סגירת מעגל

המקווה הוא מקום נהדר, מלא ברוחניות.

הוא מייצג את שרשרת הדורות של נשים יהודיות שאנו הופכות לחוליה נוספת בה.

ובשבילי, אחת מהחוויות הכי מפחידות, מביישות ולא נעימות שחוויתי מעולם.

הי. קוראים לי חנה. אבל לא תמיד זה היה כך. נולדתי כאמריקאית. טכנית, נולדתי כיהודייה, אבל זה לא ממש היה חשוב בבית שלי, הייתי אז קימברלי.

ובהילוך מהיר אל עבר חיי הבוגרים. הייתי עדיין קימברלי. ידעתי שיש אלוקים, והייתי נחושה להתחבר אליו. הייתי בת 36, נשואה במשך 15 שנה, עם שלושה ילדים, כשגיליתי שהמקווה קיים.

הייתי חלק מתוכנית "שותפים לתורה". כאשר נושא שלושת המצוות של הנשים עלה, הייתי חייבת לדעת במה מדובר (אני הייתי הילדה המעצבנת של "אבל למה?", ומעולם לא גדלתי מזה). כך למדתי שיש כזה דבר שנקרא מקווה, ורציתי ללכת לשם.

האישה שאיתה למדתי ארגנה הכול, ולמדה איתי את כל ההלכות הנדרשות להכנות. היא האישה המדהימה ביותר והסבלנית ביותר… אם הייתה שאלה קשה או טיפשית לשאול - שאלתי אותה. אי שם באמצע תהליך הלמידה, שקלתי לפרוש. "את רוצה שאעשה מה?!" ו"את צוחקת עליי, נכון?", ריחפו כל זמן בראשי.

היום סוף סוף הגיע. עמדתי ללכת למקווה. עמדתי ללכת למקום יהודי. הייתי צריכה בגדים "יהודיים". חפרתי בתוך הארון שלי ומצאתי את החצאית היחידה שהייתה לי. זו הייתה חצאית מלמלה לבנה ומקומטת, רק כמה שנים אחרי שיצאה לגמרי מהאופנה. לבשתי חולצה מכופתרת בעלת שרוולים קצרים והתקדמתי אל הדלת, כשאני נראית כמו אסון אופנתי.

גרתי אז בפרברי מרכז ג'ורג'יה. המקווה הקרוב ביותר היה במרחק של כ-160 ק"מ בעיר אטלנטה. נסענו אל העיר הקטנה הסמוכה, שם התגוררו הוריי, כדי להשאיר שם את הילדים. ההורים שלי היו מתוקים כל כך שהסכימו לשמור עליהם, ומתוקים עוד יותר שתמכו בשיגעון שלי. אבי, שמעולם לא שמע על מושג המקווה, היה יכול להשוות זאת רק להטבלות נוצריות שראה בסרטים. כשנכנסנו אל האוטו, הוא קרא לעברי, "אל תיתני להם להטביל אותך יותר מדי פעמים!", ומתוך מילים מלהיבות אלה… יצאנו לדרך.

כשהגעתי אל המקווה, הייתי כל כך לחוצה, כל כך מפוחדת. מעולם לא הרגשתי כל כך לא שייכת, כל כך מבוישת, כל כך טיפשית. הכול היה נראה כל כך לא הגיוני. אפילו שמה של הגברת שפגשה אותי. השם שלה היה מה? איך את מאייתת "ריפקי"?

באמת שרציתי לברוח, מהר ככל שאוכל. אבל, עצרתי לרגע והתפללתי.

אני עדיין זוכרת מה אמרתי אז. "אלוקים, אני לא באמת יודעת או מבינה משהו מכל זה, אבל אתה אמרת לעשות את זה, אז אני הולכת לעשות זאת. אף לא אחד מן המשפחה שלי שמר את התורה שלך כבר מזמן, ואני יודעת שהבחירה בידיי, עכשיו. אם אני נסוגה עכשיו, אף אחד מהמשפחה שלי לא יזכור שאנחנו יהודים. זה יסתיים כאן ועכשיו. אבל, אם אני הולכת אל תוך המים האלה, ואני יודעת שכשאצא החוצה, זהו זה. אני אהיה יהודייה ואשמור את התורה שלך. אלוקים, אני עכשיו מתחייבת אליך".

כשיצאתי החוצה אל המכונית, לאחר הטבילה שלי, בעלי הביט בי בתדהמה. "מה קרה?" שאלתי. תדהמה מילאה אותו, והוא אמר - "את זורחת". ואכן. כך חשתי. מבחוץ ומבפנים. מדהים!

מאז, ההיכרות שלי עם שמירה על טבילה במקווה ידעה עליות ומורדות, אבל לא ויתרתי, ובסופו של דבר עברנו אל הקהילה היהודית באטלנטה.

יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מפקידת הקבלה במקווה, ששאלה אותי אם ארצה לבוא ולקבל הכשרה כממלאת מקום. שמחתי כל כך! שאני, אעבוד במקווה!?

וכך, קצת יותר משנה אחר כך, עבדתי במקווה כממלאת מקום של פקידת הקבלה במקווה. קלטתי שהאישה שאיתה אני עובדת (שגם היא ממלאת מקום) היא אותה רבקי מהביקור הראשון שלי למקווה. וואו! זה היה רגע מרגש. לא היינו יחד במקווה מאז אותה פעם ראשונה שהייתי שם.

נזכרתי במי שהייתי אז, באותה תקופה בחיים שלי, והבנתי שאינני אותו אדם. החיים שלי השתנו, גדלתי כל כך. הקב"ה עשה כל כך הרבה דברים נפלאים בחיים שלי שקירבו אותי אליו. הגעתי אל המקווה כקימברלי ויצאתי משם כחנה. נפעמתי לנוכח הפלא הזה, לנוכח סגירת המעגל.

כשנה לאחר מכן, נשאלתי אם ארצה לעבור הכשרה כבלנית. יותר מכל דבר בעולם! חשבתי, אבל השבתי בטון רגוע, "כן, אני בהחלט מעוניינת".

הפכתי לבלנית באותו מקווה עצמו שבו התחלתי את המחויבות שלי להשם. בכל פעם שאני נכנסת בדלת, אני מרגישה את הזכות והכבוד להיות חלק מהמצווה הזו של המקווה.

האם אני מאמינה שהמים שאני עומדת בהם הם אותם המים ששרה, רבקה, רחל ולאה עמדו בהם? בהחלט. ממש כמו שאני יודעת שהמקום שבו הרגשתי הכי מבוישת, הוא אותו מקווה שבו אני משמשת כבלנית היום.

סגירת מעגל.

הלוואי שנזכה לסגירת מעגל שלמה, בגאולה השלמה, במהרה בימינו.