הפוסט הנחיות בענייני טהרה ואישות בעת מלחמה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

בשורה התחתונה, יש לומר, ההתנגדויות הללו עולות כתוצאה מאי-הבנה יסודית. טומאה וטהרה, הן עניין רוחני ולא מושג פיזי. 

הלכות הטומאה, הנידה והטבילה במקווה שייכות לאחת הקטגוריות של מצוות התורה, קטגוריה הידועה בשם "חוקים" – חוקים אלוקיים שאין להם הסבר ונימוק. הם אינם מובנים בהיגיון פשוט, כמו הציווי שלא להרוג או שלא לגנוב, או כמו המצוות שיש להן משמעות סמלית והנצחה של אירועים היסטוריים בעברנו, כמו חגי פסח וסוכות. הלכות הטומאה והטהרה הן סופרה-רציונליות, מעל ההיגיון והנימוק. דווקא בשל היותן ברמה רוחנית גבוהה כל כך, כזו שמעבר ליכולת האינטלקט האנושי להבין, הן משפיעות וקשורות לחלק נעלה מאד של הנפש, חלק שגם הוא נשגב מהיגיון לחלוטין. 

אבל, גם אם הדעת האנושית איננה יכולה להבין את החוקים האלוקיים הללו בצורה הגיונית, מכל מקום, אנחנו יכולים לנסות ולהבין אותם בצורה רוחנית ולחפש אחר המשמעות הפנימית שלהם. בחיפוש הזה, ההשקפה הפילוסופית החסידית היא לעזר רב, שכן לימוד החסידות מגלה את ההיבט הפנימי של התורה, ה"נשמה" שבה, ויכול להוביל אותנו לאזורים מחשבתיים ותפיסתיים שבלי לימוד החסידות לא יכול האינטלקט האנושי להגיע אליהם. החסידות שואפת להנכיח את האלוקות השוכנת בכל דבר, ומאירה את השורש הרוחני למציאות הגשמית. 

טומאה כהיעדר קדושה

התורות החסידיות מבארות כי מהותה של טומאה מוגדרת כ"היעדר קדושה". הקדושה מכונה "חיים" ו"חיות"; מה שמאוחד עם ונובע ממקור כל החיים – הבורא. הפילוסופיה החסידית ממשיכה לבאר כי איחוד שלם עם הקב"ה, קדושה אמיתית, פירושו שמציאותו העצמאית של אדם מצויה במצב של ביטול, התבטלות אישית לאלוקים. מן הצד השני, מה שמרוחק או נפרד ממקורו האלוקי מכונה "מוות" ו"טומאה". על פי התורה, מוות הוא הסיבה הבסיסית לכל טומאה, ואשר על כן, הטומאה החמורה ביותר נובעת ממגע בגוף מת.

כוחות הרוע מכונים בטרמינולוגיה הקבלית והחסידית – "סטרא אחרא", "הצד האחר". הם מה שנמצא "בחוץ", מה שמרוחק מנוכחותו וקדושתו של הקב"ה. הכוחות הללו משגשגים במחוזות שבהם נוכחות הבורא נסתרת וכמעט שאיננה מורגשת, היכן שבקושי נוכחת קדושה. במקום שבו הקב"ה מורגש פחות, יש באופן טבעי יותר מקום ל"התנגדות" אליו. לפיכך, מנקודת מבט רוחנית, הדבר הרע ביותר, הטמא ביותר באדם, מעל כל דבר אחר, היא תחושת העצמי: דחיקה של הנוכחות האלוקית ויצירת חלל ריק, ריק שאמורה לשכון בו נוכחותו של הקב"ה. 

זוהי המשמעות העמוקה, על פי תורת החסידות, למשפט "לגרום לחילול השם", אסור לאדם ליצור חלל – מקום שריק מנוכחותו של הבורא. זוהי הסיבה לדברי חז"ל שגאווה שקולה לעבודה זרה, שכן עבודה זרה, במהותה, משמעה שמתייחסים לדבר כלשהו כבעל מציאות עצמאית מהבורא, העומדת על שלה – במקומו של הקב"ה.  

אם כן, אם נפשיט את המילים "טהור" ו"טמא" מקונוטציות גשמיות של ניקיון ולכלוך, ונעסוק במשמעות הרוחנית האמיתית שלהן, נראה כי מה שהן באמת מסמלות הוא הנוכחות או ההיעדר של קדושה.

הבחנה חשובה בין שני סוגים של טומאה

בנקודה זו אנחנו חייבים לשאול את עצמנו: מדוע קיימת טומאה בעולם? איזו מטרה היא משרתת בעולמו של הקדוש ברוך הוא? 

"זה לעומת זה ברא אלוקים", אומר לנו קוהלת, וכפי שהחסידות מפרשת זאת, לכל דבר בתחום הקדושה – יש את המקבילה שלו בתחום הטומאה. 

מצד אחד, הממדים הסותרים הללו נבראו כדי שתהיה לנו "בחירה חופשית" בהתנהגות שלנו. בעומק יותר, מסבירה החסידות, כאשר אנחנו דוחים את הרע ובוחרים בטוב, ויתרה מזו, כאשר אנו הופכים את הרע עצמו לטוב, אנחנו מעלים לא רק את עצמנו אלא גם את העולם כולו, ומקרבים אותו לשלמותו האולטימטיבית. 

אם כן, המטרה האולטימטיבית של הטומאה, "הצד האחר", היא כדי שבאמצעותם אנו נתרומם לדרגות גבוהות יותר. כפי שאומר הפתגם החסידי, "ירידה לצורך עלייה", וכך ההסתר של הקב"ה מפנה דרך לגילוי גדול יותר. כשנשמה יורדת לעולם הזה, לדוגמה, לשכון בתוך גוף גשמי, היא עוברת תהליך של ירידה בלתי נתפסת ממצבה הקודם כישות בעלת קיום רוחני טהור. מטרתה של הירידה הזו, מכל מקום, היא כדי הנשמה תתעלה עוד למעלה יותר בקשר שלה אל הקב"ה, ותגיע לדרגה גבוהה יותר מזו שהייתה לה קודם ירידתה לעולם הזה. את העלייה הזו אפשר להשיג רק באמצעות הירידה לגוף גשמי, באמצעות עבודת השם בעולם הגשמי התחתון.

מצד אחד, העולם הזה מלא בהעלם האור ובטומאה, אך מצד שני, רק באמצעות המאבק וההתמודדות בעולם הזה, יכולה הנשמה לעלות גבוה יותר.

עלינו להבחין, אם כן, בין שני סוגים של טומאה, שני סוגים של "ירידה". ישנה הטומאה שאנו יוצרים בעצמנו כאשר אנו דוחקים החוצה את נוכחותו של הקב"ה באופן מכוון, ובכך יוצרים חלל ריק, וישנה הטומאה שהקב"ה יצר מלכתחילה כחלק מן העולם שלנו.

ההבחנה הזו חיונית להבנת ההלכות הקשורות לנידה. הטומאה הנובעת מחטא, היא חלל שאנו יוצרים, והוא מוריד אותנו. טומאת הנידה, לעומת זאת, היא חלק מובנה מהמחזור החודשי הטבעי של האישה. ה"ירידה" שלה מרמת שיא של פוטנציאל קדושה (כלומר, כאשר האפשרות ליצירת חיים אפשרית) אין פירושה שהיא, חס ושלום, "חוטאת", "שפלה", "נחותה" או מתויגת באופן שלילי כלשהו. ההפך הוא הנכון. דווקא מפני שיש באישה קדושה עצומה כל כך, ביכולת האצורה בה ליצור, כמעט יש מאין, חיים חדשים בתוך גופה, דווקא משום כך יש את האפשרות לטומאה רבה יותר – אך גם לעלייה גדולה יותר בעקבותיה. 

ננסה להעמיק בהבנת הרעיון שככל שרבה הקדושה, כך רבה האפשרות לכוחות הטומאה להיכנס למקום זה. אין כאן סתירה למה שנאמר קודם לכן, שכוחות "הצד האחר" יכולים לשגשג בהיעדר קדושה. כוחות הרוע מכונים גם "קליפות", לא רק מפני שהן מסתירות ומעלימות את ניצוצות הקדושה הפנימיים המעניקים חיים לכל המציאות, אלא גם מפני, שבדומה לקליפת פרי, הן יכולות לקבל את החיות שלהם רק כשהן מחוברות לאותו ניצוץ פנימי, החלק החי באמת. כאשר הן מופרדות מהחלק הפנימי, אין להן עוד קיום והן "מתות".

אם כן, יתר קדושה יכול להעניק "מקום" לכוחות החיצוניים לשאוב את הקיום שלהם, ממש כמו, לדוגמה, חבית של מי שתייה העולה על גדותיה, שהמים הנשפכים ממנה עשויים להשקות עשבים שוטים. 

לאור זה, נוכל להבין את ההסבר של הרבי מקוצק, שהטומאה יכולה לשכון רק במקום שהייתה בו קדושה. נוכל לקשור את זה להבנה שלנו לסוג הטומאה של הנידה.

התורה אומרת כי כאשר אישה יולדת, היא נמצאת במצב של נידה למשך זמן משתנה: בלידת זכר היא נטמאת למשך שבעה ימים, ובלידת נקבה, למשך ארבעה עשר ימים.   

מדוע שתהיה הלידה קשורה בטומאה? הרבי מקוצק מסביר שטומאה יכולה לשכון רק במקום שיצאה ממנו הקדושה. התלמוד אומר כי הקב"ה בכבודו ובעצמו מעורב בכל לידה, שלא באמצעות כוחות אחרים כ"שליחים". מסיבה זו יש דרגה גבוהה מאד של קדושה בלידה, בלידה מעורב אחד הכוחות הנשגבים ביותר של הקב"ה, היכולת לברוא יש מאין. לאחר הלידה, הקדושה העצומה הזו, הכוח האלוקי העוצמתי הזה, "עוזב", וישנו פוטנציאל רב יותר לטומאה. מכאן נוכל להמשיך ולהניח שהסיבה לכך שבלידת נקבה ישנה תקופה ממושכת יותר של טומאה, היא מפני שבגופה מצוי הכוח האלוקי ליצירה של עוד חיים חדשים מן ה"אין". בשל הפוטנציאל הרב יותר לקדושה, יכולה להיות טומאה רבה יותר.

הדבר נכון גם ביחס למחזור החודשי של האישה: בכל חודש, פוטנציאל הקדושה הגדול הזה, יכולתה של האישה להיות קשורה לכוח הנשגב של בריאה חדשה, מגיע לשיא בגופה ("עלייה"). כאשר הפוטנציאל הזה איננו ממומש והקדושה עוזבת, השאריות, שכעת הן נטולות חיים, מוסרות מן הגוף. ולכן ה"ירידה" הזו היא כר לטומאה. זה בדיוק בשל הרמה הגבוהה של קדושה הקשורה לתהליך של יצירה, שבשלה עשויה הטומאה להתרחש. 

אך גם במקרה זה, ה"ירידה" שבמצב הנידה היא לשם עלייה גבוהה יותר, באמצעות הטהרה במקווה ותחילתו של מחזור חדש המוביל לדרגת קדושה גבוהה עוד יותר בחודש הבא. המקווה – כפי שיוסבר להלן – מאפשר לעלות לדרגה גבוהה עוד יותר מזו של החודש הקודם.

במובן זה, אפשר להשוות את הטבילה במקווה והמחזור החודשי של האישה למעגל של שבת וימי השבוע אצל כל יהודי. המעבר שבין היום הקדוש בשבוע – השבת, לימי החולין של השבוע, הוא בדיוק אותו מעגל של עלייה וירידה – המתרחש בכל שבוע מחדש. ששת ימי החולין מובילים לשבת, שבה העולם מתעלה, מיטהר, עולה לשורשו. בשבת זוכה כל יהודי ל"נשמה יתרה", שהוא מאבד עם צאת השבת, ועליו לשוב "ולרדת" אל האתגרים והתמודדות של השבוע הבא. מכל מקום, ההתמודדויות לטהר את עצמנו ואת העולם סביבנו שאנו מתעמתים איתן במשך ששת ימי השבוע, הן אלה שמתעלות בשבת ומאפשרות לנו להתעלות גבוה יותר ויותר בכל שבוע, בהתקדמות מתמדת. 

