי המקומי.

העידנים שחלפו לא גרעו מחשיבותה. הבלנית מלווה נשים, בפרטיות מוחלטת, אל בריכת הטבילה במקווה. כאן, ההלכה היהודית דורשת כי היא תטבול את עצמה לאחר המחזור החודשי, בטרם תוכל לחדש קיום יחסים אינטימיים עם בעלה.

לא רק נשים אורתודוקסיות, כי אם נשים מרקעים שונים ומגוונים, מגיעות למקווה, אומרת פלנר, 53, נשואה ואם לבן ובת בוגרים. רק היא יודעת כמה נשים בדיוק מגיעות למקווה, והיא לא הולכת לספר.

"אינטימיות אמיתית היא לא זו שמתרברבים בה" היא אומרת. "אנחנו מדברים על אינטימיות בין בעל לאישה".

הזמן הקבוע לטבילה לאחר המחזור החודשי הוא מדויק כל כך, שעל הבלנית להיות זמינה כל הזמן. בדנוור יש שני מקוואות. המקווה בצד המערבי של העיר נבנה בשנת 1960. פלנר אחראית למקווה החדש בצד המזרחי – מקווה חדיש שנבנה בשנת 1998 בעלות של 350 אלף דולר.

זהו מבנה מרווח, בעל תקרות גבוהות ואריחים בצבע לבנדר מעושן. דלתות דיסקרטיות מאפשרות כניסה ויציאה פרטיות. הטבילה המלאה עצמה נעשית לבד, כשרק פלנר נמצאת שם כדי לוודא שהטקס מבוצע כראוי.

"כשהיא טובלת בשלמות במים, אני נוהגת לומר שהיא לבושה בבגדים של אלוקים", אומרת פלנר.

ההלכה היהודית מחייבת שהמים יהיו מי גשם טהורים – ללא מגע יד אדם או כלים. במקרה זה, המים נאספים אל מערכת סינון שהופכת את המים לשקופים כל כך עד שהם נראים כצל בלבד.

פלנר חייבת לוודא שהאישה פשטה את כל בגדיה, ושאין עליה כל איפור, תכשיט או כל דבר אחר שיכול לחצוץ בינה לבין מי המקווה הטהורים.

"רבים משייכים את הטבילה במקווה כאקט של ניקיון לאחר מצב של חוסר נקיות – מה שכמובן משפיל נשים", אומר גולדברג, המייעץ למקווה. "הדבר מבוסס על תרגום שגוי של הכתובים. כאן מדובר על מצב של טומאה רוחנית".

באיחוד של העולם הרוחני עם הגשמי, האובדן של הביצית הלא מופרית הוא מעין מוות קטן. החזרה לחיים נעשית באמצעות הטבילה במקווה. כך, חוקי המקווה נועדו, כמו כל החוקים הרוחניים, ליצור קשר בין אלוקים ובין האנושות. הטבילה במקווה חשובה כל כך ביהדות, כך שעל פי ההלכה בניית מקווה קודמת לבניית בית כנסת: "אם איש אינו יכול לחיות עם אשתו, ואישה אינה יכולה לחיות עם בעלה, אין מקום לחיי משפחה יהודיים", אומר גולדברג.

המקווה מביא ברכות לחי המשפחה, אומרת שרון גלט, ממשתמשות המקווה שבצד המזרחי של העיר: בזמן הריחוק החודשי של בני הזוג, "זה זמן מיוחד מאד. לא נוגעים זה בזו. צריכים לתקשר בדרך אחרת לגמרי". לאחר הטבילה במקווה, מתחדשים היחסים האינטימיים, "וזה יוצר חוויה של ירח דבש".

פלנר רואה שמחות וטרגדיות כאן: כלות מגיעות למקווה לפני החתונה שלהן, "ואי אפשר לתאר עד כמה הן נרגשות". וגם לאחר הפלה, "זה המקום שהאבל מתבטא בו". נשים עם בעיות פוריות מוצאות במקווה מקום של החלמה ותקווה, שם, "לפעמים מתבהרות כל הבעיות".

מלבד האפשרות לרומם את המיניות האינטימית, פלנר אומרת שיש כאן עוד ברכה נסתרת שהפמיניסטיות כבר הבחינו בה: "האחריות על מערכת היחסים האינטימית היא בידיים שלהן, מפני שהן אינן מותרות להיות עם בעליהן לפני שהן מגיעות לכאן".         

הפוסט אין כמו הבלנית הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

המקווה מעניק לי את ההזדמנות והזמן להתבונן בעצמי, ביחסים שלי עם בעלי ועם השם. באמצעות ההכנות הפיזיות, אני מרגישה לא רק שאני מפנקת את עצמי, אלא גם כיצד הגוף שלי הופך לכלי רוחני שבאמצעותו אני מתעלה מעל העולם החיצון, הכאוטי לפעמים, שבו אני חיה, אל מהות החיים והאהבה. אמבטיה ארוכה, ההתעטפות בחלוק חמים ולחישת תפילה לפני הטבילה מרכזות את נשמתי, מרגיעות את מוחי ומחברות אותי שוב אל הנישואין שלי ואל הרוחניות שלי. התפילות להשם לאחר הטבילה – שהאיחוד יהיה איחוד ראוי ומלא אהבה, שלום וחברות על פי המסורת היהודית – מקרינים אל תוך ביתי וחיי הנישואין שלי. 

מי המקווה מזכירים לי את החום והביטחון שברחם האם יחד עם ההזדמנות ליצירת חיים חדשים בעולם. אני תמיד מצפה למקווה ומקווה שגם אחרות יוכלו להעריך וליהנות מהחוויה כשם שאני חווה זאת.  

הפוסט המים הבטוחים שלי הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

גם אני הרגשתי נואשת. כל כך הרבה בישולים והכנות לחג!! הוספת ההכנות למקווה לבלגן הזה, הרגישה לי פשוט הרבה יותר מדי. אם שנינו מרגישים כך, מה נורא כל כך בלדחות את הטבילה בכמה ימים? זה יהיה נינוח ורגוע הרבה יותר ללכת אחרי החג!

השבוע של הטבילה הגיע. התקשרתי אל המקווה לוודא את שעות פעילות המקווה השבוע. כשהבלנית שענתה לי לטלפון מסרה לי את המידע, הרגשתי אבן כבדה בקרבי. החביבות שבקולה דחפה אותי לשאול עוד שאלה אחת. "אני תוהה האם זה בסדר לדחות את הטבילה שלי ביום או שניים. התזמון פשוט בלתי אפשרי!"

היא שתקה לרגע, ואז שאלה בעדינות: "האם את או בעלך חולים?"

"לא", השבתי.

"האם אחד מכם לא יהיה בבית באותו לילה?" היא שאלה.

"לא", השבתי. 

"אז מה כל כך בלתי אפשרי?" היא שאלה ברכות. 

"ובכן", עניתי ברעד, "זה ראש השנה. יש כל כך הרבה עבודה, וכל כך הרבה אורחים שמגיעים, תפילות להשתתף בהן! אני פשוט לא יכולה לדמיין לעצמי שאהיה רגועה מספיק, או שאמצא את הזמן הנוסף הזה כדי להתכונן למקווה כראוי!". כשהמילים יצאו מפי, התחלתי לרעוד. 

הבלנית השיבה בזהירות ובעדינות: "שניכם תהיו בסדר גמור! את המצווה הנפלאה של המקווה אין לדחות אלא במקרה של צורך חיוני ממש. השנה תהיו מאורגנים יותר עם ההכנות ואת תראי שהכול יהיה ממש בסדר. בזכות שמירת המצווה בזמן, את תראי שהכול יעבוד מצוין!" 

"טוב…", אמרתי בביישנות, "זו תהיה הפעם הראשונה מזה חמש שנים שאני מנסה להרות". 

"מקסים!" היא הגיבה, "האם זה לא יהיה נפלא אם יהיה זה תינוק של ראש השנה?!"

המשפט האחרון הדהד באוזניי. אני יכולה לשמוע את המילים שלה, גם עכשיו, שלוש שנים אחר כך. 

סגרתי את הטלפון כשאני נחושה לקיים את המצווה באופן ובזמן שבו היא אמורה להתקיים. היחס העדין של הבלנית והמילים המעודדות שלה, העניקו לי את הנחישות לעשות את מה שצריך לעשות, בשמחה. סיפרתי על כך לבעלי, והוא הסכים שאנחנו צריכים לעשות את המאמץ. ראש השנה בא והלך. הכול עבד מצוין בעזרת השם. הטבילה התרחשה בזמנה, באופן רגוע ונפלא. 

התאכזבתי קצת שלא הריתי מיד. הייתי בטוחה כל כך שהמאמץ שהשקעתי יביא את ברכת ההיריון! הרגעתי את עצמי שלקדוש ברוך יש את הזמן המתאים לכל דבר, וכל מה שהוא עושה הוא לטובה. אז חיכיתי לחודש הבא ואז לחודש שאחריו… סבלנות היא לא הצד החזק שלי… אחרי שהחודש השלישי עבר, התחלתי לדאוג. כמובן, התחלתי לחקור את העניין, לגבי האפשרות להרות בגיל שלי, מודאגת שלעולם לא אהרה עוד, ומודאגת עוד ועוד. הבנתי גם את החשיבות שבלהתחיל לספור את שבעת הנקיים בזמן. לעתים קרובות, במיוחד בעונה הזו של השנה, כשהשמש שוקעת מוקדם כל כך, שכחתי לבצע הפסק טהרה בזמן, וזה עיכב את הטבילה. זה היה חשוב לטבול במקווה בזמן, כל יום יקר!

בחודש הרביעי, שבוע לפני יום ההולדת שלי, השם היה אתי, ובחודש הזה זכרתי להתחיל את הספירה בזמן. הספקתי לטבול במקווה בהזדמנות האפשרית הראשונה. ובכן, המחזור הבא לא הופיע! בעזרת השם – הייתי בהיריון!

הביקור הראשון שלי למרפאה גילה שהתאריך שלי הוא ביום כיפור! כמובן שאני, הדאגנית, התחלתי להריץ תרחיש אחר תרחיש של הגעה לבית הרפואה ביום כיפור… בסופו של דבר נרגעתי והחלטתי שיש דברים שהם מעבר לשליטתי. לבטוח בהשם, להיות מוכנה ככל האפשר, והכול יהיה בסדר. 

החודשים הבאים עברו במהירות. ושוב התקרב לו ראש השנה. כשעבדתי במטבח, מכינה אוכל לסבב הבא של האורחים לחג, נזכרתי במילותיה של הבלנית הנחמדה. המילים שלה, בקשר לתינוק של ראש השנה הדהדו בראשי. באותו לילה, הלילה הראשון של ראש השנה, התעוררתי מצירים חזקים. הבנו שהגיעה השעה לנסוע לבית הרפואה. 

התינוק המדהים שלנו נולד בלילה השני של ראש השנה. בכל פעם שאני מביטה בו, אני חושבת על מילותיה הנבואיות של הבלנית ואני נזכרת עד כמה חשוב להקפיד לקיים כל מצווה בזמן. במיוחד את המצווה החשובה והנפלאה של הטבילה במקווה! אכן בורכתי בתינוק של ראש השנה. 

הפוסט תינוק ראש השנה שלי הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

רוב המתמודדים עם OCD יודעים שההתנהגויות הללו אינן הגיוניות, אך הם אינם מסוגלים לחדול מחזרה עליהן. כמובן שהמתמודדים אינם מעוניינים שהמחשבות או ההתנהגויות ישלטו בהם, והם תופסים אותן כמטרידות.

עבור חלק מהמתמודדים, המחשבות מופיעות רק פעם בכמה זמן ועוצמת ההפרעה שלהן מתונה. עבור אחרים, המחשבות הללו תמידיות, וההתנהגויות מובילות אותם לעצבנות ופחד מחוסר השליטה שלהם. 

ישנן הרבה מחשבות OCD מצויות. אחת היא החשש מחיידקים: מתמודדים כאלה יכולים להימצא תדיר כשהם עסוקים בשטיפת ידיהם. באמצעות השטיפה החזרתית הם מוצאים הקלה זמנית מהחרדה שבמגע עם חיידקים, אך זמן קצר לאחר מכן העצבנות חוזרת, והם מוצאים עצמם שוב על יד הכיור, בניסיון למצוא – שוב – הקלה מסוימת.

ישנן גם התנהגויות OCD קלאסיות הקשורות לטקסים דתיים. לדוגמה, עקרת בית עשויה להיות אובססיבית בקשר למגע של חלב בבשר או בכלים בשריים. ישנו פסח ועמו החשש שהחמץ לא פונה בשלמותו. ישנו החשש מטומאה בנטילת ידיים, המובילה לנטילות ידיים חוזרות ונשנות.

וישנן מתמודדות OCD מקווה. נשים דתיות רבות אולי אינן מודעות לכך שהן סובלות מהפרעה זו. בשל חוסר מודעות, לנשים הללו אין שמץ של מושג שהדבר שהן סובלות ממנו הוא הפרעה מוכרת שיש לה סיווג והגדרות ברורות ב-DSM (המדריך הרשמי להפרעות נפשיות). ברוב הזמן הן מתפקדות בלי בעיה, אך כשהדבר מגיע לטקסים דתיים או ספציפית לטבילה במקווה, המוח שלהן  'מתחרפן'. OCD הוא מה שאחד המרצים שלי לפסיכולוגיה כינה "תסמונת המוח בעל הכיס הקרוע" – כלומר, כל שאר החלקים של המוח נראים מתפקדים, חוץ מן החלק הזה.

במים

בעוד שלמתבוננת מבחוץ נראית האישה המכינה עצמה לטבילה ראויה לשבח על הקפדתה היתרה, מתמודדת ה-OCD פועלת במסלול אחר לגמרי. כך זה עשוי להיראות:

ראשית (אקרא לה מלכי) מבלה 10-15 דקות פעמיים בכל יום בבדיקת עד הבדיקה שלה. היא שואלת את עצמה שוב ושוב – "האם בדקתי את כל האזורים הנדרשים?" "האם עד הבדיקה באמת לבן לגמרי?" "האם אני רשאית להתחיל לספור?" "האם בדקתי את העד בתאורה הנכונה?"

כמה ימים לפני הטבילה היא מתחילה בתהליך ההכנה. אז מופיעה המחשבה הטורדנית שאולי היא לא ניקתה כראוי אזור מסוים בגוף. היא מנקה את עצמה שוב ושוב, עד לשפשוף וקילוף של העור. 

מלכי בודקת את האזור הבא, השיניים שלה. במשך למעלה מחצי שעה היא מעבירה חוט דנטלי, עד שהחניכיים שלה מתחילים לדמם. היא גוזזת את הציפורניים שלה עד מעבר לקו הציפורן עד שהאצבעות שלה כואבות, ואז מסירה את העור שסביב הציפורן, עד שגם האזור הזה מדמם. 

זהו גיהינום עלי אדמות עבור הנשים הללו. הייסורים שהן עוברות הם בלתי נתפסים. ארוחת הערב איננה מתבשלת, הכביסה איננה מתקפלת, וכל רשימת המטלות לעולם לא עוברת למצב "בוצע", מפני שכל מה שמלכי עשתה במשך כל היום כולו היה להתכונן למקווה. ועדיין, ברגע שהמקווה נפתח מלכי כבר שם, והיא לעולם תהיה האחרונה לצאת ממנו. כן, גם הרבה אחרי שהמקווה כבר אמור היה להיסגר.

השעה היא כבר חצות הליל. היא עודנה במקווה, והיא סופר לחוצה, יש עוד נשים שמחכות, והבלנית כבר נוקשת על הדלת שלה ושואלת אם הכול בסדר. זה כשלעצמו מבייש, ומלכי כבר על סף דמעות.

"מה לא בסדר איתי? למה אני לא מצליחה להסתדר כמו נשים אחרות?" היא בוכה מבפנים, "הצילו! הצילו! אני חייבת להפסיק עם זה, אני חייבת להתקדם!" כשסופסוף סיימה והיא מוכנה לטבול, היא מתמלאת זיעה קרה.

"האם עשיתי את הבדיקה כמו שצריך?", היא עדיין תוהה. "האם בדקתי מספיק? שפשפתי מספיק?", גם העור האדום, המקולף, שלה לא משכנע אותה שהיא עשתה את זה נכון. היא טובלת כשהיא מלאה בספקות, מודאגת לא רק כי שוב היא גרמה לבלנית להישאר מאוחר כל כך, אלא גם לבעלה לחכות ולחכות. כשהיא מגיעה הביתה, מלכי מתביישת שוב. היא לא מגלה את הבעיה שלה לבעלה. ובמקום זאת, היא שומרת את הסוד שלה עמוק בפנים. המחשבות הטורדניות שלה שוב מתגנבות פנימה, גורמות לה להרגיש יותר מדי "לא-כשרה" לאינטימיות איתו. היא נלחצת, ורוצה להתקשר לרב שוב. כן, עוד פעם.  

היא מתקשרת אל הרב, שמרגיע אותה שלאחר מעשה, גם אם אפילו היא לא שפשפה אזור מסוים בירך שלה כראוי, הטבילה עדיין כשרה. היא מסבירה שוב ושוב, והרב מרגיע שוב ושוב. כשמלכי מנתקת את השיחה, היא מהרהרת, "אולי לא הסברתי לרב את עצמי כמו שצריך. אולי לא נתתי לו את כל הפרטים!". היא מרגישה שהיא על הקצה. השעה כבר אחת לפנות בוקר, והיא מותשת. בכל זאת, היא נכנעת, ומקיימת יחסים.

בשלב זה הבעל עשוי לחשוב, "מה לא בסדר כאן? האם זה מה שכל גבר עובר עם אשתו? האם זו הייתה כוונתו של הקב"ה? אף אחד לא הזהיר אותי מראש!"

אתן אולי יכולות לחשוב שכאן זה נגמר. לצער הלב, הבלגן רק מתחיל. כעת מלכי תוהה האם היא גרמה לבעלה לקיים איתה יחסים כשהיא אולי עדיין טמאה, ואם היא הרתה, האם התינוק שייוולד יהיה ילד כשר? בכל יום היא דואגת, כל יום היא בלחץ. היא רוצה להיכנס להיריון, אבל אז שוב מקווה שהיא לא, בגלל החשש שאולי היא תיצור תינוק "פסול".

ואז מגיע הרגע שהיא מגלה שהיא בהיריון. היא חווה רגשות מעורבים, בעיקר לא טובים. מתוך הסבל שלה היא מפילה אך מרגישה הקלה, בגלל הספקות שלה. 

אבל זה עדיין לא הסוף. בעוד שבועיים, היא תצטרך לחזור שוב לסיוט הנורא הזה.

להרגיש את הכאב שלהן

כשהתחלתי לעבוד עם הנשים האלה, הרגשתי כאב עצום בלבי על מה שהן עוברות מדי חודש בחודשו. ידעתי שכל פתרון שיש לי להציע יהיה כרוך בלימוד תניא, מדיטציה, וטיפול התנהגותי. ידעתי שחייב להיות פתרון שאצטרך להציע שיוכל לסייע עד שתוצאות הטיפול המשמעותי יתחילו לפעול. החלטתי לסייע להן ביום הטבילה במקווה, וממש להיות איתן במקווה. משהו כמו מיילדת… להדריך אותן בכל שלב של הדרך.

ראשית עברתי על רשימת ההכנות וסימנתי מה נעשה, כך שהייתי עדה לטקס עצמו. החלטתי להיות שם כדי לעצור בעדן מלהקדיש יותר מדי זמן לכפייתיות שלהן.

אחד הצעדים הראשונים היה להכין רשימת צ'קליסט ייעודית לOCD, שאושרה על ידי הרב חייקין ופסיכיאטר, ד"ר טרפלר. ניגשתי אל חברה שלי עם הרעיון, החברה הזו שוחחה עם חברה אחרת שלה, והיא בתורה נחלצה לסייע לי לקדם את הרעיון.

כעת, לנשים הסובלות הללו יש סיכוי לעזוב את המקווה בעשר במקום בחצות הלילה. עכשיו, שלום הבית שלהם יכול להיות מושפע בצורה חיובית. עכשיו, הן יכולות לחזור הביתה פחות לחוצות ומבוישות. ומעל הכול – הכבוד העצמי שלהן הושב להן.

ביום שלמחרת, כשהמחשבות הטורדניות מופיעות שוב, ל'מלכי', יש עכשיו למי לפנות, עם מי להתייעץ. היא לא תצטרך להתקשר אל הרב שוב ושוב ולהעצים את הבושה שלה.

הנשים הללו קיבלו את התמיכה שהן היו זקוקות לה ברגע שהתחילו הספקות שלהן אם הן ביצעו כל בדיקה כמו שצריך. כשרשימת הצ'קליסט הייתה זמינה להן בבית, והן ראו אותי מסמנת 'וי', הייתה להן מישהי שתשמש עדה.

באותן פעמים שהייתי מחוץ לעיר, או שהייתה לי הרצאה, הרגשתי רע שלא יכולתי להיות שם בשבילן. הייתי רוצה לשכפל את עצמי, או לפחות להשיג לעצמי מחליפה כשנעדרתי. חשבתי על כל אותן הנשים האחרות בעולם שרציתי לעזור להן. אני הייתי רק אישה אחת.

ואז, זה הלם בי. זוהי תוכנית חיונית כל כך! לא רק על מנת לספק את המידע לאותן נשים, לספק להן את אותה רשימת צ'קליסט מיוחדת, אלא גם כדי להקים מערך של מתנדבות תורניות, שיוכלו לסייע להן עד שהן מצליחות להגיע להתמודדות מלאה יותר עם הבעיה.אחרי חודשים ארוכים של שיעורים בספר התניא על ריפוי של המוח (ראו עוד על כך בספרי [=באנגלית] "כוחן של תפילה ומדיטציה"); תוכניות לשינוי התנהגותי – עריכה של חזרות ממש כאילו הן הולכו כעת אל המקווה, על מנת להרגיל את המוח לסגל התנהגויות מבוקשות; סדנאות של דמיון מודרך (לדמיין את הפעולות המוצלחות); וליווי של הנשים, חודש אחרי חודש, להיות להן עמוד של תמיכה וחוסן, סופסוף ראיתי את הנשים האלה הופכות פחות ופחות חרדות. ראיתי פחות דמעות, פחות לחץ, פחות דיכאון. הן חייכו וצחקו בחופשיות רבה יותר. בסופו של דבר הן הגיעו לכך שהתאפשר להן ללכת למקווה בלי העזרה שלי, ואפילו לעשות זאת בשמחה. כן, הן אפילו הרו בשמחה, לאחר שנים של הפלות. אנחנו יכולות לחייך אל הנסים הללו, אל התינוק או התינוקת הנצמדים אל אמם השמחה. 

חברה במצוקה

נשים רבות ניסו תרופות שונות במשך שנים, אך לא מצאו מזור והקלה לסבל שלהן. אחרות סיפרו לי שעל אף שהתרופות הקלו עליהן ומנעו מהן להגיע למצבי קיצון, הן עדיין חשו מיוסרות ושיוועו לפתרון טוב יותר.

בעזרת התוכנית החדשה הזו, 'אמצי חברה במצוקה', הנשים הללו יכולות לקבל את העזרה שהן זקוקות לה. כל המאמצים הרבים שנדרשו על מנת להקים את התוכנית שווים את כל החיים שהיא הצילה – של הנשים המתמודדות עם OCD עצמן, של הבעלים שלהן ושל התינוקות שייוולדו להן בעתיד. במובן הכי פשוט – יש כאן הצלת חייהם של תינוקות שלא נולדו. 

ואלה השואלות את עצמן האם הגיוני להשקיע מאמצים כה רבים בשביל אישה אחת או שתיים בקהילה, אביא כאן את סיפורה האמיתי של יחידות של רב אחד אצל הרבי. כאשר הרבי ביקש ממנו לפתוח שיעור בהלכות טהרת המשפחה בבית הכנסת שלו, הרב השיב כי הוא מכיר את חברי הקהילה. הם מתעניינים בקבלה ומיסטיקה, אבל לא בטהרת המשפחה. 

'נסה בכל זאת', אמר לו הרבי. וכך, הרב שהיה חסיד אמיתי, יישם את הוראת הרבי. הוא השקיע בפרסום ושכר מזכירה שתתקשר לכל חברות הקהילה. 

מדי שבוע היא התקשרה אל הנשים, אך בסופו של דבר, רק אישה אחת הופיעה לשיעור. כאשר הרב דיווח על כך לרבי, הוא ציין בצער שרק תלמידה אחת הופיעה, אחרי כל הזמן והכסף שהושקעו. 

הרבי השיב תשובה מבריקה. 'וכמה אימהות היו למשה רבנו?' 

אם זו הייתה התשובה בקשר לאותו שיעור, על אחת כמה וכמה לתוכנית כזו, שעשויה להציל חיים רבים כל כך.

היכנסו לכאן על מנת לצפות ולהוריד את הצ'קליסט המיוחד להכנות למקווה.

הפוסט מקווה ו-OCD (הפרעה טורדנית כפייתית) הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

סלונים: לא יהיה זה נבון מצדנו להשתמש במונח שיש לו משמעות מסוימת וקונוטציה מסוימת בחברה אחת, במערכת אחרת של אמונות ומחשבות השונה ממנה בתכלית. זה נכון גם לגבי המילה סקסיזם. כאשר מתבוננים דרך העדשה של ערכי החברה המערבית, שבה זכויותיו המוחלטות של הפרט הן מקודשות, ושוויון גישה והזדמנויות הן האמצעי להגיע לאותה מטרה, היהדות אכן יכולה להיראות כסקסיסטית. בהשוואה לחברה בכללה, שבה המאבק על כוח ושליטה – לעתים קרובות בין גברים לנשים – זועק למרחקים, אנו עשויים לחשוב שהיהדות לא עומדת בקצב. אבל מבט שכזה מתעלם מן ההבדלים הקריטיים בין החיים בכלל לחיים יהודיים. החיים היהודיים אינם סובבים סביב זכויות, כוח או גישה. החיים היהודיים הם, מעבר לכל דבר אחר, חיים של קיום ברית. קיום ויישום של הברית שכרת הקב"ה עם כל יחיד ועם העולם כולו.

התורה מלמדת אותנו שהמטרה האולטימטיבית של חיינו – גברים ונשים – היא למלא את היקום באלוקות וברוחניות. את זה אנו עושים במילוי כל פעולה שלנו במשמעות של קדושה, בניצול של כל הזדמנות אפשרית לשחרר את הניצוץ האלוקי הטבוע בכל חלקיק של הבריאה. יש שם לפעולה הזו – מצווה. זוהי ההגדרה של חיים יהודיים. בלי כל ספק, לנשים יש את אותה זכות וחובה להגשים את תוכנית העל של הקב"ה לעולם הזה. ובדיוק באותה מידה, יש להן את החוזקות המיוחדות להן, דרכי הבעה ייחודיות, ותחומים מסוימים להתמקד בהם.

בתיאוריה, חברה שוויונית נשמעת כמו הפתרון המושלם לסקסיזם. בחיים האמיתיים מכל מקום,  הפתרון הזה איננו עמיד, והוא רחוק מלהיות מספק. גוף זקוק לכל אחד מאיבריו השונים. משפחות מורכבות מיחידות מובחנות. שותפות זקוקה לחוזקות מגוונות; מוסד חי ומתפתח תלוי בקיומם אנשים המאיישים תפקידים שונים. העולם זקוק לגברים ולנשים; טשטוש של הקו המפריד הזה לא עוזר לאיש.  

ישנה אפליה על בסיס מגדרי מסביבנו, כל הזמן, וחיי הקהילה היהודית בוודאי אינם נקיים גם מזה. ישנם יחידים סקסיסטיים, ועדים, מוסדות ועוד, ועלינו להזדעזע מכך ולהילחם עד שהתופעה תמוגר. אך החיים על פי תורה אינם סקסיסטיים. הם מציעים, לא דורשים, את אותו הדבר מגברים ומנשים – קיום הרצון האלוקי.

אני מחשיבה את עצמי כפמיניסטית. המשימה הבסיסית של הפמיניזם היא לחשוף את השקר שנשים חשובות פחות מגברים, ולהילחם בו בכל רמה אפשרית. נשים רבות חוששות בסתר שאולי לאמתו של דבר, זוהי האמת. אישה שיודעת בוודאות שהעמדה והתפקיד שלה יועדו לה מאת הבורא, ושאלה חשובים מבחינה רוחנית בדיוק באותה מידה, אינה מתייסרת בספקות האלה. היא מכירה בנשיות שלה כעוצמה, היא בטוחה בערך שלה, ומנצלת את כוחה במלואו.

הרוחניות של האישה היהודית היא נושא מורכב ועדין. הספר שלי, "התמזגות מוחלטת", שואף להאיר תחום בחיים היהודיים שתמיד היה שייך לנשים. ועושה זאת בצורה, שלראשונה, מציעה דרך עמוקה ואינטימית לבחון אותו בפריזמה של החוויה האישית שלהן. הטבילה במקווה והלכות טהרת המשפחה מציעות מקום מפגש נשי לרוחניות ולצמיחה אישית, מקום שהצמיח גיבורות יהודיות רבות. הכרך הזה מציג פסיפס של דמויות עוצמתיות להפליא: האישה בעלת המוגבלות הפיזית, שטובלת במקווה כנגד כל הסיכויים, הנשים בסנטה פה שהתעקשו ובנו מקווה בעצמן, אישה שחיה בברית המועצות לשעבר וירדה לטבול בבאר קפואה, והאישה שקטעה את השיט שלה בשוודיה על מנת לטבול באוקיינוס תוך שהיא יורדת אל המים בדרך מלאת סלעים משוננים. האם הנשים האלה שוות? השאלה הנכונה יותר היא: האם יש מי שישווה להן?

שאלה: אנחנו יודעות שלפעמים מילים עשויות להטעות, במיוחד כשמדובר בנושאים מיסטיים. ועדיין, האם תוכלי להסביר, במיוחד לסקפטיות שבינינו, מהי "טומאה"? וגם, האם זה מושג שעלינו לקבל באמונה פשוטה או שיש לו איזשהו בסיס רציונלי?

סלונים: הלכות הנידה, הטומאה והטהרה במקווה הן בבירור מושגים על-רציונליים. אנחנו מדברות כאן על מצבים שנשמרים מתוך אמונה. במובן הזה, כולנו סקפטיות. ועדיין, ישנם כמה דברים שאפשר לומר בעניין.

ראשית, חיוני להפריך את המיתוס ש"טהרה" היא המושג הדתי המקביל ל"ניקיון", ו"טומאה" ל"לכלוך". טומאה איננה משהו מוחשי או נתפס – טומאה היא מצב רוחני. כשאנו מתבוננות בטקסט הכתוב, אפשר לראות כי התורה אומרת במפורש כי טהרה היא דרישה מקדימה בכדי להיכנס אל תחום הקדושה. מזמן התנ"ך ועד סוף ימי הבית השני, היו טומאה וטהרה במרכז הבמה בחיי היום יום של יהודי. הכניסה אל המרחב הקדוש – בתחילה היה זה המשכן ולאחר מכן בתי המקדש – הייתה מותנית בטהרה אישית. כיום, המרחב המקודש היחיד שבו נדרש הדבר הוא האיחוד המקודש שבין איש ואשתו. כעת, עד לבניית בית המקדש במהרה בימינו, חדר השינה שלנו הוא המקום שבו אנו בונים את קודש הקודשים. הטבילה במקווה היא שער הכניסה אל הקדושה שבמרחב הזוגי.

היהדות מלמדת אותנו כי המקור לטהרה הם החיים עצמם. ולעומת זאת, המוות הוא מבשר הטומאה. כל סוגי הטומאה, והתורה מתארת רבים כאלה, שורשם בהיעדר חיים, או במידה מסוימת, ולו זעירה, של מוות.

כשיורדים לשורשם של דברים, הווסת של האישה מסמלת את מותו של פוטנציאל החיים. בכל חודש, גופה של האישה מכין את עצמו לאפשרות של הפריה. רירית הרחם הולכת ונבנית, "מתרפדת", בציפייה  לביצית המופרית. הווסת היא השלה של אותה שכבת ריפוד, הקץ לאותה אפשרות בחודש הזה. האפשרות לפוטנציאל של חיים בתוככי האישה ממלא את גופה בקדושה וטהרה. בהיעדרו, שוכנת הטומאה, ומחילה על האישה מצב של טומאה, מצב 'נידה'. טומאה איננה רעה או מסוכנת. זהו פשוט ההיעדר של הטהרה, ממש כשם שחשיכה היא היעדר אור. רק למקווה יש את הכוח לשנות זאת.

כשמביטים באור הזה, חוקי הנידה והטבילה במקווה אינם סקסיסטיים או מיזוגיניים, אלא ביטוי של מעגלי ההוויה שברא ה'.   

שאלה: טיעון שמושמע רבות הוא שכשזוג שומר על הלכות טהרת המשפחה, הדבר מעצים את חיי המין שלהם וגורם ל"ירח דבש בכל חודש מחדש". האם את חושבת שזה נכון? האם את חושבת שזוהי מטרתן של ההלכות הללו? 

סלונים: כשאני עונה על השאלה שלך אני רוצה להיזהר מצד אחד שלא לעשות לקיום המצווה הזו 'רומנטיזציית-יתר', ומן הצד השני, שלא למעט בערך התרומה הייחודית מאד והאמיתית מאד שקיום המצווה הזו מביאה לחיי האישות של בני הזוג ולזוגיות בכללה. שמירת טהרת המשפחה איננה תרופת פלא או שיקוי קסמים, בניית נישואין בריאים היא תוצר של עבודה קשה ומאמץ רב-תחומי. 

אבל אני חושבת שאכן נכון לומר שהשמירה על טהרת המשפחה מביאה בוודאות לחיי הנישואין אלמנט של התרגשות, התחדשות, וכבוד שייתכן שבלעדיה היו נעדרים מהקשר. זה לא סוד שהחברה בכללה נאבקת על בסיס קבוע ומתמשך בסוגיות הקשורות במין. לאחוז גבוה של הזוגות הבעיה היא פשוט שעמום. טהרת המשפחה תורמת רבות להקלה של המצב הזה, שנראה אולי תמים, אך הוא ערמומי למדי. היא מביאה לזוגיות דינמיקה של ציפייה וריגוש, ומודעות מינית גבוהה שנקשרת אצלנו לעתים רבות לתקופת החיזור יותר מאשר לחיי נישואין, בכל חודש, במשך שנים. הדבר מעצים אצל בני הזוג את ההערכה ההדדית בזמן שהם משתוקקים לאיחוד שהוא כה קרוב, אך בה בעת איננו בהישג יד. זה מסייע ליצור תיעול לזמן משותף של רגעי התשוקה לאינטימיות ומרגיע את מאבק הכוח בעניין זה, שלפעמים רודף זוגות רבים. בתמצית, גבר ואישה שאוהבים זה את זו, ואין להם הזדמנויות בלתי מוגבלות לאינטימיות, סביר להניח שלא ייקחו את הזמן שיש להם יחד כמובן מאליו, והם ייטו הרבה יותר לניצול של כל הזדמנות אפשרית לאהבה אינטימית ולשיתוף מקסימלי.

ייתכן שהמתנה החשובה ביותר היא דווקא תוצר של תקופת ההפרדה הכפויה. הלכות טהרת המשפחה מחייבות את בני הזוג למצוא דרכים לביטוי אהבה, אכפתיות ודאגה – כל אלה – בלי מגע. במשך שבועיים הם חייבים ללטש את האמנות העדינה מכולן והכמעט אבודה: תקשורת. כשאינטימיות פיזית איננה אופציה, הם מוצאים עצמם מוטלים לתוך חברות עמוקה, שיכולה רק לתדלק את התשוקה שהם אוגרים, בזמן שבו ישובו לחיק האינטימיות הפיזית.

באשר למטרתן של ההלכות הללו, התלמוד אכן קושר הרמוניה זוגית ואושר לקיום ההלכות האלה, וזוהי תופעה שזוכה לאישוש במעבדה של החיים. ועדיין, יכול להיות שזה לא נכון לכל זוג. ולכן, המילים האחרונות שלי בנושא זה הן שלעולם לא נוכל להבין עד הסוף את המטרה, או הסיבה, לציוויים של הקב"ה.

שאלה: האם לעתים עולה על דעתך שאולי טקסים כמו מקווה הם המצאה אנושית נחמדה ולא ציוויים אלוקיים? לקבל את זה שהתורה נכתבה בידי אלוקים זה אתגר רציני לרבות מאיתנו.

