מתעניינותהתענגתי לקרוא את הכתבה של היידי הס בקשר לחוויית המקווה שלה עם הגברת ברוניה שפר.
פגשתי את ברוניה לפני שנים רבות סמוך לזמן שבו אני ובעלי התעתדנו לחגוג יובל שנים לנישואינו. היא הייתה מרצה אורחת בשיעור תורה של קבוצת הנשים שלנו, והיא לימדה אותנו על המקווה. לאחר ההרצאה, ביקשתי לשמוע ממנה עוד בנושא, ועל פי הצעתה, החלטתי לחוות את הטקס לפני חגיגת יום הנישואין שלנו. ברוניה לקחה אותי למקווה בעיירה קטנה במדינת ניו יורק. לאחר שטבלתי במקווה, היא קיבלה אותי בפרחים, בקבוק יין וזוג נרות דולקים. אני לא יודעת למה, אבל דמעות החלו לזלוג ואני הרגשתי שקרה לי משהו שלא קרה לי מעולם. כמו היידי, הרגשתי מחוברת אל כל הדורות של הנשים היהודיות, בעבר ובעתיד. שאלתי את ברוניה איך אוכל לגמול לה. היא השיבה: "קחי את המתנה הזו, והעבירי אותה בבוא העת למישהי אחרת. מי יודע, אולי אפילו הנכדה שלך, ביום מן הימים".
בשנה שעברה, הנכדה שלי הציגה לי את ארוסה היהודי. הייתי נרגשת ושמחה כל כך. אמרתי לה שאני רוצה להעניק לה מתנה מיוחדת. לקחתי אותה למקווה, אחרי תכנון מקדים, המטרתי עליה פרחים והובלתי אותה אל מי המקווה. היא בכתה ובכתה. נתתי לה שרשרת עם תליון מגן דוד מזהב שתלבש, ואמרתי לה: "יום אחד תהיה לך בת, והיא תתחתן עם בחור יהודי. אני רוצה שתעבירי את המתנה הזו לבת שלך, וכך נעביר את המתנה הזו לעוד נשים יהודיות במשפחה שלנו".
זו היא החוויה שלי מהטבילה במקווה. תודה שאפשרתם לי לשתף.