או מחזור אחר: המעבר שבין שינה לערות. על פי ההלכה, צריך כל אדם שקם משנתו ליטול ידיים, בכדי להסיר את "רוח הטומאה" שדבקה בהם במהלך השינה. בשינה אנו חווים "עזיבה של הקדושה" מן הגוף. הנפש, כך נאמר, "עולה לשורשה" העליון. וגם כאן, הירידה "הטבעית" הזה מאפשר לטומאה להיכנס פנימה. הידיים שלנו טמאות עם הקימה מהשינה, אך אין הן "רעות". אותו הדבר נכון ביחס לטומאת הנידה הקשורה לירידה "הטבעית" החודשית של האישה. זוהי התוצאה של עזיבת הקדושה, אך בשום אופן אין כאן מצב של שפלות, נחיתות או בושה.  

רבי מנחם מענדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, מציע הסבר עמוק עוד יותר להבנת טבען הפנימי של ה"ירידות" הללו. מאחר, הוא אומר, שהירידה היא הכנה חיונית לעלייה הבאה אחריה, ומטרתה הסופית של הירידה היא העלייה, אם כן הירידה עצמה היא חלק בלתי נפרד מן העלייה עצמה. הרבי מסביר מדוע, כשהתורה מונה את כל מסעות בני ישראל במדבר, היא מתארת את מקומות העצירה שלהם כ"מסעות". מאחר שהחנייה והעצירה היו הכנה למסע שהגיע בעקבותיהן, אם כן גם העצירות הן חלק בלתי נפרד מן הנסיעה קדימה. או כמו בדוגמה הקודמת שלנו: השינה מעניקה את הכוח לאדם להתרומם למעלה יותר ביום הבא, ולפיכך היא חלק מאותה עלייה עצמה – אף שהיא נראית כמצב נמוך יותר של הגוף. 

במבט רחב יותר, הדבר נכון גם כן, מסביר הרבי, לגלות עם ישראל. אם מטרת הגלות הייתה רק כדי להעניש אותנו על חטאינו, עוצמתה הייתה צריכה לפחות עם הזמן. במקום זאת, היא נעשית גרועה מיום ליום. ההעלם וההסתר הם הכנה ל – ומטרתם הסופית היא – גילוי עצום, האור הגדול שיגיע בימות המשיח, וכך ככל שאנו מתקרבים אל אותו אור גדול, החושך נעשה סמיך יותר. מטרתה הפנימית של הגלות היא שבאמצעות זיכוך של עצמנו ושל העולם, נגיע בסופו של דבר לדרגה גבוהה של קדושה ואחדות עם השם, גבוהה אפילו מזו שהייתה בזמן בית המקדש הראשון.

ההשוואה לירח

בתמצית, אותן ירידות "טבעיות" – אותן היעדרויות של קדושה שיצר הקב"ה במחזור החודשי של האישה, המחזור השבועי של ימי השבוע והשבת, מחזור השינה היומי, ומחזור הגלות-גאולה של עם ישראל ככלל – כל אלה, במהות הפנימית ביותר שלהן, הן חלקים של תהליך של התקדמות ועלייה. 

הקשר בין המחזורים השונים הללו איננו מקרי. התלמוד משווה את עם ישראל לירח: כשם שהירח פוחת ומתמלא בכל חודש, כך גם עם ישראל, העוברים העלמות והסתרים לצד התחדשות – גלות וגאולה. הופעת הירח החדש, ראש חודש, היא מעין חג קטן, המסמל את תחילתו של חודש חדש. היום הזה הוא גם יום חגן של הנשים, שניתן להן כשכר על כך שלא השתתפו בעשיית עגל הזהב ובפולחנו. גם גוף האישה, כמו הירח, עובר מחזור חודשי, ותורת החסידות מאירה קשר עמוק יותר בין מחזור הנידה לבין הירח החדש. האדמו"ר השלישי של חסידות חב"ד ( ה"צמח צדק"), מסביר שבראש חודש הירח מתחדש, "מיטהר" ו"מתאחד" מחדש עם השמש, ושוב הוא מקבל את ההשתקפות של אורה. איחודם של השמש והירח בראש חודש מקביל לאיחוד המחודש של האיש והאישה לאחר שמסתיימים ימי הנידה. כשם שהאישה מתחדשת בכל חודש, כך גם בני ישראל יתחדשו בבוא הגאולה, והדבר יתבטא בשיא של איחוד עם הקב"ה. 

כדברי התלמוד, כאשר גלו היהודים מארצם, גלתה גם השכינה עמהם. וכפי שמציין הצמח צדק, האותיות של המילה "נידה" (בכתיב חסר) יכולות להיקרא גם כ"נד ה" – השם כביכול תועה ונודד, גולה יחד עם בניו – עם ישראל. 

וכך, האיחוד המחודש של השמש והירח בראש חודש משקף את האיחוד המחודש של האיש והאישה, ושל הקב"ה ובני ישראל – שמערכת היחסים שלהם מושווית לזו של בעל ואישה. 

להבין את הטבילה במקווה

הבנו שכל אותן ירידות טבעיות הן למעשה היבט של העלייה עצמה. מכל מקום, מדוע התהליך הזה קשור לטבילה במקווה, וכיצד קשורים מים לשינוי מעמדו של אדם מטמא לטהור?

גדולי החסידות מסבירים שבתהליך של צמיחה והתקדמות מדרגה אחת לדרגה גבוהה יותר, חייב להיות שלב של "אין" "ביטול בין יש ליש". לדוגמה, כאשר נזרע זרע באדמה, הוא קודם כל מתפרק, מאבד את מציאותו הראשונית, על מנת לאפשר צמיחה. על מנת להגיע למעמד גבוה יותר, על האדם לאבד/לבטל את מעמדו הקודם.

זוהי המטרה הפנימית של הטבילה במקווה: לאפשר להגיע למצב של התבטלות, "האין שבין יש ליש", שבין שתי דרגות ההתקדמות. בתורת החסידות מצביעים על כך שסיכול אותיות של המילה 'טבילה' הוא "הביט(ו)ל", עוד אינדיקציה לקשר ביניהם.

על מנת לקיים את מצוות הטבילה במקווה כהלכה, יש לטבול במקווה בשלמות, הגוף כולו עטוף במים. ההתמזגות המוחלטת הזו של העצמי משמעה אובדן של המציאות העצמאית, יציאה מהעצמי, העלאה של עצמי בהיותו כלי לקדושה. הרמב"ם כותב בספר ההלכה שלו, משנה תורה, כי הטבילה במקווה מצריכה כוונת הלב, הכוונה לטהר את עצמנו מבחינה רוחנית מכל המחשבות השגויות ומהתכונות הלא טובות, להביא את נשמת האדם אל תוך "מי הדעת הטהור".  

החסידות מאירה קישור נוסף בין הטבילה במקווה למבול הגדול שפקד את העולם בימי נוח. מדוע, נשאלת השאלה, נבחרו המים ככלי המתאים להסרת הרוע מן העולם? ומדוע היה המבול צריך להימשך זמן ארוך כל כך, ארבעים יום וארבעים לילה? הרי אם היה הקב"ה רוצה רק להעניש את הרשעים, היו לו בוודאי הדרכים לעשות זאת באופן מהיר ומידי?

התשובה לכך, על פי תורת החסידות, היא שהמבול לא היה רק עונש, אלא אמצעי לטהר את העולם. המבול עטף את העולם כולו, וארבעים הימים והלילות שלו מקבילים למידת הנפח של מי המקווה הכשר – ארבעים סאה. מי המבול, "מי נוח", טיהרו את העולם בטבילה, כשם שאדם נטהר מטומאתו במקווה. ההפרדה וההסרה של כל האלמנטים החיצוניים והלא רצויים, מטרתה להביא את העולם (ואת האדם) לדרגה גבוהה יותר. 

וזה מחזיר אותנו אל ההתחלה: הגורם המרכזי לטומאה היא ההיפרדות מהשם, ואיחוד מחודש איתו משמעו התבטלות אליו, לאבד את תחושת הקיום העצמאי ולהתחבר אל המקור שלנו. על פי הלכה, מכל מקום, הטהרה מתרחשת בעת היציאה מן המקווה, ולא בתוכו. כפי שמסביר זאת הרבי מליובאוויטש, משמעות הדבר היא שמטרת ההתרוממות הרוחנית שלנו, מצבי ה"עלייה", אינה להתרחק ולהתנתק מהעולם, מטרת הבריאה היא "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", מקום משכן בעולם הזה, כלומר, עלינו להשפיע על ה"חוצה", להביא את הקדושה אל הדרגות הנחותות ביותר. על אף מעמדו הרוחני הנעלה של אדם, הוא איננו נטהר עד שהוא יוצא החוצה – עד שהוא משפיע על ה"חוץ". 

במונחים מעשיים, פירוש הדבר הוא ש"המעשה הוא העיקר" – פעולה בעולם, בירור וזיכוך של המהות הפנימית של האדם, וכך גם של חלקו בעולם, להפוך את העולם ל"דירה לו יתברך". כשם שהמצב הנעלה של שבת מכונה "מקור הברכה" לשבוע כולו, וראש חודש הוא מקור הברכה לחודש כולו, כך גם הטהרה במקווה אמורה להשפיע ולהקרין על כל מחשבותיו, דיבוריו, ומעשיו של האדם היוצא מן המקווה. 

החסידות ממשיכה להסביר כי קיום של מצוות מספק "לבושים" לנשמה. רגע ההפריה הוא רגע קריטי במיוחד, שבו מחשבות ההורים וטהרת הלב מכריעים, במידה רבה, איזה אופי של "לבושים" יהיו לנשמה הזו. לסיכום, להלכות טהרת המשפחה יש לא רק משמעות רוחנית עמוקה, אלא כפי שמסביר הרבי מליובאוויטש, לקיום המצווה הזו יש השפעה ישירה ועמוקה על בריאותם הרוחנית והגשמית של הילדים – ולמעשה, על הדורות הבאים של עם ישראל – לנצח. 

הפוסט על משמעותה האמיתית והעמוקה של "טומאה" הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הפוסט עשרת הדיברות לזוגיות טובה יותר הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

חיי הקהילה היהודיים מבוססים על הבית היהודי, והבית היהודי מבוסס על מערכת היחסים של בני הזוג.

התלמוד דן לעומק בחשיבות חיי נישואין וחיי אישות הרמוניים, ומהלל את מערכת היחסים שבין איש לאשתו. חכמינו מלמדים אותנו כי האיש "אוהבה [=את אשתו] כגופו, ומכבדה יותר מגופו". הרמב"ם מפרש את המשפט הזה בכך שהאיש נדרש לדבר עם אשתו ברכות ובנעימות, ולעולם לא לנהוג בה בכעס או לגרום לה צער.  

התלמוד מלמד אותנו כי מערכת היחסים שבין איש לאשתו היא איחוד שמקורו שמימי, והוא הצורה הגבוהה ביותר של אהבה בין-אישית. "רבי תנחום אומר בשם רבי חנילאי – 'כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה" ורבא בר עולא מוסיף: "אף בלא שלום". 

נישואין יהודיים הם מוסד קדוש, והאהבה שבין איש לאשתו היא אהבה טהורה ומקודשת. דיני טהרת המשפחה והמקווה יוצרים את קדושת חיי האישות. ההלכות הללו מחזקות את הבית ואת המשפחה.

אפשר לומר שבעל ואישה ששומרים על טהרת המשפחה הם הרומנטיקנים האולטימטיביים – החוגגים ירח דבש כשתים עשרה פעמים בשנה. 

תיאור מלא ומפורט של הלכות טהרת המשפחה הוא מעבר להיקף של המאמר הנוכחי, אך בקיצור: הבעל והאישה מותרים בקיום יחסי אישות עד להופעת המחזור החודשי. שבעה ימים לאחר שהדימום פסק לגמרי (ולא לפני היום השנים עשר מיום הופעת המחזור), היא טובלת במקווה. לאחר קיום המצווה הזו, היא ובעלה מותרים שוב בקיום יחסים פיזיים. טהרת המשפחה מחדשת את חיי הנישואין על בסיס חודשי. הכמיהה לביטוי פיזי של האהבה מאפשרת, ביום הטבילה מן המקווה, חוויה מקבילה ל"ירח דבש".   