סלונים: ברור, שלקבל את ההנחה שהתורה נובעת ממקור אלוקי, היא צעד רציני, וכל אחת מאיתנו נדרשת לבצע את הצעד הזה בכוחות עצמה. העובדה היא, מכל מקום, שהאמונה הזו היא הדבר היחיד והמדויק שמעניק למקווה ולטקסים וחוקים נוספים את הערך האמיתי שלהם ואת הרלוונטיות שלהם. בעוד שאולי יש בנו כאלה שמעריכות מאד את המצוות הללו, ומוצאות בהן שכבות של משמעות, ואפילו רווחים שמגיעים כתוצאה מקיומם, בסופו של דבר, מה שיכול להבטיח התמסרות מוחלטת לשמירת המצוות הוא המחויבות לדבר ה'. מבלי הנחת היסוד הזו בבסיס, קיום המצוות היה לובש אופי ספורדי ולא מחייב, הוא היה משתנה עם שינויי הזמן, הנסיבות ומצב הרוח.

אם ניקח את המקווה כדוגמה: טבילה בבריכת מים כדי להביא לטהרה רוחנית, ולא להיגיינה פיזית, היא בהגדרתה מעשה לא רציונלי ובלתי מוסבר, לא ממש "המצאה אנושית נחמדה". על כל אישה שמתארת את חוויית הטבילה במקווה במושגים זוהרים של התחדשות ורוחניות, יש אישה אחרת שמתעבת מים או חוששת מהם, שרואה את ההכנה לטבילה תובענית ומכבידה, או שמוצאת את כל העניין לא נוח ומסורבל. 'תקופת הנדידה', השבועיים של ההפרדה שהם חלק בלתי נפרד מקיום הלכות טהרת המשפחה, אף אם הם תורמים לזוגיות, הם מנוגדים לאינסטינקט ולתשוקה האנושית. קשה לקרוא לזה "נחמד", ובטח שזה לא מרגיש נעים להיות מרוחקת פיזית מהאדם שאת אוהבת. ועם כל זה – אם יש מחויבות לדבר ה', החוקים נשמרים בכל מצב.

ספרי, "התמזגות מוחלטת", מכיל את האוסף הגדול ביותר, עד היום, של סיפורים אישיים, וסיפורים היסטוריים בנושא המקווה. אני מאמינה שהעדויות הרבות של נשים שהקריבו כל כך הרבה מעצמן בכדי לשמור על הטבילה במקווה – בברית המועצות לשעבר, בגטו, ואפילו בארצות הברית המודרנית של ימינו – חרף קשיים אדירים, הם הסיפורים העוצמתיים ביותר בכרך הזה. הסיפורים האלה, של אמונה בוערת ושל הביטוי המוצק שלה, נגעו בי עמוקות ואני בטוחה שהם ייגעו גם בקוראות באותה צורה.

הפוסט מקווה: מבט פמיניסטי הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

בפעם הקודמת, בשבוע שלפני החתונה היינו במצב מסובך במיוחד, אז, החלטתי שאני לא הולכת למקווה מפני שכעסתי מדי על כל מה שהולך בינינו. הייתי כל כך ממוקדת ב"לתקן" את הבעיות לפני יום החתונה, שלגמרי התעלמתי מהתפקיד של הקב"ה בחיים שלנו. 

הפעם, החלטתי, שום דבר לא יעמוד בדרכי. וואו. כמה ניסיונות צצו באותו יום! החברה הכי טובה שלי שהייתה אמורה ללוות אותי אל המקווה ולתמוך בי (שכן אמי סובלת ממוגבלות פיזית) הודיעה שהיא מבטלת את הגעתה בשל משבר שצץ אצלה, ואני הרגשתי בודדה ומפוחדת… הייתי הרוסה. האדם היחיד שיכולתי לחשוב להתקשר אליה ולבקש ממנה עזרה, הייתה אחותו של בעלי. עם כל הקשיים שהיו לי עם משפחתו של בעלי (בפרט אחרי ביטול החתונה הקודמת), היה נראה לי לא הגיוני בעליל לבקש לחלוק רגע אינטימי כל כך עם מישהי שאינני מרגישה בנוח איתה.

ומכל מקום, מצאתי את עצמי חולקת איתה את האירוע הפרטי והאינטימי הזה. וזה, יותר מכל דבר אחר (כולל החתונה עצמה) גרם לי להרגיש קשורה אל המשפחה שלו יותר ממה ששם משפחה יוכל להביע. משפחה חולקת רגעים כאלה, ואז הבנתי שהמשפחה שלו עתידה להיות קשורה אליי בדרכים שעוד לא יכולתי להבין ולהעריך. גיסתי הרגיעה אותי והעניקה לי את הכוח ללכת בזמן שכנראה בעצמי לא הייתי הולכת (בהינתן הנסיבות). 

לעולם לא אשכח את היום הזה. רעדתי כשטבלתי, אבל, ככלה, ניצלתי את הזמן להתפלל (כפי שמעולם לא הייתי מסוגלת). התפלתי על כל החברות שלי ועל בני המשפחה שלי (ישנים וחדשים) בכאלו רגש ואהבה שאיני חושבת אי פעם אוכל להביע בכתב. אמרו לי שכלה נולדת מחדש בטבילה הזו ושכל חטאיה הקודמים נשטפים מעליה. אני מסוגלת להבין את זה, גם אם האני הפיזי שלי עוד מתקשה לשחרר.

החלק הטוב ביותר היה שגיסתי חיכתה לי בחוץ לאחר הטבילה בחיוך גדול ועם לחיים, וכך הפך המקווה למשהו שקושר לא רק אותי ואת בעלי להשם, אלא גם את כל המשפחה…      

הפוסט אני והמקווה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הכול זרם על מי מנוחות ואז, קיבלתי שיחת טלפון מהרבנית פייגי חסדן שביקשה שאבוא לראות אותה. "מה היא יכולה לומר לי שאני לא יודעת כבר?", חשבתי. כבוגרת 'בית הספר של החיים' חשבתי שאין עוד משהו על נישואין שאני לא יודעת. פייגי הקדישה שעתיים תמימות להסביר לי על משמעות מצוות הטבילה במקווה – ועל כל מה שהיא מייצגת עבור האישה היהודייה. מצאתי את הדברים שלה ואת הסרטון שהראתה לי מעניינים, והבנתי שהמקווה הוא זמן לתקשורת אישית עם השם ומשהו שידעתי שהוא חשוב. אבל, השליליות שהביעו החברות הלא דתיות שלי גרמו לי לתחושות של חרדה. ביצעתי את כל ההכנות כפי שהונחיתי, ובתי ואני הגענו אל המקווה בגרייט פארק, שם קיבלה את פניי גברת לבבית שמיד גרמה לי לחוש רגועה.

וואו! ממש חמישה כוכבים!  מגבות חמות ונעימות, חלוק ונעלי רחצה וכל מה שאישה יכולה לבקש שיגרום לה להרגיש בנוח ומיוחדת. הבלנית הסבירה לי את כל הפרטים וכשטבלתי במי המקווה החמימים ושהיתי שם לבדי, הרגשתי רגש חזק של קשר רוחני להשם שגרם לי פשוט לבכות ולהתפלל על המשפחות שלנו, ועל כל אהובינו שאינם עוד בין החיים. הבנתי אז עד כמה חשובה ומשמעותית החוויה הזו. אני יכולה רק לומר שאני כבר מחכה לחזור שוב לפני יום כיפור! 

http://www.greatmikvah.com/

הפוסט מקווה בגיל שלי? הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הידע שלי בקשר למקווה היה מעורפל מאד, אבל תמיד זה נראה לי כמשהו מעולם אחר, משהו שלגמרי שייך למחוזות אחרים, לאנשים הרבה יותר אורתודוקסיים, ולא משהו ש'פמיניסטית משוחררת' כמוני תרצה שיהיה לה אי פעם קשר אליו. מכל מקום, ברוח הפתיחות המחשבתית שנחה עליי, השתתפתי בשיעור בנושא הלכות טהרת המשפחה.

באופן מפתיע למדי, הרבה ממה שלמדתי הדהד בי.

שנות הפוריות שלי מגיעות בקרוב לסיומן, וכתוצאה מכך התחלתי להתכוונן, להקדיש מחשבה ולהעריך את המחזור החודשי שלי. המנהגים שסביב הטבילה במקווה מתחברים אליי כמין ריטואליזציה של מחזור הווסת שלי.

אחרי עשרים שנה ושלושה ילדים, בעלי ואני נאבקים לעתים קרובות להצית מחדש את התשוקה שפעם חשנו זה כלפי זו. ההסדרה של 'זמנים להיות יחד' ו'זמנים להיות בנפרד', מבטיחים ביסוס של דפוס אהבה ממוקד ומכוון יותר.

הרעיון שבלהקדיש זמן מה, גם אם זו שעה אחת בלבד, לבלות זמן במחשבה מרוכזת על הגוף שלך, מבלי הצורך להתייפות ולהתגנדר, נשמעה לי בילוי משמעותי ונהדר.

ובנוסף לכל זה – את גם מקיימת מצווה. 

ובכן, הייתי רק כמה פעמים במקווה, ואני מקווה שהקסם וההתרגשות שהרגשתי בביצוע טקס כה יפה, חושני ועתיק יומין – יימשכו. שהחיבורים שיצרתי, לגוף שלי, לנשים נפלאות אחרות שהדריכו אותי בתהליך, ובמיוחד החיבור המחודש לבעלי, יגדלו ויתעצמו עם כל טבילה נוספת.    

http://www.greatmikvah.com/

הפוסט טבילה במקווה אחרי שנים רבות הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

לא אשקר. הייתי די לחוצה, מאחר שלא בדיוק גדלתי בבית דתי, ולא ידעתי למה לצפות. אחרי הכול, ידעתי מעט מאד על עניין המקווה. שמעתי על המקווה פעם או פעמיים קודם לכן, אבל חשבתי שמדובר בסוג של אגדה אורבנית. כשסוף סוף התחלתי ללמוד על הטקס הזה, הגוף שלי החל להילחץ. אבוי. זו ממש לא אגדה… 

בכל שיעור שעבר, למדתי עוד ועוד על המצווה, ובכנות, חשבתי שכל הסיפור הזה קצת מטורף. תאריכים, זמנים, לוחות זמנים – עשה ואל תעשה. הרגשתי שאני שוב יושבת בשיעור מדעים ולומדת על וקטורים, ותאמינו לי – אף פעם לא הרגשתי בנוח בשיעור מדעים, בטח לא בלמידה על וקטורים!

היום הגדול (ואני מתכוונת לטבילה במקווה) התקרב, ואני התחלתי להרגיש רגועה יותר, מפני שהתחלתי להבין יותר ויותר את ההקשרים הרוחניים של המצווה – עד כמה טהרת המשפחה היא עמוד השדרה של הדת שלנו. התחלתי להבין עד כמה חשוב לשמור על המסורת הזו, מפני שזה הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות כאישה עבורך, עבור בעלך, המשפחה שלך והעולם כולו! בלי לחץ

סוף סוף, היום הגיע ונסענו אל המקווה. מסתבר שזו חוויה מיוחדת לאמא להיות שם עם בתה, אז הזמנתי את אמא שלי. שמעתי שהמקווה יפה, אבל לא ציפיתי שיהיה יפה כל כך! אריחי השיש, הסבונים בעבודת יד, מרככי שיער פירותיים, אמבטיות מרווחות ענקיות ומגבות קרם מפנקות. זה באמת הרגיש כמו ספא! אמא שלי המתינה בחדר הסמוך בעוד אני עסוקה בשלי. לפני שהספקתי להאמין שזה קורה, מצאתי את עצמי ניצבת בפני בריכה קטנה מעוצבת בקפידה, זה נראה מעניין מאד ולא יכולתי כבר לחכות להיכנס פנימה.

כשנכנסתי אל המים, הם היו נעימים וחמימים כל כך, שהרגשתי שאני חוזרת אל הרחם, ובפעם הראשונה זה הכה בי: אני הולכת להיות אישה נשואה ובסופו של דבר תהיה לי משפחה משלי. הרגשות הציפו אותי והתחלתי להתפלל על מיליון דברים ועל הרבה אנשים שאני מכירה. פשוט לא יכולתי לעצור… ולמען האמת, נהניתי כל כך, שלא רציתי לצאת. הרגשתי כמו בת ים רוחנית קטנה שטובלת ומתפללת לה.

בסופו של דבר הגיע הזמן לצאת וכשראיתי את אמא שלי בצד השני, היא הייתה שטופת דמעות, של שמחה. צחקקתי וחיבקתי אותה. נשים יכולות להשתטות כל כך, אבל אני לא יכולה להאשים אותה על שהרגישה כך, הרי רק לפני כמה דקות גם אני הייתי נרגשת מאד. בשלב זה לגמנו מעט יין בברכה, ויצאנו.

בדרך חזור, במכונית, הרגשתי מעט שונה, רגועה למדי, שלווה ובעיקר – נינוחה. אני חושבת שסופסוף הבנתי למה החברות שלי לא סיפרו לי על זה. מקווה היא חוויה אישית מאד שעלייך לגלות בעצמך ולגבש את האמונות שלך בעניין. למעשה, שמחתי שלא היו לי כל תפיסות מוקדמות בקשר לחוויה ושהיא הייתה טהורה, טבעית, כזו שאיש לא נגע בה – כמו המקווה בעצמו.   

http://www.greatmikvah.com/

הפוסט מקווה 101 הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

המקווה היה אחד הנושאים החשובים ביותר במהלך לימודיי. המקווה הוא אמנות מעודנת. לא רק שהמקווה יכול להביא אדם אל השלב האחרון בדרכו להפוך חלק מכלל ישראל (לאחר תהליך ממושך ובהנחיית בית דין), אלא שהוא גם אפשר לי להיוולד מחדש. מי גן העדן טיהרו אותי בשלמות ועליתי מן המים אדם חדש.

המפגש הראשון שלי עם מקווה היה במקום סגור, ארבע קירות, מים חמים וגג. נוחות מושלמת. אני זוכרת את הבלנית שהמתינה לי בצאתי מן המקווה, חיבקה אותי בחיבוק חם ולחשה באוזני: "ברוכה השבה!". החוויה הייתה קסומה, וקיוויתי שלא אצטרך לעולם לעזוב את המקום הקסום הזה, שבו השתנו חיי לנצח. 

אף שהייתי מחוברת רגשית לניו יורק, השיבה לארצי הייתה בלתי נמנעת. שבת ומוצאי שבת הסתיימו, ואני עליתי על מטוס, ולאחר שש שעות, שבתי אל הארץ שעזבתי לפני זמן לא רב, כאדם אחר לגמרי.

לא תופתעו לשמוע שהקב"ה עזר לי למצוא שידוך, ושראש בית הדין הגיע לאחר כמה חודשים לנצח על טקס הנישואין שלי. לפני החופה, החל המסע אחר מקווה. היו שני מקוואות שהוא בדק ביסודיות, ולאחר התלבטות רצינית, הוא אמר שעלינו למצוא אפשרות אחרת (לא ידעתי אז שיהיה צורך במקווה, לא רק עבורי, אלא למטרה גדולה יותר, כשנה אחר כך). 

החיפוש אחר מקווה לקח אותנו אל ההרים, שם זורמים מי נהר צלולים. בתחילה חששתי. זה היה רחוק כל כך מהתחושה החמימה והנעימה שהרגשתי במקווה בניו יורק. המים היו קרים, זורמים, דגיגים קטנים שחו שם, והקרקעית הייתה תערובת של אבנים גדולות וקטנות, ודווקא שם – הייתה יכולה להתקיים הטבילה המושלמת.

מערכת היחסים שלי עם המקווה הלכה והתעצמה מאותו רגע. מאחר שזו מדינה שיש בה צאצאי אנוסים (יהודים שהמירו את דתם למראית עין בכפיית האינקוויזיציה) רבים ויהודים-בסתר  שקיימו אורח חיים יהודי במשך שנים, בית הדין הגיע בחזרה כדי לבצע כמה גיורים. הפעם – אני הייתי הבלנית.

עזרתי לנשים להתכונן לחוויית המקווה שלהן. בשל אופיו של הנהר, הייתי צריכה להיכנס איתן אל תוך המים. סייעתי להן, אחת אחת, להצטרף אליי למים הקרים כקרח, והנחיתי אותן כיצד לטבול נכון. עניתי "אמן!" לכל אחת מן הברכות שלהן. חיבקתי אותן, בכיתי יחד איתן, בשמחה על סיומו של הסבל שאנו מכנים אותו "גלות מדרגה שנייה" (לא רק השהייה מחוץ לארץ ישראל, אלא גם הידיעה שאת יהודייה ואין לך שום דרך להוכיח זאת, ולכן את סובלת גלות נוספת מן הקהילה היהודית גם כן).  

במשך ארבע שעות, נכנסתי ויצאתי מן המים להכין כל אחת מהנשים בתורה. נכנסתי אל המים הקרים ויצאתי מהם, אבל איכשהו, לא הרגשתי קור ולא חליתי.  

זו הייתה, בלי ספק, החוויה גדולה ביותר. בלי קירות מעשה ידי אדם, בלי מים חמים ופינוקי נוחות, יכולתי לחוות מחדש, פעם אחר פעם, יד ביד, חיבוק אחר חיבוק, ברכה אחר ברכה – איך זה להיכנס אל תוך המקווה ולראות את חייך משתנים מן הקצה אל הקצה, מוקפת רק בטבע, ובבריאה המופלאה של השם.

באותו היום היה הנהר מלא במים ובדמעות של שמחה.         

הפוסט המקווה שעל ההר הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

לעתים קרובות חשתי צורך ברוחניות. בבית הוריי שמרו על חג הפסח וחג החנוכה ואמי הדליקה נרות שבת. בראש השנה טבלנו תפוח בדבש, וביום כיפור אבי צם לפעמים. חגגו לי בת מצווה, אבל די מהר אחר כך, הפסיקו הוריי ללכת לבית הכנסת ולהדליק נרות שבת. הרושם שקיבלתי היה שתפילות וטקסים דתיים אינם צורך חיוני.  

הזמן חלף, ואני חייתי בהוואי וביפן, אף לא אחת מהן גדושה במיוחד ביהדות. במשך השנים ניסיתי כמה פעמים להשתתף בטקסים יהודיים במחנות צבא, אך היה קשה מאד להגיע אליהם. כעת, נסיבות מחלתו של בעלי, הגבירו בי את הצמא לרוחניות.

לאחרונה, נתקלתי באתר האינטרנט askmoses.com, שהוביל אותי לצ'אט אונליין עם הגברת ברוניה שפר. באחת משיחותינו הרבות, היא המליצה לי ללכת למקווה. בעלי לא היה נלהב, ואני הייתי סקפטית בקשר לרעיון, תהיתי מה טוב יוכל לצמוח מטבילה בבריכת מים. ביקרתי רבות בבריכה העירונית ולא חשבתי שיכול להיות הבדל גדול. אבל הגברת שפר גרמה למקווה להישמע כאקט של קדושה יוצאת מן הכלל, עד שהחלטתי לנסות.

הייתי מתוחה מאד בקשר לטבילה במקווה, אבל היא הבטיחה שתבוא ותפגוש אותי שם. במהלך מקלחת הבוקר שטפתי את עצמי אולי 5 פעמים. כשהגעתי למקווה התרחצתי שוב וקראתי לבלנית. היא הביאה אותי אל בריכת מי הגשמים – המקווה – שם טבלתי במים ונותרתי לבדי – להתפלל.

החלטתי לבקש מהקב"ה שיעזור למשפחה שלי. הרגשתי דחף פתאומי לכסות את העיניים שלי כשאני מתפללת. אני עדיין לא מבינה מדוע הרגשתי בצורך חזק כל כך. לפעמים עצמתי עיניים בתפילה, אבל מעולם לא כיסיתי אותן. סיימתי את התפילה שלי, ויצאתי להתנגב.

ואז, זה היכה בי. שרה, רבקה, רחל, לאה, מרים, אסתר – כל הנשים הללו לאורך ההיסטוריה שלנו עשו בדיוק את מה שעשיתי אני. יצרתי כאן קשר וחיבור ביני לבין כל הנשים שלפניי, שבמשך אלפי שנים, התפללו במקווה, הבנתי שהן התפללו בדיוק באותה דרך. באותה שעה עוד לא ידעתי שכיסוי העיניים בשעת תפילה הוא משהו שכיח ביהדות. כשיצאתי מן המקווה הרגשתי חיבור עמוק ליהודים בכל העולם כולו – הרגשתי שיש כאן כל כך הרבה אנשים שיעזרו לי במסע הזה.

ביום שלמחרת, כששבתי הביתה מביקור אצל רופא השניים, מצאתי את בעלי משחק בחצר עם הבן שלנו, מסיע אותו בעגלה. זה היה רק לדקה או שתיים, אבל בהתחשב במצבו הבריאותי של בעלי, זה נראה לי כמו נס. אינני יודעת אם זה היה פרי התפילה שלי במקווה, או הרוחניות שגברה בביתנו. מה שזה לא היה, זה מילא אותי בתקווה שבעלי יקבל את הכליה שהוא זקוק לה ושאנחנו נהיה בסדר.

בעלי מקבל את זה שאני הולכת למקווה, והסכים לשמור על הלכות טהרת המשפחה. זה מראה עד כמה הקדושה של המצווה הזו נגעה בו. הוא עדיין די מתנגד לכך שאיעשה "דתייה מדי", אבל בסיועה של הגברת שפר, הצלחתי לרומם את הרוחניות בבית שלנו, מבלי שהדבר יפגע בו.

מאז, חגגנו יחד את יום הנישואין העשירי שלנו, והוא הרגיש טוב מספיק בכדי לצאת לארוחת ערב רומנטית במסעדה יוקרתית. ישנם ימים שבהם הוא אפילו לא מצליח להגיע עד לאוטו, כך שזה היה נפלא ממש שלא רק שהוא מצא את הכוח לצאת למסעדה ולאכול, אלא גם להתלבש יפה ולעשות זאת בסטייל.

קשה לי לחשוב על זה שמשפחות אחרות הולכות לקניון, לקולנוע וללונה פארק בלי למצמץ, בעוד יציאה למסעדה עשויה להיות קשה ומורכבת לבעלי. אבל אני נוצרת את התקווה שלי, ולתדהמתי, הוספה בעוד מעשים של "אישה יהודייה" – עוזרת. לא הייתן מצפות שטבילה במקווה, הכנת סעודה מיוחדת פעם בשבוע לכבוד שבת,  או הדלקת נרות יכולות לגרום לך להרגיש טוב יותר, אבל איכשהו, זה ממש כך.  

אינני שומרת את כל המצוות, אבל בכל חודש אני מצפה ללכת לטבול במקווה כחוויה רוחנית מטלטלת. הטבילה מחדשת את הרוחניות שלי, מחברת אותי מחדש ליהודים בכל העולם ובכל הזמנים. אני מאמינה שהמקווה הוא אחת מהמתנות הנפלאות ביותר שהשם נתן לעם ישראל. 

אד זכה, תודה לא-ל, לתרומת כליה ואנו מתפללים שבריאותו תלך ותשתפר עד לרפואה שלמה ומוחלטת.

הפוסט רבי יקר, יש לי סיפור לספר לך הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

מצוידות בלא מעט סקרנות, התאספו למעלה מ-100 נשים יהודיות לסיור בעקבות פתיחת המקווה המפואר, דמוי הספא של בית חב"ד בדייטונה [=שבפלורידה], ולשמוע מומחית ניו יורקית המתארת את היתרונות שבקיום יחסי אישות – בסטייל תנכ"י. 

יהודים מאמינים כי שרה, אשתו של אברהם, הייתה הראשונה לטבול בקביעות במקווה, בהתאם לדרישות הלכות טהרת המשפחה.

במשך מאות בשנים, נשים יהודיות דתיות הולכות לטבול במקווה, המלא במי גשמים, ככלות לפני נישואיהן ואחר כך בכל חודש, אלא אם הן בהיריון או בגיל המעבר¹.

המקווה לא נועד "לניקוי של הגוף", הסבירה שרה כרמלי, מחברת ומרצה המתמחה באינטימיות יהודית, המקווה נועד דווקא ל"טהרת הנפש". אחד היתרונות הגדולים ביותר של שמירה על הלכות טהרת המשפחה הוא צמצום של "המונוטוניות שבמונוגמיה", היא אומרת. 

לבני הזוג "אין מנוס אלא לדבר ולפתח כבוד הדדי", אמרת כרמלי. באופן טבעי, במשך הזמן הזה גם הבעל וגם האישה מתחילים להתגעגע למה שאינם יכולים לעשות כרגע – "כמו הפרי האסור". אז, הולכת האישה למקווה והם יכולים להצית מחדש את הצד הפיזי של הנישואין שלהם. 

"אלוקים רוצה שתחיו תמיד בירח דבש".

איב ממן, שיחד עם בעלה פנחס תרמו את הקמת המקווה היוקרתי הזה ופיקחו עליה, משווה את ימי ההינזרות לתשוקה לשוקולד. כשאת בדיאטה, היא אומרת, ומונעת מעצמך שוקולד במשך 12 ימים², כשסופסוף את יכולה לאכול ממנו, "את נהנית מכל ביס". 

ממן, ישראלית בת 41, גדלה בבית לא דתי, אך הלכה פעם אחת למקווה לפני חתונתה, לפני 20 שנה. אחר כך, אחרי שעברה לדייטונה והצטרפה לבית חב"ד המקומי לפני כמה שנים, היא נפגשה שוב במושג המקווה, באמצעות שליחת חב"ד, חני איזגווי. 

"זה שינה לי את החיים" אומרת ממן, שלה ארבעה ילדים מגיל 18 ועד חמישה חודשים.

איזגווי, בת 38 ואם לשבעה, מעריכה כי יש מעט יותר מעשר נשים שנסעו בקביעות למקווה באורלנדו או בג'קסונוויל, לפני הקמת המקווה המקומי.

אך העניין במקווה הולך וגובר, ונראה כי הקונספט חווה תחייה מחודשת ברחבי העולם כולו. 

"יש כאן ניקיון רוחני… זה יסוד רוחני של היהדות" אומרת איזגווי, כזה שתורם לכל המשפחה.

"בחברות רבות ישנם מנהגים טקסיים מסביב לווסת", כך סוזן סטאר סרד, אנתרופולוגית באוניברסיטת סאפולק שבבוסטון, שחקרה את הנושא בצורה נרחבת. מאז ומעולם היו בני האדם מרותקים מן ה"טבע המחזורי החידתי" של הנשים, היא אמרה בריאיון טלפוני לפני זמן קצר.

בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת נתפס רעיון המקווה אצל נשים כסקסיסטי, היא מציינת, והשימוש במקווה לא היה משכנע במיוחד לנוכח הרגישויות המודרניות. 

בחמש עשרה השנים האחרונות, מכל מקום, נשים רבות מכל מרחבי המיינסטרים היהודי, החלו לאמץ את הטקס כחגיגה משחררת של המעברים בחיים. "יש עכשיו חשיבה אחרת לגמרי על הגוף של נשים, שהיא עדכנית ומושכת יותר עבור נשים כיום", אומרת סרד.

חיה שרה זרחי, מאתר מקווה.אורג, המציע מאגר מידע נרחב על מקוואות ברחבי העולם ומידע רב על הטבילה במקווה, מאשרת כי השימוש במקווה הולך וגדל ביציבות בשנים האחרונות.

"ההתעניינות במצווה המדהימה הזו הולכת ומתעוררת מחדש", היא אומרת בריאיון טלפוני מביתה שבברוקלין, ניו יורק. 

ישנם כ-450 או 500 מקוואות ברחבי ארה"ב וקנדה, כ-500 בישראל, ועוד כ-200–300 ברחבי העולם. רוב המקוואות הם חדשים ומרהיבים, על פי זרחי.

במיקום נפרד בבניין, ישנו גם מקווה טהרה לגברים דתיים, שכמה מהם נוהגים לטבול במקווה לפני תפילה או חגים.

"גבר יכול לטבול במקווה על מנת להגיע להתרוממות רוחנית", אומרת כרמלי. המקווה משמש גם לביצוע גיורים. אך הרלוונטיות הגדולה ביותר שלו היא לנשים. 

"זה שלנו. זו המצווה הייחודית שלנו", היא אמרה לקהל הנשים הסקרניות – כשהיא משיבה להן על כל מה שרצו לדעת ולא חששו לשאול.  

הטבילה במקווה היא גם זמן לתפילה ולהתבוננות. 

"בכל העולם נשים מחפשות משמעות בחיים" היא אומרת, ולמספר רב של נשים יהודיות, המקווה מסייע למצוא את אותה משמעות.  

_____________________

¹ במהלך היריון וכן לאחר חידלון ווסת אין צורך בטבילה במקווה, אלא במקרה של דימום או הכתמה במצבים מסוימים

²ספירה של חמישה ימים לפחות מיום הופעת המחזור, אף אם משכו קצר יותר, ואחר כך ספירה של עוד שבעה ימים לאחר סיום הדימום, נדרשת לפני הטבילה במקווה.

הפוסט שובו של המקווה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

פגשתי את ברוניה לפני שנים רבות סמוך לזמן שבו אני ובעלי התעתדנו לחגוג יובל שנים לנישואינו. היא הייתה מרצה אורחת בשיעור תורה של קבוצת הנשים שלנו, והיא לימדה אותנו על המקווה. לאחר ההרצאה, ביקשתי לשמוע ממנה עוד בנושא, ועל פי הצעתה, החלטתי לחוות את הטקס לפני חגיגת יום הנישואין שלנו. ברוניה לקחה אותי למקווה בעיירה קטנה במדינת ניו יורק. לאחר שטבלתי במקווה, היא קיבלה אותי בפרחים, בקבוק יין וזוג נרות דולקים. אני לא יודעת למה, אבל דמעות החלו לזלוג ואני הרגשתי שקרה לי משהו שלא קרה לי מעולם. כמו היידי, הרגשתי מחוברת אל כל הדורות של הנשים היהודיות, בעבר ובעתיד. שאלתי את ברוניה איך אוכל לגמול לה. היא השיבה: "קחי את המתנה הזו, והעבירי אותה בבוא העת למישהי אחרת. מי יודע, אולי אפילו הנכדה שלך, ביום מן הימים". 

בשנה שעברה, הנכדה שלי הציגה לי את ארוסה היהודי. הייתי נרגשת ושמחה כל כך. אמרתי לה שאני רוצה להעניק לה מתנה מיוחדת. לקחתי אותה למקווה, אחרי תכנון מקדים, המטרתי עליה פרחים והובלתי אותה אל מי המקווה. היא בכתה ובכתה. נתתי לה שרשרת עם תליון מגן דוד מזהב שתלבש, ואמרתי לה: "יום אחד תהיה לך בת, והיא תתחתן עם בחור יהודי. אני רוצה שתעבירי את המתנה הזו לבת שלך, וכך נעביר את המתנה הזו לעוד נשים יהודיות במשפחה שלנו". 

זו היא החוויה שלי מהטבילה במקווה. תודה שאפשרתם לי לשתף.    

הפוסט מורשת יהודית הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

"את יודעת מה, חני", השבתי, "מעולם לא חוויתי טבילה במקווה. והייתי רוצה! אני יודעת שבגיל שלי זה לא ממש נדרש. איך זה נשמע לך?"

חני הייתה מאושרת, ותהליך הלמידה החל. 

היא נתנה לי ספר מצוין לקרוא – "סוד הנשיות היהודית – היבטים על טהרת המשפחה" מאת תהילה אברמוב [הספר נכתב במקורו בעברית].

התכנונים היו קפדניים מאד, שכן אני מתגוררת במרחק של כ-100 ק"מ מהמקווה שתכננתי ללכת אליו, במונטריאול, ואינני נוהגת בדרך כלל למרחקים כאלה כיום, כך שהתכנון כלל גם את חני וגם את בעלי. 

בחרנו תאריך, והתחלנו לדון בתהליך ההכנה לטבילה במקווה. רציתי לשמור בדיוק על הלכות ההרחקות. חני ואני למדנו את ההלכות ביסודיות, ובעלי, בחן ובאהבה, הסכים לעמוד בכל ההגבלות הנדרשות.

החוויה כולה הייתה מאירת עיניים. אף על פי שגדלתי בבית יהודי מסורתי, וגם גידלתי את שלושת הבנים שלי בדרך יהודית מסורתית מאד, אבל מקווה לא היה חלק מהחיים שלנו. אמי התאלמנה בגיל 55 כשאני הייתי בת 10, ולא היו עוד גברים בביתנו עד שאני נישאתי. וגם אז, מקווה לא היה חלק מהחיים שלי.

המצווה של הטבילה במקווה ריגשה אותי מאד. זה היה מיוחד מאד ומשהו שלא ידעתי עליו. הבנתי עד כמה חשובה המצווה הזו למשפחה היהודית, לאם ולאישה – לשמור על הלכות הטבילה.

הקפדתי לשמור על כל הלכות שבעת הימים הנקיים, וכאשר הגיעה השעה לנסוע אל המקווה, הרגשתי כמו כלה צעירה – חוששת, נרגשת ונלהבת. 

הופתעתי מהיופי ומרמת הניקיון של מבנה המקווה. תהליך ההכנה לטבילה הוא זמן למחשבה ולהתבוננות של גוף ונפש. הרגשתי רגועה מאד ונצרתי כל רגע.

לחוות את הטבילה עצמה במקווה היא חוויה שכל אישה יהודייה מבורכת בה. הרגשתי שבגיל 70 אני מתחילה מעגל חדש של חיים. לעד אודה על כך לרבנית המדהימה חני קרליבך, שעזרה לי בתהליך.    

הפוסט לחוות מקווה בגיל 70 הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

מכל מקום, בחזרה לסיפור שלה. רונית הייתה צריכה להתכונן לטבילה בבית, לנסוע עם בעלה כשעתיים אל עיר החוף הקרובה, פאטאיה, שם בעלה הסיע אותה על אופנוע ים למקום מבודד יותר, היא טבלה בים, והם היו חוזרים הביתה בנסיעה של עוד שעתיים. כך זה התנהל במשך כמה שנים, עד שיום אחד אירע דבר מדהים.

יום הטבילה של רונית הגיע, וכרגיל היא התכוננה בבית, ויחד עם בעלה נסעו אל עבר עיר החוף. הם שכרו אופנוע ים, ויחד יצאו אל הים, בדרך שבה יכלו להבטיח לעצמם את הפרטיות הנדרשת. רונית טבלה בים, ועלתה בחזרה לאופנוע הים. בעלה סובב את המפתח, אך המנוע לא הגיב. הוא ניסה שוב ושוב, עד ששניהם הבינו – המנוע מת, לגמרי! הם החליטו לנסות לשחות בחזרה אל החוף בחשש רב, שכן כל מי שאי פעם שחה בים אנדמן יודע שהזרימה בו חזקה מאד, וסוחפת אל הים מבלי שמבחינים בכך. "עדיין לא נקלט אצלנו", היא אמרה לי, בעובדתיות יבשה, "שאנחנו עומדים למות! לפתע, שמנו לב שהזרם סוחף אותנו במהירות לעבר רצועת סלע בים. הבנו שהכול עומד להיגמר. הדבר היחיד שהייתי מסוגלת לחשוב עליו היה הפנים של אמא שלי כשיבשרו לה שהבת שלה התנפצה אל הסלעים בים!" 

כשהם ניצבים לפני מוות בטוח, שניהם הרימו את ראשיהם למעלה, ונשאו את קולם יחד בצעקה אינסטינקטיבית להשם: "הצל אותנו השם! אל תיתן לאנשים לומר שנהרגנו כשקיימנו מצווה שלך!"

לפתע, הופיע גל אדיר משומקום, וסחף אותם בבטחה אל החוף! השם שמע לזעקתם והציל אותם! "בחודש הזה הריתי", המשיכה רונית בהתרגשות. "אחרי שנתיים מייסרות שניסיתי להרות, באותו חודש, השם אפשר לי להרות. לבן שנולד לנו, קראנו 'דורון' – מתנה מהשם. השכר – בהתאם לצער. 

ברוך השם, היום איננו צריכים להיכנס אל המים הסוערים והמסוכנים, בפחד מן הלא נודע, או לנסוע במשך ארבע שעות כדי לקיים את רצון השם. אנחנו יכולות ללכת למקווה חמים נקי ובטוח, שיש בו מים מזמינים שרק ממתינים לנו עם כל הנוחות המודרנית, ואפילו באווירה יוקרתית. אבל גם אם היינו צריכות לטבול בבור בוצי, היינו עושות זאת כדי לקיים את רצון השם, מפני שהוא הבורא שלנו והוא יודע מה אנחנו צריכות ומה יסייע לנו במערכת היחסים שלנו עם בני הזוג שלנו, הילדים שלנו ואיתו יתברך. 