במשך הזמן שבו בני הזוג אינם יכולים להיות יחד פיזית, הם מתקשרים זה עם זו בדרכים שאינן פיזיות – דיבור ושיתוף. כך, מפתחים בני הזוג דרכים משמעותיות להביע אהבה, חיבה והערכה, באופנים המתעלים מעל המישור הפיזי.  

אישה יהודייה צעירה מתארת את חווית הטבילה במקווה ואת השפעתה על הנישואין שלה:

"כשהגעתי אל המקווה, מצאתי מקום נקי ומודרני. מצאתי גם הנחיות מלאות ומפורטות כיצד להתכונן לטבילה. נהניתי מאד מההכנה, ואני נהנית ממנה גם היום. 

היום יום שלי לעולם איננו מאפשר את המותרות שבבילוי של למעלה מחצי שעה באמבטיה, והענקת תשומת לב מלאה לצד הפיזי שלי מכף רגל ועד ראש. כמה שמחתי לגלות את עצמי מחדש! כשנכנסתי אל בריכת הטבילה עצמה, המים היו חמימים, ידידותיים ומזמינים. בירכתי את הברכה, טבלתי בפעם השנייה, ויצאתי החוצה כשאני מרגישה מחודשת לחלוטין. 

לטקס החודשי של הטבילה במקווה הייתה ההשפעה המצופה על חיי הנישואין שלנו. יש לנו שבועיים בחודש חופשיים מלחצים ודרישות מיניות. אני מוצאת שבזמן הזה אני מרגישה קרובה יותר להשם, מתבוננת יותר, ולומדת יותר בקלות. הזמן שלנו יחד פיזית הוא זמן של יחד עמוק, ושנינו מייקרים אותו עד מאד מפני שהוא לא נמשך לעד. במשך הזמן הזה, אני מרגישה קרובה יותר לעולם האנושי והחומרי ונראה שיש לי אנרגיה רבה יותר לאנשים – לא רק לבעלי".   

הלכות טהרת המשפחה מרוממות את המעשה המיני לחוויה נשגבת. התורה ניתנה לעם ישראל בכדי לרומם אותם מעל לגבולות החכמה האנושית. טהרת המשפחה מחזקת את חיי המשפחה, יוצרת שלום בין שני הזוג, ומקדשת את חיי החולין. לקיום המצווה הזו יש השפעה עמוקה על המשפחה ועל כל הדורות – בעבר ובעתיד.  

הפוסט בסיס של אהבה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

השיעור החשוב ביותר שאפשר ללמוד בעניין זה, נוגע לכהן גדול שחושב מחשבות לא טהורות בקודש הקודשים, שעליו נאמר כי ימות בעוון זה. במקומות אחדים נאמר כי הוא ימות בקודש הקודשים עצמו, ויידרש חבל כדי לגרור אותו החוצה משם. השאלה היא, אילו מחשבות לא טהורות יכולות להיות לכהן הגדול בקודש הקודשים, ביום הכיפורים, כשהוא נמצא שם בסך הכול כחמש עשרה דקות? האם אין הוא יכול להתרכז בזמן הקצר הזה? הוא עושה דבר ייחודי כל כך, פעם בשנה, הוא עסוק במה שהוא אמור לעשות שם, מניין צצות לו המחשבות הלא טהורות? יתרה מזו, הדבר הפך שכיח כל כך, כך שאם הכהן הגדול יצא בשלום מקודש הקודשים, זו הייתה חגיגה גדולה. מה זה אמור להביע? האם אנחנו מצפים שהכהן הגדול הממוצע יהיה עסוק במחשבות לא טהורות עד כדי כך שאנחנו מתפלאים שהוא יוצא בשלום מן הקודש?

אם כן, מה הן אותן מחשבות לא טהורות?

אם הייתם שואלים את הכהן הגדול – "אתה האיש שנכנס לקודש הקודשים?"

הוא היה אומר, "על מה אתם מדברים? איש איננו נכנס אל קודש הקודשים. קודש הקודשים משמעו שאיש איננו נכנס לשם."

"אבל אתה הוא היוצא מן הכלל. אתה נכנס לשם".

"חס ושלום. אף אחד לא נכנס לשם".

אז הייתם אומרים לו, "אבל בשבוע שעבר היה יום הכיפורים. האם נכנסת לשם?"

והוא יאמר, "כן".

"ובשנה הקודמת?"

"כן", הוא משיב.

"אוקיי. אז אתה הוא האיש שנכנס לקודש הקודשים".

"חס ושלום. איש איננו נכנס לשם".

לחסיד, זה נשמע הגיוני. הכהן הגדול אומר בעצם, "חס ושלום, אם הייתי חושב שאני יכול להיכנס לשם, על מחשבה כזו הייתי מת". המחשבה הלא טהורה של הכהן הגדול לא הייתה מחשבה על אוכל, או אפילו על אשתו. חמש עשרה דקות, אפילו אדם ממוצע יכול להתרכז למשך חמש עשרה דקות, כשהוא עסוק בעשיית דבר מה שאינו רגיל. המחשבה הלא-טהורה שיכולה להיות, היא: "אני הכהן הגדול. אני נכנס לכאן". לא. אתה לא נכנס לכאן. כשקוראים לך, אתה נכנס, אבל זה לא המקום שלך.

אז למה שימות על מחשבה לא טהורה שכזו? נשמע קצת קשוח, לא? עונשה של מחשבה לא טהורה איננו מוות. אם הוא היה חושב על אשתו, היינו אומרים – לא יפה, לא ראוי, הוא לא היה מת מזה. הוא מת מפני שאין מקום לזילות של קודש הקודשים.

איך גורמים לזילות של קודש הקודשים? אם אתה מתחיל להרגיש שזהו המקום שלך. זה לא המקום שלך, זהו המקום של אלוקים. זה כמו שאתם מזמינים אנשים אליכם הביתה. אתם רוצים שהם יבואו לשם, ואתה רוצים שהם ירגישו בנוח. אבל אם הם מתחילים לחשוב שזה הבית שלהם, לא תזמינו אותם שוב, מפני שהם מפרים את הפרטיות שלכם. אתם מזמינים מישהו לשהות אצלכם בבית, ואתם מגלים שהוא מכר את הספה. הוא לא אהב אותה, היא לא התאימה. אז הוא מכר אותה.

אתם אומרים: "סליחה, מה אתה עושה?"

הוא אומר, "רגע, אתם לא רוצים שאני ארגיש בנוח?"

"כן, אנחנו רוצים שתרגיש בנוח בבית שלנו, על הספה שלנו. כשזו מתחילה להיות הספה שלך, אנחנו לא רוצים שתרגיש בנוח, ואתה לא מוזמן שוב. כל עוד אתה לא מוכר את הספה שלנו, אתה לא מפר את הפרטיות שלנו. כשאתה מתחיל לחשוב שזה הבית שלך, עכשיו – אתה הורס לנו את הפרטיות".

קודש הקודשים נשאר קודש הקודשים מפני שהכהן הגדול לא מתחיל למכור את הריהוט. הוא לא נכנס פנימה ואומר: "הי, חזרתי, זה אני". מי אתה? זה קודש הקודשים, אתה לא שייך לכאן.

התוצאה היא שאפילו הכהנים הגדולים בבית המקדש השני, שלא היו באותה רמה כמו הכהנים בבית ראשון, והם ידעו שהם עלולים למות, עדיין רצו להיכנס לשם. מפני שלהיכנס לקודש הקודשים היה דבר מדהים כל כך, שהם היו מוכנים לסכן את חייהם.

מדוע זה מדהים כל כך? תארו לעצמכם קדושה כזו שהיא גדולה מלהיות "שלכם". העובדה שזה לא המקום שלך, הופך את החוויה לעוצמתית הרבה יותר, ולגבוהה הרבה יותר. אתם במקום שהוא קדוש הרבה מעבר להשגתכם, ועדיין – אתם הוזמנתם להיכנס אליו, ולשרת בקודש.

זוהי חוויה שיש לה שני ממדים. העונג שבלהיות שם, והפחד להיות שם. בניגוד לכל תענוג אחר, שאם אתם אוהבים אותו, אתם פשוט אוהבים אותו. חד ממדי. כניסת הכהן הגדול אל קודש הקודשים, זו אינטימיות.

אינטימיות אמיתית היא קדושה מדי בשבילכם וזוהי הסיבה, שמה שלא תרגישו, תמימות ותחושה נטולת אנוכיות, באותו רגע, זה לא יימשך כך. זה לא אתם.

מעניין שבספרות ההלכה היהודית, נאמר שלאחר קיום יחסים אינטימיים, מחכים יחד כחצי שעה, ואז חוזרים למיטה. זה כמעט כמו, ביצעת את התפקיד שלך, עכשיו תעזוב – זה לא המקום שלך.

הרגישות הזו, זוהי הקדושה שבאינטימיות. אף פעם לא להרגיש שזה "שלי". אינטימיות היא לא "שלך".

זה כמו קודש הקודשים. כשיש תפקיד שאתה צריך לבצע, אתה נקרא פנימה, אבל אתה לא מתחיל למכור את הרהיטים. אל תיתן לזה להפוך, כאילו שזה יכול להפוך, ל"היא שם כל הזמן, אני רואה אותה כל הזמן, מה הביג דיל?"

זה מסוכן כל כך. יש כל כך הרבה גויים שרוצים ללכת למקווה, נשים שרוצות לנהוג את כל התהליך – שבועיים נפרדים, שבועיים יחד. למה הן רוצות בכך? כדי להציל את הנישואין שלהן. אנחנו לא קולטים איזה כלי עוצמתי וחיובי יש לנו. אין לי ספק, שכשהמשיח יבוא, כולם ישמרו על הלכות טהרת המשפחה. זה פשוט הגיוני כל כך. זה כל כך חיוני לחיים הפשוטים, המעשיים, האמתיים בעולם שלנו.

הפוסט קודש הקודשים הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הפוסט הנחיות וטיפים לטבילה בימי חג הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

לתשומת לב: זהו מדריך הלכתי מקוצר לחלק מן המנהגים העיקריים הנוגעים לאובדן היריון. אין הוא מחליף שיחה עם הרב שלכם. הלכות ומנהגים אלה נוהגים הן באובדן היריון והן בלידה שקטה, בכל מקום שהדבר רלוונטי.

לכל חלק וחלק מחיינו, מהרגעים המאושרים ביותר ועד לרגעים הקשים ביותר, יש את האופן שבו התורה, חכמתו הנצחית של הקדוש ברוך הוא, מביטה בו. התורה מספקת לנו הנחיות שמסייעות לנו לנווט את הגישה שלנו, את התגובות שלנו ואת ההתנהגויות שלנו במשך כל שלב ושלב בחיים.

מיד לאחר הפלה, עוד במהלך האשפוז, חשוב ליצור קשר ולהתייעץ עם רב מומחה, ולקבל ממנו הנחיות מפורטות ומותאמות. אולי תרצו ליצר קשר גם עם שליח חב"ד המקומי. כדאי ליצור קשר גם עם החברא קדישא המקומית, שכן הם ילוו ויסייעו עם הסידורים הנדרשים (בכמה מהמרכזים הרפואיים בארץ מטפל המרכז הרפואי בסידורים הנדרשים מבחינה הלכתית).

קבורה

על פי ההלכה, לא נדרשת קבורה או הלוויה ליילוד שנפטר לפני הגיעו לגיל 30 יום. גם שבעת ימי האבלות, הנהוגים באובדן של קרוב משפחה מדרגה ראשונה, אינם חלים במקרה כזה. אלמלא זאת, היו משפחות יהודיות שרויות באבל מתמשך בדורות עברו, בשל שיעורי תמותת תינוקות שהיו גבוהים מאד.

היסטורית, ילדים שנולדו בלידה שקטה נקברו בדיסקרטיות. פעמים רבות בני המשפחה לא השתתפו בטקס, ורק חברי החברא קדישא עצמם הם שהיו קוראים לתינוק בשם, מבצעים ברית מילה (לבנים), ועוסקים בקבורה. הקברים נותרו בלתי מסומנים לעתים רבות, וההורים לא היו מודעים למיקומם.

בשל השינויים התרבותיים והחברתיים כיום, ישנם הורים שקוראים בשם ומסמנים בדרך כזו או אחרת את מקום קבורתם של תינוקות שנולדו בלידה שקטה, ואף משתתפים בקבורה. מכל מקום, השקפת התורה בנושא לא השתנתה.

קריאה בשם

כפי שהוזכר לעיל, היילוד נקרא בשם לפני הקבורה, בדרך כלל באמצעות החברא קדישא. זאת, על מנת לוודא שההורים יוכלו לזהות את בנם בביאת המשיח ותחיית המתים. בדרך כלל נבחר שם לא שגרתי.

אם מדובר ביילוד זכר, נעשית גם ברית מילה לפני הקבורה, כך שהגוף ישוב ליוצרו בצורה המושלמת ביותר.

מפאת כבודו של היילוד שנפטר, ההלכה היהודית מגדירה את גופו כקדוש, ולפיכך כל דבר כדוגמת נשיקה, חיבוק, מגע, צילום וכדומה – הוא מחוץ לתחום.

אמירת קדיש

תפילת הקדיש איננה נאמרת במקרה של לידה שקטה. הקדיש נאמר רק עבור אלה שחיו מספיק זמן עלי אדמות כך שהם זקוקים להתעלות הרוחנית שנוצרת כתוצאה מאמירת תפילה מיוחדת זו, שצוברת זכויות עבור הנפטר בשל השבחים להשם הנאמרים בתפילה זו. מאחר שהיילוד הזה נפטר בלי ספק ללא כל חטא, נשמתו אינה זקוקה לאמירת הקדיש.

עם קבלת בשורת האובדן, וגם בהפלה, המנהג הוא לומר "ברוך דיין האמת". הברכה הזו מאשרת את האמונה היהודית כי החיים והמוות – שניהם בידי השם במידה שווה, והוא הנותן חיים וגם הנוטל את החיים. החלטות הנתונות בידיהם של שופטים בשר ודם עשויות להיות מוטות בשל אג'נדות אישיות או פגמים אישיותיים. הקדוש ברוך הוא שופט את הכול מתוך אמת ואך ורק למען הטוב ביותר עבור כל הנוגעים בדבר. ברכת "ברוך דיין האמת" מאשרת, כי אף שאין אנו יכולים לחוש ולראות בצדק שבאובדן ילד, האמון המלא שלנו בהנהגתו של השם, אומר לנו כי גם זה, איך שהוא, לטובה.  

הפוסט מבט תורני הלכתי על אובדן היריון הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

לכבוד המשרד המרכזי לטהרת המשפחה!

את הסיפור הבא שמעתי מחבר קרוב, והרגשתי צורך לשתף אתכם בו.

ביישוב עמנואל, התגוררו זוג עולים מרוסיה, זוג קשיש וחשוך ילדים. הם חיו ביישוב במשך כמה שנים, לבד ובשקט, מבלי קשר של ממש לאיש בקהילה. בשנה שעברה, נפטר הבעל. מכיוון שמעטים בלבד הכירו אותו, נכחו בלוויה מניין מצומצם של עשרה אנשים בלבד, בסיועם של עובדי החברא קדישא.

בזמן הקבורה, ביקשה אשתו של הנפטר שמישהו יספיד את בעלה. הנוכחים עמדו בשקט, נבוכים, מפני שאיש לא הכיר אותו מקרוב. האישה קמה ואמרה: "אם אף אחד אינו מדבר, אני אדבר!". כולם עמדו בשקט, מטים אוזן לדבריה הנרגשים:

"הירשל, כשתגיע למעלה לשמים, וישאלו אותך למה לא הבאת ילדים לעולם, תסביר להם שברוסיה לא היה לנו מקווה, וכשהגענו לארץ ישראל, היינו כבר מבוגרים מדי!"

כל הנוכחים בכו. גם חברי החברא קדישא שכבר שמעו וראו הכול, עמדו ובכו.

את הסיפור הזה שמעתי ממתתיהו קובלקין, תושב עמנואל. אני בטוח שמסירות הנפש הזו של המכונים "יהודים פשוטים", חייבת להתפרסם, על מנת לחזק גם אחרים בתחום זה.

תודה רבה,

ב. קירשנזפט

הפוסט מסירות נפש אמיתית הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

זוג אחד שהגיע אל השיעורים שלנו, היה מאד לא טיפוסי לקהילה הספרדית המקומית. במהלך מסע קניות למנהטן, חברתה של אשתי, רנה חנון, הציגה בפניה את אהרון עבאדי, יצרן חליפות. אהרון היה יהודי ממוצא סורי, שנולד בקוראסאו, שלפרנסתו עבד במנהטן. קוראסאו הוא אי קטן בשליטה הולנדית, צפונית לוונצואלה. תוך כדי השיחה עם אהרון, עלתה העובדה שאשתי ואני מלמדים את הלכות טהרת המשפחה בקהילה שלנו, ומאחר שאהרון עמד להתחתן, אולי הוא ירצה להשתתף בשיעורים שלנו.

בנימוס, אך בנחישות, אהרון סירב להצעה; מכל מקום, הוא אמר שיעלה את העניין בפני הכלה שלו, שהייתה יותר דתית ממנו, שכן היא חזרה לא מכבר משנתיים של סמינר בארץ, שנתיים שבמהלכן היא הפכה בעלת תשובה. לורי, בחורה נחמדה ממוצא אשכנזי, קפצה מיד על ההזדמנות להצטרף לשיעורים. אהרון החליט להצטרף גם כן, מפני שחבריו הטובים משווייץ, שהתגוררו גם הם במנהטן, עמדו להתחתן במועד סמוך, וזה מכבר הסכימו להצטרף לשיעורים עם כלותיהם לעתיד. גם הם היו יהודים ממוצא סורי.

אהרון הגיע אל השיעורים עם לורי, אף כי לא עשה זאת בחשק רב. אף שהרקע הדתי שלו היה מצומצם למדי, הוא היה כן מאד ואינדיבידואל בעל ערכים הנאמן לאמת הפנימית שלו, ובסיום סדרת השיעורים הוא היה משוכנע שזוהי הנוסחה המתאימה לו וללורי בחיי הנישואין שלהם. אהרון ולורי התיידדו עמנו והפנו אלינו רבות מן השאלות שלהם הקשורות להלכות טהרת המשפחה כמו גם בעוד נושאים דתיים.  

במהלך השנה הראשונה לנישואיהם, הם החליטו לסגור את העסק של אהרון בניו יורק ולעבור לקוראסאו. אביו של אהרון ניהל עסק קמעונאי גדול באיים, והיה זקוק לעזרה בתפעול העסק.

השאלה הראשונה שעלתה הייתה מה לעשות בקשר למקווה בקוראסאו. אף על פי שבית הכנסת הראשון שנבנה ביבשת אמריקה היה בקוראסאו בשנת 1664, המקווה המקומי לא היה בשימוש שנים רבות. למעשה, הפך בית הכנסת למוזיאון ונוהל על ידי יהודים מהתנועה ליהדות מתחדשת. השגנו ללורי היתר הלכתי להשתמש בים לטבילה. מאחר שאהרון ולורי היו תומכים נלהבים של טהרת המשפחה, איחלנו להם שיזכו לבנות מקווה כשר על האי. זמן קצר לאחר הגעתם לאי, אהרון ולורי הפכו פעילים מרכזיים בקהילה היהודית של קוראסאו.

זמן קצר לאחר מכן, החל אהרון לתכנן בניית בית משלהם על האי. לאחר דיונים ממושכים עם לורי, הוא ניגש אליי ושאל על האפשרות לבנות מקווה כשר בביתם החדש. עודדנו אותו מאד, והדגשנו את חשיבותו של פרויקט שכזה. קישרתי אותו עם הרב יצחק טרגר, מומחה מפורסם באמריקה להלכות מקוואות. תוכניות הבית החדש שורטטו בקפידה רבה כך שיכללו אגף ובו מקווה וחדר הכנה. אהרון היה אחראי לפקח על בניית המקווה, בליווי צמוד של הרב טרגר. 

בני הזוג עבאדי היו נרגשים מאד לתוספת כה משמעותית לביתם, ולמעשה היסוד הראשון שנוצק, היה לאגף המקווה. אך מסתבר שבנייה על האי הייתה סיפור ארוך, עם מנטליות שגרסה ש"מניאנה" (מחר) לא פחות טוב מהיום… 

כשנתיים וחצי מאז תחילת העבודות היה הבית מוכן לכניסה, אף שהמקווה עדיין לא היה מוכן. כמה קשיים טכניים נזקקו לפתרון. באותו הזמן החל השטן להתערב בפרויקט הקדוש הזה. אנשים החלו לומר לאהרון: "למה אנחנו צריכים מקווה באי? כמה אנשים ישתמשו בו בחודש – שלושה? האם אתה דתי כל כך שאתה צריך מקווה בבית שלך?". נדמה היה שהפרויקט הולך ומתמסמס. אך ברוך השם, בעידוד מצדנו, הפרויקט חזר למסלולו. 

בקיץ הגיע הרב שאול מלאח ממקסיקו סיטי כדי לבדוק את המקווה ולהעניק לו תעודת כשרות, כך שניתן יהיה להתחיל לאגור בו מים. לצער הלב, אף שהמבנה עצמו היה תקין, מצא הרב נזילה במקווה (בעיה שכיחה) ועד שהבעיה הזו לא תיפתר, המקווה איננו כשר. אהרון החל לחפש אחר החומר המתאים לאיטום הבריכה ומניעת הנזילה.   

בשלב זה של הסיפור, חשוב לדעת קצת יותר על האקלים באי. קוראסאו קרוב מאד לקו המשווה, ואף שישנן בריזות המנשבות באי, ההגדרה המתאימה ביותר לאקלים באי תהיה – מדברי. הדבר ניכר לעין בתעופה מעל האי, כאשר האי כולו נראה חום, ולא ירוק כפי שהיה מצופה מאי. למעשה, במשך עשר השנים האחרונות, ממוצע המשקעים לעונת הגשמים עמד על כשני סנטימטרים בלבד לשנה. מי השתייה של האי מגיעים ממפעל התפלה. 

כשאהרון ולורי נכנסו בשעה טובה לביתם הנאה, משהו מוזר בקשר לבית גרם לכל ידידיהם לשאול בסקרנות: "למה מיועדים כל המרזבים שעל הגג שלכם? בקושי יורד כאן גשם!", התשובה הייתה: "בנינו כאן מקווה, והמרזבים נועדו לאיסוף מי גשמים למילוי המקווה על פי דרישות ההלכה". 

התשובה הזו גררה תמיד צחקוק מגחך. "ייקחו עשרים שנה עד שתצליחו למלא מקווה! אולי כדאי שתשקלו שימוש בקרח!" (טכנית, אפשר להשתמש בשלג למילוי אוצר מי הגשמים). בינתיים, אהרון עבד, בצמוד להנחיות הרב טרגר, למצוא חומר לאיטום הנזילה. הספקות מילאו אותו – "האם הפרויקט הזה יסתיים אי פעם?" וכמובן "ומה יהיה עם המים?"

ואם לא די בכך, בנובמבר הבא פקד את האי פרץ של גשם במשך שני ימים של ממטרים. כולם התקשרו לאהרון ושאלו, "כבר יש לך מספיק מים למקווה?" כשהוא הסביר שהוא לא יכול לאגור מים עד לאחר אישורו של הרב, זה כבר היה מעבר ליכולת ההכלה של האנשים סביבו. "זה מגוחך!", אמרו לו. "אם לא תנצל את ההזדמנות הזו, לא תקבל עוד גשם עד לשנה הבאה, וגם כך, זה ייקח עוד שנים למלא את הבריכה!"