הפוסט נס על הים הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הסעתי את האמא ל-770 לתפילת מנחה עם הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מ. שניאורסון. זה היה לפני שהרבי התחיל לחלק דולרים. כתבתי שהם מעוניינים להתגרש, והנחתי את המכתב במזכירות הרבי לפני תפילת מנחה. עמדנו במבואה של 770, וזכינו לראות את הרבי נכנס ויוצא מן החדר שלו לתפילת מנחה. לאחר שמנחה הסתיימה, אמרתי לאמא שאנחנו נצא הביתה, כאשר לפתע נפתחה הדלת שמובילה אל חדרו של הרבי, והרב גרונר (מזכירו של הרבי) הגיח ממנה, ואמר לי: "גברת כרמלי, יש לך מענה למכתב שלך". הוא הראה לי את המענה של הרבי בכתב ידו: הרבי כתב לבני הזוג – "לשמור טהרת המשפחה בדיוק". התרגשתי כל כך! נסעתי מיד לביתה של חנה (שמה של האישה), וסיפרתי לה מה יעץ הרבי. "אוי לא. זה מאוחר מדי", היא השיבה, מיואשת, "החלטנו כבר שטוב יותר יהיה להיפרד". הצלחתי לשכנע אותם לפחות לנסות להקשיב להוראת הרבי, הסברתי שזה שווה את זה ושלא יקרה כלום אם ינסו. 

היא הגיעה ללמוד אתי. לימדתי אותה את כל ההלכות, והיא הבטיחה שתלך למקווה ותשמור את כל מה שהיא אמורה לעשות. 

יומיים לפני ליל הטבילה שלה, היא התקשרה אליי ושאלה אותי: "האם אני יכולה ללכת למקווה עם ציפורניים מלאכותיות?", היא שאלה. "שמו לי אותן לא מזמן ואני ממש לא רוצה להסיר אותן. האם אני עדיין יכולה ללכת כך למקווה?" כמובן, יכולתי לענות לה מיד שהיא חייבת להסיר אותן, מפני שהן מהוות חציצה, החוצצת בינה לבין מי המקווה, ולכן הדבר אסור. מכל מקום, אמרתי לה שכדאי לה לשאול רב, שיוכל לייעץ לה מה לעשות. "בבקשה, האם תוכלי לשאול בשבילי?" היא אמרה, ואני הסכמתי. סיפרתי לרב על המצב המסוים של בני הזוג, על כך שהיא מעולם לא שמרה על מצוות טהרת המשפחה, ועכשיו היא הולכת לקיים אותה. לאחר עיון ושקילת כל הנסיבות, הרב אמר שהפעם הזו בלבד, היא רשאית ללכת למקווה עם הציפורניים המלאכותיות, ושעליה לנקות אותן היטב, ולהסיר כל לק מעליהן. "ההיתר המיוחד הזה הוא רק מפני שאחרת היא כנראה לא תלך, וגם, שאם כעת היא תלך פעם אחת, היא בעז"ה תמשיך לשמור את המצווה גם הלאה", אמר הרב. כמובן חשוב להדגיש כאן שההיתר הזה הוא רק לאישה זו ולא לאף אחת אחרת. רק רב מוסמך יכול להתיר כזה דבר. מסרתי את החלטת הרב לחנה וגם יידעתי את הבלנית במקווה, שלא תשאל אותה שאלות בעניין.הימים חלפו, והבלנית שואלת אותי יום אחד – "גברת כרמלי, למה אמרת לי אז על הגברת שקיבלה אישור ללכת למקווה עם ציפורניים מלאכותיות? את יודעת שהיא בעצם הסירה אותן לפני שהיא הגיעה למקווה?" הופתעתי, בלשון המעטה, ושאלתי את חנה מה קרה ומדוע היא הסירה אותן. "שאלת אותי אם את יכולה להשאיר אותן, ואני השגתי לך היתר מיוחד כדי שתוכלי לעשות זאת. ואז הלכת והסרת אותן. מה גרם לך לעשות את זה?" שאלתי בסקרנות. התשובה שלה שימחה אותי מאד! "אמרת לי שהרבי אמר שעליי לשמור את טהרת המשפחה בדיוק", היא אמרה ברצינות. "אז החלטתי שאם אני הולכת לשמור את המצווה הזו, אני צריכה לקיים אותה כמו שצריך. אחרת אני לא ארגיש בסדר עם זה… הרבי יודע יותר ממני".

זהו סיפור אמיתי. חנה היא בת דודתי, ואני יודעת בוודאות שהנישואין שלה היו אסון. מכל מקום, השינוי המוחלט בנישואין שלהם לאחר שהתחילה לשמור על מצוות טהרת המשפחה היה דרמטי ומדהים! לא רק שהיא לא התגרשה, היא ובעלה הפכו שומרי מצוות לגמרי, שומרים שבת, כשרות וטהרת המשפחה. היא חובשת פאה ומתלבשת בצניעות, הוא גידל זקן ולומד תורה בשמחה ובהתלהבות. הם עלו לארץ זמן קצר לאחר מכן, יש להם חיי נישואין לדוגמה, מלאים בכבוד ובאהבה. החשוב מכל – חנה סוף סוף הצליחה להרות, ויש להם ארבעה ילדים נהדרים. אחת מהבעיות שהיו לה קודם לכן הייתה זה שהם לא הצליחו להביא ילדים, לפני שהתחילה לשמור על טהרת המשפחה.

אף שהמצווה הזו היא 'חוק', משהו שאיננו יכולים להבין בשכלנו המוגבל, התגמול עליה הוא ברור ומובהק – שלום בית משופר וברכה לילדים בריאים. אין ספק שהמצווה הזו היא מתנת השם לילדיו, שניתנה לנו בחסדו הגדול ובחכמתו של הקב"ה. זוהי הנוסחה לנישואין אלוקיים, נישואין של אמת ונצח.     

הפוסט נישואין שניצלו הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

על מנת להיטהר, יש לטבול בשלמות ב"מים החיים" של המקווה, שם החיים 'בולעים את המוות', וכך מושג המעבר למצב טהרה. על מנת לחקוק בשלמות את המעברים הנ"ל, על האדם לטבול בשלמות במים החיים של המקווה, חוויה שמרימה אותו לרמות חדשות של מודעות. 

כאשר מאייתים את אותיות אחד השמות של הקב"ה – א-ה-י-ה, שבדרך כלל מתפרש כ"אני אהיה מי שאהיה", בשלמותן (אל"ף, ה"ה, יו"ד, ה"ה) – ערכן המספרי הוא 151, שהוא גם הערך המספרי של המילה מקוה. השם הזה של הקב"ה, במשמעותו הפשוטה ביותר, מבטא את הפוטנציאל המגיע לביטויו המלא ביותר, למלוא שיעור קומתו. חוויית המקווה יוצרת במהות הפנימית שלנו את היכולת לגלות לעצמנו ולעולם שסביבנו את מלוא הפוטנציאל שלנו. השורש של המילה 'מקווה' הוא 'קוה', הקשור לתקווה. האות מ' הקודמת לאותיות השורש מסמלת מקום, כלומר – 'מקווה' יכול להיות מובן כמקום שבו מתממשת התקווה. התקווה האולטימטיבית שלנו והישועה שלנו נובעת מכך שאנו ממזגים את כל הווייתנו בכוח החיים של הקב"ה, המקיף וממלא אותנו. כאשר אנו מסוגלים להרגיש באמת את הנוכחות האלוקית בחיינו, כי אז אנו מלאי תקווה ואופטימיות. החוויה המוחשית של התמזגות במי המקווה יוצרת את התנאים המובילים לאפשרות לחולל שינוי פנימי כזה. המקווה מסמל מוות שמפנה את מקומו לחיים, המקום שבו התקווה מתעוררת ומתחזקת, המקום שבו הפוטנציאל ניעור והוא יכול להגיע למלוא שיעור קומתו, המקום שבו אנו יכולים לעלות מדרגה לדרגה במעלה הרוחני האינסופי של הנשמה.    

הפוסט מקווה, אמנות המעבר הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

 זוכרים את ג'רין עליה השלום

כל מי שהכיר או אפילו רק שמע על ג'רין גורסי (2.3.1995 – 27.4.2011), מודע לכך שהיא גילמה במהותה את אידיאל האמונה והביטחון בהשם. כשאנו מתבוננים בחייה הקצרים, מתבהר לנו כי ג'רין נשלחה לכאן כדי לחזק, לעודד ולעורר בנו השראה במסר של האמונה בקדוש ברוך הוא. וכפי שהיא עצמה כתבה בשיר מעורר שהכותרת שבחרה לו הייתה:

אמונה

ביטחון הוא מה שנדרש,

אמונה היא מה שנרכש,

האמון והאהבה שלנו אליו,

יעבירו מעלינו כל כאב.

אלה הן מילים שהיא חיה על פיהן, ומסר שהיא העבירה לרבים כל כך, כאן בקהילה שלנו וגם מעבר לה.

איתנה באמונתה ובמחויבותה להשפיע ולעורר, ג'רין אספה נערות רבות לשיעורי תורה בביתה. היא הזמינה את כל הבנות, בלי קשר לבית הספר שבו הן למדו, הרקע שלהן או הרמה הדתית שלהן. לג'רין הייתה שליחות ודבר לא עמד בדרכה. נערות מבתי הספר הילל, אילן, בית יעקב דיל, בתי ספר ציבוריים, מכללות ואחרות, כולן הגיעו לשיעורי התורה שנמסרו בבית משפחת גורסי. וכולן הגיעו מאותה סיבה – הן אהבו את ג'רין גורסי.  

השליחות שלה, להאיר את העולם החשוך, התקדמה בכל הכוח עד שנגדעה באיבה בכ"ד בניסן תשע"א, כשנשמתה היקרה של ג'רין אסתר בת רחל שבה ליוצרה. היא נקברה בארץ ישראל, שעתיים בלבד לפני שבת.

אך אף על פי שג'רין עזבה אותנו פיזית, השליחות שלה הייתה רחוקה מלהסתיים.

היצר הרע בוודאי יעשה כמיטב יכולתו להפריע

לאחר השלושים, ניגשו אל גברת רחל גורסי, אימה של ג'רין, חברים מקהילת איטונטאון שהציעו להקדיש את המקווה העתיד להיבנות בקהילה לזכרה של ג'רין. רחל הקדישה לעניין מחשבה, ואז הסכימה. כשהפרויקט יצא לדרך, רחל הייתה נחושה שזוהי השליחות שלה לבנות את המקווה הזה, והיא סירבה לתת לדבר להסיט אותה מלהביא את הבניין לפועל.

רחל ביקרה אצל רבנים רבים שהזהירו כי על אף שבניית מקווה היא הפרויקט הקדוש ביותר שאפשר לקחת, התהליך יהיה כרוך בקשיים רבים. "זוהי החלטה שהיצר הרע בוודאי יעשה את כל שביכלתו כדי להפריע לה", נאמר לה. אבל רחל הייתה להוטה, נחושה ומוכנה להתמודד מול כל אתגר שיעלה.

כאשר ניגשו רחל ובעלה, ד"ר סטיבן גורסי, להתחיל בפרויקט, לא היה להם מושג איך מתקדמים. "איך בונים מקווה?", הם חשבו. "למי אנחנו מתקשרים? איך מתחילים?" המחשבה על גיוס כספים לפרויקט הייתה זרה להם. גברת גורסי משחזרת ש"החודשים הבאים הפכו לסיפור של הרבה תפילות, הרבה דמעות, הרבה עצבים והרבה נסים".  

בעזרתם של ידידים קרובים, ובמיוחד אדם אחד שהיה לכוח המניע מאחורי הפרויקט, התוכניות החלו לרקום עור וגידים. תוך זמן מה, נאספו כספים, נשכר צוות והבנייה החלה.

השיג את הצ'ק

שלוש שנים מאוחר יותר, לאחר חודשים של בנייה, כספי הפרויקט הלכו והתדלדלו, ומהר. הפועלים חיכו לתשלום, וסכום ניכר של חוב הלך והצטבר.

לבקשת אשתו, פנה ד"ר גורסי לתורם הגדול ביותר של הפרויקט וביקש ממנו צ'ק שיאזן את המצב. אותו אדם (שביקש להישאר בעילום שם) ניגש לרחל שלוש שנים מוקדם יותר, כשהחלה בקמפיין גיוס הכספים, והתחייב לתרום סכומים גדולים שיינתנו לפני הבנייה ולאחר השלמת הבניין. אך מאחר שהכספים נדרשו בדחיפות באמצע הפרויקט, לא הייתה לד"ר גורסי ברירה כי אם לפנות לאותו תורם בבקשת עזרה. תשובתו של התורם הייתה מייאשת אך לא מפתיעה. הוא חזר שוב על הבטחתו לתרום לאחר השלמת המקווה, אך לא לפני כן.

ד"ר גורסי חשב על כל העבודה הרבה שהשקיעו הוא ורחל, כל הדמעות והתפילות מעומק לב, והוא לא יכול שלא לתהות האם זהו סופו של המסע הארוך והקשה. הוא היה במשרדו באותה שעה, ופנה ללכת הביתה בסיום העבודה ולשתף את אשתו בחדשות המאכזבות. מטופלת קרובה הבחינה במבט המיואש של ד"ר גורסי במהלך בדיקה. היא הכירה אותו כאדם נלהב וחיובי, וידעה שמשהו איננו כשורה.

"ד"ר, מה קרה?"

ד"ר גורסי סיפר לה על המצב הקשה שעמד בפניו, איך נראה שכל העבודה הקשה שהשקיעו הוא אשתו בהנצחת בתם יורדת לטמיון. המטופלת, יהודייה שאיננה שומרת מצוות, שנכנה אותה ר.א., התרגשה למשמע סיפור חייה של ג'רין, והייתה מרותקת מרעיון המקווה וטהרת המשפחה. היא החליטה שהיא רוצה להשתתף בפרויקט.  

"אל תדאג", היא אמרה, הושיטה יד אל התיק שלה והוציאה ממנו את פנקס הצ'קים. "אני אכסה את ההוצאות".

ד"ר גורסי שב הביתה והודיע שיש לו חדשות טובות לספר.

"הוא נתן לנו את הצ'ק?!" שאלה רחל גורסי הנלהבת.

"לא. לא היה לי מזל איתו, אבל כן, קיבלתי את הצ'ק".

ד"ר גורסי סיפר לאשתו את הסיפור המדהים שהתרחש במרפאה שלו באותו יום, שעות ספורות לפני שבת. היא התמלאה שמחה מן התרומה הגדולה שהתקבלה, אבל הייתה נרגשת במיוחד לדעת שקיימת אישה כה מיוחדת, ושאישה יהודייה שלחלוטין איננה מכירה את הדת שלה, ובטח שלא את עניין המקווה, הייתה מוכנה לסייע לפרויקט. המחשבה הזו העלתה דמעות בעיניה, ולאחר השבת היא התקשרה לר.א. על מנת לבטא את הכרת התודה העמוקה שלה.

"אני כל כך נרגשת", היא פתחה. "אנחנו אסירי תודה על אנשים כמוך", היא הבטיחה לאישה שהיא אכן חלק מפרויקט קדוש מאד. "שהנדיבות וטוב הלב שלך ישמרו עלייך לנצח".

תגובתה של ר.א. הייתה עדות מרגשת לניצוץ הקדושה שבכל יהודי. היא סיפרה לגברת גורסי שהיא אמנם יהודייה, אך מעולם לא טבלה במקווה. היא גילתה לה שהיא מעולם לא זכתה לילדים, ואין דבר שהיא רוצה יותר מאשר להיות שותפה במצווה העצומה הזו של בניית מקווה. "אני רוצה לעזור לעם ישראל", היא אמרה. "הכבוד והעונג הם שלי לתרום לכזה דבר. העונג באמת כולו שלי".

לקראת סיום השיחה, ביקשה ר.א. בקשה אחת. היא רצתה לדעת עוד על ג'רין. "כשיהיה לי זמן", היא פתחה, "אשמח לבוא ולראות תמונות של ג'רין, לראות היכן היא חיה, ואיך היא גדלה. תהיה לזה משמעות עצומה בעבורי". גברת גורסי נענתה לבקשה בשמחה, והזמינה את האישה לביתה.  

רחל קיבלה את ידידתה החדשה, והשתיים ראו יחד תמונות של ג'רין, ביקרו בחדר השינה שלה, ורחל סיפרה סיפורים על טוב הלב ואהבת החיים של ג'רין. ר.א. התרגשה מאד ואמרה שהיא מרגישה מבורכת במיוחד לתרום לעילוי נשמתה של ג'רין.

מסר מיוחד מאד מג'רין  

שבועות מספר לאחר מכן, קיבלה רחל שיחת טלפון מר.א., שרצתה לשתף בחדשות מסעירות. לא היה דבר מפתיע יותר ממה שעמדה רחל לשמוע.

"היה לי חלום", היא סיפרה, "חלום בהיר ביותר, חי מאד" "זה היה על ג'רין. אכפת לך אם אקפוץ אלייך?" רחל גורסי הייתה ללא מילים, אך התעשתה מהר והזמינה מיד את ר.א. לביתה. לא עבר זמן רב ושתי הנשים ישבו זו לצד זו ליד שולחן המטבח של גברת גורסי.

בחלומה, הסבירה ר.א., ניגשה אליה ג'רין בחוף, מקבלת את פניה בחיוך רחב. ר.א. גרה ליד הים, אבל החוף שבחלום לא היה אחד החופים שליד ביתה או חוף שביקרה בו אי פעם. ג'רין ביקשה ממנה שתצטרף אליה, כשהיא יושבת ומביטה בגלים המתנפצים אל המזח.

"אני רוצה להודות לך על שאת עוזרת לאמא שלי עם המקווה", אמרה ג'רין. "עשית דבר נפלא כל כך". היא המשיכה לספר לה על החשיבות והיופי של המקווה, והביעה את משמעותו וקדושתו. "המקווה הזה הולך לשנות את החיים של הקהילה כולה" היא ניבאה. "תגידי לאמא שלי שאני אוהבת הכול בקשר למקווה, ושהייתי איתה בכל פעם שקיבלה החלטה. בכל מה שעשתה, ובכל הפרטים שבחרה, אני הייתי איתה ואהבתי את כל מה שבחרה".   

אבל היה זה המשפט הבא שבאמת הקפיץ את גברת גורסי: "אמרי לאמא שלי שאני אוהבת את הצמידים האלה, אני אוהבת אותם מאד".

"צמידי הזהב?!" קטעה אותה גברת גורסי, "ארבעת צמידי הזהב שקניתי לה?"

"לא. היו אלה צמידים, עד כמה שאני זוכרת, היא אמרה שהיו שלושה צמידים, אחד ירוק, אחד כחול ואחד לבן".

רחל ניסתה לאמץ את מחשבתה, ולהיזכר באילו צמידים מדובר. היא רצה לחדרה של ג'רין, ופתחה בלהט את כל המגרות, בסריקה של כל חפציה של ג'רין, אך לא מצאה צמידים. האורחת החלה להרגיש שלא בנוח, מניחה שהיא לא זכרה נכון.

אבל בדיוק אז, כשרחל יצאה מחדר בתה, היא הבחינה בשלושת הצמידים שעל פרק כף ידה, אותם צמידים שהיא שמה בכל בוקר. האחד ירוק, ועליו הכיתוב "אמונה"; השני כחול ועליו כתוב "ג'רין גורסי"; והשלישי , צמיד לבן שעליו המילים "עצרו את לשון הרע". היא כמעט נפלה על הרצפה.

ר.א. המשיכה: "היא ביקשה ממני לומר לך עד כמה היא גאה בך. היא אמרה "אמרי לה ששיעורי התורה שנמסרים בבית שלנו הם נפלאים, אבל אנחנו צריכים עוד, זה לא מספיק. יש כל כך הרבה ילדים שירדו מדרך השם; כל כך הרבה נערים ונערות שזקוקים להדרכה".

ר.א. גילתה ששג'רין אמרה לה שגם היא צריכה 'לעלות על המסלול הנכון', וכאשר היא שאלה כיצד עליה לעשות זאת, ג'רין השיבה, "אל תדאגי, אמא שלי כבר תמצא את הדרך לעזור לך".

דמעות היו התגובה היחידה שרחל יכלה להציע. כשהיא שמעה את המסר האחרון שהועבר אליה על ידי ר.א., הרגשות שלה הציפו אותה לחלוטין:

"תגידי לאמא שלי שאני אוהבת אותה ולעולם אהיה איתה. המתנה שהיא קנתה לי ביום ההולדת ה-16 שלי – הטבעת עם האבן הכחולה – אני אוהבת אותה. אני רוצה שהיא תיקח אותה, ותענוד אותה.

רחל חשה חולשה והתמוטטה. לאחר שהתאוששה, היא ניגשה לכספת והוציאה ממנה את הטבעת עם האבן הכחולה שנקנתה ליום ההולדת ה-16 של הבת שלה. הטבעת שכבה בכספת במשך שנתיים וחצי, אך כפי שג'רין ביקשה, רחל עונדת אותה כיום בגאווה.

שיהיה סיפור טוב

"המקווה הקטן הזה, מכיל קדושה רבה כל כך, תפילות רבות כל כך, כל כך הרבה כוונה, וכל כך הרבה יד השם, כל כך הרבה ג'רין", אומרת רחל. עברו כבר ארבע שנים ארוכות מאז התגבשות הרעיון, אבל הסיפור שלו, הוא סיפור לדורות.

הסיפור הזה נושא את המסר העוצמתי שעל כולנו לחזק את האמונה שלנו, שכן הוא ממחיש מעל כל ספק שהשם שולט על הכול ומודע לכול.

"כמי שנולדה באשדוד", אומרת רחל, "תמיד תהיתי, לשם מה הגעתי לכאן? לאיזו מטרה הוביל אותי השם לחיות כאן, בקהילה הסורית שבאיטונטאון, ניו ג'רזי?" רק בעקבות פטירתה הטראגית של בתה הכול התבהר. חתיכות הפאזל נראות לפתע מתאימות. היא הגיעה לשם, לפחות חלקית, כדי להביא את ג'רין גורסי לקהילה שלנו, נערה שחיה על מנת לעורר אחרים, וממשיכה להאיר את העולם שלנו גם לאחר פטירתה.

ד"ר סטיבן ורחל גורסי רוצים להזכיר לכולנו שאף שרובנו לא מקבלים מסרים ישירים מגן עדן כמו שהם קיבלו, עלינו להיות קשובים יותר למסרים עדינים יותר שאנו מקבלים מהקב"ה בכל יום בשגרת חיינו ושגרת יומנו. עלינו להבין שאנחנו כאן לא רק למען עצמנו, אלא למען אחרים, ושאם אנו אוהבים את השם, אנחנו אוהבים את כולם. עלינו לסייע לאנשים אחרים, וללמוד ולגדול בכל יום.

"סיפור חיינו הוא הדבר היחיד שאנחנו לוקחים איתנו", הם אומרים, "עשו שזה יהיה סיפור טוב".

הפוסט המקווה הניסי הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הטבילה במקווה מסמלת קשר עם מקור כל ההוויה, הקדוש ברוך הוא. אישה הטובלת במקווה כך שכל גופה מכוסה במי המקווה מתחברת בשלמות, בכל מאודה, לאלוקים. בדומה לזה, מזווית רגשית, על האישה להתמזג בשלמות בחוויית המקווה. עליה להבין כי מתרחש כאן תהליך מקודש, כזה שיעניק לה רגישות חדשה לרוחניות. תחושת הטהרה, האיחוד המיוחל עם בעלה, והחשוב מכול – מילוי רצונו של הקדוש ברוך הוא, כל אלה מצטרפים ויוצרים חוויה מרוממת.

הקשר שבין אינטימיות ומחויבות הוא מרחיק לכת. הוא משתרע הרבה מעבר למערכת היחסים שבין איש ואישה. מנקודת המבט של התורה, מושג האינטימיות הוא ליבתו של הקשר שבין האישה לאלוקים. זהו גם האמצעי שדרכו מביע הקב"ה את ההערצה והאהבה שלו לעם היהודי.

בשביל האיש והאישה, השותפים לנישואין, הטמעת קוד ההתנהגות של טהרת המשפחה בחייהם היא מחויבות רבה. יש לה השפעה על מערכת היחסים שלהם הן פיזית והן רוחנית. החל ברעיונות הנשגבים ביותר הקשורים לעקרונות המקווה והטהרה וכלה בעיצוב חדר השינה, חלים הכללים הללו. ברמה עמוקה יותר, הפילוסופיה שמאחורי טהרת המשפחה רלוונטית לאופי התקשורת ולרמת האינטימיות שחולקים בני הזוג, בעוד שברמה היומיומית היא עשויה להשפיע על תוכניות החופשה שלהם או על פעילות הפנאי שלהם.  

מכל מקום, בין האישה לאלוקים, טהרת המשפחה מסמלת קשר מיוחד, מערכת יחסים פרטית שלה עם הבורא. המקווה מאפשר סוג של אינטימיות אל תוך מערכת היחסים של האישה ואלוקים, איחוד וקשר שאין לו אח ורע בהלכה היהודית או בחוויה התרבותית-יהודית. הטבילה במקווה יוצרת אחדות עם אלוקים; זוהי אינטימיות רוחנית הקובעת את הטון ומכשירה את הקרקע לאינטימיות שרק אז היא יכולה ליהנות ממנה עם בעלה.

במקביל, מעניין לציין כי המצווה היחידה האחרת שמערבת את הגוף כולו היא מצוות הסוכה, שבה, ברוב המקרים, יושב האדם כולו. לשתי המצוות מאפיין דומה נוסף: הקשר שלהן לשמחה. החובה המוטלת על הבעל לקיום יחסי אישות מצויה במילים "ושמח את אשתו" (דברים כד, ה). התואר של חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו". ואכן, המסר של חג הסוכות מפורש בתורה בהקשר לסיבת המצווה: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מג). המחויבות לקדוש ברוך הוא מצריכה דעת, מילה הקשורה בתנ"ך לאינטימיות.

הקשר שבין סוכה למקווה מועצם עוד ברעיון שהסוכה מושווית לחופה, ושבעת ימי החג מקבילים לשבעת ימי השמחה שלאחר יום החתונה. הרמב"ן מרחיב עוד את הרעיון הזה ומשווה את שבעת ימי חג הסוכות לשבעת ימי הבריאה. רוח הבריאה האלוקית שורה באישה ומקבלת חיות חדשה באמצעות מי המקווה המכונים "מים חיים".

מחויבות מוחלטת עשויה לעתים להתקשר לנטל ולאחריות מכבידה. אך לאמתו של דבר, מטרתה היא להביא שמחה לאלה המבטאים את המחויבות הזו הן בקשר לחגים או בקשר למקווה ולתחום האינטימיות.

ולסיום, באמצעות חוויית הנישואין והאינטימיות מודגשת האהבה של הקב"ה והערצתו לעם ישראל. הקדוש ברוך הוא מתענג על קניין השמחה של העם שלו המושג באמצעות נישואין ואהבה. המצווה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו" (בראשית א, כח). המדרש מספר לנו שהקב"ה ניצח על נישואי אדם וחוה ביום הראשון לבריאה. ההכרה של הקב"ה בחשיבות היחסים שבין איש לאישה באה לידי ביטוי בתחילת ספר בראשית, בדברי אלוקים: "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח).

חכמינו מלמדים אותנו כי הקב"ה התענג על נישואי האבות. התורה מזכירה פרטים אודות יחסי האבות עם נשותיהם, על מנת ללמד אותנו על גודל השמחה של אלוקים בראותם יחד.

כה חשובים הם הנישואין והמשפחה לאלוקים, עד שהתלמוד מספר לנו כי עם הגיעו של האדם לעולם הבא הוא נשאל שלוש שאלות: "נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה?"

הקב"ה מראה את היחס המיוחד שלו לנישואין בכך שהוא 'משחרר' מהעולמות העליונים את נשמות ההורים והסבים שנפטרו, שיוכלו להיות נוכחים בנישואי ילדיהם. בחתונה, תחת החופה, הקב"ה נכנס לשותפות לכל החיים עם הזג הטרי, ומקנה לאישה את הברכה ואת הכוח של יצירה.

כמה משמעותי הוא המדרש המספר על שאלתה של אותה גבירה רומית את רבי יוסי בן חלפתא, מה עושה הקב"ה לאחר שסיים לברוא את העולם? שאליה השיב רבי יוסי – "הקב"ה יושב ומזווג זיווגים…"

איחוד ואחדות הם עניינים מרכזיים ביהדות. אנו מעידים על אחדות הבורא בקריאת שמע בכל יום. "ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד" גם הוא מוזכר בכל יום בהתייחסות לימות המשיח. אינטימיות היא הכוח המניע שבאמצעותו מושגים האיחוד והאחדות במערכת היחסים שבין איש ואישה, האישה והקב"ה, ובסופו של דבר – הקב"ה ועם ישראל.

הפוסט אינטימיות ומחוייבות הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הוא מייצג את שרשרת הדורות של נשים יהודיות שאנו הופכות לחוליה נוספת בה.

ובשבילי, אחת מהחוויות הכי מפחידות, מביישות ולא נעימות שחוויתי מעולם.

הי. קוראים לי חנה. אבל לא תמיד זה היה כך. נולדתי כאמריקאית. טכנית, נולדתי כיהודייה, אבל זה לא ממש היה חשוב בבית שלי, הייתי אז קימברלי.

ובהילוך מהיר אל עבר חיי הבוגרים. הייתי עדיין קימברלי. ידעתי שיש אלוקים, והייתי נחושה להתחבר אליו. הייתי בת 36, נשואה במשך 15 שנה, עם שלושה ילדים, כשגיליתי שהמקווה קיים.

הייתי חלק מתוכנית "שותפים לתורה". כאשר נושא שלושת המצוות של הנשים עלה, הייתי חייבת לדעת במה מדובר (אני הייתי הילדה המעצבנת של "אבל למה?", ומעולם לא גדלתי מזה). כך למדתי שיש כזה דבר שנקרא מקווה, ורציתי ללכת לשם.

האישה שאיתה למדתי ארגנה הכול, ולמדה איתי את כל ההלכות הנדרשות להכנות. היא האישה המדהימה ביותר והסבלנית ביותר… אם הייתה שאלה קשה או טיפשית לשאול – שאלתי אותה. אי שם באמצע תהליך הלמידה, שקלתי לפרוש. "את רוצה שאעשה מה?!" ו"את צוחקת עליי, נכון?", ריחפו כל זמן בראשי.

היום סוף סוף הגיע. עמדתי ללכת למקווה. עמדתי ללכת למקום יהודי. הייתי צריכה בגדים "יהודיים". חפרתי בתוך הארון שלי ומצאתי את החצאית היחידה שהייתה לי. זו הייתה חצאית מלמלה לבנה ומקומטת, רק כמה שנים אחרי שיצאה לגמרי מהאופנה. לבשתי חולצה מכופתרת בעלת שרוולים קצרים והתקדמתי אל הדלת, כשאני נראית כמו אסון אופנתי.

גרתי אז בפרברי מרכז ג'ורג'יה. המקווה הקרוב ביותר היה במרחק של כ-160 ק"מ בעיר אטלנטה. נסענו אל העיר הקטנה הסמוכה, שם התגוררו הוריי, כדי להשאיר שם את הילדים. ההורים שלי היו מתוקים כל כך שהסכימו לשמור עליהם, ומתוקים עוד יותר שתמכו בשיגעון שלי. אבי, שמעולם לא שמע על מושג המקווה, היה יכול להשוות זאת רק להטבלות נוצריות שראה בסרטים. כשנכנסנו אל האוטו, הוא קרא לעברי, "אל תיתני להם להטביל אותך יותר מדי פעמים!", ומתוך מילים מלהיבות אלה… יצאנו לדרך.

כשהגעתי אל המקווה, הייתי כל כך לחוצה, כל כך מפוחדת. מעולם לא הרגשתי כל כך לא שייכת, כל כך מבוישת, כל כך טיפשית. הכול היה נראה כל כך לא הגיוני. אפילו שמה של הגברת שפגשה אותי. השם שלה היה מה? איך את מאייתת "ריפקי"?

באמת שרציתי לברוח, מהר ככל שאוכל. אבל, עצרתי לרגע והתפללתי.

אני עדיין זוכרת מה אמרתי אז. "אלוקים, אני לא באמת יודעת או מבינה משהו מכל זה, אבל אתה אמרת לעשות את זה, אז אני הולכת לעשות זאת. אף לא אחד מן המשפחה שלי שמר את התורה שלך כבר מזמן, ואני יודעת שהבחירה בידיי, עכשיו. אם אני נסוגה עכשיו, אף אחד מהמשפחה שלי לא יזכור שאנחנו יהודים. זה יסתיים כאן ועכשיו. אבל, אם אני הולכת אל תוך המים האלה, ואני יודעת שכשאצא החוצה, זהו זה. אני אהיה יהודייה ואשמור את התורה שלך. אלוקים, אני עכשיו מתחייבת אליך".

כשיצאתי החוצה אל המכונית, לאחר הטבילה שלי, בעלי הביט בי בתדהמה. "מה קרה?" שאלתי. תדהמה מילאה אותו, והוא אמר – "את זורחת". ואכן. כך חשתי. מבחוץ ומבפנים. מדהים!

מאז, ההיכרות שלי עם שמירה על טבילה במקווה ידעה עליות ומורדות, אבל לא ויתרתי, ובסופו של דבר עברנו אל הקהילה היהודית באטלנטה.

יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מפקידת הקבלה במקווה, ששאלה אותי אם ארצה לבוא ולקבל הכשרה כממלאת מקום. שמחתי כל כך! שאני, אעבוד במקווה!?

וכך, קצת יותר משנה אחר כך, עבדתי במקווה כממלאת מקום של פקידת הקבלה במקווה. קלטתי שהאישה שאיתה אני עובדת (שגם היא ממלאת מקום) היא אותה רבקי מהביקור הראשון שלי למקווה. וואו! זה היה רגע מרגש. לא היינו יחד במקווה מאז אותה פעם ראשונה שהייתי שם.

נזכרתי במי שהייתי אז, באותה תקופה בחיים שלי, והבנתי שאינני אותו אדם. החיים שלי השתנו, גדלתי כל כך. הקב"ה עשה כל כך הרבה דברים נפלאים בחיים שלי שקירבו אותי אליו. הגעתי אל המקווה כקימברלי ויצאתי משם כחנה. נפעמתי לנוכח הפלא הזה, לנוכח סגירת המעגל.

כשנה לאחר מכן, נשאלתי אם ארצה לעבור הכשרה כבלנית. יותר מכל דבר בעולם! חשבתי, אבל השבתי בטון רגוע, "כן, אני בהחלט מעוניינת".

הפכתי לבלנית באותו מקווה עצמו שבו התחלתי את המחויבות שלי להשם. בכל פעם שאני נכנסת בדלת, אני מרגישה את הזכות והכבוד להיות חלק מהמצווה הזו של המקווה.

האם אני מאמינה שהמים שאני עומדת בהם הם אותם המים ששרה, רבקה, רחל ולאה עמדו בהם? בהחלט. ממש כמו שאני יודעת שהמקום שבו הרגשתי הכי מבוישת, הוא אותו מקווה שבו אני משמשת כבלנית היום.

סגירת מעגל.

הלוואי שנזכה לסגירת מעגל שלמה, בגאולה השלמה, במהרה בימינו.  

הפוסט סגירת מעגל הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

טהרת המשפחה הייתה חשובה לה מאד, ואחד הדברים הראשונים שעשתה עם הגיעה לאותה מדינה חדשה וזרה, היה לאתר את המקווה הקרוב ביותר למקום מגוריה.

ליל הטבילה שלה הגיע, והיא עשתה בזהירות את דרכה אל בניין המקווה. כשנכנסה, היא הייתה המומה לראות חדר גדול ופתוח, מלא באמבטיות, ואפוף אווירה חגיגית משהו. בכל אמבטיה הייתה אישה, שניקתה עצמה ביסודיות. בלי חדרי הלבשה, בלי אמבטיות פרטיות, בלי וילונות! רק חלל פתוח אחד משותף לכולן!

אף שמעולם לא ראתה דבר שכזה, היא הסתירה את תדהמתה ואת חוסר הנוחות שחשה, והלכה בעקבות הבלנית לאמבטיה פנויה. שרפרף קטן ניצב לצד האמבטיה ועליו מגבת וסבון.

נבוכה לגמרי, אך נחושה לטבול במקווה, היא הסירה בזהירות מעליה את הבגדים ונכנסה אל האמבטיה, והמשיכה בניקוי יסודי כפי שלמדה, כהכנה לטבילה במקווה.

כשסיימה להכין את עצמה, היא יצאה מן האמבטיה, התעטפה במגבת הגדולה ושאלה אחת מהנשים האחרות כיצד מגיעים אל המקווה.