בסופו של דבר, מצא אהרון חומר בניין שעבד מצוין לאיטום הנזילה. הוא יצר אתי קשר, ובהנחיית הרב טרגר בוצעו הבדיקות הנדרשות. בדצמבר, כשאהרון היה בנסיעת עבודה, הרב טרגר אישר לפתוח את המרזבים המיוחדים ולחכות למי הגשמים שימלאו את הבור. אהרון התקשר ללורי והנחה אותה כיצד לעשות זאת.  

באותו לילה, התחוללה סופה וגשם החל לרדת. לאחר יומיים של גשם רציף, הלכה לורי לבדוק מה קורה עם המקווה. להפתעתה – שני הבורות היו מלאים וגדושים. למעשה, הבורות עלו גדותיהם, ומילאו כבר מחצית מבריכת הטבילה עצמה. באופן נסי לחלוטין, נדרשו יומיים בלבד למלא את בורות מי הגשמים. וכאילו כדי לשגר סימן לכל יושבי האי, הגשם המשיך לרדת עד שהאי כולו הפך ירוק. הגשם המשיך לרדת עד ששלוליות ענק נקוו ברחבי האי, במקומות שבהם לא הצליחה מערכת הניקוז לעמוד בעומס. הממשל המקומי החליט לפזר דגי גופי בשלוליות הללו, כדי לנסות ולנטר את התרבות היתושים… בכל הרישומים ההיסטוריים של האי, לא נמצאו מקבילות לאירוע יוצא הדופן. 

בינואר קיבלנו שיחה מאהרון ולורי. "הבורות שלנו התמלאו. בואו בבקשה לקוראסאו כדי לוודא שהמקווה אכן כשר, והעבירו סדרה של שיעורים על טהרת המשפחה לידידים שלנו". היינו נרגשים ושמחים לנסיעה כזו. כשטסנו אל האי, יכולנו להבחין כבר מלמעלה בצבע הירוק החריג של האי. אמרתי לאשתי: "זה מדהים! הנה זוג, שמשקיע את מרצו, כספו ואמונתו כדי לקיים את מצוות השם. נראה ברור שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו שינה את טבע האי כדי שאהרון ולורי יוכלו להשלים את המפעל שלקחו על עצמם".  

המקווה היה יפהפה, ממוקם באגף מיוחד בבית. יש לו כניסה נפרדת כדי לאפשר פרטיות, וחדר הכנה מקסים מעוצב במוטיבים מרוקאיים. אהרון ולורי התרגשו להראות לנו את הבית הנהדר שלהם, אבל הגאווה הגדולה שלהם הייתה על שכעת יש מקווה כשר באי. לא יכולתי שלא לחשוב, על המסר הנפלא שאנו יכולים ללמוד מהחברים שלנו על האי. אם רק נעשה את התלוי בנו, השם יעשה את שלו כדי שנוכל להשלים את המשימה. 

הפוסט ה' יעשה את שלו הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

אני יהודייה, אך אינני דתית. 

אני מדליקה נרות שבת, איך אינני שומרת שבת. 

אני לא אוכלת בשר חזיר, אבל לא מפרידה בין בשר לחלב. 

אינני מכירה את התפילות היהודיות, אבל אני מדברת עם אלוקים. 

אבל יש תחום אחד בחיים שבו אני יהודייה ככל יכולתי – אימהות. 

הגעתי מרוסיה, שם הנורמה התרבותית היא ילד אחד או שניים. מעולם לא הייתי יכולה להעלות על דעתי שהחלק האימהי שבי ישתלט עליי ברמה כזו. באווירת החיים הרגועים בקליפורניה שטופת השמש, אנשים לגמרי לא מבינים, למה למען השם הד"ר הצעירה והשאפתנית הזו בוחרת להביא ארבעה ילדים ו"להרוס" לעצמה את החיים?!

אני לא חושבת על זה. אני פשוט יודעת ששניים מתוך ארבעת ההריונות שלי תפסו אותנו בהפתעה גמורה ובזמנים הכי פחות נוחים, אבל עמוק בלב – הייתי מאושרת. הייתי בהיריון, והתעוררתי בבוקר כשהלב שלי שר באקסטזה.

עבורי, היריון הוא ההוכחה שאלוקים קיים. אני לא צריכה שום דבר מעבר לזה. בכל בעיטה או תנועה של העובר, אני יודעת שאני חווה נס בהתהוות. עם כל התשישות שאני חווה וחרף חוסר הנוחות המשווע, היריון הוא הזמן שבו אני חשה חיה ומאושרת מתמיד. אני יודעת שזה לא נשמע הגיוני במיוחד – אז אני גם לא ממש מנסה להסביר. 

אז בשנה שעברה, כשאמא שלי תפסה אותי מזילה ריר לעבר תינוק אחר בפארק, היא כמעט צעקה, מנסה להשיב אותי להיגיון הבריא: "אל תחשבי על זה אפילו! את משלימה עכשיו את הדוקטורט שלך, ובעלך הוא לא רב!" 

אבל אני לא חושבת על זה. אני פשוט יודעת שאני מוכנה לעוד תינוק. האם זה הגיוני או מעשי? לא. בכלל לא. אבל אני יכולה לחוש בבעירה הפנימית של תינוק בדרך בצורה כה חזקה, נובעת מתוך תוכי. אני מרגישה שנפלו בחלקי הכבוד והזכות שנבחרתי להאיר את העולם בעוד נשמה יהודית. 

ובאותו זמן, אני ניצבת בפני סערה פנימית ואכולת ספקות: האם אני עושה את הדבר הנכון, להיכנס להיריון חדש – לא פחות מרכבת הרים – ולגרור את כל משפחתי יחד אתי? האם אני יכולה לעמוד על מה שאני מאמינה בו, כאשר ההיגיון שלי, יחד עם עוד רבים מקרובי המשפחה שלי צועקים "לא!"?!

הרוח שלי עטופה בשלווה, על אף שההיגיון והרגש שלי מושכים אותה לשני כיוונים שונים ומנוגדים. בדרך הביתה מהפארק, אני מחליטה לעצור בבית חב"ד המקומי, ולנסות לקבל קצת בהירות מחשבתית מהחברה שלי בסי, הרבנית. היא מביטה בי בחיוך כשאני מספרת לה על התשוקה שלי לעוד תינוק, ועד כמה זה חסר היגיון, אפילו בעיניי שלי. 

היא מספרת לי על תורתו של הרבי מליובאוויטש ומהו מקווה. כשאני מקשיבה לה, הרוח שלי מתמלאת בשקט ובנחת. אני כמעט יכולה לחוש את הנשימה המתוקה של התינוק העתידי שלי, וכבר עכשיו אני אוהבת אותו יותר מכל מה שאוכל לתאר.

שעה אחר כך, אני מגיעה הביתה, שם בעלי היקר והתמים יושב ועובד על המחשב, מרוכז בכל מאודו. הוא לא ממש מעוניין באתגרים רוחניים בינתיים, אבל הוא הבעל היהודי הכי טוב בעולם, תמיד תומך בהתעוררות רוחנית של אשתו. אני מספרת לו, שאפילו שאני לא יכולה להסביר את זה, אני כמהה לילד נוסף. 

אני קוראת על המקווה וזה מדבר אליי ברמה עמוקה כל כך, מעלה דמעות בעיניי. אני מסבירה לבעלי על החשיבות שבשמירה על הלכות טהרת המשפחה, ולמרות העובדה שהוא מעולם לא שמע על כך, הוא מסכים ותומך בי לחלוטין. 

לעולם לא אשכח את ההכנות למקווה: ספירת הימים, תפילה, המתנה בציפייה דרוכה – אף שאני מפחדת ממים, פחד שיש לי עוד מילדותי.

אני זוכרת שכאשר בסופו של דבר, בסי צעקה "כשר!" (שמשמעו שטבלתי את עצמי כמו שצריך, את כל כולי מתחת למים), היא התרגשה כל כך, כאילו הייתה זו היא שנגמלה מהפחד ממים. חוויתי תחושה מוזרה וחדשה, כאילו המים המיסטיים של המקווה שטפו מעליי את המעטה הדביק של הספק והפחד, מחברים אותי אל השורשים שלי, שמהם אני יכולה לינוק את החכמה של שרה, רבקה, רחל ולאה… הופכת, כמותן, לאישה יהודייה גאה.

ברוסיה, חונכתי להסתיר ולהתבייש ביהדות שלי. אבל כשעליתי מהמקווה, הרגשתי שאני מקבלת בעלות על מה שתמיד היה שלי – הנשמה היהודית שלי.

כשנסעתי בחזרה הביתה, צוחקת מבעד לדמעות של שמחה, התפללתי לאלוקים שיהיה אתי, וירווה את הצמא הפנימי שלי לתינוק הזה… עשרה ימים לאחר מכן, זה הגיע: שני פסים אדומים בהירים על בדיקת ההיריון שלי.   

קיבלתי בברכה את התינוק החדש שלי אל תוך לבי וחיי. קיבלתי בברכה גם את הבורא אל תוך ההיריון הזה, מודעת בפעם הראשונה לנוכחות הבלתי נראית שלו, נחבא מאחורי מסך שמימי, ומאפשר לכל זה לקרות. 

מאז, אני לומדת לפתח את הקשר שלי אל הקב"ה. 

אני מוצאת את עצמי מתפללת ומדברת אליו כפי שמעולם לא עשיתי, ומגלה את הרוגע הגדול הטמון בלהניח את כל הפחדים שלי בידיים שלו. אני רוצה שהלידה של התינוק הזה תהיה הפסגה של המסע שלי להכיר את עצמי ואת הנוכחות האלוקית שבקרבי. אני רוצה שזו תהיה חוויה רוחנית. אני מחכה עכשיו, עד שהבכי של התינוק יטלטל אותי מבפנים, ויהפוך את כל האני שלי לאדם שאני באמת – אם יהודייה. 

אני יושבת כאן עכשיו, בחודש התשיעי. בקרוב מאד, בעזרת השם, אתברך בלידת הילד החמישי שלי. מעולם לא הייתי כה נרגשת וכה לחוצה גם יחד. אני כל כך לא בטוחה אם אמצא בתוכי מספיק אהבה וחכמה לכל הילדים שלי, אבל אני יודעת שההדרכה של הקב"ה והתמיכה שלו – נמצאים במרחק תפילה. ההיריון הזה שונה, מודע יותר ורוחני יותר. זה תינוק המקווה הראשון שלי. 

נ.ב. התינוק של קת'רין נולד בבוקר שבת, ושמו העברי הוא מנחם מענדל, על שמו של הרבי מליובאוויטש.   

הפוסט תינוק המקווה שלי הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

זוג צעיר שהשתתף בטיול, הביע חשש בקשר להיתכנות טבילה במקווה במשך הטיול, ואני הבטחתי להם שלא תהיה כל בעיה. ואז, במהלך הפלגה לילית, כשהתקרבנו אל אחת מערי הנמל הגדולות, זוג נוסף הביע את אותו החשש. להפתעתי, שניהם היו זקוקים למקווה באותו ערב.

לאחר ארוחת בוקר על סיפון האנייה נהנינו מטיול מודרך ברחובות העיר. אך מיד כשהגענו אל המלון, שני הזוגות ואני התחלנו לתכנן את הביקור במקווה המקומי. אבל נראה שחוקי מרפי שלטו ביום הזה… בעיה רדפה בעיה, וחשיבותו של גורם הזמן הכרוכה בטבילה במקווה סיבכה עוד יותר את המצב!

כהתחלה, בעיר הגדולה והמודרנית שעגנו בה חיה אוכלוסייה יהודית זעירה. השימוש במקווה שם שונה בתכלית מהחוויה שלנו במקומות שבהם אוכלוסייה יהודית גדולה. אנחנו מתייחסות כמובן מאליו לנוחות ולזמינות של מים חמים, מכשירי חשמל מודרניים, אריחי רצפה וקירות מבהיקים ומעוצבים, ומקווה נקי ללא רבב, וזמין תמיד. אנחנו מתייחסות כמובנת מאליה לקלות שבה אפשר לקיים את המצווה – כשהדרישות היחידות הן אולי שיחת טלפון לתיאום, מונית בהיעדר רכב זמין, ודמי כניסה סמליים.