הנשים האחרות הביטו בה בתדהמה. "מקווה? אף אחת מאיתנו איננה משתמשת במקווה עצמו! אנחנו רוחצות את עצמנו ביסודיות ואז חוזרות הביתה!", הן אמרו לה לאט לאט, כאילו משהו לא בסדר אצלה. "כדאי שתדברי עם האחראית", הן יעצו לה.

וכך, כשהיא עטופה במגבת, היא חיפשה את האחראית ושאלה אותה אם תוכל להוביל אותה אל המקווה, כדי שתוכל לטבול.

"את בטוחה שזה מה שאת רוצה לעשות?" שאלה האחראית. "אף לא אחת מהנשים האחרות משתמשת במקווה! המים שם מלוכלכים למדי, ולא הוחלפו כבר זמן רב. למה שלא תחזרי הביתה, עכשיו שאת נקייה ומוכנה?"

האישה הצעירה אולי לא הייתה מלומדת גדולה, אבל את זה היא ידעה בוודאות – מקווה הוא מקווה! אמבטיה איננה מקווה ולטבול במקווה היא חייבת!

"בבקשה, קחי אותי למקווה", היא התעקשה.

האחראית שמעה את הנחישות שבקולה, והובילה אותה אל המקווה. אחת אחת, כל קבוצת הנשים עקבו אחריה, סקרניות לראות מה יקרה. האחראית צעדה לאורך מסדרון חשוך, אל עבר חדר חשוך עוד יותר. כשהדליקה את האור התגלה חדר עגום למראה, עובש עולה על קירותיו. שם במרכז החדר, היה המקווה. המים היו מלוכלכים וקודרים, וניחוח מאיים נישא באוויר.

בטוחה שמבט אחד במקווה יספיק כדי להרתיע גם את האמיצה שבנשים, האחראית פנתה לצאת מן החדר. הנשים השתוממו יחד כשראו את אותה אישה פשוטה אך מסורה, מושיטה את המגבת לאחרת, ומתחילה לצעוד אל תוך המים המסריחים.

היא ביקשה מן האחראית לענות אמן על ברכתה, ואז טבלה את גופה הנקי כל כך, בתוך המים הירוקים-צהובים. פעם אחת, פעם שנייה ועוד פעם נוספת, כפי שלמדה. כפי שעשו אימה, סבתה ודורות רבים של נשים לפניה.

היא התרוממה מן המים כמו מלכה, באקט של קידוש השם כשהיא קיימה את המצווה הנהדרת הזו בנסיבות הרבה פחות נהדרות. כל אחת מאותן נשים הייתה עדה לכך שאמבטיה לא מספיקה. רק הטבילה במקווה יכולה להשלים את המצווה, בצורה נכונה וכשרה.

המשפחה שלנו תמיד הרגישה שכוונותיה הטהורות של האישה הביאו עליה ברכה, וענף חסידי נוסף לעץ המשפחה שלה. אני גאה להיות צאצאית של אותה אישה אמיצה שקיימה את מצוות טהרת המשפחה במסירות נפש עצומה שכזו!

הפוסט זו לא רק אמבטיה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הפוסט סיפורי גבורה בטהרה | מקווה בסיביר ומסירות נפש הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הפוסט כל מה שרצית לדעת על טהרת המשפחה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הפוסט מקווה בשעת מלחמה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

בחשש רב, היא סיפרה לי שיש לה בעיה גדולה. "אני אמורה ללכת למקווה בליל הסדר! איך אני אמורה לעשות את זה? אנחנו אמורים ללכת לבית של אמא, בית מלא אורחים! כולם יראו אותי בלי איפור! שעה הליכה! איך אני יכולה לעשות את זה? אני לא יכולה לחכות וללכת בחול המועד?", היא שאלה אותי, מתפללת בלחש לקבל את האישור וההסכמה שלי. אבל אני, נאמנה לאמונה החזקה שלי שאסור לדחות טבילה במקווה, אמרתי לה שהיא חייבת לעשות את זה, היא חייבת לטבול בזמן. היא התנגדה ואמרה שאיננה יכולה, אבל אני הייתי עקשנית ובסופו של דבר היא הסכימה.

היה עדיין קר למדי באותו ליל סדר, אבל היא צעדה באומץ במשך שעה אל המקווה. כשהיא הגיעה, דמיינו לעצמכם את התסכול שלה, לשמוע מהבלנית שהבוילר התקלקל ושאין מים חמים בכלל! המקווה עצמו היה קר כקרח!

מיואשת למדי, היא התיישבה לנוח לרגע, לנשום ולנסות להתחמם מעט מההליכה הקפואה. בעוד היא נחה לה, נכנסה אישה אחרת פנימה, בלי כיסוי ראש, לבושה במכנסיים, מוכנה להיכנס למקווה. גם לה נאמר, שאין מים חמים בכלל.  

"לא משנה", אמרה הגברת. "זה הזמן שלי לטבול ואני הולכת לעשות את זה, עם מים חמים או בלי מים חמים!", היא פנתה לאחותי, ואמרה: "ואת גם!".

הלהט שלה היה מדבק. אחותי טבלה, ויצאה כחולה מהקור המקפיא של המים. היא עשתה את דרכה בחזרה הביתה בלילה הקר הזה, והגיעה לליל הסדר, בלי איפור, לשולחן מלא אורחים.

באותו לילה היא הרתה.

תשעה חודשים מאוחר יותר, כשהיא שוכבת בבית הרפואה, מניקה את התינוקת החדשה שלה, היא הבחינה בזווית עינה בשבריר תנועה. כשהביטה לכיוון, היא זיהתה את אותה אישה שטבלה איתה אז במקווה, דוחפת עריסה! אחותי קראה אליה, "את זוכרת אותי?" "בוודאי שאני זוכרת אותך", היא השיבה. "מזל טוב!" אמרה אחותי, "אני ילדתי בת, ומה את?"

היא פנתה לאחותי בחיוך ואמרה, "תאומות!" אחותי הבינה שהאישה המיוחדת הזו בורכה בברכה כפולה! ברכה אחת על המצווה שלה ועוד ברכה על החלק שלה במצווה של אחותי!

כשאת מקיימת את המצווות שלך בשמחה, מכל הלב, לא תמיד תוכלי לראות מיד את התוצאות המבורכות. הברכות נמצאות שם בכל מקרה, ומחכות להתגלות כשיגיע הזמן.

הפוסט ברכה כפולה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

גם לא הרגשתי רוחנית במיוחד. המורדת הפנימית שלי בעטה וצעקה בקשר לאין סוף הפרטים שקשורים להכנה לטבילה במקווה.

האם הקדוש ברוך הוא באמת מעריך מה כרוך בלרחוץ, לסרק, לבדוק ולטבול?

וכל זה, לשם מה?! בעלי חושב שאני ביקורתית. אני חושבת שאני משקפת את האתגרים שנגרמים, ובכן, על ידו. אני לא רוצה לעשות את זה!!!

אני אורזת את התיק ויוצאת. חבריי לדרך הם: סקפטיות, כניעה ותסכול. אני נכנסת לחדר ההכנה המחודש, ובפעם הראשונה מזה הרבה שעות, אני עוצמת עיניים ושואפת אוויר עמוק ככל האפשר. אמבטיה ארוכה ויסודית לפניי, ואני צריכה לחשוב איך אני נרגעת. זה בכלל לא פשוט.  

אני פותחת את המים. לא חם כמו שאני אוהבת. טוב. עוד באסה לאוסף. רגע, אולי לא. אולי המים לא חייבים להיות תמיד חמים בדיוק כמו שאני אוהבת אותם. אני לא יכולה לשלוט בזה. לפעמים דברים הם מעבר לשליטתי.

אוי, שוב.

המים לא מושלמים. אנשים לא מושלמים. בעלים לא מושלמים. המים זורמים, ואיתם גם מחשבותיי. אולי הכאוס הוא יציר כפיי? כשאני פורטת על כל נימי חוסר השלמות? אני יכולה לקבל את המים. אני יכולה לקבל את עצמי. אולי הגיע הזמן לקבל גם את הפגמים שבאנשים אחרים בחיי? אני לא יכולה לשלוט בהם.

אמבטיה ארוכה ויסודית. גאוני. המחשבות צומחות אט אט בתוכי. זה בכלל לא כיף להיות תובענית כל כך. הרבה יותר שליו ורגוע לשחרר. להיכנע. לקבל את המציאות ולא להילחם בה.

הגיע תורי להיכנס למקווה.

אני יורדת לאט את שלוש המדרגות וטובלת את עצמי לחלוטין. אני משתהה בתוך המים. אני רוצה לתפוס את זה. עכשיו הכול ברור כל כך, איך האגו שלי מפריע למערכות היחסים שלי. עם אנשים. עם הקב"ה.

זוהי התמזגות מוחלטת. אני נותנת את כל כולי להשם. כולל גם את האגו שלי. אני נכנעת לכוח גדול ממני. זה מרגיע כל כך.

אני נטולת חלודה ברגע זה. המים הרעננים יכולים לזרום דרכי. הפוטנציאל לאנרגיה רוחנית לא אבד לי. אני מוכנה לקבלה ללא תנאים של האדם הכי חשוב בחיים שלי.

השאלה שלי השתנתה: האם אני מבינה עד הסוף מה זה לרחוץ, לסרק, לבדוק ולטבול?

הפוסט אתגר המקווה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

לאישה צעירה, שלצער הלב הייתה בעיצומו של סבב שני של טיפולי כימותרפיה, היה ילד שהשתתף בפעילות בית הספר היהודי של אחר הצהריים.

בעדינות, אך בנחישות ובעקביות, שוחחתי איתה על טבילה במקווה, בתקווה שאצליח לעודד אותה ללכת. 

בחסדי השם, היא הלכה למקווה. זו הייתה עבורה חוויה מעוררת השראה! אני הייתי מאושרת. אמרתי לה שתספר לחברות ולבנות משפחה על כך. הלהט שלה בוודאי יעורר אחרות!

הייתה לה אחות, שלצער הלב איבדה ילד, את בנה היחיד. האחות בילתה שנים במעבר מטיפול פוריות אחד למשנהו, אך ללא הצלחה. האישה הצעירה שלנו שכנעה אותה ללכת למקווה. 

האחות הסכימה והלכה למקווה, וחודש אחד בלבד לאחר מכן, בגיל 51, היא התקשרה לאחותה לספר לה שהיא בהיריון!

הייתה אישה אחת, שבעלה התנדב אצלנו בפעילות 'מעגל הידידות' [=ארגון שמפעילה תנועת חב"ד עבור ילדים בעלי צרכים מיוחדים]. לא ידעתי דבר על הרקע שלו, או על רמת שמירת המצוות שלו. יום אחד, הוא מתחיל לדבר איתנו באידיש! טוב, כולנו יודעות שלצער הלב, דיבור באידיש אינו אינדיקציה לשמירת תורה ומצוות, אך לעובדה שדיבר אידיש יפה כל כך חייבת להיות משמעות כלשהי!

פגשתי את אשתו, נתניה, וגיליתי שהם נשואים כבר הרבה שנים, אך עדיין לא התברכו בילדים. נתניה היא גברת נעימה ולבבית וככל שהלכנו ודיברנו עוד ועוד, הרגשתי בנוח לשאול אותה אם היא שומרת על טהרת המשפחה, או אם אי פעם טבלה במקווה. היא אמרה שהיא הולכת למקווה. לא הייתי בטוחה מה רמת הידע שלה, והצעתי שתארגן אצלה בבית שיעור חזרה על הלכות טהרת המשפחה. הסברתי לה את חשיבותה של חזרה מדי תקופה, ועל כך שהרבי יעץ לעתים רבות לזוגות לחזור על ההלכות הכה חשובות האלה.

נתניה ארגנה את השיעור, ואני עבדתי במרץ למצוא את המרצה המתאימה. היה די מורכב למצוא מישהי שתהיה זמינה בזמן שהתאים לכולן. בסופו של דבר, מצאתי את אמנדה שקולניק שפירו, שהיה עליי לשכנע אותה להגיע. לאמנדה היה ילד אחד, והיא התפללה לעוד ילדים. היא אמרה לי שאני צריכה להבטיח לה שאם היא תסכים למסור את השיעור, היא תזכה לילד! אמרתי לה שאני בטוחה שהרבי ייתן לה את ברכתו לילד!

היה זה לילה קפוא במונטריאול. הייתה היענות רבה לשיעור החזרה, ונשים רבות מכל החוגים הגיעו אליו. אפילו שתי כלות, שהיו צמאות לדעת וללמוד. כולן התרגשו והתעוררו. אמנדה עשתה עבודה נהדרת. אפילו הצלחנו לשכנע את אחת מהכלות, שלא הייתה אורתודוקסית, לערוך חופה כשרה – וללכת קודם למקווה!

אישה אחרת, שהייתה בהיריון ומעולם לא הייתה במקווה, שמעה שיש סגולה ללכת למקווה בזמן שאישה שמשתוקקת להרות הולכת למקווה, כך שהאישה שמנסה להרות תוכל לטבול מיד לאחר האישה ההרה. היא הזמינה את נתניה לאפשר לה לטבול כשנתניה הייתה צריכה ללכת למקווה, כך שנתניה תיהנה מהסגולה הזו. בסיכומו של דבר – היה זה ערב נהדר.

כחודש לאחר מכן, הגיע בעלה של נתניה לפעילות 'מעגל הידידות' כשהוא שמח ונרגש. "נתניה בהיריון!" כמובן שהיינו מאושרים כל כך! ברוך השם! חדשות נפלאות.

אבל הסיפור עוד לא נגמר…

כחמישה חודשים לאחר אותו שיעור חזרה, במהלך פעילות התרמה מיוחדת שערכנו לכבוד 'מעגל הידידות', נתקלתי באמנדה שקולניק. שמחתי כל כך לראות אותה. שוחחנו כמה דקות, ואז הסירה אמנדה את המעיל שלבשה כדי להראות לי, שבחסדי השם, היא בחודש החמישי להריונה!

והסיפור הזה עוד ממשיך…

שמונה חודשים לאחר אותו אירוע שעכשיו כבר אפשר היה להגדיר אותו כמדהים, פגשתי אישה צעירה. לא הצלחתי להיזכר איפה פגשתי אותה בעבר, אבל היא זכרה אותי. היא הזכירה לי שהיא הייתה הכלה שהחליטה להתחתן בחתונה דתית, ולכן הלכה למקווה לפני החתונה שלה. הטבילה הראשונה ריגשה אותה כל כך, שהיא המשיכה ללכת למקווה מדי חודש בחודשו, עד שלאחרונה גילתה שהיא בהיריון, אף שהרופא שלה אמר לה שבשל ההיסטוריה הרפואית שלה, יהיה לה קשה מאד להרות.   

שלושה סיפורים נפלאים ומרגשים, וכולם בעקבות שיעור חזרה הלכתית אחד!

הפוסט סיפורי מקווה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

כאן, עטופה במים החיים של המקווה ושקועה בקדושה, מתרחש המעבר למצב של טהרה רוחנית, וכאן, מעגל החיים מקבל אישור מחודש.

ייתכן שמעולם לא היית במקווה, ואינך יודעת למה לצפות. הצטרפי אלינו לסיור במקווה, הביטי סביב, שאלי שאלות. ואז, אם את נשואה, חווי זאת בעצמך במקווה הסמוך למקום מגורייך (היוועצי במדריכה מוסמכת או ברב המקומי בקשר להכנות הנדרשות לטבילה ראויה במקווה). 

בואי נתחיל…

מקווה יכול להיבנות בכל סוג של מבנה. פעמים רבות, מבנה ייעודי מוקדש כולו למתחם מקווה, על מנת לאפשר את קיום המצווה בנוחות ובנעימות מרביות. לעתים, המקווה הוא חלק ממתחם של בית כנסת או מרכז קהילתי יהודי. 

שבי בבקשה בנוחות בחדר ההמתנה הייעודי. הבלנית תצטרף אלייך בהקדם. כאן, פרטיות היא ראשונה במעלה. טבילה במקווה היא מצווה פרטית מאד. רק בן הזוג שלך והבלנית מודעים לביקורך במקווה. לאיש מלבדם אין צורך לדעת על כך. ואכן, במקרה זה, התנהגות דיסקרטית ראויה לשבח. 

הנה, הבלנית מגיעה ללוות אותך לחדר הכנה פנוי. 

ניכנס?

ניקיון הוא ערך עליון בקיום נאות של מצוות הטבילה במקווה. חדר מיוחד רוהט וצויד על מנת לאפשר הכנות קלות ונוחות לטבילה במקווה. 

חדר אמבטיה אלגנטי, מצויד באמבט מפנק, שידה ומראה לשימושך. הכול נקי ומבריק. 

מגבת גוף או חלוק, נעלי רחצה, סבון, שמפו, גוזז ציפורניים, וכל ציוד חיוני אחר הנדרש לניקוי מושלם, ממתינים לכל טובלת (הדבר משתנה בכל מקום, כדאי לבדוק מראש האם נדרש להביא ציוד כלשהו).

הציפורניים נגזזות, השיניים מוברשות, והשיער מסורק ומוסרים ממנו הקשרים. איפור, לק וכדומה, חוצצים בינך למי המקווה. 

כל דבר שעלול לחצוץ בין גופך לקדושת מי המקווה – מוסר מראש. כאן נמצאים רק האלוקים ואת – כפי שנבראת, בצלמו. כשהגעת למצב הנקי, בראשיתי-טבעי הזה, את יכולה להתעטף בחלוק או מגבת ולצלצל בפעמון לקריאה לבלנית. 

כעת מצפה לך שטיפה קצרה במקלחת, כשלב אחרון לפני הטבילה עצמה. מקלחת זו מאפשרת לך לשטוף עצמך, להסתרק ולהיכנס אל המקווה כשאת רטובה, כפי שנכתב בהלכה. חדר ההכנה במקווה מצויד במקלחת גם כן. אם אישה מעדיפה לבצע את הרחצה באמבטיה כהכנה למקווה בביתה שלה, נדרשת רק המקלחת הקצרה במתחם המקווה, כהכנה אחרונה לטבילה.

במבט ראשון, המקווה עצמו נראה כבריכת שחייה קטנה. מה שמבדיל בינו לבין בריכת שחייה, ומשרה את קדושתו המיוחדת, הוא המבנה הייחודי שלו וכן המים. מי המקווה הם "מים חיים" המגיעים ממקור טבעי, צינור מיוחד מאפשר למי גשמים לזרום אל "בור" המקווה, המשמר בתוכו את אותם מים טבעיים לחלוטין. באמצעות פתח הממוקם בצד המקווה או בתחתיתו (במקווה שבתמונות, נמצא הבור בתחתית), אותם "מים חיים" 'נושקים' למי הברז הממלאים את בריכת המקווה עצמה, ומשמרים את החיבור התמידי שבין המים שבבריכת הטבילה למי הגשמים שבבור.         

בניית המקווה היא דבר מורכב, וחייבת להיעשות בפיקוח של רבנים שהתמחו בכך. 

אם כן… אין זו בדיוק בריכת שחייה….

כעת הגיעה השעה למצווה עצמה – הטבילה. 

 הבלנית תיקח ממך את החלוק או את המגבת, ותמתין בצד בדיסקרטיות, כשאת פוסעת במדרגות אל המקווה, את צועדת בצעדיהן של נשים יהודיות לאורך כל ההיסטוריה היהודית. 

המים הם בערך בגובה החזה. את טובלת במים, כך שהם יכסו את גופך במלואו כולל כל שער הראש. המצווה מקיפה אותך. הטבילה עצמה נמשכת רגע, אך את יכולה לחוש בבירור את הקדושה. 

עלי מן המים וברכי את הברכה.

טבלי עוד פעמיים (או כפי המנהג שלך). הבלנית צופה מן הצד כדי לוודא שכל טבילה הייתה טבילה מלאה, על פי דרישות ההלכה. בסיום כל טבילה היא מכריזה: "כשר", קולה נישא למרום, מעיד על המעשה שנעשה בשלמות. זהו הרגע שכולו שלך – רגע שבו נפתחים שערי שמים לתפילותייך ולבקשותייך. 

המצווה הושלמה. התחדשת ונולדת מחדש מבחינה רוחנית שאין דומה לה. 

אם תרצי לאתר את המקווה הקרוב למקום מגורייך, את יכולה לבדוק זאת באתר.

שימי לב שלכל מקווה שעות הפתיחה שלו. בחלק מן המקוואות נדרש תיאום מראש, וחלקם פתוחים על בסיס יומיומי קבוע. התקשרי למקווה שבחרת, לוודא את השעות. 

הפוסט מהו מקווה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

"כן. הממ, למה את שואלת?"

"מפני שחשבתי שאולי תרצי ללכת למקווה".

"דבורה לאה, את יודעת שאני לא שומרת מצוות. הפעם היחידה שאני טובלת משהו היא בליל הסדר".

"תני לי לנסח את זה קצת אחרת. לאחר גיל המעבר, מאחר שכבר אין לך וסת, נדרשת פעם אחת בלבד במקווה. זה יספיק לכל שארית חייך".

עמדתי לומר "לא", אבל אז זה הכה בי. כעיתונאית מסעות, אני מתנסה, ולעתים קרובות משתתפת בטקסים מתרבויות שונות. למה לא לנסות את אלה של התרבות שלי?

"אוקיי", אמרתי. "לכי על זה. מה אני צריכה לעשות?"

כמה ימים מאוחר יותר, דבורה לאה הופיעה בביתי חמושה בחיוך רחב ובערכת מקווה יפהפייה ויוקרתית. הערכה הכילה כמה פריטי טואלטיקה הנדרשים להכנה.

"זהו זה?", שאלתי, נושמת לרווחה שההכנות כל כך קלות.

"לא בדיוק", היא השיבה. "את לא יכולה לקיים שום מגע פיזי עם בעלך – נגיעה, שום דבר – במשך שבעה ימים".

"בלי לגעת? בלי לחבק? בלי לחיצות יד קטנות?"

"שום דבר", התעקשה מומחית המקווה.

"אז מי בדיוק מתחייבת למצווה מייסרת כזו?" שאלתי. התשובה הייתה שנשים נשואות רבות עושות זאת (את חייבת להיות נשואה בכדי ללכת למקווה), וכמה מהן אפילו אינן מגדירות עצמן דתיות. הן פשוט רוצות לקיים את המצווה שעיקרה בזה שאת הולכת למקווה שבעה ימים לאחר סיום המחזור (ואם משך הדימום הוא קצר מאד, עלייך לחכות חמישה ימים לפחות לפני שתתחילי בספירה לאחור של שבעת הימים עד לטהרה).

למען האמת, לא ממש השתכנעתי. לא ממש התחברתי לרעיון ההתנזרות, לא הבנתי את הקשר בין הופעת וסת וטומאה. ניגשתי לחוויה כמו אנתרופולוגית, והבטתי בדבורה לאה כנציגת כת אקזוטית החולקת עמי מידע פנימי.

היא הייתה סבלנית מאד בנוגע לשאלות שלי. היא הסבירה שהטבילה במקווה קשורה לא רק לאישה, אלא אליה ולבעלה, הדרך שלהם להזמין את הקב"ה אל תוך הבית שלהם ואל תוך הנישואין שלהם. ההכנות למקווה והטבילה הם מעשים גשמיים, אבל הסיבה שמאחוריהם היא רוחנית.

"את מבינה", אמרה לי דבורה לאה, "בכל חודש, עם הופעת הווסת – שמשמעה שאין ביצית מופרית – זהו סוג של פוטנציאל חיים שלא מומש. ואז האישה טובלת עצמה במים, מקור החיים.

כאשר היא עולה מן המים, היא כאילו נולדת מחדש, והאנרגיה האלוקית של בריאה שוב זורמת בה. יש כאן התחדשות, התנקות רוחנית".

הקשבתי לה כשהיא דיברה בעליזות איך הנישואין מתחדשים בכל חודש, הודות למקווה. הבעל והאישה נפרדים, וההימנעות הזו עשויה להיות קשה מאד. אבל היא גם מחזיקה את התשוקה בחיים. כשבני הזוג מתאחדים מחדש, הם מעריכים זה את זו עוד יותר. וההקרבה שבקיום המצווה, מרוממת את מערכת היחסים הפיזית שלהם לדרגה רוחנית.

דבורה לאה הייתה מאד פתוחה בקשר למקווה, אך, בעבר, הטבילה במקווה הייתה אפופה מעטה סודיות. אימהות לא אמרו לילדיהן כשהן הלכו למקווה. זה היה עניין מאד פרטי – בין אישה, בעלה, הקב"ה והבלנית במקווה. יהודים רבים לא דיברו – ועדיין אינם מדברים – על הטבילה במקווה. אבל היום, מקוואות יצאו מהארון. במקרים רבים הם בנויים כספא מהודר, אפשר למצוא אותם בספר הטלפונים, והם מהווים נושא לשיחה.

נשים רבות הולכות למקווה מפני שהדבר גורם להן להרגיש מיוחדות וקושר אותן לאימהות שלנו. שרה טבלה במקווה. למעשה, היה לה אוהל משלה לזמנים שבהם היא ואברהם לא יכלו להיות יחד פיזית. טוענים כי באר מרים הייתה למעשה מקווה. בזמנים מודרניים יותר, כאשר המקוואות הוצאו אל מחוץ לחוק ברוסיה הקומוניסטית, והק.ג.ב סגר אותם, הלכו הנשים באומץ ופתחו מקוואות אחרים תחתיהם. המקווה חשוב כל כך ביהדות, עד כדי כך שאם לקהילה יש כסף שמספיק רק לרכישת ספר תורה או לבניית מקווה, בניית המקווה קודמת.  

"דבורה לאה", שאלתי, "אם זה נפלא כל כך, מדוע בעלי, פול, אינו יכול לעשות זאת גם?"

"הוא יכול", השיבה דבורה לאה. וכששאלתי את פול, הוא אמר שיעשה זאת.

גם הוא אנתרופולוג חובב.

קראתי קצת על המקווה וגיליתי המון כללים מסתוריים ומורכבים בקשר למבנה המקווה. השכבה התחתונה היא של מים גשם טבעיים, טהורים. הם מכונים "מים חיים" והם מסמלים את הלידה מחדש ואת הזרימה האלוקית שבבריאה. מעל למי הגשם הקרים, ישנה בריכה נוספת של מים חמים, שבה מתרחשת הטבילה עצמה. שני סוגי המים אינם אמורים להתערב, כך שמי הגשם ישמרו על איכותם המקורית ללא פגם. הם כן "נוגעים", משיקים אלה לאלה, באמצעות פתח שבין שתי הבריכות, אך הם אינם מתערבים. מי בריכת הטבילה מוחלפים לעתים קרובות, וכך נשמרת היגיינה. מי הגשם, שאינם מתלכלכים כלל, נשמרים כמות שהם.

לא בלב שלם התחלתי את שבעת הימים. היה זה תרגיל אינטלקטואלי שאליו ניגשתי יותר מתוך סקרנות מאשר מתוך מחויבות. עשיתי את רוב ההכנות, אבל קצת רימיתי כשזה הגיע ללגעת בפול. אני מניחה שאפשר לומר שהייתי סוג של "מפלצת מקווה" – נחושה לחוות את הטבילה, מבלי לאמץ את החוויה בשלמותה. דבורה לאה צקצקה, אבל התירה לי להתקדם עם תוכנית המקווה.

ליל המקווה הגיע. פול ואני השתחלנו אל המושב האחורי של הרכב הרבני, והרב, ברל, הסביר לפול בקצרה למה לצפות וכיצד גברים ניגשים למקווה. זה היה נשמע כמו קפיצה קטנה למזללת מזן מהיר. אתה טובל לפני תפילות, לפני שבת, לפני חגים. נכנס יוצא.

כשהגענו אל המקווה של אלבקרקי, שהיה נקי ללא רבב ומזמין, אנו הנשים נכנסנו לחדר נפרד להכנות. דבורה לאה הראתה לי מגוון של מוצרים לניקוי אישי – מברשות ציפורניים, מסרקים, שמפו, מקלות אוזניים, מסירי איפור, חוט דנטלי. היא העוותה את פניה כשהבחינה בקעקוע זמני צבעוני על הזרוע שלי, והתחילה להסיר אותו באמצעות מסיר לק,  פצירה והציפורן שלה. היא הנחתה אותי שלא להעביר חוט בין שיניים עם קצוות משוננים, כדי שלא יישאר משהו מהחוט בין השיניים. הייתי צריכה לגזוז ציפורניים, להיכנס לתוך כל פתח, ולהיות, ובכן, מושלמת. אז היא אמרה שאני יכולה לקחת אתי את ציוד הניקוי אל תוך האמבט, ושאשאר באמבטיה קרוב לחצי שעה.

הרגשתי המומה. מוצפת. אני מחשיבה את עצמי כאדם נקי, אבל היו אזורים רבים כל כך שמעולם לא חשבתי עליהם. מה אם השארתי פיסת חוט דנטלי בין השיניים שלי? ומה אם נותר מעט לכלוך מתחת לציפורן או בקצה העין שלי? פסעתי בזהירות אל תוך האמבט שהיא מילאה בעבורי, מנסה ללהטט את כל עזרי הניקוי. פלופ. השמפו צנח אל תוך המים. התכופפתי להרים אותו ואז נפלו המספריים לציפורניים. בסופו של דבר, ארגנתי את כל הציוד, ושקעתי במים. נשמתי נשימה עמוקה והתחלתי לנקות את עצמי. בתחילה חשתי התנגדות פנימית, אבל אז נשאבתי לזה. קרצפתי וסיבנתי והקדשתי תשומת לב מלאה לכל סנטימטר של עור. בכל חיי, לא ניקיתי את עצמי בצורה יסודית כל כך.

כעשרים חמש דקות לאחר שהתחלתי, נתקפתי בזיכרונות ילדות של בדיקת החמץ לפני פסח. עברנו בכל הבית עם נוצה, אוספים כל פירור שנשאר על מדף, בכיס, בכל מקום. עכשיו, ניקיתי את החמץ מהגוף שלי. טיהרתי את האני הפיזי והנפשי שלי כשם שטיהרנו את הבית מחמץ לפני פסח. הייתי על סף בכי. החוויה האנתרופולוגית שלי הפכה אישית מאד. שפשפתי וקרצפתי כאילו חיי תלויים בזה.

כאשר דבורה לאה חזרה אל החדר, היא בחנה אותי בעדינות, מחפשת אחר שערות שנשרו על גבי, או כל דבר אחר שפספסתי. היא הכריזה שאני נקייה. ואז הובילה אותי אל חדר המקווה. הוא נראה כמו ג'קוזי, ואני פסעתי בקלות במורד המדרגות אל המים.

"כעת, טבלי שלוש פעמים. כמו דג, או כמו לווייתן", הנחתה אותי דבורה לאה.

קל יותר לומר מאשר לעשות. לא הצלחתי לרדת מתחת למים. נדרשתי להרבה ניסיונות על מנת לטבול בשלמות. דבורה לאה צפתה בי בסבלנות, חייכה לאישור, ואז הפנתה את גבה אליי.  

"קיימת את המצווה", היא אמרה, ועכשיו זה הזמן הפרטי שלך. רק שלך. קחי את הזמן".

בתחילה לא ידעתי מה לעשות, ואז זה פשוט קרה מאליו. טבלתי במים, מודה ליקום על בעלי פול, הבריאות שלי, ניסיון החיים העשיר שלי. התפללתי עבור משפחתי וידידיי שיהיו בריאים. וחשבתי ששמעתי אנחה קלה משמים, סימן שתפילותיי התקבלו.

לאחר הטבילה, נחשבתי "כשרה", והלכתי לפגוש את פול בחדר ההמתנה. הרגשתי חיונית, חיה, עליזה, רגועה. 

"את זורחת", לחש אליי פול. קרנתי מאושר.

"ואיך זה היה לך?", שאלתי.

פול אמר שזה היה קצר, אך משמעותי. זה הזכיר לו את הילדות שלו, והחיה בו זיכרונות שנקברו מזמן. זיכרונות של נסיעה משפחתית לאטלנטיק סיטי, בביקור של קרובי משפחה. הם התאכסנו במלון, ופול היה מרותק למראה היהודים האורתודוקסים שעמדו להתפלל בלובי, אכלו כשר ופטפטו באידיש. זה הרגיש כמו ביקור בארץ זרה. אמא שלו נלחצה, וגרמה למשפחה לעזוב את המלון. זו הייתה הפעם האחרונה שבה התערב אי פעם עם יהודים אורתודוקסים.   

במהלך הנסיעה בחזרה הביתה, דבורה לאה אמרה לי שהטבילה במקווה היא הזמן הכי עוצמתי בין אישה ובין אלוקים – אפילו יותר מזמן הדלקת הנרות, מפני שבמקווה, הגוף כולו מעורב. יש נשים שהולכות למקווה כשפוקד אותן משבר, או כשמישהו חולה, או לפני חתונה או בר מצווה. גם שאר המשפחה מעורבת, שכן הבעל צריך לשתף פעולה, והילדים יכולים לחוש במשב הרוח של הרוחניות שאמא שלהם מביאה עמה בחזרה הביתה. וכאשר תינוק נולד לאחר הטבילה במקווה, הוא נחשב שנהרה בקדושה, ומגיע לעולם עם היתרון הזה.  

אני מניחה שאני קצת מצטערת שלא שמרתי על המצווה ביסודיות במהלך ימי ההכנה. אולי זה היה יכול להיות עוד יותר עמוק ועוד יותר משמעותי. אבל זה כבר היה מאוחר מדי בשבילי. חוויתי את ההיטהרות האחת שלי. ובשביל אישה שאיננה דתית שחיפשה הרבה ומזמן קשר רוחני עם היהדות, זו בהחלט הייתה התחלה נפלאה.   

הפוסט וידויים של טובלת הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

לאחר שהסתיימה התפילה, היא ניגשה אלי ושאלה אם אוכל להקדיש לה כמה דקות לשיחה. היא החלה לבכות וסיפרה לי שבמשך שנים היא ובעלה מנסים להביא ילדים אך ללא הצלחה.

נזכרתי בסיפור ששמעתי על הרבי, ומיד סיפרתי לה אותו. היה זה בקשר לאשה דתית שלא הצליחה להרות וכתבה על כך לרבי. הרבי יעץ לה להקפיד יותר בשמירת טהרת המשפחה. היא הייתה מופתעת למדי, מפני שהיא הייתה שומרת מצוות והקפידה על כל ההלכות. לאחר בדיקה מדוקדקת וחשבון נפש, היא הבינה שהיא מדי פעם פספסה בדיקה פה או שם. היא אמנם הקפידה לעשות אחת בכל יום אך לגבי השנייה היא מדי פעם התרשלה.

היא שמעה לדברי הרבי, והחליטה כי תבצע את ההיבט הזה של הלכות טהרת המשפחה בדייקנות רבה יותר ובזהירות. בחסדי השם – היא נכנסה להיריון מיד!

כשסיימתי לספר את הסיפור, פני האישה שמולי החליפו צבעים. היא הייתה בהלם. היא אמרה שזה הדבר היחיד בקשר להלכות טהרת המשפחה שהיא פחות מחמירה לגביו. היא הלכה לביתה, נחושה, אני בטוחה, להקפיד ולהיזהר יותר בהיבט הזה של שמירת הלכות טהרת המשפחה.

חודשים ספורים לאחר מכן, היא הגיעה בחזרה לספר לי שהיא בחודש השלישי להיריון! היא לקחה ללב את הסיפור שסיפרתי לה, ועוד באותו חודש נכנסה להיריון!

אמרתי לה שעליה לנצל את החוויה הזו על מנת לעורר בנשים אחרות השראה להקפיד יותר על שמירת הלכות טהרת המשפחה.

באשר אליי, הרגשתי בצניעות, עד כמה בנות מזל אנו כשלוחות של הרבי, שהרבי שם במוחנו את המחשבות הנכונות על מנת לעורר השראה באחרים להפוך כלים לברכות השם.

הלוואי שנתברך תמיד במילים הנכונות, ושההתחזקות בקיום מצווה זו, תביא לעולם הזה עוד הרבה ילדים בטהרה.

הפוסט עוד סיפור מעורר השראה על מקווה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הנה כמה מהדברים האהובים עליי בקשר למקווה:

1. טבילה במי אמא אדמה

מי המקווה צריכים לעמוד בדרישות מסוימות של קיום טבעי, כמו מי מאגר טבעי של מים, או איסוף של מי גשמים. כל מאגר מים טבעי שהוא גדול מספיק לטבילה, יכול לשמש כמקווה (הערת העורכים: חשוב להתייעץ עם רב על מנת לקבוע אם מאגר המים המסוים אכן כשר לטבילה במידת הצורך). האוקיינוס הוא המקווה הגדול ביותר בעולם. כאשר אישה טובלת במקווה, היא נכנסת לרחמה של אמא אדמה. היא כורעת פנימה בתנוחה עוברית, ואז, ביציאה מן המים היא נולדת מחדש רוחנית.