נדהמנו לגלות שיש לתאם ביקור במקווה כמה ימים מראש. בילינו את כל אחר הצהריים בניסיונות עקרים להשיג את הבלנית המקומית. כנראה שהיו לה תוכניות אחרות לאותו יום, ולא היה לה תא קולי שאפשר להשאיר בו הודעות דחופות. הרב המקומי היה בחופשה – מה שהיה מובן למדי, בהתחשב בזה שרוב חברי הקהילה שלו נסעו לחופשה בהרים או באיים הסמוכים. 

היינו יכולים לדחות את הביקור לערב שלמחרת, אך לא הייתה לנו כל וודאות שנצליח לעשות זאת גם מחר. בלי כל היסוס, הביעו שתי הנשים את רצונן העז שלא לדחות את קיום המצווה היקרה. 

עד לאותו רגע, טופל כל העניין בדיסקרטיות מלאה, ועד לאותו רגע, לא ידעה כל אחת מהנשים על השנייה. אך כוחנו באחדותנו… ולכן שתי הנשים עודדו זו את זו לקדם בכל הכוח את התוכנית ולגרום לה לקרות, יהיו הנסיבות אשר יהיו. אחרי הכול… שהינו בעיר נמל… אף שהבעלים שלהן היססו, בחשש מסוים מהסיטואציה, התעוזה של הנשים הצעירות שלהן, הכריעה גם אותם.

עבורי, הייתה זו התנסות חדשה, וגם אותי, מילא עוז רוחן של הנשים הצעירות בהשראה לעשות את כל שביכולתי כדי שזה יקרה. מאחר שידעתי שזה עלול להיות מסוכן, ביקשתי מהבעלים שילוו אותנו.

ההכנות לטבילה התבצעו בחדרי המלון. בעדינות, ביקרתי כל אחת על מנת לוודא שההכנות מתקדמות בסדר. איפור ולק הוסרו, ציפורניים נגזזו, השיער סורק בקפידה – עד כה, הכול נראה בסדר. 

סופסוף היינו מוכנים ליציאה וניגשנו להזמין מונית. להכניס חמישה אנשים למונית היה כנגד התקנות, אך תוספת טיפ סייעה לפתור את הבעיה. וכך יצאנו לדרך, הגברים במושב הקדמי, הנשים ואני במושב האחורי. 

לא הייתי בטוחה להיכן בדיוק כדאי לנסוע, אבל איכשהו הצלחתי להשרות ביטחון ורוגע. כדי להבטיח פרטיות לא חשפתי את הסיבה האמיתית לנסיעה. שוחחתי עם הנהג בשפה המקומית, ובמהירות המצאתי סיפור נהדר. הגברים האמריקאים התערבו עם הנשים הצעירות שהם ילכו לשחות בנמל, אמרתי. על איזה מקום הוא היה ממליץ לפעילות הזו?

נהג המונית הניד קדורנית בראשו. הוא מעולם לא ניסה לשחות בנמל, אבל אולי הדבר אפשרי. אף שהייתי מאוכזבת מן התגובה, שאבתי השראה מהאומץ השקט של הנשים להתמודד עם הלא-נודע. 

נסענו לפארק בשולי הנמל. ביקשתי מהנהג לעצור בנקודה מוארת שבה נפגש שביל צר בכביש האספלט. קיוויתי שהשביל יוביל אותנו היישר אל המים, למקום שיהיה נגיש לטבילה.

בשעות היום, בכל עונות השנה, החלק הזה של העיר הוא אזור בילוי מועדף על אוהבי הטבע. אבל באותו ערב חשוך של אוגוסט, האזור היה שומם. הצעתי שאחד הבעלים יישאר ברכב עם נהג המונית (החלטה שהתקבלה מכל הלב, שכן המבט הזועף והמבולבל על פני הנהג, הבהיר לנו שאם לא נישאר איתו, הוא מצדו יעדיף לעזוב ולנסוע לאחד האזורים הבטוחים של העיר, ולנטוש אותנו לבדנו). הבעל השני התבקש להתלוות אלינו, מסיבות בטיחות מובנות. 

בלי פנסים, ובלי שאנו יודעות לאן בדיוק מועדות פנינו, הייתה זו צעידה מוזרה למדי לאורך השביל. כשהגענו לקצה השביל נחשפנו למחזה מרהיב של שמים אפלים מנצנצים באורם של אלפי כוכבים בוהקים. ירח מלא האיר את הסביבה, ובעבר השני של המים יכולנו לראות את קו המתאר של העיר, על הבניינים הגבוהים והמודרניים שלה, בתוככי אזורים היסטוריים ואנדרטאות ממלחמת העולם השנייה. 

לפנינו עגנו בבטחה שורות של סירות שנועדו להסיע תיירים לשיט. סירה שיכולה להכיל כ-50 תיירים, שיערתי, היא גדולה למדי ובטח איננה יכולה לעגון במים רדודים. רעד חלף בי. עד כמה עמוקים כאן המים? האם תהיה הטבילה אפשרית? עד כמה זה מסוכן?

צעדתי עד לקצה המזח, והצצתי במים השחורים. הכניסה אל המים נראתה קשה למדי. הייתה שם ירידה תלולה של כמטר וחצי, מכוסה באבנים גדולות וחדות. להגיע אל המים בתנאים האלה יהיה דבר מסוכן למדי, ואין שום דרך להגיע לשם מבלי לעבור על האבנים האלה. הטמפרטורה בחוץ הייתה כ-18 מעלות צלזיוס, והמים היו קרים הרבה יותר.  

ועדיין, הנשים התעקשו לקיים את המצווה, והחלו להסיר נעליים וגרביים. התפלאתי לשמוע את הנחישות שבקולי, כשאמרתי להן לעצור לרגע. הצעתי שדבר ראשון נבדוק את עומק המים. 

הבעל הסיר במהירות נעליים וגרביים, קיפל את המכנסיים שלו, והתחיל להתקדם אל עבר המים. הוא השתמש בידיים כדי לאזן את עצמו, וכשהוא כמעט זוחל בחלק מהדרך, נראה היה כאילו הוא עומד להחליק פנימה, כשאני צופה בו בשקט מתוח. בסופו של דבר, כשהוא עומד יציב על סלע באמצע הדרך למים, הוא דחף בכוח את אחת האבנים אל המים. היינו מלאות תודה לגלות שהמים לא היו עמוקים מדי בנקודה הזו, וטבילה תהיה אפשרית. 

הבעל נשאר על קצה המים כשהוא עומד בגבו אלינו וניצב כשומר, והנשים, רועדות מעט, החלו לרדת במורד המסוכן. לאמיתו של דבר, הייתה זו עלייה רוחנית בשבילן.

השתיים נראו כה עדינות וכה פגיעות כשהן עברו בזריזות מסלע לסלע. שתיהן הלכו שפופות כדי לשמור על שיווי המשקל שלהן בינות לאבנים הקרות והחדות. עד כמה שהן היו מורגלות בנעלי עור נעימות ונעלי ספורט נוחות, אף לא אחת מהן השמיעה מילה של תלונה כשרגליהן נחבלו על הקרקע המאד לא מזמינה הזו. לבי פעם בקול והרגשתי קפואה מפחד. צעד לא נכון אחד, השם ירחם, עלול להוביל לאסון.   

הבטתי אל השמים ולחשתי תפילה. "השם, שמור בבקשה על הנשים הצעירות האלה. ראה עד כמה הן ממהרות לעשות את רצונך! הגן עליהן ושמור עליהן!" שוב ושוב חזרתי בלבי על המחשבות האלה.

אט אט, ירדו הנשים אל המים. הן טבלו במים, עלו, ושוב טבלו, ועוד פעם. הברכה נאמרה. קולי שלי צלצל בקול ברור: כשר, כשר, כשר! אחר כך עלייה תלולה – ובאנחת רווחה הן שמחו להתעטף במגבות הרכות של המלון. 

נראה היה כאילו הילה של קדושה אופפת אותן. פניהן קרנו מטהרה ושמחה, על שכל אחת מהן קיימה זה עתה את המצווה שהיא יסוד הבית היהודי. לא במקוואות מודרניים דמויי ספא שהורגלו אליהן בארה"ב, אלא בדרך הבסיסית ביותר שבה טבלו נשים במשך דורות. 

הגאווה שעל פני הבעלים שלהן, שיקפה וחיזקה את השמחה הכנה של הנשים.  

לעולם לא אשכח את החוויה הזו, ואני אסירת תודה על כך שהייתה לי הזכות להיות שותפה בה. נשים יהודיות אמיצות מוכרות לנו היטב מהתורה כולה – מארבע האימהות, שרה, רבקה, רחל ולאה. ההיסטוריה שלנו מלאה בנשים מהוללות שסיכנו את חייהם על מנת לוודא את המשך הקיום היהודי. הגילוי, שגם בימינו, ישנן נשים יהודיות צעירות, ילידות ארצות הברית, שגדלו והתחנכו בה, שהן אמיצות ונחושות כמו הדמויות ההוד משנים עברו, מילא אותי בהשראה וחידש בי את האמונה בעתיד האומה היהודית בימינו כיום.

הערה חשובה: שימו לב כי לטבילה במאגר מים טבעי, בהיעדר מקווה כשר אחר, יש הדרישות ההלכתיות שלה. במקרה שכזה, יש לפנות לרב מוסמך ולוודא מולו כיצד ניתן לבצע את הטבילה בתנאים האלה.   

הפוסט חוויה חדשה לטקס עתיק הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

בכדי ללבות את הלהט שלהם ולהעשיר את הידע שלהם, הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מ. שניאורסון זצ"ל, החל לשלוח צמדים של רבנים לרוסיה, כל צמד לפרק של זמן של שבועות אחדים. באמצעות עבודתם של שליחים אלה, התרחבה מאד פעילותה של תנועת חב"ד. מוסקבה,  העיר שהייתה מקום מושבה של אוכלוסיית היהודים הגדולה ברוסיה, הייתה אחד המרכזים של הפעילות החב"דית.

באותו זמן, היה רק מקווה אחד בבירה הרוסית, בבית הכנסת שנודע כבית הכנסת שברחוב ארכיפובה. 

מסיבה זו ועוד סיבות נוספות, החליטו החסידים, בשנת תשמ"ו (1986) לבנות מקווה בבית הכנסת החסידי של מוסקבה, מרינה רושצ'ה. אחד החסידים, סשה לוקצקי, פרש את אחריותו על הפרויקט, ושכר פועלים מן השוק השחור, ששאלו בסודיות חומרי בניין ממפקדת הק.ג.ב הסמוכה. הדבר אפשר להם להשלים את המקווה בצורה נאה. 

אבל מקווה דורש יותר מאשר רק בנאים וחומרי בניין. השגחה רבנית נדרשת כאן. הרב גרשון גרוסבאום מס.פול שבמינסוטה, היה אחראי לבניית מקוואות רבים, ופנו אליו בקשר להקמת המקווה במוסקבה. על פי הנחייתו של הרבי, הם יצרו קשר גם עם הרב מאיר פוזן, רב מומחה למקוואות שהתגורר בלונדון. תאונה בלתי צפויה מנעה מהרב פוזן לנסוע למוסקבה, והוא העביר את תוכניות המקווה והנחיות נוספות אל הרב גרוסבאום, שנסע למוסקבה להשלים את הפרויקט.

הרב גרוסבאום הגיע למוסקבה בקיץ של אותה שנה, קצת לפני חודש אב. על פי ההלכה, תשעת הימים הראשונים של חודש אב הם ימי אבל, שבהם מציינים את חורבן בית המקדש הראשון והשני, ויש בהם מגבלות שונות – בין השאר בקשר לבניית מבנים בימים אלה. מסיבה זו, הופתעו החסידים במוסקבה לקבל מסר מן הרבי שבו נאמר כי עליהם להזדרז ולנסות להשלים את בניית המקווה בדיוק בימים אלה. 

מאוחר יותר, הם הבינו למה. הק.ג.ב. גילה את התוכניות לבנות מקווה, והקים תצפית מעבר לרחוב על מנת לעקוב אחר כל פעילות חשודה. הסוכנים שהיו אחראים על המעקב – קיבלו שבוע של חופשת קיץ, בדיוק במהלך תשעת הימים האלה!

כשהמקווה הושלם, הוברחו תמונות שלו אל הרבי מליובאוויטש. באותו זמן, היו כמה חסידים שרצו לפרסם את ההוכחה על שמירת המצווה הזו בקרב יהודים בברית המועצות. הרבי, מכל מקום, התנגד לכך, ואמר כי לדבר כזה יהיו תוצאות שליליות.

מדי לאחר פתיחת המקווה, התוודעה הממשלה הרוסית לקיומו ואיימה להרוס אותו. הנשים החב"דיות ניסו למנוע זאת והבטיחו לשכב לפני הכניסה למקווה ולחסום בגופן את כניסת הבולדוזרים.

ההישג שלהן, על אף ההירואיות שלו, היה קצר-מועד. הק.ג.ב. התעקש על הריסת המקווה. בסופו של דבר, לילה אחד פרצו סוכנים אל בית הכנסת, שברו את הצינורות, מילאו את המקווה בפסולת וחסמו אותו במלט. לסיום, הם כיסו אותו בפרקט דקורטיבי.

כאשר הרב ברל ליווי וחסידים אחרים בניו יורק שמעו על מה שקרה, הם שאלו את הרבי האם עכשיו יוכלו לפרסם את התמונות של המקווה ולספר לעולם על ההרס שבוצע בו. הרבי התנגד לכיוון הפעולה הזה. "המקווה נהרס בידי אנשים מדרגים נמוכים", הוא אמר לחסידים. "כאשר הדרגים הגבוהים ישמעו מה אירע, הם יתנדבו לבנות את המקווה מחדש בעצמם. אם הדבר יהפוך לנקודת מחלוקת בינלאומית, המקווה לא ייבנה שנית".  

הרבי הסכים, מכל מקום, לספר את הסיפור לכמה חברי קונגרס וסנטורים שהיו מעורבים במאבק למען זכויות אדם בברית המועצות. במקביל, סשה וחברים נוספים בקהילה החב"דית במוסקבה התחילו להפעיל לחץ על הרשויות המקומיות שיאפשרו את פתיחת המקווה מחדש.

באביב של השנה הבאה, יצא שר הדתות הרוסי לסבב בינלאומי, שבו ניסה להראות כי ישנו חופש דת בברית המועצות. בכל מקום שבו הוא קיים מסיבת עיתונאים, דאגו אנשי חב"ד שמישהו בקהל ישאל אותו על המקווה במרינה רושצ'ה.

אחרי שנה נשאו המאמצים פרי, והרשויות ברוסיה הסכימו לפתוח את המקווה מחדש. על מנת להציל את כבודם, הם הכריזו כי הם סוגרים את המקווה ברחוב ארכיפובה, ועל מנת שלא להשאיר עיר שלמה בלי מקווה, הם הודיעו, כי יאפשרו פתיחת מקווה בבית הכנסת מרינה רושצ'ה.

הרשויות התקשרו אל סשה ובישרו לו כי יוכל לבנות את המקווה מחדש. סשה השיב בתוקף שהוא לא יעשה זאת. הק.ג.ב צריך לבנות את המקווה! הם היו אלה שהרסו אותו, ועליהם להיות אלה שיבנו אותו מחדש. 

שבועיים לאחר מכן, הגיעה קבוצה של פועלי בניין רוסיים לבית הכנסת עם הציוד הנדרש. הם הסירו את המלט ופסולת הבניין ותיקנו את הצינורות. תוך זמן קצר, נפתח המקווה. רצפת הפרקט נשמרה, והיא עברה לעטר את רצפת בימת הקריאה בתורה!      

הפוסט תודה לך, מר ברז'נייב הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

אני שומעת את נשימותיי הקצובות לא רק דרך הגוף שלי, אלא גם כפי שהן מהדהדות בחדר. אני מרגישה מועצמת, מוקפת בפס הקול של החיים עצמם.

בעת ההכנה לטבילה, הצליל עדין, מתבייש להלום בקול. כשאני עורכת את ההכנות בקפידה, אני מרגישה בתת מודע איך אני מנקה ציפורניים, מסרקת שיער ומברישה שיניים לפי המקצב שלו. זהו צליל החיים שלי, המשתקפים מחיפוי הקיר הנוצץ והקריר. בדיוק כשאני מרגישה שהדהוד החיים שלי עוטף אותי, אני קולטת שסיימתי.

כשהיא בודקת את הרגליים שלי, אני מוטרדת במחשבות: "האם פספסתי משהו?" אני עוברת בראש על הרשימה. המקצב השלו הופך לרגע לרעם תופים שיש בו דחיפות. אני בודקת שוב את הציפורניים שלי כדי להרגיע את עצמי. הן, כמו שאר הגוף שלי, נקיות ללא רבב.

רעם התופים נרגע לגרגור נמוך של קדנצה. אני פוסעת במורד המדרגות בנשימה עצורה, טובלת. סימפוניית ההוויה שלי מגיעה לשיא מושלם, דומם.

כשאני עולה מן המים, אחרי לא יותר משנייה או שתיים, הכול מתבהר במהירות. הצליל קרוב לצליל התנפצות, כשטיפות המים נוטפות חזרה אל בריכת הטבילה. שובל היציאה שלי מן המים בעקבותיו, מתחכך בחיפוי קיר הבריכה. המים משחקים עם עצמם, משגרים צלצולים עדינים אל הקירות המוארים.

אני פוקחת עיניים, מוקפת בהדר השקט של המקווה, מוכנה לירח הדבש של החודש הזה.

הפוסט הסימפוניה של הטבילה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

המצווה השנייה היא הפרשת חלה. שרה אמנו הכינה לחם, והעיסה הייתה מבורכת. אנשים רבים אכלו מהלחם, ונותר ממנו בשפע. הוא היה טעים במיוחד והשביע את כל מי שהתכבדו ממנו. המשמעות העמוקה יותר של המצווה הזו היא כל עניין הכשרות, שבדרך כלל האישה היא שדואגת לכך שהבית יהיה כשר.

המצווה השלישית היא בעיקרון בתחום השיפוט של האישה. לשרה אמנו היה ענן שריחף מעל האוהל שלה. לא היה זה ענן גשם, כי אם השכינה של השם, המביאה לא רק הגנה כי אם ברכה. היא שמרה על מצוות טהרת המשפחה. כל אישה יהודייה מסוגלת לקיים את כל שלוש המצוות, ובעשותה כך היא מביאה ברכה אינסופית לביתה, והופכת להיות "עקרת הבית" – במובן של "עיקר הבית", היסוד של הבית, ומי שקובעת בו את הטון. זוהי אחריות כבירה שנתן השם לאישה היהודייה, ובה בעת גם מחמאה אדירה על שבידיה מופקדת רווחתם של בעלה, ילדיה ונכדיה וכל צאצאיה, בגוף ובנפש. זוהי הסיבה שהמצווה הזו מכונה "טהרת המשפחה", ולא "טהרת האישה" – שכן פעולתה והשפעתה של המצווה הזו היא על המשפחה כולה ולא רק על האישה.

פעמים רבות שואלים "אבל איפה זה כתוב בתורה?" למעשה, כבר בפסוקים הראשונים של התורה נאמר שכל העולם כולו היה במקורו שרוי ב"מקווה מים", מאגר מים חיים טבעי, שממנו גם בקע העולם. למעשה הייתה זו לידתו של העולם, מתוך מי השפיר שעטפו אותו. וזה, מה שקורה בדיוק כשאישה טובלת במקווה (או בים או בנהר אם מקווה אינו זמין), יש כאן חזרה סמלית אל תוך הרחם, המקום שבו היא הייתה עטופה בשק מי השפיר בתוך אימה, ולידה מחדש כאשר היא עולה מן "המים החיים". פיזית ורוחנית, האישה מתחדשת בכל חודש. היא מהווה המשך לשרשרת הזהב של כל הדורות, עד לארבע האימהות – שכולן שמרו על המצווה היקרה הזו.  

יום הכיפורים הוא היום הקדוש בשנה, ומעטים הם היהודים שאינם שומרים אותו. מכל מקום, הלכות טהרת המשפחה הן חמורות עוד יותר מהלכות יום הכיפורים. לדוגמה, אם מישהו איננו חש בטוב, הרב יורה לו איך וכמה הוא יכול לשתות ואפילו לאכול ביום הכיפורים, אם חייו מצויים בסכנה, חלילה. לעומת זאת, בני זוג אינם יכולים לחדש את קיום היחסים האינטימיים מבלי שהאישה ספרה שבעה נקיים וטבלה במקווה. כאן אין מקום להיתרים מיוחדים, וההלכות אינן משתנות.

ואם כבר בענייני יום הכיפורים, איזו קריאת התורה אנו קוראים בתפילת המנחה של היום הקדוש הזה? אנו קוראים בפרשת אחרי מות, בנוגע ליחסים אינטימיים אסורים. דברים נוראיים מופיעים כאן – האיסור על קיום יחסים עם הורים, אחים, בעלי חיים (!!!). ובתוך רשימת החוקים האלה, נכתב בבירור ובמפורש האיסור לקיים יחסים, ולא רק הימנעות מיחסים כי אם גם ממגע, עם אישה במצב נידה, כלומר אישה שטרם טבלה במקווה. זוהי מחשבה מבהילה למדי, שכאשר השם אוסר עלינו גילוי עריות לסוגיו השונים, הוא מורה לנו לקחת עוד צעד אחד כאשר מדובר באישה נידה, שנוסף על ההימנעות מקיום יחסים אינטימיים, גם מגע נאסר! 

מצוות רבות מבוצעות בצורה כמעט אוטומטית. ברית מילה נעשית בגיל 8 ימים לא 2,3 או 6. זה מפני שהשם הכתיב לנו כיצד ומתי לעשות זאת. נראה שהעולם כולו מסתדר עם אכילת חזיר או בשר בחלב יחד, אז למה עלינו להימנע מהם? מפני שמצוות מסוימות נקראות חוקים, כלומר מצוות שאין סיבה רציונלית ומובנת מאחוריהן, ואנו צריכות לסמוך על הקב"ה לגביהן. זאת, שלא כמו האיסור לרצוח או לגנוב או המצווה לכבד הורים שאותם אנו יכולות להבין בהיגיון בריא ופשוט. טהרת המשפחה היא מצווה בקטגוריית החוקים, ועלינו להסתמך על חכמתו האינסופית של הקב"ה לגביה. הוא יודע מה הוא עושה, וממש כמו שאנו בוטחות במומחה או ברופא מפורסם, יש לנו את הביטחון והאמונה בהשם, שכן הוא המומחה הגדול מכולם, הוא ברא אותנו והוא יודע מה אנחנו צריכות ומה טוב לנו. אנחנו סומכות עליו שיעניק לנו את הנשימה הבאה, ולוקחות זאת כמובן מאליו שאכן כך יהיה. 

גם בלי אמונה עיוורת, היתרונות שבשמירה על טהרת המשפחה ניכרים לעין. בריאות היא דוגמה טובה לכך. מוכח, כעובדה רפואית, כי בקרב נשים ששומרות על מצווה זו יש שכיחות נמוכה ביותר של בעיות ומחלות גינקולוגיות. באנגליה ערכה קבוצת רופאים לא יהודים מחקר לבדוק באיזו קבוצה אתנית של נשים יש את השכיחות הנמוכה ביותר לסרטן הרחם וצוואר הרחם. להפתעתם, הם גילו כי לנשים יהודיות דתיות יש את האחוז הנמוך ביותר לא רק של סוגי הסרטן האלה, כי אם גם שכיחות נמוכה יותר של דלקות וזיהומים. בתחילה, ייחסו הרופאים את התופעה לכך שהגברים היהודים נימולים, ולכן הנשים שלהן מוגנות מחיידקים שונים. תיאוריה זו הופרכה, שכן גם גברים מוסלמים נימולים (בגיל 13) ועדיין, היה מצב הנשים שלהן דומה לזה של נשים לא יהודיות אחרות.