"כאשר אנו מתייחסים לנוכחות של הקב"ה בתוך העולם שלנו, הנותנת חיים לכל הנבראים, היא קרויה 'שכינה'", כותב צבי פרימן בקשר לשאלה מדוע איננו קוראים לקב"ה "אמא".

"כאשר אנו מתייחסים לרוממותו של הקב"ה מעבר לעולם שלנו, אנו קוראים לו 'הקדוש, ברוך הוא'. אלוקים אינו משתנה ואין לו חלקים, חס ושלום. שני הכינויים מתייחסים לאותו אלוקים, כשמביטים בו משתי זוויות שונות", הוא כותב.

אלוקים הוא נקבה, אלוקים הוא זכר, אלוקים הוא הכול ואפשר ליצור איתו קשר ולתאר אותו בכל אחד מן ההיבטים הללו.

ההיבט הנשי של הקב"ה, השכינה, נוכחת ושורה בתוכנו כאשר אנו מקיימים מצוות, כמו תפילה או לימוד תורה. פרימן ממשיך, 'הקדוש ברוך הוא' מתאחד עם ה'שכינה' כאשר אנו מקיימים מצוות כהלכה, ובכך אנו מביאים להרמוניה רוחנית בעולם. כאשר אישה טובלת במים הקדושים של המקווה, היא מתאחדת פיזית עם אותה שכינה נקבית ומקיימת את המצווה לאחד את השכינה עם הקדוש ברוך הוא.

השכינה שורה בטבע הבראשיתי שם הבריאה נוכחת במלוא עוצמתה. השכינה שרתה גם בבית המקדש, מה שמסביר את הנסים שהתרחשו שם. בטבילתה במקווה, האישה מגלמת את אותו כוח חיים פורה ועוצמתי הקיים בה. שמירת דיני טהרת המשפחה, הכוללים את הטבילה במקווה מביאים את הבורא אל תוך מערכת היחסים הזוגית, ומרוממים את האיחוד שבין הבעל לאישה.

2. היגיינה אישית, אינטימיות רוחנית

לפני שאישה טובלת במקווה, עליה לנקות את גופה בקפידה על פי כללים מסוימים, על מנת לוודא שאין דבר שעלול לחצוץ ממגע של המים הקדושים בחלק כלשהו מגופה. היא מתכוננת כבר שבעה ימים, מאז סיום הווסת. רגעי הטבילה והרגעים המקדימים מפוקחים בידי אישה, עדה לסייע לוודא כי האישה נקייה לחלוטין וטובלת במים בהתמזגות מלאה.

המקווה הוא מרכיב יסודי בחיים יהודיים. על פי ההלכה, בניית מקווה קודמת גם לבניית בית תפילה.

באופן אישי, אני אוהבת לדעת וגם ליישם את הרגלי ההיגיינה של אמותיי הקדומות! זה לא רק איך אנו שומרות על ניקיון אישי, זה קשור לשאלה איך אנו מכינות את עצמנו לאינטימיות עם אהוב לבנו. באופן כללי אפשר לומר שהטקס החודשי הזה לאישה נשואה מעניק מקצב מסוים של אינטימיות לבעל ולאישה. במסורת היהודית שלנו ישנה תשתית מובנית לאיזון ולחידוש של אינטימיות מינית בריאה.

3. מרכזיותו של המקצב הנשי

לא זו בלבד שאישה לומדת כיצד להתחקות אחר המחזור החודשי שלה על פי לוח השנה הירחי העברי ואת מערכות הזמן המסורתיות, כאשר היא מיישמת את דיני טהרת המשפחה, אלא שלמעשה למקצב של הווסת שלה יש השפעה כבירה על מערכת היחסים שלה עם בעלה ומשפחתה. הגיוני כל כך שהלוח העברי המתבסס על מחזור הירח, קשור באופן פנימי ומאוזן רוחנית עם המקצב הנשי העצמי. אני מרגישה גאווה גדולה על כך שהמודעות ממוקדת הנשיות הזו טבועה במסורת אבות אבותיי.

האישה לומדת כיצד לעקוב אחר המחזור החודשי שלה על פי שיטות הלכתיות קדומות. היא עוקבת ומתעדת את תאריכי הופעת המחזור ביחס לחודש הירחי, לוח השנה העברי והמקצבים הפנימיים שלה. המנהג הקדום הזה של מעקב אחר המחזוריות שלנו בדרך זו הוא שורשי ומנומק, ממש כמו החגיגה המסורתית הנשית של ראש חודש, בכל חודש מחדש, מאז ההתגלות בהר סיני.

4. כוח רוחני

גיליתי את היהדות המסורתית במהלך שנות הפוריות שלי, וזכיתי להזדמנות ולברכה הגדולה שבלקיים יחסים ולהרות את ילדיי כשאני נוהגת בנוהג המקודש של טבילה במקווה. הדבר השרה ברכה רוחנית על ילדיי ועל משפחתי, ושימש כסוג של תשובה רטרואקטיבית על כל השנים שבהן לא נהגתי לטבול במקווה. אני יודעת את הדברים הללו מפני שהם הועברו אליי במסורת רציפה שבעל פה, מנהג חי שהגעתי אליו מפני שחיפשתי אחר האנשים שמקיימים ושומרים על המסורות הללו.

מפני שזו מצווה שיישומה מוקפד מאד, הייתה לי הזכות להשתמש במקווה בדרך זו מפני שאני אישה נשואה יהודייה, הנשואה לגבר יהודי. משתנים רבים כל כך בחיי היו יכולים להיראות אחרת. אני מרגישה מבורכת כל כך על הזכות שטבילה במקווה נוכחת בחיי.

5. חכמה נצחית

המילה 'מקווה' קשורה ל'תקווה'. כיום, כשנראה שהאנושות עומדת בשיאה של השכלה מצד אחד והרס עצמי מן הצד השני, אני אסירת תודה על הנוהג הרוחני הזה שעורר בי את תחושת התקווה.

הדרך שבה מבינה היהדות מגדר, רוחניות והחיבור לכדור הארץ, מציעה יסוד לגישה אקופמינסיטית על מלחמות פטריארכליות והשפלה סביבתית עכשיו ובעבר. נשים מתפללות במקווה על פוריות, שלום וכל דבר אחר.

ההבנה של המקווה וכל מה שסובב שסביבו מספק לי הקשר לאינטראקציה עם אנשים בני אמונות אחרות ומסורות אחרות. האנשים שאיתם אנו חולקים את עתיד האנושות. אני מבינה כיצד לפי המסורת היהודית נשים הן נעלות. אני יודעת על איך אנחנו אוכלות, איך אנו רוחצות, ואיך אנו מעריכות את החיים.

ביהדות אנו מוצאים את ההכרה באדמה כנקבה, והקישור בין נשים לשכינה באמצעות המקווה. על פי המקורות העתיקים, עידן השלום וזמן הגאולה יגיעו בזכותן של הנשים.  

נשים רבות טובלות במקווה, בלי ברכה, במהלך הימים הנוראים, על מנת להיטהר ולהתנקות נשמתית כהכנה לשנה החדשה. בין אם את קופצת למים או לא… שהשם יברך את כולנו לגדול בבגרות הרוחנית שלנו, באחדות ובאהבה לכל אחד, בשמחה, בהצלחה, ובבריאות טובה!

הפוסט למה אני כל כך אוהבת את המקווה? הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

" ויקרא א-להים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים וירא א-להים כי טוב" (בראשית א, י).

התקרבתי לאוקיינוס. הילכתי בינות לעשבים הירוקים ולפירות ורד הבר שצמח מתוך החול. שיחי הוורד היו תערובת יפהפייה של עלים ירוקים, ענפים קוצניים, פרחים סגולים, וורדי בר כתומים- אדומים בוהקים. כמה מהפרחים כבר נפתחו, חושפים את זרעיהם – הפוטנציאל לחיים חדשים.

השלתי את נעליי וצעדתי בחול היבש והחם, תלוליות החול מעסות, מקלפות, ומנקות את רגליי. התקרבתי לשפת המים והתיישבתי, מתחפרת בעקביי אל תוך החול הרטוב. הבטתי אל האוקיינוס, מתפשט לקצוות הארץ, נוגע בחופים שאינני יכולה לתפוס, ומגיע עד לרקיע. קרקעית הים נצצה בהשתקפות הכחולה-קרירה של השמים, והלבן החם של השמש על הגלים הנעים. המים העליונים והתחתונים – נפגשו.

הבטתי בגלים הממהרים. המים אינם שקופים לגמרי, הבחנתי. יש בהם ירוק חם שקוף למחצה, וחתיכות נעות של חומר אורגני ירוק בוהק, כמו החרקים המאובנים שנלכדו בענבר העתיק. מים זורמים, חיים. תהיתי לגבי זה. בדרך כלל אני משייכת מים בריאים לבהירות ולשקיפות, אך המים האלה לא היו שקופים כלל. או שאולי, הייתה בהם שקיפות מסוג אחר.

גלים קרבו להקביל פני אדמה, עולים כלפי מעלה ומנמיכים, מתפתלים כמו עובר. קצותיהם מתיזים קצף, בועות מלאות חיים חגורות במעטפת לבנה. המים התגלגלו אל כנגד החול, נוגעים אך  בקושי ברגליים שלי, ואז ממהרים לשוב ולהתאחד עם האוקיינוס. חיכיתי וצפיתי. עד מהרה התקרבו עוד המים, הציפו את רגליי, וזרמו תחתיי. הם נסוגו כשהם אפופי הילת ברק עוקבת אחריהם.

הקולות החיים של האוקיינוס ושל ילדים הקיפו אותי מלפניי ומשני צדדי. האזנתי למרוצת הגלים ההולכים ונבנים, מעמיקים ושוב מתרככים, שוב ושוב. עד מהרה התמזגו קולות הילדים בקולות המים, והאוקיינוס היה גם מאחוריי. הרוח נשבה מבעד לאוזניי ומילאה את אפי בניחוחות מלוחים. פסעתי אל תוך המים.   

"ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" (בראשית ב, ו).

הגשם ירד, ואני הייתי במרפסת הקדמית המקורה שלי. אני הייתי יבשה. הגשם היה קל והוא ירד בצורה ישרה מן השמיים, מנקה בדרכו את האוויר וכל מקום שנחת בו. האוויר היה רענן והריח בריח הכפר – לחלוחית היערות על כל הקסם המסתורי שבה.

הבטתי אל החצר הרטובה. היא גדולה מספיק כדי לאפשר לארבעה עצי דובדבן לצמוח כראוי, ומוקפת בעצים גבוהים ירוקי-עד. אור השמש קרן דרך העננים והלחות, מטשטש את הפרטים של מה שראיתי. מכל מקום, הכמעט שחור של העצים הרטובים עמד בניגוד חד עם הירוק הבהיר שהקיף אותם. אורותיהם הקרירים של העלים הרטובים נצצו כנגד הענפים הכהים. ביום יבש אין כמעט הבדל בין הענפים לעלים – הם יכולים להיראות כה קרובים. תהיתי לעצמי: האם המים שטשטשו את המראה גם חידדו בעת ובעונה אחת את הרכיבים השונים של הגינה שלי? הגשם מיקד את מבטי פנימה, ממסך את העולם החיצון שלא הייתי צריכה לראות – לא אז, בכל אופן.

העלים הנהנו בעדינות כשטיפות הגשם זלגו עליהם. הם פצחו בריקוד לא צפוי.

עצמתי את עיניי והאזנתי למוזיקה של הגשם – מקצב עולה ויורד עם הפסקות אקראיות. שמעתי מפל מים או נהר זורם במהירות. הקשבתי עוד, והבחנתי שרעש מפל המים היו בעצם ציפורים מדברות על העצים. הדיברו הן? הכול היה מטושטש, אבל בצורה טובה: החיים היו במעמקי מים.

האנרגיה של הממטרים יצרה בריזה עדינה. חשתי בה ופסעתי אל מתחת לעצים שמחוץ למרפסת. המים נטפו עליי בעדינות והרטיבו את בגדיי. צפיתי בטיפות המתגלגלות לאיטן מן העלים ומן הענפים. אחדות עוד היו תלויות בקצוות. הן נראו לי בצורת רחם תופח. ברסיסי הגשם יכולתי להבחין בהשתקפויות מעוותות של החצר שלי – אותו אריג תחרה של חיים ירוקים.

כשפניתי להיכנס, ראיתי שהגשם שוצף על הריצוף. טיפות המים שלמטה רקדו באקסטזה, כאילו הן רוצות לקפוץ מעלה, ולהצטרף למים העליונים.

"ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים" (בראשית ב, י).

אדם וחוה חיו בפשטות בעדן, שם הם היו בהרמוניה מושלמת עם הטבע. הטוב והרע היו מובחנים זה מזה, וקל היה לבחור בטוב. האיחוד שלהם היה טהור וקדוש. לאחר שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת, דבר כבר לא נותר פשוט בעבורם. הערכים שלהם היטשטשו. הם הפכו לבני אנוש פגיעים וחשו חשופים. אדם וחוה הלבישו את עצמם בעלי תאנה על מנת להגן על גופם ועל המיניות שלהם, אך אולי הם חסמו עצמם מעולם הטבע? ייתכן מאד, שכן חלק מהעונש שלהם היה שלא יוכלו עוד לחיות בהרמוניה עם הטבע. הם הושלכו מעדן.

עבור חוה, הלידה הפכה כואבת, ואפילו בעלת סיכון תמותה. השמחה התערבה בכאב, והחיים – במוות.

ועדיין, נותר הנהר שזרם מעדן. הוא זרם אל ארבעת הנהרות – פישון (הנילוס), גיחון, חידקל, ופרת. עבר זמן מה. מתאבל על מה שאיבד, אדם ניגש אל הנהר הזה. הוא ישב בתוכו בלי בגדים. הוא טבל במי העדן.

נאמר שמי העדן זורמים בכל המים הטבעיים של העולם.  

בערך פעם בחודש, אישה יהודייה טובלת במקווה.

מקווה: "מקווה" הוא מים טבעיים המכונסים במקום אחד – בין אם בתצורה טבעית כמו ימים ונהרות, או מי גשם מכונסים במעין בריכה בתוך הקרקע. מקווה טיפוסי הוא ברוחב של כ-2.8 מטרים, ובאורך של כ-1.8 מטרים. הוא חייב להכיל לכל הפחות ארבעים סאה של מים, שהם כ-760 ליטרים בקירוב.

ארבעים: ארבעים הוא מספר העונשים של אדם, חוה, הנחש והאדמה. ארבעים הוא מספר ימי המבול שטיהר את העולם. ארבעים הוא מספרם של יסודות הבריאה, וארבעים הוא גם מספר שבועות ההיריון. המילה 'מים', מתחילה ומסתיימת באות מ' – שערכה המספרי הוא ארבעים.

אישה יהודייה טובלת במקווה לאחר המחזור החודשי שלה, וכן לאחר לידה, שני זמנים שנדרשת בהם תקופה של ריחוק פיזי מבעלה. אלה הם מייצגים של השלכות הטעות של אדם וחוה. שניהם מסמלים אובדן של חיים מן הגוף. הווסת, מסמלת את עזיבת הביצית, פוטנציאל החיים, מגוף האישה. היא הולכת למקווה כדי להתחיות מחדש, ולחדש את החיבור לעדן.     

אני פוסעת אל תוך המקווה. המים בטמפרטורה נעימה ובגובה החזה שלי. בראש המדרגות עומדת הבלנית כשראשה מוצב הצידה, עיניה פונות מטה. היא שם על מנת לוודא שטבלתי בשלמות במקווה, אבל כרגע היא מכבדת את הפרטיות שלי. אני טובלת וראשי כולו במים, עיניי ושפתיי סגורות בעדינות ואצבעותיי פרושות. גלים נוצרים מעל גופי. המים רוחשים סביבי וממלאים את הנקבוביות הפתוחות. אין דבר שעומד ביני לבין המים, גם לא שערה תועה, או גלד רופף. אני טובלת במים. אני  מתפתלת למנח עוברי, צפה לרגע באיברים מקופלים. אני מתרוממת. השיער שלי דבק בפניי ובגבי. האוזניים שלי מלאות במים, ואני שומעת מרחוק את קולה של הבלנית מכריז: "כשר".

כשר: 'כשר' יכול להתפרש כ-ראוי, מתאים, מקורי. המילה 'כשר' מזכירה גם את המילה 'קשר'. פעם הייתי בעמדת הבלנית במקווה, מוודאת שאישה אחרת טובלת במלואה במי המקווה. צפיתי באדוות השקופות המעוותות את מראה הגוף שלה, כמו אותן מראות מעוותים בטיפות הגשם. היא הייתה במקום אחר. היא הייתה החיים שבמים. ראיתי אותה ככלי שהכיל את החיים של הילדים שילדה. הרגשתי שאני מביטה בקדושה.

שוב ושוב, אני נכנסת אל תוך המים, מגיחה לרגע מן המים לנשימה ולשמוע את המילה "כשר". הגעתי אל המקווה מלווה בהרבה מחשבות ודאגות, אך עם כל טבילה הן נושרות מעליי. המחשבות עוצרות מלכת ואני מרוכז בלחוש את המים הזורמים סביבי ודרכי. שוב ושוב אני מאבדת את המודעות לעצמי ומעלה אותה מחדש; מעגל של חיים, מוות ולידה חוזר חלילה. הבלנית מחכה למעלה, אך אני איני רואה אותה. אני בקושי שומעת אותה. אין זמן שבו אני כה לבדי. אלה הם רק המים ואני. האמנם? אם אני מאבדת את עצמי במים, אולי יש כאן רק מים? ישנה בהירות בפשטות ההתאחדות. יש רק טוב.

אני עולה החוצה, פלגים זעירים של מים זולגים ממני. בראש המדרגות, הטיפות הנותרות מתגלגלות מעליי. החלוק יספוג את מה שנותר. המים מתאדים מגופי הלח, אך אני נולדתי מחדש. אני מוכנה.

המאמר המקורי ראה אור באתר Chabad.org

הפוסט חוויית המקווה – המים החיים הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

פיסות הבד הדבוקות לגופם של נהגי הריקשות לא מצליחות להגן עליהם מפני צינת הבוקר הנושבת לעמק קטמנדו היישר מן ההרים הלבנים המקיפים אותנו. הם מבעירים מדורה קטנה ונואשת תחת חלון הבית שלנו. ילדי רחוב מזי רעב יורדים מקופסת הקרטון עליה ישנו הלילה ומצטרפים אל האש המאולתרת. דפיקות על הדלת מנערות אותי ליום החדש. הראשונה קלושה והשנייה כבר נמרצת יותר.

"זהו חני. אני תקועה", היא אומרת לי מיד כשאני פותחת, "תקועה לגמרי". היא תקועה אבל האצבעות שלה זזות מהר בתוך הכיסים. ככה זה לפעמים. הנפש כבויה אבל הגוף עוד ממשיך לפרפר. תוך שניות חוצה את המפתן ונופלת על הספה שלנו. אין לה עוד מה לאמר. שותקת. אמרה מספיק. לא תמיד יש צורך להכביר במילים והרי הפנים העצובות שלה מספרות סיפור שלם.

אני שותקת יחד איתה.

כבר כמה ימים יושבת לימור (שם בדוי) בבית חב"ד שקטה ומהורהרת. מידי פעם שואלת שאלה זו או אחרת אך רוב הזמן דוממת, מביטה בצעירים העליזים סביבה במבט עגום. לצידה יושב בעלה. זעוף פנים ורציני. את קולו לא שמענו עדיין. "זה פשוט לא ילך בינינו" היא אומרת לי לבסוף על הספה . "זה פשוט לא ילך".

***

בתחילה הכול היה טוב כל כך. אם לחלומות שלהם היה צבע – היה העולם כולו נשטף בצבעי התקווה שהציפו אותם. לימור הילכה בין האנשים כשקסם הנישואין הטובים מעטר את ראשה ועיניו של אמיר בעלה האירו את חלונות העיר תל אביב.

ואז החלו הניסיונות להרות. שנה. שנתיים. ו…עוד אחת. מהר מאוד הם הבינו שיש כאן בעיה. מביטים היו בעיניים כלות על המשפחות שסביבם. מאזינים בשקיקה לצחוק הילדים המתגלגל. מריחים את ריחו של תינוק שנולד ולא להם.

למה? למה לכולם ורק להם לא?

"לא חסכנו באמצעים" היא מסבירה. "אין מומחה שלא ביקרנו אצלו. אין טיפול שלא ניסינו. לכולם אותה תשובה: זה לא יקרה!" ופתאום החלומות שלה נהפכו לאפורים והאור בעיניו של בעלה כבה לגמרי. חילוקי הדעות והמריבות קנו להם משכן של קבע בביתם. הם שכחו מתי הייתה הפעם האחרונה בה חייכו האחד לשנייה, פשוט חייכו, כמה תמימים היו אז.

רגע לפני שנטשו את ספינת הנישואין הטובעת הם החליטו על מוצא אחרון. עזבו את הזריקות והטיפולים וארזו את תרמיל הדרכים העצוב "לנקות את הראש וליסוע הכי רחוק שאפשר" היא אומרת "בתחילה לנפאל ומשם להודו ואולי גם לסין. אם בטיול לא נצליח לשקם את שנהרס – אז כבר אין לזה סיכוי".

הדמעות מגיעות כשהיא זועקת שגם פה זה לא מצליח! שהצער שלהם קורע את תרמיל הדרכים. שהעצב שובר את מקלות ההליכה. היא בוכה לי על הכתף ואצלי בתוך הראש כבר שורקות הרוחות.

"לימור. אני רוצה שתבואי איתי לטבול" אני אומרת לה ומהדקת את אחיזתי בידה. הבטן שלי מתהפכת. לטבול? מאיפה זה יצא לי עכשיו? היא עוזבת את אחיזתי באחת.

"לטבול…במקווה כאילו? מה פתאום לטבול?" היא קמה מן הספה. "אני כבר טבלתי פעם אחת לפני החתונה וזה לגמרי הספיק לי, לא תודה!"

"אבל את לא מבינה!" אני חותכת את דבריה. "את תבואי איתי לטבול ויהיה לך ילד!"

מה קורה לי? אני לא מבינה מה קורה לי? זו כל כך לא אני! "אני מבטיחה לך לימור!" אני זועקת לעברה: "יהיה לך ילד!" אני ממשיכה. מי אני בכלל? ממתי אני מבטיחה ילד בכזה ביטחון? אבל באותו רגע הרגשתי שאני שליחה. שאני צינור. שאני מעבירה מסר מעולם אחר.

היא מביטה בי כנשוכת נחש. כעוסה ומאוכזבת "תתביישי לך חני!" היא אומרת. "איך את מעיזה להבטיח לי דבר כזה? 10 שנים שאני מתרוצצת מרופא לרופא ואף אחד מהם לא מעז להבטיח לי ילד ואת מכירה אותי דקה וחצי וכבר מעזה להבטיח לי ילד?" הכאב בעיני השקד שלה מפלח לי את הנשמה. צעדיה חפוזים בדרכה אל דלת היציאה.

רגע לפני שהיא אוחזת בידית אני תופסת את ידיה. מביטה לה עמוק בעיניים ומבקשת אותה להקשיב לי, רק עוד רגע אחד.

"אין לנו כאן מקווה לימור" אני מספרת לה "אנחנו טובלות פה בנהר. בשביל לטבול צריך ליסוע שעה וחצי. לטפס עוד שעה בהרים. להגיע לנהר שהוא קפוא! לשבור קרח! באמת לשבור קרח!" הדמעות מתגלגלות במורד לחיי, מאיפה הן הגיעו בכלל?

"אני רוצה שתבואי איתי לטבול" אני מתחננת. "אני רוצה שתשברי איתי את הקרח, ואני מבטיחה לך, יהיה לך ילד!"

הידיים הקרות שלה מתחממות אט אט, המבט בעיניה מתרכך. "מאיפה באת לי פתאום חני?" היא ממלמלת "מאיפה באת לי? די. אנחנו כבר וויתרנו. ו..ו..מה עם אמיר? הוא בכלל לא דתי. אנחנו הרי לא מאמינים בדברים האלה. מה אני אגיד לו?" אני מרגיעה אותה שלא תדאג. חזקי בעלי כבר ידבר עם אמיר.

המלחמה בתוכה נרגעת אט אט, עיניה מתבהרות, קרני השמש הבאות מן החלון משרטטות נקודות של חן ורוגע על לחייה. "בואי חני" היא אומרת לי "בואי נלך לנהר."

אני מסבירה לה שעוד לא. קודם נשב ונבין קצת…

במשך השבועיים הקרובים היא מגיעה אלי הביתה. אנחנו יושבות ומדברות, לומדות את משמעותה של טהרה. על הכוח של האישה היהודית, על העוצמה שיש לה. עיניה של לימור משתוקקות והיא כמעט ולא נוגעת בקפה ועוגת הקינמון של הבוקר.

אמיר בעלה אכן התנגד בהתחלה אבל כשהגיע יום הטבילה הוא הגיע אלינו יחד איתה בכדי לחכות לה עד שתחזור. לימור נכנסה מיד אחריו, היא הייתה לבושה בשמלה לבנה והיה לה כזה אור בעיניים. אור שאני בטוחה שגם אמיר לא ראה הרבה מאוד זמן.

***

ריקשת האופניים המקרטעת לוקחת אותנו אל תחנת האוטובוס. אנו בדרכנו אל הכפר בודהא נילקנתא – שם נמצא הנהר "שלנו". באוטובוס הישן אין חלונות. הרוח העיקשת צולפת על פנינו. הכיסאות שבורים לגמרי. שכנינו למסע הם עשרות נפאלים צפופים, עשר תרנגולות ושלוש עיזים, ריח חריף של זיעה אופף אותנו. הדרך פתלתלה וסבוכה.

לא אחת אנו תלויים מעל תהום רבה, כפסע בינינו לבינה. בכל פעם שזה קורה אני מגניבה מבט חושש אל לימור אבל היא קורנת, שום דבר מזה לא אכפת לה. כשאנחנו יורדות מן האוטובוס הטבע שר לנו שיר של יום. הרי ההימלאיה הלבנים קוראים לנו מכל עבר. קופים מרקדים מעץ לעץ. הירוק מתערבב בתכלת שמיים.

אני כבר רגילה למראות, לימור מוקסמת לגמרי, יש לנו עוד שעה לטפס. עד אז כבר תבוא השקיעה ויצאו גם כוכבים. הדרך למעלה ארוכה ומתישה. אנחנו מעבירות אותה בסיפורים על פעם. על נשים צדקניות שזו הייתה דרכן לטבול מדי חודש בחודשו.

הנה אנו פוסעות בפסיעות שלהן כעת, מתחברות אליהן בעלייה התלולה הזו אל מרומי הכפר. אני כבר יודעת שדווקא הפשטות במקום בו זכינו להיות שליחים, נפאל הפשוטה הנפלאה והקדומה הזו בה אנו חיים, זו שמרבית שעות היום אין בה חשמל, המים לא תמיד זורמים בברזים, העוני מחפיר, התשתיות לקויות, היא המקרבת אלינו כל כך הרבה נשמות.

למדנו פעם אחר פעם לקחת את המכשולים והקשיים למקום של עוצמה ותועלת. את העלייה שאני עולה כעת עם לימור עלו איתי עשרות נשים שבמקום ממנו הן באות הן חששו כל כך מהטבילה ודווקא כאן נשבר הקרח. סיפורי המקווה בנהר שבה את ליבן. החוויה הנשית שבטבע קסמה להן. רק הן מול בורא עולם וההרים שממול לוחשים תפילה.

כשאנחנו מגיעות למקום החושך מכה בנו אבל אני כבר מזהה כל סלע וזיז בעיניים עצומות. פניה של לימור מאירות כלבנה. אנו כמעט ולא זקוקות לפנס הראש שמאיר לנו. "בואי לימור" אני מבקשת אותה קודם שניגש לנהר. "בואי, שבי איתי רק רגע. יש שיר שאני אוהבת לשיר עם הבנות לפני הטבילה. תקשיבי למילים." המים העולים מן הנהר שרים איתנו. הציפורים עוצרות ממעופן. "תהא השעה הזו שעת רחמים ועת רצון מלפניך". לימור חוזרת אחרי מילה במילה. ראשה מונח על כתפי. ידינו אוחזות זו בזו.

"שעת רחמים ועת רצון מלפניך"… כעת אני מוציאה מן התיק את הגרזן, ניגשת לנהר לשבור את הקרח. המים קפואים תחת אצבעותיי, לימור ממתינה כשהיא רועדת ולא רק מהקור. כשהיא נכנסת פנימה היא משחררת צעקה מפיה. "זה קפואאאאאא". יבבות קולה מגיעות עד כיסא הכבוד. כוכבי שמיים יורדים מטה כשהיא יוצאת מן הנהר.

טהורה ושקטה. אני מכבדת את הרגע. לא מכבירה במילים. רק מחבקת אותה בחיבוק של תפילה. אנו יושבות על העפר התלול. שתי נשים מול הבריאה כולה.

מתפללות.

מבקשות…

למחרת היא נסעה יחד עם אמיר. להודו ומשם לסין. לא נשארנו בקשר. ניסיתי להתחקות על עקבותיה בכל מיני דרכים אך לשווא. היא פשוט נעלמה לי. רק אחרי 10 חודשים צלצל הטלפון בביתי. לימור הייתה על הקו. בתחילה שמעתי רק בכי.

ואז היא סיפרה לי שקרה להם נס אתמול. נולדה להם בת. היא קראה לה נסיה.

הפוסט "אני מבטיחה לך שאם תלכי לנהר יהיה לך ילד!" הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

המאמר הזה איננו מאמר שייתן לך את כל התחושות הטובות ויתאר את היופי שבמצוות טהרת המשפחה. כאלה יש רבים. אני כאן כדי לחלוק כיצד אני עומדת כאן, אף על פי שזה קשה ומתיש, לקיים מצווה שעשויה להיראות כאתגר בלתי אפשרי.

ברשותכן, בואו נחזור צעד אחורה. כשמדובר בגוף, התנהגויות חזרתיות והפרעות עשויות להיות מבלבלות. כשמישהי מקלפת גלד וגורמת לעצמה לדמם, זה נראה לנו פשוט כל כך לומר "עצרי". אבל בעבור מישהי עם הפרעת חיטוט בעור, או 'דרמטילומניה', זה נראה בלתי אפשרי. מסיבות כלשהן, השם חיווט אותי בצורה כזו שברגע שאני מתחילה, המוח שלי שולח לי פקודות להמשיך ולגרד בעור עד לחפירה של ממש. החיטוט בעור מרגיע את החרדות שלי. כאשר המתח עולה, התגובה האוטומטית שלי היא להתמסר לפעולת ההרס העצמי הזו. אם קשה לך להזדהות – אני שמחה מאד בשבילך.

בעזרת הרבה מאד תמיכה חיצונית, למדתי לנהל את חיי היום יום שלי. למדתי על הרבה מנגנוני התמודדות בריאים, ואני נמנעת מהתנהגויות שעשויות להוביל לאפיזודת חיטוט בעור – עד שזה מגיע למקווה. נראה כאילו ההלכה עצמה היא המכשול הגדול ביותר בעבורי והטריגר להתנהגויות הישנות שלי. ההכנות לטבילה הכרוכות בבדיקת הגוף מכל חציצה הן, וכך הן היו במשך שנים, סיוט גמור.

נהגתי לבכות במשך שעות, לפני, במהלך ואחרי הטבילה במקווה. הרגשתי בודדה כל כך ואובדת עצות בקשר למה שאוכל לעשות כדי להמשיך לקיים את המצווה מבלי לפגוע בעצמי.

אני אסירת תודה על כך שהחוויה שלי כיום רחוקה מאד מהסיוט שהיא הייתה בעבר. שמירת העניין בסוד הייתה עינוי עבורי ורק העצימה את ההתחפרות שלי ברגשות אשם ובושה. כנות ופתיחות עם האנשים הנכונים סייעו לי לבנות תוכנית שתתמוך בי רגשית ורוחנית. אני אסירת תודה על שיש לי רב סבלן מאד, שהנחה אותי כיצד להתכונן למקווה בצורה שתהיה הכי פחות מעוררת מבחינתי. חברתי היא אחות, וכשסוף כל סוף נפתחתי בפניה, היא, בצניעות רבה, עזרה לי לרקום תוכנית פעולה. אני חשה מבורכת על כך שלאורך כל הדרך, פגשתי בבלניות מקסימות ובנשים נהדרות שגילו הבנה למצבי. הגעתי להבנה שההלכה מגנה עליי, ושאת הטריגרים שלי אני יכולה לנהל כאשר אני מזהה אותם כראוי – מעוררי שווא.

החלק החשוב ביותר מבחינתי במסע הזה היה ללמוד איך להכניע את עצמי. לפני שאני ניגשת להתכונן למקווה, אני נושאת תפילה מעומק לבי: "ריבונו של עולם, המצווה הזו ממש ממש קשה בשבילי. אתה נתת לי את ההפרעה הזו, ואני עושה כמיטב יכולתי לעבוד אותך בדרך שלא תוביל אותי להתנהגויות שליליות. אנא עזור לי לקבל את הפגמים של גופי, ועזור לי להכניע עצמי ולעשות רצונך".

גם כיום, קיום המצווה הזו כרוך בחרדה ומאבקים פנימיים. אני ממשיכה לבקש עזרה לפני ואחרי שאני הולכת, על מנת שאהיה ממוקדת במה שאני באמת אמורה לעשות ולא במה שהקול הפנימי שלי אומר לי לעשות.

בנוסף, אני מקדישה זמן למדיטציה. אני חושבת על כך שאותו השם שציווה אותי לקיים את המצווה שלו, הוא גם זה שנתן לי את האתגר הזה. על כך שאם לא היו לי נסיבות החיים הייחודיות שלי, גם לא היו לי הכוחות הפנימיים העמוקים לגבור על המצב הזה. אני חושבת עד כמה עצומות היכולות של הנשמה שלי, עד כמה היא אינסופית.  

אני מאד מודעת למחשבות שלי, שאם לא כן, הן ינדדו להן. למדתי בדרך הקשה ששליטה על המחשבות שלי היא לגמרי בידיים שלי, ובידיי לעצור אותן מלנדוד למחזות רחוקים ושגויים.

חרף המאבק הקשה הזה, אני הולכת. אני הולכת מפני שזה הקרח שעליי לשבור, והמים הקפואים שעליי להיכנס לתוכם. אני הולכת מפני שאני חיילת בצבא השם. אני הולכת, לא מפני שזה הגיוני לעשות זאת, אלא מפני שאני מחויבת לעשיית רצונו של השם, ולא משנה כמה מאמץ יידרש ממני כדי לעשות זאת. זה המאבק הפרטי שלי  – כזה שכמעט איש בחיי אינו נחשף אליו – ועם זאת החשוב ביותר. השם, הוא "בוחן כליות ולב". השם מביט עמוק אל תוך לבי, רואה את עומק האתגר ועד כמה אני משקיעה כדי להתגבר עליו, והדבר מעניק לו שמחה ועונג עצומים.

וכך, גם אם אין זו חוויית הספא שהייתי בוחרת בה, לא הייתי מותרת עליה תמורת דבר בעולם, מפני שזוהי החוויה הרוחנית העמוקה ביותר שלי. אני מתעלה מעל עצמי, מכניעה את עצמי לרצון השם.

כשאני מתמזגת אל תוך המים, לבי נעשה קל, מפני שאני יודעת שזו מטרת הבריאה. אני מרגישה קרוב כל כך להשם, ושום דבר, אפילו לא הפרעת חיטוט בעור, יעמוד בדרכי לעבוד אותו. מי הקרח הקפואים ביותר נמסים להם לנוכח חום ההכנעה שלי אליו.

*הערת העורכת: אם את חווה אתגרים בהכנות למקווה, התייעצי עם רב מומחה. תוכלי למצוא גם מקרות שונים ברחבי האתר.

הפוסט לשבור את הקרח הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הפוסט מיתוסים בקשר למקווה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הן מבחינה פרקטית והן מבחינת היגיינית אין זה רלוונטי לבנות מקווה שיש בו 'בור' (מאגר מים) אחד בלבד של מי גשמים כשרים למקווה. במקרה כזה, בכל פעם שצריכים יהיו להחליף את מי המקווה יצטרכו להמתין עד להצטברות 40 סאה (כ-760 ליטרים) של מי גשמים חדשים. הדבר קשה עוד יותר במקומות של מחסור בגשמים.

הפתרון הפרקטי ביותר הוא לבנות מקווה שיש בו שני בורות (או יותר). בור אחד הופך לבור הטבילה, והאחר מכיל את מי הגשם. טכניקה זו מאפשרת לנקות את המקווה מבלי להידרש להמתין לירידת גשם.

ישנן שלוש דרכים לבנות את הבור המכיל את מי הגשמים: 'השקה', 'זריעה' ו'בור על גבי בור'.

השקה

המילה 'השקה' קשורה למילה 'נשיקה' ומשמשת במובן של קשר קרוב ומגע. שני הבורות נבנים זה לצד זה. האחד מלא במי ברז שמלכתחילה אינם כשרים לטבילה. רק כאשר המים הרגילים באים במגע עם מי הגשם הם הופכים כשרים, והבור המלא במי הגשמים הופך בזה לכשר לטבילה.

ולכן: א) אם יש חור בין שני הבורות והמים נוגעים אלה באלה, או, ב) אם המים באים במגע מלמעלה, מעל שפת הבורות – כי אז שני הבורות כשרים.

על החור להיות ממוקם מעל גובה ארבעים סאה של מי גשמים בבור ההשקה. בבור הטבילה, הוא צריך להיות ממוקם מתחת לגובה המים. מאחר שגובה המים בבור הטבילה צריך להיות כ-120–125 ס"מ מעל הקרקע, החור ימוקם נמוך מגובה 120 ס"מ.

קוטרו של החור צריך להיות "רחב כשפופרת הנוד" – רוחב שתי אצבעות שיכולות להיכנס אל החור ולהסתובב בו בקלות.

כיצד אפשר לדעת אם מקווה מסוים בנוי בשיטת ההשקה? אם לאחר בדיקה מתגלה כי אין זרימה של מים מן המערכת העירונית אל הבור – הרי זה בור השקה. כאשר מחליפים את המים, מרוקנים את בור הטבילה, ובור ההשקה נותר מלא במים כשרים. אז ממלאים את בור הטבילה במים חדשים, וכאשר המים מגיעים לגובה החור המחבר בין הבורות, מקבלים מי הברז שנוספו לבור הטבילה הגדרה של מים כשרים לטבילה. לעתים סותמים את החור בפקק לפני ריקון המים שבבריכת הטבילה כך שיישארו כמה שיותר ממי הגשמים. מכל מקום, הדבר יכול ליצור לפעמים סיבוכים בשלב מאוחר יותר, שכן אם שוכחים להסיר את הפקק לאחר מילוי המים, כי אז יהיו כל הטבילות במים אלה לא תקפות, שכן המים הרגילים לעולם לא נגעו במי הגשמים, ולא הוכשרו לטבילה. אשר על כן, יש שיטות המעדיפות שלא ישתמשו בפקק כלל, גם אם משמעות הדבר היא איבוד של חלק ממי הגשמים המקוריים.  

ישנן דעות הלכתיות שונות בקרב פוסקי ההלכה, בשאלה אם החור צריך להישאר פתוח גם לאחר שנעשתה 'השקה'. יש הסבורים כי על הפקק להישאר סגור שכן, בשעת טבילה, תזוזת המים תוביל לתנועה של מים מבור אחד לשני, מה שעלול (לפי דעות אלה) לפסול את המקווה.

מנהג חב"ד הוא לפי פסיקתו של רבנו ירוחם, כי החור צריך להישאר פתוח במשך זמן הטבילה בכדי שעל המים שבבור הטבילה תחול הגדרת מי גשמים. מכל מקום, בשעת הטבילה די גם בפתח קטן ("כל שהוא"), שכן קוטר "כשפופרת הנוד", נדרש רק בעת ההשקה הראשונית.

אם נעשה שימוש בפקק, יש להיזהר שלא להשתמש בפקק העשוי מחומרים המקבלים טומאה. פקק עץ חדש הוא האפשרות הטובה ביותר. כדאי שלא להשתמש בפקקים עשויים גומי או פלסטיק. בפקק עשוי מתכת אין להשתמש.

להלן כמה מן החסרונות הקיימים בשיטת ה'השקה':

טכניקה זו כרוכה בחוסר וודאות. ייתכן שמי שממלא את בור הטבילה לא ישתמש בכמות מספקת של מים שתגיע עד לגובה חור ההשקה המחבר בין שני הבורות. בנוסף, במקום שנוהגים לפקוק את החור לפני ריקון בור הטבילה, עלולים לשכוח להסיר את הפקק לאחר מילוי בור הטבילה. בכל אחד מהתרחישים הללו מי הברז שבבור הטבילה לא נגעו במי ההשקה המכשירים, והמים שבבור הטבילה נותרים פסולים לטבילה. הדבר גורם לבעיות הלכתיות רציניות אם טבלו במקווה זה, ויש להתייעץ מידית עם רב בנוגע לכך. חיסרון נוסף הוא שפעמים רבות המים שבבור ההשקה עומדים בלי תזוזה למשך זמן רב ומעלים עובש. המבנה של 'בור זריעה', פותר את הבעיות הללו. 

זריעה

בטכניקה זו, ארבעים סאה של מי גשמים מצטברים בבור, ואליהם מוסיפים מי ברז. מי הברז מתערבים במי הגשמים, הופכים ליחידה אחת עמם, ומקבלים את ההגדרה של מי הגשמים המקוריים. המים עולים על גדותיהם וגולשים (דרך פתח ייעודי) לבור הטבילה, ועוצרים עם הגיעם לגובה הנדרש.

כך, "נזרעים" מי הברז במי הגשם, והם הופכים לכשרים לטבילה. יתרונה של שיטת ה'זריעה' היא בכך שמי הברז הופכים כשרים לטבילה מיד כשהם זורמים אל הבור ונוגעים במי הגשמים. בניגוד לשיטת ה'השקה', טכניקת ה'זריעה' אינה מצריכה המתנה להגעה לגובה מסוים, ולמגע עם מי הגשמים רק בהגעה לגובה זה, וכמו כן אין צורך בשימוש בפקק. ברגע שבור הזריעה מתמלא במי גשמים המקווה כשר והוא כמעט חסין מחוסר וודאות. לרב המפקח על כשרות המקווה אין סיבה לחשוש אם מי בור הטבילה מחוברים למי הגשמים, או אם זכרו להסיר את הפקק לפני טבילה במקווה. יתרון נוסף: המים בבור הזריעה מתחלפים בתדירות גבוהה, והם נותרים רעננים.

במקווה אופייני העושה שימוש בשיטת ה'זריעה' יש שני בורות סמוכים שחור בראש הדופן המשותפת מחבר ביניהם. על החור להיות גבוה מגובה ארבעים סאה בבור הזריעה, ומעל גובה המים הנדרש בבור הטבילה (כ-140 ס"מ מעל הרצפה). המים בשני הבורות אינם מעורבים או מחוברים בעת הטבילה.

אם כן:

1. יש להתחיל במילוי בור הזריעה במינימום הנדרש של ארבעים סאה מי גשמים.

2. יש להוסיף מי ברז אל תוך בור מי הגשמים, מוטב באופן כזה שהמים נכנסים מנקודה הנמוכה מן החור המחבר בין הבורות (תהליך ה'המשכה' מתרחש, מכל מקום, מעל גובה המים).

3. כאשר המים גבוהים מספיק הם יישפכו, דרך החור, אל בור הטבילה.

4. המים שבבור הטבילה כשרים לטבילה כאשר הבור מכיל לפחות ארבעים סאה, וגובה המים מספיק לטבילה.    

כיצד אפשר לדעת אם במקווה זה משתמשים בשיטת ה'זריעה'? אם לאחר בדיקה מוצאים כי מי הברז זורמים אל בור מי הגשמים וממנו אל בור הטבילה – זהו בור זריעה.

אף כי בור הזריעה אמין יותר מבור ההשקה, אין הוא חף מבעיות. דרך נפוצה לפנות את המים מבור הטבילה היא באמצעות משאבה חשמלית שאיננה מפנה את כל המים. לעתים, כאשר מכבים את המשאבה, עלולים לצאת מים מהמשאבה אל בור הטבילה, מים שמוגדרים כ"שאובים" (מים שאובים, כלומר ששהו בתוך כלי קיבול בטרם הגיעו אל המקווה, הם מים פסולים למקווה).

בנוסף, המנקים את המקווה עשויים לנקות את שארית המים בעזרת סמרטוט או דלי. מים שנספגו בסמרטוט עלולים לטפטף אל המקווה, וכן מים מן הדלי עלולים להישאר במקווה, מים שמוגדרים "שאובים".

במקרים אלה, באם כמות המים השאובים גדולה משלושה "לוגין" (מידת נפח נוזל שהייתה בשימוש בתקופת המשנה) ועליהם נוספים המים המוזרמים מבור הזריעה, גורמים המים השאובים לפסילת כל המים הנכנסים לבור הטבילה.

בור על גבי בור

כפי שהוסבר לעיל, בדרך כלל ישנם במקווה שני בורות – האחד מלא במי גשמים והאחר במי ברז. באופן כללי, יש שתי דרכים אפשריות למיקום הבורות זה ליד זה:

1) שני הבורות בנויים זה לצד זה, והם חולקים קיר משותף. בקיר המשותף ישנו חור, הממוקם מעל גובה ארבעים סאה. בור אחד מלא במי גשמים והאחר במי ברז עד לנקודה שבה מי שני הבורות נוגעים ומתערבים זה בזה, ובכך מכשירים את מי בור הטבילה לטבילה.

2) בור על גבי בור. המקווה נבנה בצורה כזו:

א) בתחילה נבנה בור אחד עמוק.

ב) לאחר מכן יוצקים "חוצץ" מבטון היוצר למעשה בור עליון ובור תחתון. הקירות שתחת החוץ יכולים לבלוט אל תוך הבור על מנת לתמוך בחוצץ, או באמצעות יצירת מסגרת פנימית שלתוכה נוצק חוצץ הבטון. שכבת הבטון החוצצת משמשת כרצפת הבור העליון וכתקרת הבור התחתון.

ג) הבור העליון הופך לבור הטבילה, ונבנות מדרגות גישה אליו עבור הטובלים במקווה.

ד) הבור התחתון מכיל [פעמיים] ארבעים סאה.

ה) פתח מושאר בחוצץ, בגודל מספיק למעבר אדם. את הפתח מכסים בלוח. יוצרים שני חורים, כל אחד בגודל של 'טפח' (כ-8 ס"מ) מרובע. החורים הללו מאחדים את שני מאגרי המים: מי הברז שבבור העליון המתאחדים עם מי הגשמים שבתחתון, חיבור המכשיר את המים שבבור העליון לטבילה.

מדוע נדרשים שני חורים? יש המציעים כי החור השני נועד למקרה שהחור השני נחסם, מה שעלול לקרות כאשר רגלו של האדם הטובל חוסמת את החור ומונעת מהמים להישאר מאוחדים. החור השני מבטיח כי יישאר חיבור כל העת בין שני הבורות. מסיבה זו ממוקמים החורים במרחק זה מזה, על מנת לוודא כי אי אפשר לדרוך על שניהם בו זמנית במהלך הטבילה. אין כל חורים בבור התחתון.

כיצד אפשר לדעת אם המקווה בנוי בשיטת "בור על גבי בור"? אם לאחר בדיקה מוצאים כי ישנם שני חורים ברצפת המקווה, כי אז זהו 'בור על גבי בור'.

כשבונים מקווה כזה, עדיף שמי הברז יזרמו היישר מעל אחד החורים. כאשר ממלאים את המקווה, מי הגשמים זורמים ישירות אל תוך הבור התחתון עד שהוא מלא. מים רגילים מוזרמים כעת באמצעות טכניקת ה'המשכה', (הליך שבו המים מוזרמים אל המקווה מעל אדמה רכה או בטון) אל בור הטבילה העליון, היישר מעל אחד החורים, כמו בשיטת הזריעה.

תהליך המילוי שונה אם מי הברז אינם זורמים ישירות מעל החורים. ראשית, יש למלא את בור התחתון במי גשמים עד שהבור התחתון עולה על גדותיו והמים מציפים את רצפת הבור העליון. אז יש למלא את הבור העליון במי הברז. מאחר שמי הגשמים קדמו למי הברז, נחשב הדבר כסוג של 'זריעה'. כעת המקווה כשר לטבילה.

כאשר יש צורך להחליף את מי בור הטבילה, שואבים את המים מן הבור העליון וממלאים אותו בחזרה במי ברז.   

יתרונות שיטה זו ברורים:

בניגוד לטכניקת בור ההשקה בצד, כאן אין צורך לחכות עד שהמים בשני הבורות ייגעו אלה באלה, ואין כאן צורך בפקק. כאשר הבור התחתון מלא במי גשמים, יהי' הבור העליון כשר לטבילה בוודאות. הרב המפקח על המקווה יודע בוודאות שהמקווה כשר מבלי לחשוש למגע של המים או לשכחת הסרת פקק. בדומה לשיטת הזריעה, כאשר מי הברז זורמים ישירות אל תוך מי הגשמים והם נחשבים "זרועים" בדרך הטובה ביותר. 

יתרון נוסף ומשמעותי ביותר בגישה זו היא העובדה שהבור העליון הוא המשך של הבור מי הגשמים התחתון. החורים בגודל הטפח, מבטלים, מבחינה הלכתית, את נוכחות החוצץ. ולכן, כאשר טובלים במקווה כזה, הרי זה למעשה כטבילה בבור מי הגשמים עצמו.

לכן, כאשר ישנו מקווה בשיטת בור על גבי בור, אין צורך בבורות צד נוספים של השקה או זריעה.     

הפוסט איך בונים מקווה? הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

מאגרי המים הטבעיים של העולם – האוקיינוסים, הנהרות, בארות, ואגמים שמקורם במעיין – הם מקוואות בצורה הראשונית ביותר שלהם. יש בהם מים ממקור אלוקי ולפיכך, מלמדת אותנו המסורת, גם את הכוח לטהר. מאגרי המים הללו, שנבראו עוד לפני שהעולם לבש את צורתו הסופית, מציעים את הדרך המושלמת להתקדשות. אך לצד זאת, הם עשויים להערים קשיים. מאגרי המים האלה עשויים להיות בלתי נגישים או מסוכנים, מעבר לבעיות של מזג אוויר סוער והיעדר פרטיות. אשר על כן, החיים היהודיים מחייבים את הקמתם של מקוואות טהרה, ואכן, כך עשו יהודים בכל הדורות ובכל הנסיבות. 

למי שאינו מתמצא, המקווה המודרני עשוי להיראות כמו בריכת שחייה מיניאטורית. בדת כה עשירה בפרטים, יופי ועיטורים – ועל רקע בית המקדש המפואר ואפילו בתי הכנסת של ימינו, המקווה, באופן מפתיע, נראה חסר ייחוד, מבנה צנוע ופשוט.

הנראות הרגילה הזו, מסווה את מרכזיותו של המקווה בחיים היהודיים ובהלכה היהודית. המקווה מאפשר ליחידים, לקהילה ולעם ישראל בכללו את המתנה המדהימה של טהרה וקדושה. בדת היהודית אין עוד מוסד, מבנה או טקס שיכול להשפיע על יהודי בצורה כזו, ויתרה מזו ברמה פנימית כל כך. העוצמה היוצאת מן הכלל של המקווה, תלויה בבנייתו בהתאם לדרישות הרבות והמורכבות שמופיעות בספרות ההלכה.

ובקיצור: על המקווה להיות בנוי בקרקע או כחלק בלתי נפרד ממבנה. מסיבה זו מכלים ניידים, כדוגמת אמבטיה וג'קוזי, אינם יכולים לשמש כמקווה. על המקווה להכיל לכל הפחות כ-760 ליטרים של מי גשם שנאספו והוזרמו אל תוך המקווה בהתאם למערך כללים מדויק ומפורט. במקרים נדירים, כשאיסוף של מי גשמים אינו מתאפשר, משתמשים בקרח או בשלג ממקור טבעי על מנת למלא את המקווה. גם כאן, כמו במי גשם, ישנה מערכת מורכבת של כללים באשר לשינוע ולטיפול בקרח או בשלג.

המתבונן מן הצד יראה לרוב רק את בריכת הטבילה. בעוד למעשה, רוב המקוואות מורכבים משתיים או שלוש בריכות צמודות. מי הגשם שנצברו נשמרים בבריכה אחת, ואילו בריכת הטבילה הסמוכה מרוקנת ומתמלאת מחדש בקביעות במי ברז. לשתי הבריכות יש קיר משותף שיש בו חור בקוטר של לפחות 5 ס"מ.

הזרימה החופשית, או "השקה", של המים בין שתי הבריכות, הופכים את בריכת הטבילה למעין הרחבה של מי הגשם הטבעיים, ובכך מחילים על בריכת הטבילה את המעמד ההלכתי של מקווה (התיאור הנ"ל הוא של אחת משתי דרכים שבהן אפשר לפעול הלכתית על מנת ליצור חיבור כזה).בימינו, מקוואות מצוידים במערכות סינון וטיהור מים. מי המקווה הם בדרך כלל בגובה החזה, והם נשמרים בטמפרטורה נעימה. הגישה למקווה היא באמצעות מדרגות (מקוואות נגישים מצוידים במעליות, לאיתור מקווה נגיש באזורך, לחצי כאן.

המקווה כמוסד נפל קרבן לתפיסות עממיות שגויות. טבילה במים משויכת באופן טבעי לניקיון. וכדי לסבך זאת עוד יותר, לאורך ההיסטוריה, החילו שלטונות נוכרים עוינים מגבלות על היהודים שלא יוכלו לרחוץ בנהרות שבתחומם. כתוצאה מכך, בנו יהודים בתי מרחץ ייעודיים, שבצדם או בתוכם שכנו מקוואות טהרה. שתי העובדות האלה חברו יחד ליצירת מצג שווא, של קשר הדוק בין טבילה במקווה לבין היגיינה אישית. אך המקווה מעולם לא שימש תחליף חודשי לאמבטיה או מקלחת. למעשה, ההלכה דורשת ניקיון מקיף ויסודי בטרם הטבילה במקווה. על מנת לסייע לקיום דרישה זו, אזורי הכנה שיש בהם אמבטיה, מקלחת, שמפו, סבון ועוד עזרי ניקיון וטיפוח אישי הם חלק בלתי נפרד ממקוואות מודרניים.

מקוואות רבים ממוקמים בתוך מרחבי בית כנסת, תמיד בחלק דיסקרטי של המבנה ובדרך כלל יש אליהם כניסה נפרדת. מקוואות גדולים יותר בנויים בדרך כלל במבנים עצמאיים. עד לפני זמן לא רב, התיאור ההולם למרבית המקוואות היה – תועלתניים: שימושיות, ולא נוחות, היא שהכתיבה את אופיים ועיצובם. המודעות המתחדשת בקרב נשים יהודיות, רבנים ומנהיגי קהילות בעשורים האחרונים [בשליש האחרון למאה העשרים], הובילה לטרנד חדש בבניית מקוואות. מקוואות יפהפיים ומפוארים – בעלי אולם כניסה וחדרי המתנה אלגנטיים, אזורי הכנה מאובזרים ובריכות טבילה מעוצבות – הלכו ונבנו בארצות הברית וברחבי העולם. ישנם מקוואות שיכולים להתחרות בקלות במתחמי ספא מפוארים, ומציעים למבקרות בהם שירותים רבים ונוחות מרבית.

בקהילות שבהן אוכלוסייה גדולה של מבקרות במקווה, עשויים המבנים להכיל אפילו עשרים או שלושים מתחמי הכנה, ושתיים עד ארבע בריכות טבילה. במקומות אלה קיימת מערכת אינטרקום המקשרת את חדרי ההכנה לדלפק מרכזי שבו נמצאת עובדת האחראית לשמירה על פרטיותן של הטובלות הרבות. בכמה ממבני המקוואות הגדולים קיימים גם אולמות כנסים המארחים סיורים ופעילות חינוכית.

כיום, לא רק ערי מטרופולין יהודיות מתחזקות מקוואות פעילים, וגם מקומות מרוחקים ואפילו אקזוטיים כדוגמת ארגנטינה וברזיל, טזמניה ואוסטריה; אנקורג' שבאלסקה ובוגוטה שבקולומביה; יר שבצרפת ולדיספולי שבאיטליה; אגדיר שבמרוקו ואסונסיון שבפרווגאי; לימה בפרו וקייפטאון בדרום אפריקה; בנגקוק שבתאילנד וז'רז'יס שבטוניס; וכמעט בכל עיר ברחבי ברית המועצות לשעבר – ישנם מקוואות כשרים ונוחים, ורבנים ורבניות שמוכנים לסייע לכל אישה שמבקשת להשתמש בהם. בקהילות רבות מוצע סיור במקווה למעוניינות בכך. כשאת מגיעה לעיר חדשה או כשאת מטיילת היכן שהוא, מידע על המקוואות המקומיים זמין במשרדי המקוואות, בית הכנסת המקומי ובתי חב"ד [כיום, אפשר להגיע למיקומי מקוואות בכל העולם במנועי חיפוש ייעודיים באינטרנט, כמו בקישור הבא.

ב.

הטבילה במקווה פתחה שער לטהרה מאז בריאת האדם. המדרש מספר כי לאחר שגורש מגן עדן, טבל האדם הראשון בנהר שזרם מן הגן. היה זה חלק אינטגרלי מתהליך התשובה שלו, מן הניסיון לחזור לשלמותו הראשונית. לפני ההתגלות בהר סיני, הצטוו כל בני ישראל לטבול עצמם כהכנה לעמידה פנים-אל-פנים עם הקב"ה. במדבר, שימשה באר מרים המפורסמת כמקווה. חניכתם של אהרון ובניו לכהונה, צוינה גם היא בטבילה במקווה. בזמן בית המקדש, הכוהנים וכל מי שחפץ להיכנס לבית האלוקים, היה צריך לטבול ראשית במקווה. ביום הכיפורים, הקדוש מכל ימים, הורשה הכוהן הגדול להיכנס אל קודש הקודשים, החדר הפנימי ביותר של המקדש, שאליו לא יכול בן אנוש אחר להיכנס. היה זה רגע השיא ביום שכלל סדר עולה של עבודות במקדש, כשלכל אחת מהן קודמת טבילה במקווה.

השימושים העיקריים במקווה כיום מתוארים בספרות ההלכה ומקורם בראשית ההיסטוריה היהודית. שימושים אלה מקיפים אבני דרך רבות בחיים היהודיים. המקווה הוא חלק בלתי נפרד מגיור ליהדות. המקווה משמש, אף כי הדבר אינו ידוע כל כך, לטבילתם של כלי אוכל חדשים (שנרכשו או התקבלו מאדם שאינו יהודי) לפני שיהודי משתמש בהם. המקווה עומד גם במוקד ה'טהרה', טקס הטהרה היהודי לפני שאדם מובא למנוחות ונשמתו עולה מעלה. שפיכת המים הידנית הנעשית בצורה מסוימת מאד מעל כל גופו של הנפטר משמשת כ'מקווה' לעניין זה. גם גברים משתמשים במקווה בהזדמנויות שונות, כאשר למעט בתהליך הגיור – כולן הן מנהג בלבד. הנפוצות ביותר הן טבילתו של חתן ביום חופתו ושל כל גבר יהודי בערב יום הכיפורים. רבים מן החסידים נוהגים לטבול במקווה בכל ערב שבת וחג, ויש שאף נוהגים לטבול בכל בוקר לפני תפילת שחרית (לכל אלה, משמשים בדרך כלל מקוואות ייעודיים לגברים). אך השימוש החשוב והכולל ביותר של מקווה הוא לתהליך הטהרה של אישה לאחר הופעת המחזור החודשי. טבילה זו היא חלק ממסגרת הלכתית רחבה יותר המכונה – 'טהרת המשפחה'.

כמו בכל תחום של שמירת המצוות ביהדות, טהרת המשפחה כוללת מערך של הלכות וכללים מפורטים, ה"מתי", "מה" ו"איך" של שמירת המצווה. לימוד משותף עם אישה המנוסה בתחום היא הדרך הוותיקה ביותר לרכוש היכרות ונוחות בקיום מצווה זו. במקומות מסוימים ישנם שיעורים שאפשר להצטרף אליהם. רוב הנשים, מכל מקום, רוכשות את הידע הזה באמצעות מפגשים פרטניים אישיים יותר.

אף שספרים הם תחליף מוצלח הרבה פחות למורה ידענית, ישנם כמה ספרים נבחרים שיכולים להעניק הדרכה בקשר לטקס זה, או לשמש כמקור לעיון נוסף . המעוניינות בידע רחב ומקיף יותר לקיום מצווה זו, יוכלו ללוות את הקריאה שלהן בספרות בדיון ובלמידה אישית. לעתים, מצבים רפואיים וגורמים אחרים עשויים להצריך היוועצות ברב. היכן שלא תהיי, את יכולה להיות בטוחה בדבר אחד: תמיד יהיה מי שיהיה זמין וישמח לסייע לך, בפגישה חיה או בטלפון: טהרנו- 072-224-2424, מכון פוע"ה- 03-682-3821, בוני עולם- 03-949-1200.

הפסקאות הספורות הבאות סוקרות בקיצור כמה מן ההלכות האלה. אין, ואינני מתיימרת להציע כאן, תחליף ללמידה מסודרת ורצינית של הנושא.

שבעת ימי המעבר, הידועים כימים ה"נקיים" או "לבנים" ('שבעה נקיים'), מתחילים רק לאחר שהאישה קבעה את סיומו המוחלט של דימום הווסת, באמצעות בדיקה פנימית פשוטה. את הבדיקה יש לבצע לפני שקיעת החמה של היום שבו מסתיים הדימום, וזאת רק אם חלפו לפחות חמישה ימים מהופעת המחזור (גם אם הדימום הווסתי נמשך פחות מחמישה ימים, עליה להמתין את המינימום של חמישה ימים מתחילתו לפני שתוכל לבדוק את עצמה). אם הדימום פוסק רק לאחר רדת הלילה, היא תמתין לאחר הצהריים של יום המחרת כדי לבדוק את עצמה ולהתחיל את ספירת שבעת הימים.

במהלך שבעת 'הימים הנקיים', על האישה לבדוק את עצמה באופן סדיר על מנת לוודא כי לא נותרו שאריות דימום ווסתי. בנוסף, היא לובשת תחתונים לבנים במשך שבוע זה, על מנת להבחין בכל הפרשה דמית.

בדיוק שבוע לאחר שהאישה קבעה את סיום הדימום, ווידאה שלא נותרו כל הכתמה או דימום, היא הולכת למקווה (לדוגמה: אם היא בדקה את עצמה ביום שני לפני שקיעת החמה, היא תלך אל המקווה ביום שני הבא, בערב). כלומר, יש כאן מינימום של שנים עשר ימים שבהם מושהים חיי האישות של בני הזוג.

הטבילה במקווה מתרחשת לאחר רדת הלילה של היום השביעי וקודם לה הליך התנקות חיוני. הטבילה תקפה רק כאשר מי המקווה מקיפים את הגוף בשלמותו, ממש כל שערה. לצורך כך, האישה רוחצת באמבט, חופפת את שערה ומסרקת אותו, ומסירה מעל גופה כל דבר שעלול לחצוץ בינה להתמזגות מוחלטת.

 אישה מלווה, הידועה כ"בלנית" או "שומרת", נוכחת בעת הטבילה. היא מסייעת לוודא כי לא נותרו כל חומרים או אובייקטים חוצצים (איפור, שיער רופף, תכשיטים וכדומה) על גופה של האישה, ושהגוף בשלמותו טובל במים בבת אחת במהלך הטבילה. המלווה נמצאת במקווה גם כדי לסייע לאישה בכל הנדרש מבחינת נגישות והתניידות אל בריכת הטבילה.

הטבילה במי המקווה היא הפסגה של קיום מצוות 'טהרת המשפחה'. זהו רגע מיוחד עבור האישה שהקפידה על כל הדקויות של מצווה זו וציפתה ללילה הזה. אך לפעמים, אישה עלולה לחוש בלחץ או בחרדה מסיבות קשורות או לא קשורות לטקס הטבילה. בזמן כזה, כדאי לה להירגע, ולהקדיש כמה רגעים להתבוננות בחשיבותה של הטבילה, ולרדת אט אט, בנחת אל מי המקווה. לאחר טבילה אחת במים, בעודה עומדת במי המקווה, האישה מברכת את הברכה על טבילת הטהרה, ואז, על פי המנהג הרווח, טובלת עוד פעמיים. נשים רבות מנצלות את זמן הסגולה הזה לתפילה אישית ולדיבור אישי אל הקב"ה. לאחר הטבילה, יכולים בני הזוג לחדש את קיום חיי האישות.

ג.

לפני שנוכל לחקור את הממדים העמוקים יותר של טקס הטבילה, עלינו לבחון בקצרה את מרכזיותו של המקווה בחיים היהודיים. רוב היהודים, גם אלה שמגדירים עצמם כלא דתיים, מכירים, לפחות ברמה התיאורטית, מצוות דתיות כמו שבת, כשרות, יום כיפור ועוד כמה מצוות מן התורה. המקווה וטהרת המשפחה, לעומת זאת, אפופים בערפל ומצויים בדפים שכאילו נקרעו מן הספר. טהרת המשפחה היא מצווה מן התורה, מן הדרגה הגבוהה ביותר. הפרה של מצווה זו מקבילה לעבירות החמורות ביותר כמו אכילת חמץ בפסח, הפרה מכוונת של הצום ביום הכיפורים, והימנעות מביצוע ברית מילה.

יהודים רבים רואים בבית הכנסת את המוסד המרכזי בחיים היהודיים. אך ההלכה היהודית קובעת, כי הקמת מקווה טהרה קודמת גם לבניית בית כנסת. מותר וצריך למכור ספר תורה וגם בית כנסת, האוצרות הנערצים של היהדות, על מנת לגייס משאבים לבניית מקווה. למעשה, קבוצה של משפחות יהודיות החיות יחד אינן מקבלות מעמד של קהילה, כל עוד אין להם מקווה לבני הקהילה מקומית.  

כך הם פני הדברים, מסיבה פשוטה: תפילת יחידים ואפילו תפילה בציבור יכולות להתקיים בכל מקום שהוא, ודרכים חלופיות למילוי התפקיד החברתי של בית הכנסת יכולות להימצא. אבל חיי נישואין יהודיים, ולפיכך גם לידתם של הדורות הבאים בהתאם להלכה, אפשריים רק כאשר ישנה גישה למקווה. לא נפריז אם נקבע כי המקווה הוא אבן הפינה של חיים יהודיים והשער לעתיד יהודי.

ד.

כבר הבהרנו לעיל כי תפקידו של המקווה איננו להעצים היגיינה פיזית. שורשו של המקווה הוא רוחני.

החיים היהודיים מתאפיינים בהבדלה – הפרדה או מרחק. במוצאי השבת, כאשר השבת עוזבת אותנו ושבוע חדש מתחיל, יהודים נזכרים בגבולות המתווים כל היבט של החיים. על כוס של ברכה מלאה ביין, מברך יהודי את הקדוש ברוך הוא – שהוא "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה…"

למעשה, ההגדרה המילולית של המילה "קדוש" – היא "מובדל", נפרד מן השאר למטרה ייחודית, לקדושה. 

במובנים רבים, המקווה הוא הסף המפריד בין הקדוש למה שאיננו קדוש, ועוד יותר. במילים פשוטות, הטבילה במקווה מסמלת שינוי, ולא סתם שינוי, כי אם עלייה. ייחודיותו של המקווה, ייחודיות שאין שנייה לה, טמונה בכוחו לפעול שינוי, ביכולת שלו לחולל מטמורפוזה.

כלי אוכל שעד כה אי אפשר היה להשתמש בהם, לאחר הטבילה, אפשר להשתמש בהם לאקט הקדוש של אכילה כיהודי. אישה, שמרגע הופעת המחזור החודשי הייתה במצב נידה, נפרדת מבעלה, יכולה, לאחר הטבילה, לשוב ולהתאחד עמו בקדושה האולטימטיבית של אינטימיות של חיי נישואין. גברים או נשים בזמן המקדש, שהיו מנועים מלהיכנס למקדש בשל מצב טומאה, יכלו, לאחר הטבילה, לעלות אל הר הבית, להיכנס לבית המקדש, ולהיות שותפים לטקסי הקרבת הקרבנות וכדומה. במקרה של גיור, השינוי הוא הדרמטי ביותר. האדם שפסע אל תוך המקווה כגוי, עולה מן המים כיהודי.   

הוראותיו של הקדוש ברוך הוא, 613 המצוות, נחלקות לשלוש קטגוריות מובחנות:

משפטים – הן אותן מצוות המסדירות את מרקם החיים האזרחי והמוסרי; הן הגיוניות, מובנות בקלות, וחשיבותן המכרעת לייסוד חברה בריאה ולשימורה – מוכרת לכל. דוגמאות ל'משפטים' הן האיסור לרצוח, לגנוב ולנאוף.

עדות –  הם הטקסים והפעולות שהדרך הטובה ביותר להגדיר אותם היא כסמליות. הקטגוריה הזו כוללת אקטים דתיים רבים המזכירים ליהודי רגעים היסטוריים בהיסטוריה של עמנו,  ומשמשים כעדות לאמונות  הבסיסיות ביותר באמונה היהודית. בין אלה אפשר למנות את שמירת השבת, חג הפסח, וקביעת מזוזה.

הקטגוריה השלישית, חוקים, הם עקרונות שמעל הטבע; אלה הם חוקים אלוקיים שביחס אליהם אין לשכל האנושי יכולת הבנה ושיפוט. החוקים מאתגרים לחלוטין את האינטלקט וההבנה האנושיים. עוד מימי קדם היו הם מקור לשחוק, מטרה ללעג, ובעלי נוכחות מעיקה ומבישה עבור המשמיצים את הדת היהודית. ליהודי שומר המצוות, החוקים מגלמים מצווה במיטבה: ערוץ של קשר טהור אל הקב"ה. המצוות הללו מוכרות כחשובות ביותר, אלה שביכולתן להשפיע על הנפש ברמה העמוקה ביותר. חופשיים ממגבלותיו של השכל האנושי, החוקים הללו מיושמים מסיבה אחת בלבד: מילוי רצון הא-ל. דוגמאות למצוות מקטגוריה זו הן דיני הכשרות, האיסור ללבוש שעטנז (בגדים שיש בהם שילוב של צמר ופשתן), דיני הטומאה והטהרה והטבילה במקווה. אחרי כל הדיבורים וההסברים – הבנה של הסיבה המלאה למערכת החוקים של טהרת המשפחה ושיאה, הטבילה במקווה – היא בלתי אפשרית. אנו מקיימים את המצווה הזו פשוט מפני שכך ציווה השם. ובכל זאת, ישנם רעיונות שעשויים לחשוף ממדים נוספים ומשמעות לחוויית המקווה. 

בראשית – היו רק מים. תרכובת פלאית, הגורם הראשוני ומקור החיות של מקורות ההזנה שלנו, ולמעשה – של החיים כפי שאנו מכירים אותם. אך היהדות מלמדת אותנו שיש כאן הרבה יותר. התכונות הללו – מים כמקור לאנרגיה ושימורה – משתקפים בהיבט הרוחני. למים יש את הכוח לטהר: לחדש ולהחזיר את החיים שלנו למהות הפנימית, הרוחנית שלהם. המקווה מסמל הן את הרחם והן את הקבר; השערים לחיים ולחיים שאחריהם.  

בשניהם, האדם מופשט מכל כוח ויכולת. בשניהם ישנו מצב של תלות מוחלטת, וויתור מוחלט על שליטה. טבילה במקווה יכולה להיות מובנת כאקט סמלי של ויתור על העצמי, השעיה מודעת של העצמי מהיות כוח עצמאי. בעשותו זאת, היהודי הטובל מאותת על תשוקתו להתאחדות עם מקור כל החיים, לשוב אל האחדות הבראשיתית עם הבורא. הטבילה מסמלת את העזיבה של צורה אחת של קיום, על מנת להחליפה בצורה נעלית לאין שיעור. לפי רעיון זה, הטבילה במקווה מתוארת לא רק במונחים של היטהרות, התחדשות ונעורים מחודשים, אלא גם – ואולי בעיקר – של לידה מחדש.

ה.

בימי קדם, היו נשים בעת הווסת מקור לחרדה ופחד בסביבתן. במקרה הטוב התעלמו מהן, ובמקרה הרע – הן הודרו לחלוטין והורחקו. לעתים קרובות, הן הואשמו כאחראיות לטרגדיות ולתאונות, כאילו זיהמו את הסביבה בהבל פיהן או במבטן. הייתה זו תגובה פשטנית, אם לא מוטעה בכוונה, לתופעה מורכבת שהסיבה והפשר לה נשגבו מבינתם הפרימיטיבית באותם ימים. באותן חברות, השלמה עם הווסת הייתה אפשרית רק אם יוחסה לרוע ולרוחות השטניות, ובאימוץ של מבנה חברתי שהקל על ההימנעות מקרבה אליה. על הרקע הזה, רבים תופסים את מקצב חיי הנישואין היהודי כחזרה לעבר והיצמדות לטאבו ארכאי, מערכת ששורשה בתפיסות מיושנות ובצורה נושנת של מיזוגיניה (שנאת נשים). לאמתו של דבר, טהרת המשפחה היא הצדעה לחיים ולמערכות היחסים האנושיות היקרות לנו ביותר. נוכל להבין זאת טוב יותר רק לאחר שנקבל מושג עמוק יותר על משמעותן של טומאה וטהרה.

היהדות מלמדת כי מקור כל הטהרה באשר היא, הם החיים עצמם. ולעומת זאת, המוות הוא מבשר הטומאה. כל סוגי הטומאה, והתורה מתארת רבים כאלה, שורשם בהיעדרם של חיים או במידה מסוימת – ולו מועטה ביותר – של מוות. כאשר יורדים למהותה של ווסת, היא מסמלת את אובדנם של חיים פוטנציאליים. בכל חודש מחדש, גוף האישה מתכונן לאפשרות של היריון. רירית הרחם מתעבה ויוצרת ריפוד עשיר וגדוש שיכול לשמש כעריסה לחיים שאולי ייווצרו, בציפייה לביצית מופרית. המחזור החודשי הוא ההשלה של אותו ריפוד, קיצה של האפשרות הזו. נוכחות של פוטנציאל חיים ממלאת את גוף האישה בקדושה וטהרה. עם עזיבתו של הפוטנציאל הזה, שוכנת שם הטומאה, המחילה על האישה מצב של נידה. טומאה איננה קשורה לרוע או לסכנה, ובכלל איננה דבר מוחשי. טומאה היא הוויה רוחנית, היעדרה של טהרה, ממש כמו חושך שהוא היעדרו של אור. רק לטבילה במקווה, לאחר ההכנה החיונית הקודמת לה, יש את הכוח לשנות את מצבה של האישה.

מושגי הטהרה והטומאה כפי שהם מוגדרים בתורה ומיושמים בחיים היהודיים, הם ייחודים. אין להם אח ורע בעידן הפוסט המודרני. ייתכן וזו הסיבה לכך שקשה להבנה מודרנית להתחבר אל הרעיון ולראות אותו כרלוונטי.

בימי קדם, מכל מקום, היו הטהרה והטומאה מרכזיות וגורמים בעלי חשיבות מכרעת. מצבו של יהודי – האם הוא היא היו טהורים או לא טהורים – עמד בליבת החיים היהודיים; הדבר קבע והכתיב את מעורבותו האפשרית של אדם בכל האירועים הטקסיים. הבולט שבהם, הטומאה הפכה את הכניסה למקדש לבלתי אפשרית, ולפיכך גם את הקרבת הקרבנות לבלתי אפשרית.

בימים ההם היו סוגים רבים מאד של טומאה שהשפיעו על יהודים – הן על חייהם האישיים והן על הגישה למקדש, והיו כרוכים במספר רב יחסית של הליכי היטהרות שונים. הטבילה במקווה הייתה שיאו של התהליך בכל אחד מהמקרים. גם עבור אלה שהיו טהורים, עלייה לדרגה גבוהה יותר של מעורבות רוחנית וקדושה, הצריכה טבילה במקווה. מסיבה זו, עמד מוסד המקווה במרכז הבמה של החיים היהודיים.

ו.

בימינו, בתקופה שלאחר חורבן המקדש, הכוח וההשפעה של מעמד הטהרה האישית, נעלמו כמעט לחלוטין, והיכרות עם דינמיקה זו הפכה לעמומה ומעורפלת. ישנו, אבל, תחום אחד שבו טהרה וטומאה ממשיכות להיות בעלות חשיבות מכרעת. בהקשר זה, הציווי היחיד מן התורה לטבילת חובה במקווה הוא בהקשר למיניות האדם. כדי להבין זאת, עלינו להבין ראשית כיצד התורה רואה את המיניות.

בתוככי האיחוד המקודש הזה, הביטוי המעשי של המיניות האנושית הוא חובה, מצווה. למעשה, זוהי המצווה הראשונה בתורה, ואחת ההתנסויות האנושיות הקדושות ביותר. יתרה מזו, יחסים אלה מסמלים את האפשרות והפוטנציאל לחיים חדשים, יצירתו של גוף חדש וירידתה של נשמה חדשה ממרום. בקרבה והתערבות פיזית זה בזו וזו בזה, האיש והאישה הופכים חלק ממשהו גדול יותר – בהתרוממות האישית שלהם מן העצמי, הם מושכים, ואפילו נוגעים – באלוקי. הם נעשים שותפים עם הקב"ה, ומגיעים הכי קרוב שאפשר למימוש התכונה האלוקית של בריאה. למעשה, קדושתו של האיחוד האינטימי הזה נשארת מוחלטת, גם כאשר האפשרות להרות איננה קיימת. 

במובן המטפיסי, המעשה והפוטנציאל הגלום בו נותרים קשורים. המיניות האנושית היא כוח בסיסי בחייהם של זוג נשוי, זוהי השפה המיוחדת שבה הם מבטאים את האהבה שהם חולקים. מערכת יחסים איתנה בין בעל לאשתו איננה רק עמוד השדרה של היחידה המשפחתית שלהם, אלא היא חלק בלתי נפרד מן העולם בכללו. שכן הברכות שבאמון, יציבות, המשכיות, ובסופו של דבר, קהילתיות – נובעות כולן מהמחויבות שיש להם זה לזו ולעתיד משותף.

באישרורה של מחויבות זו, באמצעות האינטימיות שביניהם, תורם הזוג לחיותה ולבריאותה של החברה שלהם, של האנושות, ובסופו של דבר, גם להגשמת הייעוד האלוקי: עולם שמושלם בידי האדם. ב"יחד" הפרטי והאישי שלהם, הם בוראים שלום, הרמוניה וריפוי – ברמה המיקרוקוסמית אמנם, אך כזו שמהדהדת במקרוקוסמוס – ומאחר שכך, הרי הם מעורבים בעיסוק הקדוש מכולם. לאור האמור, מובן מדוע מתייחסים לעתים קרובות ליחסי אישות כבית המקדש שבחוויה האנושית. והכניסה אל הקודש, הייתה מעולם, ועודנה, תלויה בטהרה.

אמנם איננו יכולים כעת לשרת את אלוקים בבית מקדש פיזי בירושלים, אך אנו יכולים להקים לו משכן מקודש בתוך החיים שלנו. הטבילה במקווה היא שער הכניסה אל האזור המקודש של הזוגיות.

ז.

דיני טהרת המשפחה הם צווים אלוקיים. אין שום סיבה טובה יותר, לגיטימית יותר, הגיונית יותר או מהותית יותר לשמירת הדינים הללו. זוהי מצווה קשה. מצווה שיישומה תובעני מבחינת הזמן שלנו, הנפש שלנו והרגשות שלנו. היא עומדת בניגוד אינטרסים עם החומר שלנו, דרך חיים שקרוב לוודאי שהאדם המצוי לא היה בוחר עבורו או מועיד לאחרים. יש כאן קריאה להשעיה מרצון של הנטיות הטבעיות שלנו, והכפפה של התשוקות האינטימיות ביותר שלנו למרותה של ישות עליונה. וכאן בדיוק טמונה עוצמתה של מצווה זו. הידיעה ששורשה במשהו שגדול מהאני שלנו, שהיא איננה מבוססת על רגשות או על החלטה סובייקטיבית של אדם כזה או אחר, מאפשרת לטהרת המשפחה לעבוד לרווחתם ההדדית של שני בני הזוג.

באופן אירוני, המצווה ה"לא נוחה" הזו, מביאה לברכות גלויות עבורנו בדרכים מוחשיות ויומיומיות. התגמול האישי מקיום המצווה מותאם לאתגר שבשמירתה. במבט ראשון, נראה שמערכת החוקים הזו עוסקת במגבלות וכפייה – אובדן של חופש אישי. לאמתו של דבר, שחרור ושוויון הזדמנויות מגיעים בעקבות מגבלות. ילדים (ומבוגרים) בעלי ביטחון עצמי ויכולות הסתגלות הם ילדים ממושמעים, הם מבינים מהן מגבלות ובסופו של דבר לומדים שליטה עצמית. מדינות יציבות ובטוחות הן פיסות האדמה שמוקפות בגבולות ברורים ושמורים היטב. התוויית פרמטרים ברורים יוצרת קרקע יציבה בתוך הכאוס והבלבול, ומאפשרת לנו לצלוח את הערבה הזו שאנו מכנים בשם 'חיים' באופן מתקדם ויצרני. אין עוד שטח בחיים שבו הדבר נדרש יותר ממערכות היחסים האינטימיות ביותר שלנו.  

"מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו…" (בראשית ב, טז–יז), כך ציווה הקב"ה את אדם וחוה ביום שבו נבראו. אבל הם נכנעו לסיפוק התאווה שלהם באותו יום שישי גורלי, וההיסטוריה של המין האנושי השתנתה לנצח. ראשיתו של אופייה המורכב של המיניות האנושית נעוץ בסיפור הזה. מפני שעץ הדעת הוא עץ שיש בו תערובת של טוב ורע, הצריכה של ה"דעת" הזו בידי האדם הראשון הובילה לסדר עולמי חדש: עולם שבו הטוב והרע שזורים זה בזה, עולם של בלבול ואתגר, בחירות מרובות, ופוטנציאל אינסופי.

לא עוד יהיו יחסים אינטימיים – אחד מני רבים מן התפקודים הביולוגיים של האדם – טבעיים ובלתי מסובכים כמו האחרים. הגירוש מגן העדן משמעותו הופעתה של מיניות חדשה: הרת אפשרויות וטעונה במתח. כזו שיש בה את המפתח לאקסטזה אדירה וגם לכאב מייסר, הסיפוק המפתה ביותר ותחושת הריק ההרסנית ביותר. איחוד משמעותי ידרוש מן האיש ומן האישה, מחויבות וטיפוח מתמידים. אך גם המאמצים הרבים ביותר שישקיע האדם יזדקקו להרחבה בסיוע שמימי. הברכות הללו ינבעו ממאגר המקווה, וה'עדן', כפי שהיה טרום החטא, שוב יהיה בר-השגה.

עד כמה שהדבר נשמע נדוש, המקווה מציע לזוגות נשואים את האפשרות לחוות "ירחי דבש" חוזרים לאורך חיי הנישואין שלהם. שעמום, שנראה מבחוץ כמצב בלתי מזיק, יכול להיטפל לכל מערכת יחסים ולכרסם את יסודותיה. חובת הפרידה החודשית מעודדת רגשות של כמיהה ותשוקה – ולכל הפחות, תחושה של הערכה – שבעקבותיהן מגיעה ההתרגשות מהאיחוד המחודש.

מערכת היחסים שבין האיש לאישה משגשגת במודל של 'רצוא ושוב', נסיגה ושיבה. התורה מלמדת כי אדם וחוה נבראו כיצור אחד אנדרוגיני. לאחר מכן, הפריד אותם הקב"ה, מעניק להם בכך עצמאות מצד אחד, ואת האפשרות לאיחוד מבחירה מן הצד השני. מני אז, גברים ונשים נפרדים זה מזו ושבים זו לזה. מערכת דיני טהרת המשפחה מעניקה לזוג הנשוי את הדינמיקה החיונית הזו. בתוך המחויבות שלהם לחיים משותפים ולנאמנות הדדית לעד, בתוך המונוגמיה והביטחון – יש עדיין מקום למנגנון דמוי הקפיץ הזה.

אלוקים רצה שהיש והאישה ימצאו זה את זו בכוחות עצמם, וימשיכו לעבוד על מסע החיפוש הזה כל הזמן, בתהליך בלתי פוסק של היות ל"בשר אחד". בני האדם חולקים, באופן כמעט אוניברסלי, משיכה אינטואיטיבית לפרי האסור. שלמה המלך, החכם מכל אדם, כבר אמר: "מים גנובים – ימתקו". כמה בני אדם, אינטליגנטיים ומחשובים בדרך כלל, סיכנו את נישואיהם ואת משפחותיהם ברדיפה אחר האסור בגלל מה שנראה כהבטחה לרומנטיות והתחדשות? טהרת המשפחה מציעה תרחיש מקורי: בן הזוג – השותף לכל החיים, יום אחר יום, לטוב ולרע, הופך באופן זמני לבלתי ניתן להשגה, אסור, מעבר לגבול.

אף כי חלה חובה על מרחק פיזי, אינטימיות רגשית היא דבר רצוי וזה הזמן לטפחה. תקשורת משמעותית – אותה יצירת אמנות יקרה ונדירה – מקבלת ביטוי מודגש בשעה זו שבה בני הזוג חייבים ללמוד כיצד לעטוף ולחבק, לנחם ולשמוח, כל זה מבלי מגע פיזי. רובד חדש נחשף במערכת היחסים שלהם, אפשרות חדשה צצה: חברות.

המקובלים מדברים על שני סוגים של אהבה. אהבה של אש – אהבה חמה ומלאת תשוקה, שבדרכה לעלות מעלה מעלה, היא מצויה במעגל תמידי של דעיכה והתפרצות. יש לשמור היטב על להבת הרגש הזו, שמא תפרפר, תדעך ותכבה.

הרווחים המגיעים לחיי הנישואין בעקבות יישום של דיני טהרת המשפחה הוכרו בידי מומחים רבים, יהודים וגויים כאחד. כמובן, שהניתוח הזה, כמו כל ניתוח אחר, נתון לדיון ולביקורת. בסופו של דבר, האחיזה העוצמתית של הטבילה במקווה בעם ישראל – ההבטחה שלה לתקווה ולגאולה – שורשה בתורה והיא נובעת מאמונה בקדוש ברוך הוא ובחכמתו המושלמת.

ח.

היהדות קוראת לקדש את המיניות האנושית. לא די בכך שהיא נולדת מתוך מחויבות ושבועה לבלעדיות, היא חייבת להיות מקודשת. לפיכך, טבילת החובה הראשונה במקווה היא בפתח חיי הנישואין.

הטבילה שלפני הנישואין, איננה מותנית בהתחייבות לשמירה סדירה של דיני טהרת המשפחה. למרות זאת, אין להבין מכאן כאילו אין לה קשר למסגרת הכללית של טהרת המשפחה. זוהי פשוט הפעם הראשונה שבה נדרשת אישה יהודייה לטהר עצמה בדרך זו. זוהי דרך מלאת הוד וגדושת מזל טוב לפתוח בה את החיים החדשים עם אהוב הלב. לאחר הלמידה של פרטי ההלכות בתשומת הלב הראויה, טקס המקווה יכול להשתלב בקלות בהכנות המקדימות לחתונה של כל כלה וחתן. על מנת למנוע חופת נידה (מצב שבו הכלה לא טהורה בחתונה), כדאי להתייעץ עם רופא/ת נשים כדי להתאים את הופעת המחזור החודשי ולאפשר לכלה להגיע לחופתה לאחר טבילה במקווה, טהורה.

כמויות אדירות של זמן ואנרגיה מתכלות בהליך ארגון חתונה. ישנה מעין תקווה אנושית מולדת שחתונה מושלמת פירושה התחלה מושלמת לחיים המשותפים. ואולם, כל אדם חושב מכיר במגבלות האנושיות. הדברים שלהם אנו זקוקים ואליהם אנו משתוקקים – בריאות, מזל טוב וילדים – הם מעבר לשליטתנו. כשאנו משמיעים את קריאות הצהלה העתיקות "מזל טוב", אנו שוטחים את תפילתנו ליושב במרומים, מבקשים כי יחון את הזוג הצעיר בשפע של טוב. הטבילה במקווה היא דרך חשובה בכדי 'למשוך' את הקב"ה ואת ברכותיו אל תוך הנישואין הללו.

כל עוד חווה האישה וסת, המחזור החודשי שלה מכתיב את מקצב היחסים בתוך מערכת הנישואין, ובכל חודש מצווה על הבעל והאישה לשאוב התחדשות ממימי המקווה. לאלה שטרם קיבלו החלטה מחייבת ארוכת טווח בתחילת חיי הנישואין שלהם, לעולם לא מאוחר מדי להתחיל לשמור על דיני טהרת המשפחה. כמו כן, אף ששמירת המצווה צריכה להיות עקבית ומתמדת, אל לנו לתת למעידה למשך זמן מכל אורך שהוא לבטל את מחויבותנו בעתיד. קיומה של מצווה זו גם איננו תלוי ומותנה בקיומן של מצוות אחרות. הטבילה במקווה איננה, כפי שמקובל לעתים לחשוב, נחלתם הבלעדית של האדוקים בשמירת מצוות.

גם אם הם אינם מוכנים להיצמד לדינים הללו בכל הזמנים, לנשים ובני זוגן כדאי לשקול את קיום המצווה הזו באופן מיוחד לפני שהם מביאים לעולם את ילדיהם. שמירת דיני טהרת המשפחה, כך מלמדים אותנו, היא הצינור להוריד באמצעותו נשמה טהורה בגוף מתאים ובריא. לנשים לאחר המנופאוזה שלהן, טבילה אחת אחרונה במקווה משמרת את מצב הטהרה לשארית חייהן. גם לאישה שמעולם לא טבלה קודם לכן כדאי להקדיש מאמץ מיוחד בכדי לטבול לאחר המנופאוזה (לעולם לא מאוחר מדי, גם אם חלפו שנים רבות מאז), ובכך, להפוך את כל המגעים האינטימיים מעתה ואילך למקודשים ומבורכים מפי עליון.  

המתנה הגדולה מכולן שקיבלה האנושות מהקדוש ברוך הוא – היא התשובה, האפשרות לשוב, להתחיל מחדש ולשטוף מעלינו את העבר. התשובה מאפשרת לאדם להתעלות אל מעל למגבלות הזמן, ולהשפיע על החיים שלנו רטרואקטיבית. טבילה אחת ויחידה בשלב מאוחר בחיים עשויה להיראות לנשים אחדות כחסרת משמעות, אקט מהיר וחסר ערך. ואולם, מלווה בהתמסרות וביראה, הרי זה הישג מונומנטלי; הדבר מביא את הטהרה ואת כוחה המחדש לא רק להווה ולעתיד, אלא אפילו לעבר.

בדרך זו, יכולה כל אישה לקשור את עצמה למסורת העוברת מדור לדור. באמצעות הטבילה במקווה היא מביאה עצמה למגע ישיר ומידי עם מקור החיים, טהרה וקדושה – עם אלוקים הנמצא סביבה ובתוכה – תמיד.

הפוסט להבין את דיני טהרת המשפחה והטבילה במקווה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

זה היה מפחיד יותר מכל מה שאי פעם עשיתי, ולא הייתי בטוחה למה. כיהודייה רפורמית, האופן שבו אני חוויתי את מצוות השם לא מגיע עם מערכת של 613 הנחיות ערטילאיות, ובכל זאת – משהו משך אותי אל המקווה ולשמירת הדינים הקשורים בו, משהו שרצה להביא את אלוקים אל תוך חיי הנישואין שלי בדרך ממשית יותר.

בעבורי, להיות רפורמית פירושו לדרוש מעצמי חינוך מעמיק במנהגים היהודיים ובמשמעותם. בחיפוש שלי אחר קרבה לאלוקים, בניסיון שלי להאיר את חיי במשמעות ובקדושה רבות יותר, אני יודעת כי ישנה מפת דרכים שנסעו בה כבר אלפי שנים, ואני יודעת שעליי ללמוד אותה. כיצד אוכל לדחות טקסים שאינני מבינה את משמעותם? כיצד אוכל לדרוש טקסים חדשים אם טרם למדתי את הישנים?

מה שידעתי בקשר למקווה היה מה שלמדתי מן הספרים. בתמצית, הם אמרו כי המסורת היהודית דורשת מבני הזוג להימנע מקיום יחסים למשך כשנים עשר ימים שתחילתם בהופעת המחזור החודשי של האישה; לאחריהם האישה טובלת ב"מים החיים" של המקווה – סימן או סמל לנוכחות האלוקית – ולאחריה יכולים האישה ובעלה לשוב לקיום אינטימיות. הלכות טהרת המשפחה זוכות לבוז כאילו הן מייחסות בושה למחזור החודשי, אך הקריאה שלי בהן ראתה את הדברים בצורה שונה. בני הזוג נפרדים למשך חלק מהחודש על מנת לפתח את החלקים הלא פיזיים של מערכת היחסים שלהם – ממש כמו שאנו לומדים תורה על מנת לפתח את הצדדים הלא פיזיים שבעצמנו; והטבילה מביאה את האישה לקרבה פיזית אל הקב"ה על מנת לקדש את מה שיגיע בעקבותיה – האיחוד הפיזי עם בן הזוג שלה. ראיתי בה מצווה ייעודית לנשים שמטרתה לקדש את חיי הנישואין, גם כן. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שאתנסה בזה. איכשהו, הרגשתי שאני חייבת להיות שם.

זה היה רק עניין של זמן – אבל זה גם היה קצת מפחיד, המחשבה להיכנס למבנה אורתודוקסי. לא משנה עד כמה היה ברור לי שהמצווה לטבול במקווה היא שלי ממש כמו קריאת שמע, עדיין, לא יכולתי שלא לתהות האם הם יכניסו אותי; בטח הם יוכלו לדעת מיד שאני נוהגת לבית הכנסת בשבת ואוכלת בשר וגלידה חלבית באותם כלים! לא הייתי בטוחה שבאמת אצליח להגיע לדלת, ובטח שלא לבריכת המים החיים עצמה.

ראשית, כמובן, היה עליי להתחיל לשמור את ההלכות – ופירושו של דבר היה להתנזר מקיום יחסים בימים מסוימים, ימים שנקבעו לא רק על פי לוחות הזמנים החברתיים שלנו או בכמה עייפים אנחנו, אלא על ידי, איך נאמר זאת, כוחות שאינם בשליטתנו. בספרה "על נשים ויהדות" [באנגלית], בלו גרינברג כותבת כי ההלכות האלה הן נהדרות ועמוקות, ושאם ההתנזרות הייתה מקוצרת לשבעה או לעשרה ימים, היו זוגות רבים נוספים שהיו שומרים עליהן. דייוויד ואני החלטנו ללכת על שבעה. ביום השמיני חיפשתי "מקווה" בספר הטלפונים וחייגתי את המספר. נעניתי בהקלטה ארוכה בקשר לשעות פעילות, דמי כניסה, מיקום וממש בסיום ההקלטה, כיצד להתקשר ל"שירה" לשאלות נוספות.

שירה ענתה לטלפון. יכולתי לשמוע ילדים משחקים ברקע. "איך אני יכולה לעזור לך?" אמרתי שאני מנסה לגייס את האומץ וללכת בפעם הראשונה. השאלה הראשונה שלי הייתה, "האם את נשואה?" ואז היא שאלה עם מי למדתי. נתתי את שמו של הרב הרפורמי, שלא היה מוכר לה. "לא נורא, זה בסדר", אמרה שירה. "וכמובן, המתנת שנים עשר ימים", אלה היו רק שבעה, אבל היה ברור לי מהרצינות שלה, שאם אני הולכת להשתמש במקווה שלהם, אכבד את החוקים שלהם.

אמרתי שאני לא בטוחה שיש לי את האומץ ללכת, אבל שבעלי היה מאד שמח אם אלך. אני חשבתי על זה שדייוויד ישמח בשבילי שאתגבר כבר על הפחד, אבל שירה חשבה שהוא לוחץ עליי ללכת. "זה נפלא שבעלך תומך", היא אמרה, "אבל הטבילה במקווה היא באמת בשבילך, לך בעצמך". היא המשיכה ואמרה לי שכשאת טובלת במים, את מגיעה הכי קרוב שרק אפשר אל הקב"ה, שצריך להסיר תכשיטים, איפור, שאריות מזון בין השיניים, לכלוך מתחת לציפורניים וכו', מפני שאסור שיהיה באותו רגע דבר שיחצוץ בינך לבין הקב"ה. היא לא אמרה מאומה על להיות "נקייה" לחלוטין; היא דיברה על להיות לגמרי לא מכוסה ("חשופה, בלי מסכות", ידעתי שהרב שלי יאמר, אף שמעולם לא שמעתי אותו מתבטא בנושא). זה בדיוק מה שאנו מתפללות אליו במשך כל השנה בתפילות שלנו, לשחרר את הנפש מכבלי התרבות העומדים בדרכנו לגרסה הטהורה ביותר של עצמנו. כמובן, שעלינו להיות לבושים כשאנו מצויים ליד אנשים, אך לפני הקב"ה עלינו להיות חשופים ככל האפשר, לפתוח את הלב שלנו לאהבה האלוקית ולאמת. בכך, מציעה המסורת שלנו לנשים "חשיפה" סמלית (אצל גברים, אולי ברית מילה) שפותחת ערוץ ישיר למרום.

ואז, ברגע הטבילה, כשאת מגיעה הכי קרוב שרק אפשר אל הקב"ה = "ברגע הזה", אמרה שירה, "את יכולה להתפלל תפילה אישית, לא לשלום עולמי, אלא למשהו שקשור לחיים שלך. המקווה הוא בשבילך", היא אמרה. "זה רגע אישי נפלא. רק את ואלוקים".

לקח לי עוד חודשיים עד שסוף סוף אזרתי אומץ לעשות זאת. זה היה ב-9 בערב. מהחניה יכולתי לראות אישה יוצאת כשראשה עטוף בצעיף. קלטתי שאני לובשת שרוולים קצרים. ידעתי שההלכה האורתודוקסית דורשת כיסוי של ברכיים ומרפקים, ודאגתי לסדר צעיף מעל הכתפיים שלי. מאבטח ניצב מחוץ לשלוש דלתות. שאלתי אותו מהי הדלת הנכונה. צלצלתי בפעמון הכניסה ו – נס! הם הכניסו אותי פנימה.

חדר ההמתנה היה מלא ולא ידעתי היכן לשבת. עמדתי ליד הקיר, כשמישהי הציעה לי לשבת. על השולחן הייתה קופסה עם מספרים מצופים למינציה. לקחתי את מספר 17, כשהם היו רק במספר 9! התיישבתי והתעסקתי בעצבנות בצעיף שלי. אז הבחנתי שכל הנשים בחדר היו עם מכנסיים קצרים וטישרט. שתי נשים צעירות דיברו על גידול ילדים – שיחה נעימה ולא מתבכיינת. כמה קראו מגזינים. הריח שם היה טוב, כמו של אמבטיה שזה עתה מילאת. אולי היו אלה אדים, או רמז לניחוח סבון. בכל מקרה, זה היה נעים.

מרגע זה ואילך, כבר לא הייתי מתוחה, רק מלאת ציפייה. אחרי זמן ממושך, המספר שלי נקרא להיכנס ונלקחתי לחדר שהיה נראה כמו חדר אמבטיה רגיל – ארונות עץ פשוטים, כיור, אמבט עם מקלחת, מראה, ריצוף תואם. הרמז היחיד לכך שמדובר במשהו אחר, היה מכשיר אינטרקום ליד הדלת. היו שם מגבות, נעלי רחצה חד פעמיות, וכל מה שאת צריכה כדי לסדר ציפורניים. והייתה שם גם רשימה של כל מה שנדרש לעשות, כדי שלא תשכחי דבר. נכנסתי לאמבטיה  ובעיקר קרצפתי את רגליי – שירה אמרה שהם בטח יבדקו ידיים, ציפורניים ורגליים – היה נדמה שלא משנה כמה אקרצף, עוד לכלוך יצא משם. בסופו של דבר התייאשתי, וקיוויתי שזה ייחשב נקי מספיק בשבילן. כבר הכנתי את ההסבר שלי שאני עובדת בגינה ברגליים יחפות כבר שנים – והאם אוכל לומר זאת? – מעולם לא באמת הסתכלתי על כפות הרגליים שלי לפני אותו ערב.

ואכן, הייתה זו אמבטיה שלא הייתה דומה לאף אמבטיה שרחצתי בה לפני כן. שאפתי לא רק להיות נקייה, אלא להיות גלויה, להסיר כל דבר אפשרי שיכול לחצוץ ביני לבין אלוקים. לא ניסיתי לגרום לציפורניים שלי להיראות יפות, ניסיתי להסיר מהן את כל הלכלוך והחלקיקים. הייתי צריכה לסרק את השיער שלי, משהו שלעולם איני עושה; השיער שלי קצר ומתולתל טבעית. כשסיימתי, הבטתי במראה ולא זיהיתי את עצמי. ידעתי שזה היה טוב.

לחצתי על הזמזם. "הגברת במקווה/הבלנית" שעליה קראתי בספרים, הגיעה לדלת. היא הייתה בערך בת 25, מתוקה וביישנית. אמרתי לה שזו הפעם הראשונה שלי ושלא באמת ידעתי מה צריך לעשות. היא אמרה בסדר; היא לא עשתה מזה עניין, רק חייכה בביישנות. אני הייתי עטופה במגבת ונעולה באותן נעלי רחצה חד פעמיות, והיא החזיקה מעין סדין בד גדול כשהיא מוליכה אותי דרך מסדרונות ודלתות אל עבר חדר המקווה. כשהגענו אל ראש גרם המדרגות המוביל אל המים, היא אמרה, "אני רוצה לבקש ממך טובה אישית". הייתי מופתעת. "יש לי תינוק בן שמונה שבועות, והערב הוא נפל מהמיטה שלו. תוכלי בבקשה להתפלל בשבילו?"

שמחתי כל כך ששירה סיפרה לי על אמירת תפילות אישיות במים. "בוודאי", אמרתי, וסיפרתי לה שגם הילדים שלי נפלו ממיטות ושכולם בסדר. היא נראתה רגועה ואסירת תודה. ואז היא בדקה את הידיים והרגליים שלי. הן היו בסדר. פסעתי אל המים, וקלטתי שאינני יודעת אם הם יהיו חמים או קרים. הם היו חמימים למדי, כמעט חמים. ירדתי במדרגות ונכנסתי אל מתחת למים. התפללתי על הילד הקטן. שכחתי לחשוב על תפילה לעצמי, כך שהתפללתי עליו שוב במשך הטבילה השנייה והשלישית. בין הטבילה השנייה לשלישית בירכתי את הברכה, שגם אותה שכחתי, ואשת המקווה חזרה עליה בעבורי. משמעותה של הברכה היא "מבורך אתה, מלך העולם, שקידשת אותנו במצוות שלך וציווית עלינו בנוגע לטבילה". בכל פעם שעליתי מן המים היא הכריזה "כשר!" היא נראתה קצת מופתעת שידעתי מה לעשות. חשבתי שאני בטח האישה היהודייה היחידה בעולם שלמדה מה לעשות במקווה מתוך ספר. טוב, ספר ושיחת טלפון.

אז איך היה? בשבילי ההכנה הרגישה יותר משמעותית מהטבילה עצמה, מפני ששכחתי לחשוב על משהו אישי להתפלל עליו ומפני שהטבילות היו מהירות כל כך, כך שלא היה לי זמן לחשוב או לומר הרבה מדי. אבל זה היה נחמד. הרגשתי שאני התקרבתי יותר אל הקב"ה, מאשר שהקב"ה היה שם איתי. אבל, כמו כל המאמצים להתקרב אל האלוקי – תפילה, למשל – זה בוודאי דורש תרגול.

מה שיותר הפתיע אותי היה עד כמה רגיל ושגרתי זה הרגיש. ביום שלמחרת כשהייתי בשוק, כל אישה שראיתי נראתה לי כמישהי שאולי הולכת למקווה. זה כבר לא הרגיש זר או אקזוטי – אלא זכות נפלאה, כמו – מי לא תאכל שוקולד אם יש לה את ההזדמנות, או לנסוע לפריס, או ללדת ילדים? להיות יכולה לטבול את עצמך באיזושהי התגלמות של אלוקים? להתקרב כל כך, ולהרגיש נאחזת כל כך בחום, גם כשאת חשופה, במחשבתי שמעתי את המילים "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל!" – עד כמה נפלאים האוהלים שלך, יעקב, המקומות שאתה שוכן בהם, ישראל!

ונכון, שנים עשר ימי ההינזרות הם קשים, אבל הם גם מתגמלים. כמובן, הימנעות גורמת לך להעריך את מה שהיה נראה לך מובן מאליו. ולהיות כך נפרדים בשעה שעדיין בילינו את אותו משך זמן יחד רק רומם את ההערכה שלנו לכל חיי הנישואין שלנו. אני חושבת על שנים עשר הימים האלה כסוג של צום, בהודיה לאלוקים על פוריות, על הנישואין, וגם על יחסים אינטימיים, שאף לא אחד מהם היה מתקיים אילולי אהבתו האינסופית של אלוקים למין האנושי. ובסופו של דבר… שנים עשר הימים האלה מסתיימים. עברו כמה חודשים מאז, ואינני יכולה להעלות על דעתי לחזור לאיך שדייוויד ואני היינו קודם לכן. הגופים שלנו אינם אלא עפר מן האדמה; קיבלנו אותם בהשאלה מאת השם לשכן בהם את נשמותינו, וליהנות, בדרך שהקב"ה רוצה שניהנה מהם. בשנים עשר הימים שעלינו להינזר בהם, בעלי ואני חיים זה לצד זה, נפש לנפש. לפעמים זה קשה, אבל אז זה הכי נפלא. אז ממה חששתי? במבט לאחור, אני חושבת שחששתי להיראות כמתחזה לפני אלוקים. האם באמת הייתי מוכנה לבוא אל הנוכחות האלוקית בצורה כה עמוקה? האם הייתי ראויה? ומה אמצא שם? את אלוקי הדין והמשפט או את אלוקי הרחמים והחמלה? לכי לשם ותראי בעצמך. אני יכולה רק לומר לך שהמים היו חמימים מאד, מאד. אני עצמי אינני חוששת עוד. ואני יודעת בדיוק למה אני צריכה להיות שם.    

הפוסט הכניסה למקווה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

"ובכן", השבתי, "מעולם לא הייתה לי הזכות וההזדמנות לחוות טבילה במקווה במשך כל שנות נישואיי".

אף שגדלתי בבית יהודי מסורתי, מקווה לא היה חלק מהחיים שלנו, ואף לא חלק מן ההכנות לנישואיי. התרגשתי מאד, מאחר שלא ידעתי שתהיה לי ההזדמנות, מפני שהפסקת הווסת התרחשה אצלי בגיל מוקדם למדי. זה היה מיוחד מאד בשבילי, משהו שהאני שלי היה צריך לחוות ולחקור.

וכך החלו לימודי טהרת המשפחה שלי. ההזדמנות הזו העניקה לי זמן להתבונן וללמוד לעומק על המצווה של טבילה במקווה. רק עכשיו הבנתי עד כמה הדבר חשוב למשפחה היהודית, לאם ולרעיה לשמור את דיני טהרת המשפחה. הדבר יכול לרומם את חייך מבחינה רוחנית, וכן להביא ברכה לך ולאהובייך. למדתי שטבילה אחת, לאחר המנופאוזה, תכניס קדושה בשנים הנותרות לחיי הנישואין. רציתי לשמור את דיני המקווה בדיוק, ושוחחתי על כך עם בעלי. בנועם ובאהבה הוא זרם איתי בשמירת התקנות השונות שלקראת הטבילה במקווה.

החלטתי שאני זקוקה להשתמש במקווה גם ככלי רוחני לתגובה רוחנית חיובית. עוצמת האבל שלי בעקבות פטירת אמי הייתה חזקה ומציפה מאד, והרגשתי שאני זקוקה במקביל לטקס עוצמתי שיאפשר לי לקבל ולהכיל את הכאב הזה. המקווה איננו תרופת קסם, אך בעבורי היה זה חלק מתהליך של ריפוי שיתבטא בטקס מוחשי. ראיתי בזה סמליות חזקה – להיכנס למצב משנה חיים.

כמו כן, הייתי אסירת תודה על הברכה שבנישואי בתי הצעירה והיפה, שבועיים לאחר מכן. עם אירועים משני חיים רבים כל כך, התכוננתי למצווה מתוך הכרת תודה וחוסן רוחני. השימוש במקווה מצריך הכנות מסורתיות, שיישמתי בקפידה, ניקוי יסודי והכנה של גופי ונפשי. מילאתי את מחשבותיי ורוחי בהכרת תודה ואמרתי את פרקי התהלים שלי ברצינות רבה.

עם הגעתי למקווה, פגשתי בבלנית הנחמדה והמתוקה ביותר בעולם, שמיד השרתה עליי רוגע והכניסה אותי אל חדר ההכנה שרוהט בצורה יפהפייה. האווירה הייתה מרגיעה ומזמינה. לקחתי את הזמן שלי והקדשתי תפילה שקטה ומחשבה, ושוב שטפתי והכנתי עצמי לקראת הטבילה במים הקדושים. סוף כל סוף, כשקראה לי הבלנית אל המקווה היפהפה והשלו, אפשר היה לחוש בקדושה שבחדר. כשנכנסתי אל המים הקדושים הקדשתי רגע לתפילה חרישית, מתמקדת ברגשות של אמון, טהרה וטוב. לאחר הטבילה הצהרתי בשקט את המחויבות שלי להשם. בדמעות של שמחה ובתחושת קשר עמוק לכל האימהות והנשים בעם ישראל, יצאתי מן החדר ביראת כבוד, מלאת ענווה והערכה לנוכח המצווה הזו, ולנוכח כל הברכות שבחיי.

אחרי שזכיתי למתנה שלא תיאמן, הטבילה היחידה בחיי, למדתי כי גם נשים לאחר הפסקת הווסת נוהגות לטבול פעם בשנה, בבוקרו של ערב יום הכיפורים. זהו הזמן שתוכלי לרענן את עצמך מבחינה רוחנית, להחיות מחדש את נפשך ואת כל ישותך לקראת השנה החדשה, ולבלות זמן בתפילה משמעותית לשנה חדשה מבורכת ובריאה, לך ולבני משפחתך.   

אני כה אסירת תודה על העידוד שקיבלתי לקיים את המצווה הזו, ומצפה כבר מאד לטבילה השנתית שלי – הזכות המיוחדת שלי כאישה יהודייה.  

הפוסט לשאוב נחמה וחוסן במקווה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

מזל טוב! את עומדת להתחיל פרק חדש בחיים שלך, ואני מאחלת לך ברכה והצלחה בכל היבט של המסע שלך. אני זוכרת היטב את שיעורי הדרכת הכלות שלי, ואת החוויות המוקדמות שלי עם הנושא של טהרת המשפחה. הרגשות, החרדה, וכל העבודה והמחשבה שמושקעת בדבר. החוויה הזו עשויה להיות מאד מציפה, אך גם מאד מרוממת.

הלילה, יש לי משימה נוספת שעליי להתמודד עמה. היא גם כזו שמביאה עמה שיטפון של רגשות, אך נדרשת מידה גדולה של אמונה וקבלה, כדי שהיא תהיה גם מרוממת… הלילה זו ההזדמנות האחרונה שלי לטבול במי המקווה המטהרים, ולהגיע הביתה ולפגוש את בעלי לאיחוד מחודש. הלילה זו ההזדמנות האחרונה שלנו להתחדשות הזו, מאחר שהרחם שלי הוסר לאחרונה בניתוח חירום, על מנת למנוע ממני לדמם למוות.

כל אחד זקוק למישהו מוכר שיהיו לו המילים הנכונות בזמן שכזה. אני התקשרתי למורה שלי שאני עדיין קרובה אליה מאז הלימודים במכללה, ושאלתי אותה: "אם אני ממש מנסה, אני יכולה לקבל את זה שהשם לא רוצה שיהיו לי עוד ילדים, ומודה לו על אלו שכבר יש לי. אבל… למה? מדוע שייקח ממני השם את המצווה האחת הזו הייחודית רק לנשים? למה?"

המורה שלי אומרת לי לא לדאוג. היא אומרת שאקבל שכר בכל חודש כאילו הלכתי למקווה, מכיוון שתמיד עשיתי זאת ולא היה בכוונתי להפסיק.

"זה לא השכר"! אני בוכה. "זו המצווה בעצמה. זו ההזדמנות, החוויה, ההתחדשות, את כל המבנה המדהים הזה של המצווה של האישה היהודייה בקשר לתפקוד של האיבר הזה, איבר שהשם נתן לה".

ידעתי את התשובה אף שהייתי צריכה לשמוע אותה אומרת לי אותה, כך שאוכל לבלוע את הגלולה הגדולה – שנראית מרה כל כך. ידעתי היטב שאם זו הגלולה שהשם שלח עכשיו, זוהי התרופה הנכונה להמשך חיי הנישואין והחיים האישיים שלי, וכך נקבע מלמעלה. ועדיין, אני יודעת שאתגעגע לקיום המצווה הזו, ומבינה עד כמה קשה להעריך דבר בשלמות עד שהוא נלקח ממך.

רבות מאיתנו שמעו את הסיפור על המתים שצבאו על בית המדרש ללמוד, כאשר ניתנה להם שעה יקרה אחת של חיים. הזדמנות אחת נוספת לקיים מצווה. זה מה שאני מרגישה כרגע, כשאני מתכוננת למשימה של הלילה. בכל פעם שבעלי לא יכול היה למסור לי ישירות חפץ בשבועיים האחרונים, התענגנו על החוויה. הבוקר, הייתה לנו שיחה אישית מאד עמוקה, כששנינו מודעים מאד שזו הפעם האחרונה שבה ננהל שיחה בזמן שאנחנו אסורים הלכתית במגע. שיחה כזו היא אחרת מכל שיחה אחרת בין בעל לאישה והיא מיוחדת בדרכה שלה. זהו דבר שתוכלי לחוות ולהעריך רק בשמירה על הנחיות התורה לחיי הנישואין.

כעת, שהגבלות אלה נלקחות ממני, אני יודעת שהשם מנהיג את עולמו רק בחסד ואני מקבלת את גורלי. ובאותה עת, אני חשה שהאובדן הזה מרומם את ההערכה שלי למה שזכיתי לו עד עכשיו. אני מקווה שבאמצעות השיתוף הזה של פרטי החוויה האישית שלי, עזרתי לך להעריך את האוצר הזה גם כן.

שתזכי לבנות בית נאמן בישראל!

הפוסט כלה יקרה, הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

מהו 'דם מכה' (דם הנובע מפצע)? כיצד נוכל להבחין בהבדל? 

כאשר אישה מוצאת כתם של דם, שהיא חושבת שאיננו דם מחזור, היא מתייעצת ברב שיקבע את מצבה ההלכתי – נידה או טהורה. בדרך כלל, יוכל הרב לברר את מצבה ההלכתי באמצעות מבט בכתם עצמו. מכל מקום, פעמים רבות, אין די במבט בכתם, ומידע נוסף נדרש. הרב ישלח את האישה אל בודקת הלכתית, שתבדוק, ובכך תסייע לקביעת מקור הדימום.  

מהי בודקת הלכתית? אולי שמעת את הביטוי בעבר, ואולי לא. אם שמעת, אולי תהית מה בדיוק עושה הבודקת. איזו הכשרה היא מקבלת? במה שונה הבודקת מרופא? כיצד יכולה בודקת לסייע לי? אני מקווה שסדרת כתבות אלה תענה לכל השאלות האלה ועוד רבות אחרות. 

מהי בודקת?

הבודקת תסתכל ותבדוק לוודא אם מקור הדימום הוא ברחם, או ממקור פנימי אחר. דימום מן הרחם בדרך כלל יגרום לאישה למצב נידה, אך דימום ממקורות אחרים, בין אם הוא דימום מועט או דימום רב, יביא רק לעתים נדירות למצב נידה. 

כאשר הושלמה הבדיקה, הבודקת תדווח על הממצאים לרב, והוא יפסוק על פיהם את ההגדרה ההלכתית – נידה או טהורה. בדיקה פשוטה כזו יכולה למנוע מצב נידה שלא לצורך. הדבר יכול לחסוך חודש שלם של הימנעות מאינטימיות זוגית פיזית, שאינה נדרשת כלל על פי ההלכה במקרה זה.  

קראי עוד בנושא:

חלק א – חלק ב – חלק ג – חלק ד – חלק ה – חלק ו

הפוסט הבודקת – חלק א הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

'דם מכה', הוא דם שמקורו פציעה או טראומה, ואשר על כן איננו גורם לאישה למצב נידה, בניגוד לדם מן הרחם, הגורם למצב נידה (פצע ברחם הוא מצב מורכב, שלא נדון בו במסגרת זו).

לפעמים, 'דם מכה' עלול להפריע לביצוע הפסק טהרה מוצלח ובדיקות נקיות.

לפעמים הוא יופיע על תחתונים, או על נייר טואלט שהשתמשו בו בשירותים (שימי לב שאין שום חיוב הלכתי לבדוק נייר טואלט. הדבר עלול לעורר קשיים הלכתיים, ויש להימנע ממנו).

פצעים עלולים להימצא בצוואר הרחם, בתעלת הנרתיק או בשפתי הפות.

פצע לעניין זה איננו חייב להיות מוגדר כפצע מבחינה רפואית, או להיות כרוך בממצא פתולוגי כלשהו, ואין הוא חייב להוות בעיה רפואית כלל. למעשה, פצעים רבים נחשבים לפצעים רק מבחינה הלכתית ולא ייחשבו כפצעים מבחינה רפואית. רבים מן הפצעים הללו אינם גורמים לכאב כלל.

מקורות נפוצים לפצעים כאלה עשויים להיות אקטופיה צווארית, פוליפים, אזור התפרים לאחר לידה וצניחת רחם.

דלקות בדרכי השתן עשויות להיות מלוות בדימום מן השלפוחית, שאיננו 'דם נידה'. גורמים אחרים לפצעים כאלה הם בדיקות הלכתיות נרחבות, בדיקות נעשות בכוח, שטיפה של תעלת הנרתיק ושעווה.

במהלך שלבים מסוימים במחזור הפריון של אישה, היא עלולה להיות מועדת יותר לפצעים.

בקרב אימהות מיניקות, וכן נשים לאחר גיל המעבר, מצוי יותר יובש נרתיקי היכול להוביל לדימום כתוצאה ממגע.

במהלך ההיריון, תעלת הנרתיק וסביבתה עלולים להיות מלאים בדם ועשויים להיות רגישים יותר לדימום בעת מגע.

בתקופה שלאחר לידה עלולים התעלה נרתיקית וצוואר הרחם לדמם בעת מגע, עד להחלמה מלאה.

ברוב המקרים דימום הנובע ממצבים אלה, ייחשב מבחינה הלכתית כ'דם מכה'.

אמצעים שונים למניעת היריון (אשר אושרו לשימוש בפסיקה הלכתית) עלולים להשפיע על אזור התעלה הנרתיקית וצוואר הרחם, ועשויים לגרום לאזורים אלה לדמם בעת מגע.

גם אלה עשויים להיחשב כ'דם מכה', בהתייעצות עם רב.

הליכים גינקולוגיים רבים עלולים לגרום לדימום של צוואר הרחם או התעלה הנרתיקית, כתוצאה מטראומה הנגרמת מן המכשור הרפואי.

לרוב, ייחשב דימום שכזה כ'דם מכה' ולא יגרום למצב נידה. 

אלה הם כמה דוגמאות ל'דם מכה' שלרוב לא יוגדר כדם נידה. מכל מקום, חשוב לציין כי כל מראה של דם, אשר נראה לך שאיננו דימום רחמי, חובה להציג לרב, בצירוף כל המידע הנדרש על מנת להגיע לפסיקה הלכתית.

 הרב ישתמש במושג ההלכתי של 'תלייה' (ייחוס הדימום לגורם שאיננו הרחם), על מנת לייחס את הדימום לפצע, אם זה אכן המקרה. פעמים רבות יבקש הרב מידע נוסף הכרוך בבדיקה פיזית. בודקת הלכתית מוסמכת יכולה לבצע בדיקה שכזו ולוודא את מקורו של הדימום. היא תדווח על כך לרב, והוא יפסוק האם דם זה אכן מוגדר כ'דם מכה'.

קראי עוד בנושא:

חלק א – חלק ב – חלק ג – חלק ד – חלק ה – חלק ו

הפוסט הבודקת – חלק ב הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

'דם נידה' הוא דם שמקורו מהרחם. כאשר אישה רואה דם, בין אם מדובר בדימום או בטיפה אחת, שמקורו מן הרחם, היא תיכנס למצב נידה, עניין רוחני-הלכתי, שאין לו דבר וחצי דבר עם לכלוך פיזי (דם שמקורו בפצע ברחם, לא יידון במסגרת זו).

הסיבה השכיחה ביותר לנידה, היא המחזור החודשי. מכל מקום, ישנם עוד גורמים לדימום רחמי, שגם הם יגרמו לאישה להיכנס למצב נידה.

בדיקות גינקולוגיות, הליכים טיפוליים וניתוחים גינקולוגיים גורמים לעתים קרובות לדימום רחמי, שעשוי להיחשב כ'דם נידה'. חובה להיוועץ ברב כדי לקבוע אם יש כאן מצב נידה, מאחר שלא כל דימום בעקבות הליך רפואי הינו 'דם נידה'.

שיטות שונות למניעת היריון (ששימוש בהן מותר רק בפסיקה הלכתית), עשויים לגרום לדימום רחמי. אמצעי מניעה הורמונליים עלולים לגרום להכתמה, עד אשר הגוף מסתגל להורמונים. יש נשים שעשויות לחוות התפרצויות של דימום, במהלך השימוש באמצעי מניעה הורמונליים. התקנה והסרה של התקן תוך רחמי יגרמו בדרך כלל לדימום כלשהו מן הרחם, וכדאי להתייעץ ברב לפני כן על מנת לקבוע כיצד הדבר ישפיע על מצבך ההלכתי. התקן תוך רחמי, הורמונלי או שאיננו הורמונלי, עלול לגרום גם כן להכתמה עד אשר הגוף מסתגל לגוף הזר.

היריון עשוי לגרום לדימום רחמי מסיבות שונות; חלקן חסרות חשיבות מבחינה רפואית, ואחרות הדורשות מעקב רפואי.

אף על פי שהמחזור החודשי אינו מופיע במהלך היריון, דימום רחמי במהלך ההיריון, יגרום לכניסה למצב נידה. כל דימום במהלך היריון דורש בדיקת רופא.

בדיקות פוריות עשויות לגרום לדימום מן הרחם, שעלול להיחשב כ'דם נידה', וטיפולי פוריות הכרוכים במעורבות הורמונלית עשויים לגרום לדימום רחמי שייחשב כ'דם נידה'.

'דימום רחמי שאינו מוסבר' הוא דימום מהרחם שאין לו הסבר רפואי ידוע. דימום כזה אינו מחזור, אך הוא גורם למצב נידה. דימום שכזה עלול להתרחש באופן סדיר או שאינו סדיר.

הצעד הראשון כאשר מופיעה הכתמה או דימום בלתי צפויים הוא: אל תיכנסי לפאניקה. הכתמה במהלך שנות הפוריות היא רק לעתים נדירות ביותר סימן למחלה רצינית.

יש לך זמן להתקשר לרופא/ה ולקבוע תור לבדיקת סיבת הדימום. מכל מקום, אם את בהיריון, התקשרי לרופא/ה באותו יום. אם את חווה דימום מסיבי, התקשרי לרופא/ה או לשירותי רפואה דחופה מיד.

האדם הבא ליצור עמו קשר, הוא הרב שלך. לא כל דימום רחמי גורם למצב נידה, והרב יוכל לקבוע את המצב ההלכתי על פי הנסיבות הספציפיות. לעתים, יפנה אותך הרב לבודקת מוסמכת על מנת לקבוע אם הדם אכן רחמי במקורו.

זכרי: הכתמה במהלך שנות הפוריות היא תופעה שכיחה. הרופא/ה, הרב והבודקת כאן כדי לסייע לך ולהדריך אותך.

קראי עוד בנושא:

חלק א – חלק ב – חלק ג – חלק ד – חלק ה – חלק ו

הפוסט הבודקת – חלק ג הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

כאשר אישה רואה דם או כתם, עליה להיוועץ ברב בקשר למצב ההלכתי.

מכל מקום, הזמן היחיד שבו ישנה חובה לבדוק ולהבחין אם ישנו דם או דימום, הוא במהלך שבעת הימים הנקיים, ובימים המסוימים (עונות פרישה) בלוח האישי שלך.

בכל זמן אחר, אין להסתכל ולבדוק אם ישנו דימום. בדיקה אחר דם ודימום בזמן שאין חובה הלכתית לעשות זאת, עלולה רק לסבך ולהוביל למצב נידה מיותר. 

הימנעות מבדיקה אינה 'רמאות' ו'עקיפה הלכתית'.

להפך, זוהי שמירה על חוקי ההלכה. ההלכה מייעצת להימנע מבדיקות מיותרות, ולהימנע מלהבחין בדם, בזמנים שבהם אין חובה לבדיקה שכזו.

הרשימה הבאה היא רשימה של עצות מעשיות לנשים שנוטות להבחין, לבדוק ולחפש, אחר דימום בזמנים שעל פי הלכה אין צורך בכך. עצות אלה יסייעו לך מלכתחילה להימנע משאלות מיותרות לרב.

1. אל תביטי בנייר טישיו לאחר השימוש בשירותים, לפני הורדת המים (דבר זה לעולם אינו נדרש מבחינה הלכתית, גם בימים שעלינו לבצע בדיקות).
2. אם יש לך חדר שירותים פרטי לשימושך, שקלי לתלות על הקיר פתק: 'לא להסתכל'.
3. אל תסתכלי במים שבאסלה לאחר השימוש בשירותים.

אם הדבר קשה לך, השתמשי בסבון שירותים כחול שיעניק למים גוון צבעוני. כדאי לך גם להתרגל להוריד מים לפני שאת קמה מן המושב וכך לוודא שאינך מביטה פנימה.

• השתמשי בסדינים צבעוניים במיטה שלך (סדינים לבנים הם לשימוש רק במהלך שבעת הימים הנקיים). 
• אם את משתמשת במוליך נרתיקי (לדוגמה – בשימוש רפואי), אל תסתכלי במוליך כשאת מוציאה אותו. הכיני מראש שקית שחורה או צבעונית והשליכי אותו ישירות לשקית, סגרי אותה והשליכי לפח. 
• בצעי בדיקות רק כאשר את מחויבת הלכתית. לעולם אל תבדקי בכל זמן אחר רק כדי לראות 'מה קורה', אלא אם כן הנחה אותך הרב.

דם שנמצא על מה שהוכנס אל תוך הנרתיק, דינו חמור יותר, ולפיכך יש להימנע מכל בדיקה מיותרת. אם יש לך ספק, שאלי רב לפני שאת מבצעת בדיקה.

• אף על פי שהמינוח ההלכתי הוא 'הרגשה', פירושו המדויק אינו מקביל להרגשה.

אל תבצעי בדיקה לאחר 'הרגשה' אלא אם כן הנחו אותך רב או מדריכה מסומכת. ודאי שמה שהרגשת אכן מוגדר כ'הרגשה' הלכתית הדורשת בדיקה.

אם למרות הכול, מצאת כתם, אל תניחי אוטומטית שאת במצב נידה. אל תשליכי את הבגד/טישיו וכד'.

שאלי את הרב, ותארי את כל הפרטים הנדרשים. הרב יאמר לך אם עליו לראות את הכתם או לא. לא כל כתם גורם למצב נידה.

זכרי, התורה וההלכה רוצות שנהיה במצב של טהרה. התורה רוצה שבני הזוג יוכלו לחיות חיים אינטימיים.

אינך אמורה להסתכל ולבדוק אחר דם בימים שאינם שבעה נקיים או ימי הפרישה שבלוח האישי שלך.

היצמדות לעצות הללו, תעניק לבני הזוג יותר ימים 'נקיים' יחד, וימנעו מצב נידה מיותר.

קראי עוד בנושא:

חלק א – חלק ב – חלק ג – חלק ד – חלק ה – חלק ו

הפוסט הבודקת – חלק ד הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הווסת או המחזור, הוא דימום שאישה מצפה שיופיע על בסיס חודשי.

מכל מקום, במשך חיי האישה היא עלולה לחוות דימומים או הכתמות בלתי צפויים.

הם עשויים להיראות על תחתונים או על נייר טישיו לאחר השימוש בשירותים (אין שום זמן שבו אישה נדרשת לבדוק את נייר הטישיו לאחר השימוש בשירותים. בדיקה כזו גורמת רק לבעיות מיותרות). היא עשויה לראות נקודות דם קטנות או כתמים נרחבים יותר, או בכל גודל ביניים. כתמים כאלה עשויים להופיע בצבע אדום, וורוד, כתום, חום ובגוונים שונים שלהם, או בצבעים אחרים. דימום שכזה מכונה בדרך כלל 'הכתמה' או 'כתמים'.

במאמר זה אדון בהשלכות ההלכתיות שיש לכתמים כאלה, ולא בהיבט הרפואי שלהם. דימום מפצע אינו נחשב 'דם נידה', ואילו דימום מן הרחם (בדרך כלל) גורם למצב נידה. האם אישה יכולה לקבוע את מקור הדימום בעצמה?

אם מדובר בזמן המחזור שלך, המקור הוא בוודאי מן הרחם והדבר גורם בוודאות למצב נידה. מכל מקום, כאשר נמצאת הכתמה, ואת יודעת שאין זה קשור למחזור, האם תוכלי לקבוע את מקור הדימום בעצמך?

הנה כמה קווים מנחים שיעזרו לך לקבוע.

הסתייגות חשובה: גם אם את יכולה לקבוע, בעצמך, שהדימום נובע מפצע, עלייך להיוועץ ברב שיפסוק בקשר למצב הנידה. אינך רשאית לקבוע בעצמך שהדם שמצאת אינו גורם למצב נידה.

הכתמה הנובעת מפצע היא בדרך כלל:

• בצבע אדום בוהק.
• בדרך כלל אינו זורם החוצה לטישיו או תחתונים.
• מדמם רק במגע.
• אינו מלווה בכאב.

הכתמה הנובעת מן הרחם היא בדרך כלל:

• עלולה להתרחש בפתאומיות, בלי כל מגע.
• מלווה בהפרשות.
• עשויה להופיע בגוונים עמוקים של אדום או חום.

קווים מנחים אלה יסייעו לך לקבוע בעצמך את מקור הדימום. מידע זה הוא חשוב בעת ההיוועצות ברב. הרב יפסוק בקשר למצב הנידה, ולעתים ישלח אותך לבודקת מוסמכת לבירור נוסף.

זכרי, הכתמה הינה תופעה נפוצה בשנות הפוריות, ולעתים נדירות היא סיבה לדאגה.

מכל מקום, אם את חוששת, קבעי תור לרופא/ה שלך. כמו כן, אם את מוצאת הכתמה לאחר גיל המעבר, קבעי תור לרופא/ה. 

הרב, הרופא/ה והבודקת כאן בשבילך. צרי עמם קשר.

לתשומת לב: חשוב ללמוד את הקריטריונים ההלכתיים הנוגעים לכתמים, אילו כתמים גורמים למצב נידה ואילו אינם. קביעת המצב ההלכתי תלויה בצבע, גודל, מיקום וכן צבע המשטח שעליו נמצא הכתם. כתמים שנמצאים על בד בדיקה שונים הלכתית מכתמים שנמצאו בכל מקום אחר. חיוני להתייעץ ברב, ואם נקבע מצב נידה בעקבות כתם, לשאול כיצד הדבר ישפיע על ניהול הלוח האישי שלך.

קראי עוד בנושא:

חלק א – חלק ב – חלק ג – חלק ד – חלק ה – חלק ו

הפוסט הבודקת – חלק ה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

אני מאמינה שמצווה יש לקיים תמיד מתוך שמחה. אני עושה כמיטב יכולתי לקיים כל מצווה בצורה כזו, ובמיוחד את הטבילה במקווה. טבילה במקווה בזמן הייתה תמיד חשובה מאד בשבילי. קבעתי זאת כעדיפות עליונה, ואני עושה את כל התלוי בי כדי לעמוד בזה.

הייתי בחודש שלישי להיריון, זמן מה לאחר לידת ילדי השישי, כאשר מעדתי ונפלתי במורד גרם מדרגות וחוויתי הפלה. כמובן שהייתי מאד מוטרדת והשתוקקתי להרות שוב. אך שנה חלפה ועדיין לא הריתי. במשך כל הזמן הזה המשכתי להקפיד על טבילה במקווה בזמן.

כשנה לאחר ההפלה, היה עליי לטבול במקווה ביום שישי בלילה, ליל שבת. המקווה היה במרחק של כשעה הליכה מן הבית שלי, והטמפרטורה בחוץ הייתה מקפיאה למדי – מינוס עשרים מעלות!

היה זה באמצע החורף, תקופה קרה מאד במונטריאול. לא רציתי לנסוע אל המקווה בערב שבת, מפני שהיו לי ילדים קטנים לטפל בהם בבית ורציתי גם להדליק את נרות השבת בזמן, מה שאומר שציפתה לי שעה הליכה בכל כיוון. בעלי יעץ לי שלא ללכת. הוא אמר שמסוכן ללכת כזה מרחק במזג אוויר קר כל כך. אך אני הייתי נחושה. רציתי לטבול בזמן. בלי לדחות את המצווה הנפלאה הזו!

ההליכה הייתה ארוכה וקפואה. התלבשתי חם, אך מכל מקום, סבלתי מכוויות קור בברכיים, מאחר שהקור היה חזק כל כך שהוא חדר גם מבעד לבגדים שלי. גם ברגליי עטויות המגפיים הופיעו שלפוחיות, אך אני הייתי נחושה לקיים את המצווה שלי בזמן.

השם היה איתי, ובתודה עצומה לו, הריתי באותו לילה.

כחודשיים וחצי לאחר מכן, כשיצאתי ממקלחת, הרגשתי כאב חד ופתאומי בבטן, וזרם בלתי צפוי של נוזל. בבהלה, התקשרתי לרופא שלי שאמר: כנראה שירדו לך המים, וסביר שחווית הפלה נוספת. היום יום חמישי, בואי אליי ביום שני, ונבצע גרידה.

לאחר סופשבוע קשה במיוחד, פגשתי את הרופא בבית הרפואה. הוא החליט לבצע סריקת אולטרה-סאונד לפני ביצוע הגרידה על מנת לראות את המצב המדויק. כשעוד שכבתי על המיטה, שמעתי את הטכנאית קוראת: "יש דופק!".

הרופא הביט, ואכן, באופן נסי, העובר היה חי מאד וצף בשלווה בכמות מועטת של מי שפיר.

הרופא הבטיח לי שהכול נראה מצוין, הוא אמר לי ללכת הביתה ולא לדאוג. מי השפיר יתחדשו מעצמם והכול יהיה בסדר.

ילדתי השביעית, תינוקת יפהפייה, נולדה במוצאי יום הכיפורים, בלידה רגועה ונטולת אירועים מיוחדים. ברוך השם.

הסיפור לא מסתיים כאן.

כשהבת הזו הייתה בת שמונה, אבחנו אצל אחותה הגדולה יותר, בתי החמישית, שהייתה אז בת 15, סוג נדיר של לוקמיה.

הרופאים אמרו כי בלי השתלת מח עצם היא לא תוכל לשרוד. ביצענו מיד בדיקות התאמה לכל ילדינו. ההתאמה המושלמת היחידה הייתה בתי הקטנה, הילדה הנפלאה שנולדה מאותה טבילה מאתגרת במקווה. 

הודו לה' כי טוב!

הפוסט טבילה בזמן הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

המקווה הוא מאגר מים טבעי או מים מכונסים שיש להם חיבור ייעודי למים ממקור טבעי. בריכת המים מעוצבת במיוחד לטבילה, על פי ההלכות והמנהגים של ההלכה היהודית. יש במקווה כ-750 ליטרים של מים.

מה מיוחד כל כך במי המקווה?

המים הם מקור החיים של כל היצורים החיים. יש בהם את הכוח לטהר, לשחזר ולחדש חיים. על המקווה להתמלא ממים חיים, ממקור של מים שזרימתם אינה פוסקת, כמו מי מעיין, מי גשמים ואפילו שלג מומס.

המים נשמרים תחת בקרת היגיינה קפדנית, מנוקים מדי יום ומחוטאים בכלור.

מהי טהרת המשפחה?

הנישואים היהודיים מקדשים את בני הזוג. שמירת טהרת המשפחה יוצרת בחיי הנישואין מחזוריות של זמני פרישה ופרידה פיזית שלאחריהם איחוד מחודש.

הפרידה מתחילה עם הופעת המחזור החודשי. זהו זמן שבו עומק הקשר שבין בני הזוג מובע שלא באמצעות אינטימיות פיזית. זוהי תקופה של ציפייה והכנה לטבילה במקווה.

האיחוד המחודש, בעקבות הטבילה במקווה, צופן בחובו את הפוטנציאל לקדושה הגבוהה ביותר בחיי הנישואין.

כיצד מתכוננים לטבילה במקווה?

לאחר המחזור החודשי, סופרת האישה שבעה ימים "נקיים".

במשך כל הזמן הזה, מרגע הופעת המחזור ועד לאחר הטבילה במקווה, על בני הזוג להימנע מקיום יחסים.

קודם הטבילה, על האישה להתנקות ביסודיות. הטבילה נעשית לאחר רדת הלילה.

למה שאלך לטבול במקווה?

הטבילה במקווה היא אחת מהמצוות המפורשות והחשובות שבתורה, והיא מושווית למצוות יסודיות אחרות כדוגמת כשרות ושבת.

הטבילה במקווה היא הדרך להכניס את הקדוש ברוך הוא כחלק אינטגרלי מחיי הנישואין שלנו. השמירה על המקווה יוצרת מערכת יחסים שיש בה התחדשות מתמדת. בעידן שבו נישואין מתפוררים בכל יום, הלכות טהרת המשפחה מאפשרים למצוא מימוש בחיי נישואין מקודשים שיש בהם דאגה ורומנטיות והם חזקים מספיק כדי להתמיד חיים שלמים.

איך אוכל לאתר את המקווה הקרוב אליי?

בדקי כאן

האם רק נשים משתמשות במקווה?

לא. למקווה יש ייעודים נוספים:

• זהו השלב האחרון בגיור ליהדות.
• גם גברים טובלים במקווה (ייעודי לגברים) בזמנים מיוחדים כמו בערב יום כיפור וביום החתונה. גברים רבים נוהגים לטבול בכל ערב שבת, וחסידים נוהגים לטבול בו בכל יום לפני התפילה בבוקר.
• עקרונית, יש לטבול כלים חדשים במקווה לפני השימוש בהם.

הבנה מלאה ושמירה מוקפדת על הלכות טהרת המשפחה דורשת לימוד מעמיק וחזרה מתמדת. לימוד כזה נעשה במסגרות שונות, באופן פרטני או בקבוצה, והוא מועבר על ידי נשים מוסמכות המשתפות את הידע ואת החוויה.

הפוסט כל מה שרצית לדעת על המקווה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

אם את מוצאת כתם כלשהו, שאת חושדת כי מקורו איננו רחמי, תצטרכי להסתמך על ספקי הבריאות שלך, רופא/ה, מיילדת וכד' – על מנת לקבוע את מקורו של הדימום.

לעתים קרובות, פצעים, המוגדרים כפצעים מבחינה הלכתית, לא יאובחנו על ידי צוות רפואי רגיל, מאחר שבדך כלל אין לפצעים מסוג זה משמעות מנקודת מבט רפואית/בריאותית. ובכל זאת, אם תשאלי כמה שאלות מפתח, תוכלי לקבל מהרופא/ה שלך מידע שתוכלי לשתף בו את הרב שלך, מידע שבאמצעותו יוכל הרב לפסוק בעניין.

הנה כמה שאלות שעלייך להפנות לרופא/ה, לפני הבדיקה, כך שהוא יהיה מודע למה את מעוניינת שיבדוק ויבחין:

 1. האם ישנו דימום מן הרחם?

2. שאלה חשובה מאד: האם ישנו אקטרופיון*? האם הוא מדמם? אם האקטרופיון אינו מדמם, נסו לגעת בו במטוש, האם הוא מדמם? אם הוא אינו מדמם במגע מטוש, האם הוא מדמם במגע עם בד בדיקה? הביאי איתך לבדיקה הרפואית בד בדיקה כך שהרופא/ה יוכל לגעת באקטרופיון בבד הבדיקה ולראות אם הוא מדמם. אקטרופיון הוא הסיבה השכילה ביותר לדימום שאינו רחמי. 
3. כאשר את מבצעת את הבדיקה – האם את רואה איזה שהן חבורות, ציסטות, קילופי עור, פוליפים, או חריגות כל שהן בצוואר הרחם? האם זה מדמם? אם זה לא מדמם, נסו לגעת בו במטוש, האם הוא מדמם? אם הוא אינו מדמם במגע מטוש, האם הוא מדמם במגע עם בד בדיקה?

4. כאשר את מבצעת את הבדיקה – האם את רואה איזה שהן חבורות או חריגות כל שהן בדפנות הנרתיק? האם הן מדממות? אם לא, נסו לגעת בהן במטוש, האם הן מדממות? אם הן אינן מדממות במגע מטוש, האם הן מדממות במגע עם בד בדיקה? דפנות הנרתיק אינן מקור שכיח לדימום. 

5. האם הבדיקה עצמה עלולה לגרום לדימום? אם כן, מהו מקור הדימום?

6. למשך כמה זמן עשוי הדימום, שנמצא במהלך הבדיקה, להימשך? האם ייתכן שהדימום יעצור ויתחדש במגע?

7. כמה דימום צפוי להיראות?

8. האם את חושבת כי הדימום יהיה קבוע, מקוטע או יופיע רק במגע?

שאלות אלה הן שאלות מנחות במקרה של הכתמה לא צפויה.

שאלות אלה אינן רלוונטיות בבדיקה שגרתית או בכל בדיקה שהיא חלק מביצוע הליך רפואי. במצבים אלה ייתכן שתצטרכי לשאול שאלות אחרות, וכדאי להתייעץ בנושא עם רב או מדריכת כלות לפני הבדיקה/ביצוע ההליך.

אף על פי שאינך מתגוררת ליד בודקת מוסמכת, המדריך הזה עשוי לסייע לך לקבל פסיקה הלכתית מרב במקרה של הכתמה לא צפויה, בתקווה שהדבר יסייע לך לטבול במקווה בזמן ולהימנע מהרחקה מיותרת בין בני הזוג.

*"אקטרופיון של צוואר הרחם" או "החצנה צווארית" הינו שינוי מבני בצוואר הרחם שבו הגבול בין התאים המצפים את פנים תעלת הצוואר והתאים המצפים את החלק החיצוני נראה לעין. אקטרופיון עשוי להוביל לדימום לאחר מגע או חיכוך, אך הוא אינו מדאיג או מסוכן בשום צורה.

קראי עוד בנושא:

חלק א – חלק ב – חלק ג – חלק ד – חלק ה – חלק ו

הפוסט הבודקת – חלק ו הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הפוסט מחזוריות של קדושה:<br>הטבילה וההכנות אליה – צ'קליסט הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

צ'ק ליסט הכנות למקווה OCD:

לתשומת לב: רשימה זו מיועדת לשימושה של כל אישה, וגם למי שמתקשה בהערכת הזמן הנדרש להכנות לטבילה במקווה. רשימה זו אושרה ע"י הרב שלום בער חייקין, רב המתמחה בדיני טהרת המשפחה. הקצאות הזמן שברשימה הן בבחינת המלצה ולא הלכה, והן משוערות למצבים רגילים, ולא לנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן. 

הכיני עצמך לזכות הנפלאה של המצווה, ברוח של שמחה. רשימה זו מכסה את כל חלק ה'חפיפה' של ההכנות לטבילה.  

בקשר לגלדים, קוצים, שלפוחיות וכד' – יש להיוועץ ברב. 

שימי לב להבדלים הלכתיים הנוגעים לזמנים מיוחדים כמו ליל שבת או חג, ואל תהססי לשאול את הבלנית בכל עת. 

שימי לב: אם הרב שלך פוסק אחרת, אל תדאגי – לכי אחר פסק ההלכה שלו. 

אם את חשה בחרדה סביב ההכנות למקווה, ייתכן שאת סובלת מ*OCD-. היוועצי במטפל/ת ירא/ת שמיים. 

רשימת צ'קליסט זו אושרה לשימוש לנשים המתמודדות עם OCD*, על ידי ד"ר ברוך טראפלר, פסיכיאטר ומומחה נודע בחקר טראומה. 

*OCD  – הפרעת טורדנות כפייתית

בין המסייעים בפרויקט זה: גברת מרים ירושלמי והארגון העולמי לטהרת המשפחה. מרים ירושלמי היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה, העוסקת בייעוץ זוגי ומשפחתי, ומנהלת ארגון ללא כוונות רווח הנקרא S.A.N.E – . Save A Neshama Endowment (www.sanesite.org) טהרת המשפחה העולמי הם המפתחים של האתר mikvah.org ו- MyMikvahCakender.org.

עותק של רשימה זו ומידע נוסף בקשר לOCD, אפשר למצוא באתר mikvah.org.

הפוסט צ'קליסט OCD הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.