גינקולוגית לא יהודייה אמרה לי פעם שהתיאוריה שלה היא שנשים יהודיות מוגנות ממחלות גינקולוגיות רבות בשל הבדיקות הפנימיות הרבות שהן עושות בכל חודש כחלק משמירת המצווה, מה שמאפשר לאתר בעיות בשלב מוקדם מאד. אני עצמי הייתי עדה לסיפוריהן של כמה נשים שאמרו לי שהן היו עולות על בעיה לפני שהרופא עשה זאת, פשוט מפני שהן היו צריכות לבדוק את עצמן.  

עוד יתרון שנובע משמירת טהרת המשפחה, היא העובדה שזוג ששומר על ההלכות האלה, נהנה מנישואין שנשמרים רעננים ומתחדשים כל העת. ההינזרות גורמת להעמיק את התשוקה. כאשר יחסים אינטימיים נעצרים למשך כ-12 ימים בחודש, אי אפשר להתייחס אל בן/בת הזוג כמובנים מאליהם. השם הוא אכן פסיכולוג חכם, הוא יודע שאנשים נמשכים אל "הפרי האסור" – וברחמיו הוא נותן לנו אותו, בצורת בן הזוג שלנו, האסור לנו במהלך הנישואין שלנו כ-12 ימים בכל חודש.

כאשר וויכוח או אי הסכמה מתרחשים, ומגע פיזי לא בא בחשבון, אין לבני הזוג ברירה אלא לפנות לדו-שיח. וכך, בטבעיות, הזוגיות הופכת להיות חברית, ויש בה כבוד הדדי. מיומנויות תקשורת נרכשות, כאשר אין אופציה פיזית אחרת. תקופת ה"נדידה" מאפשרת את המרחב שכה נדרש לכל אחד מבני הזוג. עם השנים, מתרגלים בני הזוג לפתור מחלוקות בכבוד הדדי, ולא להתייחס זה לזו רק כ"אובייקט מיני". כאשר מגיע הזמן שאפשר לחדש את היחסים האינטימיים, הדבר נעשה בהערכה ואהבה גדולות יותר, כמו גם בתחושת רעננות והתחדשות. זהו נוגדן לשעמום מבן הזוג. ואכן, מטפלים רבים מציעים תקופות הינזרות זמניות כפתרון לבעיות שונות בחיים האינטימיים של בני זוג.

אנו עושות הכול למען הילדים שלנו – הזמן שלנו, הכסף שלנו, אנו מרעיפות עליהם את כל שיש לנו. איזו מתנה מופלאה אנו מעניקות להם כשאנו שומרות על טהרת המשפחה! והחדשות הטובות הן, שהמצווה הזו פועלת רטרואקטיבית! זאת אומרת, שכאשר אישה מחליטה לשמור על טהרת המשפחה, הילדים שלה נחשבים כאילו נולדו בטהרה. פעם אחת הרציתי בניו ג'רזי, ואחת המצוות שדיברתי עליהן הייתה הטבילה במקווה. לאחר ההרצאה, ניגשה אליי אישה אלגנטית בגיל העמידה. היא הייתה ממש כעוסה! "למה אף אחד לא אמר לי את זה עד היום?" היא התרתחה. "סיפרו לי על כשרות, אז הכשרתי את הבית שלי! סיפרו לי על שבת, ואנחנו שומרים אותה. אבל אף אחד לא סיפר לי על המקווה, ואני כבר ילדתי את ילדיי! הייתי שומרת על זה אם רק היו אומרים לי! האם זה מאוחר מדי?!" הרגעתי אותה ואמרתי לה שלא, אף פעם לא מאוחר מדי. השמירה על טהרת המשפחה היא רטרואקטיבית, אם מישהי לא ידעה על כך, והתחילה לשמור, זה נחשב לה כאילו תמיד שמרה. אפילו אישה לאחר גיל המעבר, או אישה שעברה כריתת רחם יכולה וכדאי לה לספור 12 ימים וללכת למקווה, זוהי זכות גדולה לעשות זאת.

טעות נפוצה היא האמירה שמי המקווה מטונפים. האמת היא שהם נקיים הרבה יותר מבריכת שחייה! המקווה איננו כשר אם הוא לא נקי לחלוטין. המים מוחלפים בכל ערב. הנשים ששומרות על טהרת המשפחה צנועות, ואינן מורשות ללכת אם הן סובלות מזיהום או דלקת. המים מחוטאים בקפידה. לפני שאישה יכולה לטבול במקווה, עליה לרחוץ היטב באמבטיה ולנקות עצמה בצורה יסודית, עד שתהיה נקייה לחלוטין. לנשים רגישות במיוחד אני ממליצה להגיע למקווה ראשונות, ולהיות הראשונות שייכנסו אל בריכת הטבילה. הבעל שם טוב, הצדיק ומחולל המופתים, הבטיח שאף אישה לא תחלה בעקבות טבילה במקווה, ולהפך, הטבילה תגן ותשמור עליה בכל דרך אפשרית.

כמות המים המינימלית הנדרשת במקווה צריכה להיות של לפחות 40 סאה – סאה היא מידת נפח קדומה שמקבילה כיום לכ-8.5 ליטר – המספר 40 הוא מספר סמלי מאד בעם ישראל. 40 יום שהה משה רבנו על הר סיני כדי לקבל את לוחות הברית; עם ישראל נדד במדבר במשך 40 שנה; הזמן שבו עובר נחשב בר קיימא הוא לאחר 40 יום מההפריה, ומשך ההיריון הוא 40 שבועות. המבול נמשך ארבעים יום וארבעים לילה שבהם ירד גשם בלי הפסקה, לטהר את העולם כולו, שנזקק למעין טבילה במקווה.  

חשיבותו של המקווה מתעצמת כאשר אנו רואות שעל פסגת המצדה, ישנם מקוואות טהרה. על אף שמים היו נדירים, הבינו היהודים עד כמה המקווה חיוני לעצם קיומנו.

רבים סבורים בטעות כי בימינו אנו פטורים מטבילה במקווה, מאחר שמותקנת בבתינו צנרת ומים לרחצה נגישים לכול. הם סבורים כי הם יכולים להשתמש באמבטיות הביתיות שלהם למטרה זו, מאחר שהם בטוחים כי בעבר הלכו נשים למקווה כדי להתנקות פיזית, מאחר שלא היו מים זורמים בבתים. אך שמה של המצווה מעיד אחרת. המצווה נקראת "טהרת" המשפחה, וטהרה איננה קשורה לניקיון פיזי. העובדה היא שלפני הטבילה במקווה גוף האישה חייב להיות נקי לחלוטין, שאם לא כן, הטבילה אינה כשרה. יש לנו גוף וגם נפש. אף על פי שאיננו יכולות לראות או לגעת בנשמה שלנו, אנו מצווות לטהר אותה במים החיים של המקווה בזמנים הרלוונטיים. מי המקווה אינם מי ברז סתמיים, אלא מים חיים, מי גשם. ולכן הטהרה היא לנשמה. המצווה איננה דבר מיושן שאינו רלוונטי בימינו, אלא להפך, כולנו זקוקות לחיזוק של הנשמה, שכן נשמה בריאה מסייעת לגוף בריא.

עמוס הנביא חזה: "הנה ימים באים… לא רעב למים ולא צמא ללחם כי אם לשמוע את דבר ה'". ברור מאד שהנבואה הזו הולכת ומתגשמת בכל רחבי העולם, ובמיוחד למצוות המיוחדות האלה. הנשמות הקדושות שלנו, שהם חלק מהקב"ה בעצמו, צמאות, לפעמים מיובשות ממש, ואת הצמא שלהם הן יכולות להרוות במים החיים של המקווה. 

הפוסט סודו המיסטי של המקווה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

זוהי איננה הכוונה של השם. הקב"ה נתן לנו מצוות כדי להוריד את האלוקות שלו לכאן, לעולם הזה. הוא נתן לנו את המצוות כדי שנעשה אותן כמיטב יכולתנו. ה'יכולת' הזו אין פירושה לקרוע את עצמנו לגזרים כדי לקיים את המצווה. פירושו של דבר הוא לשמור על ההלכה ולעשות את מה שנדרש מאיתנו כדי להתכונן ולקיים את המצווה.

כמובן שחשוב לעשות את שאנו יכולות כדי להתכונן כראוי, וכמובן שעלינו לעשות את הטוב ביותר שאנו מסוגלות לו. אבל עלינו להבין ש'הטוב ביותר' שלנו, אין פירושו להתעלל בעצמנו! איננו נדרשות להילחץ ולסבך את עצמנו ואת בני זוגנו, עד כדי כך שהטיפה האחרונה של שמחה שישנה בקיום המצווה הזו – תתנדף לחלוטין, משאירה רק סבל ומתח במקומה.

חפיפה – ההכנה לטבילה במקווה, היא חשובה. היא זו שנדרשת כדי לוודא שהמים הקדושים של המקווה מגיעים לכל ישותנו, ממלאים כל סדק, ומחלחלים אל נשמתנו.

ההלכה ברורה מאד בקשר למה שאנו חייבות ומה שאיננו חייבות לעשות. אסור לנו, כמו בכל מצווה אחרת, להוסיף על החוקים שניתנו לנו. עלינו לשמור עליהם ולהישמע להם. יש לשאול רב בקיא אם איננו בטוחות בקשר למצבים מסוימים. מה שאסור לנו לעשות הוא לחלות מרוב דאגה. מה שאסור לנו לעשות הוא לקיים מצווה בסבל וביגון.

התכונני למקווה בלב שמח. דעי שאת עושה את כל מה שאת צריכה לעשות כדי להתכונן לטבילה המקודשת במקווה. תני ליופי של המצווה למלא אותך בשמחה על קיום רצונו של השם. תני ללב שלך להתמלא בשמחה שבאיחוד המחודש עם בעלך.   

הנה רשימה שאושרה על ידי הרב שלום בער חייקין, כיצד להתכונן לטבילה במקווה. קראי אותה בעיון, הדפיסי עותק ממנה שתוכלי לקחת איתך אל המקווה, והשתמשי בה כדי להרגיע את עצמך ולדעת שעשית את כל מה שנדרש ממך לטבילה כשרה במקווה.

ובזכות כל הנשים הצדקניות שבכל העולם, שנזכה לביאת המשיח במהרה!

הפוסט משהו קטן בקשר ל'חפיפה' – ההכנות לטבילה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

בכנות, היססתי אם לתת לה את העצה הזו, לא הייתי בטוחה שזה יעניין אותה. הזכרתי שיש כלי מדהים באינטרנט, לוח המקווה שלי, שעוזר לתעד את התאריכים, ובנקודה זו סיימנו את הדיון בנושא. היא לא התקשרה אליי בחזרה במשך כמה חודשים מאז, ולא היה לי מושג אם היא קיבלה את ההצעה שלי.

לאחר שישה חודשים היא התקשרה אליי לספר שהיא בחודש החמישי להריונה. מצב רוחי התרומם לשמע החדשות המשמחות, אך היה זה הדבר הבא שהיא סיפרה לי שממש ריגש אותי. היא סיפרה לי שהיא אכן התחברה ללוח המקווה שלי ושמה לב שהתאריך לטבילה במקווה, מחושב יום אחד מאוחר יותר. היא דיברה עם מישהו בקשר לזה, והסתבר שבמשך כל השנה שלפני כן, היא הלכה למקווה יום אחד מוקדם מדי! באותו חודש הייתה הפעם הראשונה שהיא הלכה למקווה ביום הנכון, והיא אכן הרתה!

אמרתי לה שיש לה זכות גדולה שהקב"ה שמר עליה שלא תהרה ילד שלא בטהרה. תודה לכם 'לוח המקווה שלי', על שאתם מבטיחים את קיום המצווה הנפלאה הזו. כפי שאתם יכולים לראות, הלוח הדיגיטלי עוזר לאנשים לא רק להוסיף ולהדר במצוות טהרת המשפחה, אלא מסייע לוודא שגם הפרטים הבסיסיים ביותר בהירים לכל אישה. שנשתף רק בשמחות!

הפוסט אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל לחשב הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

גם אני הרגשתי נואשת. כל כך הרבה בישולים והכנות לחג!! הוספת ההכנות למקווה לבלגן הזה, הרגישה לי פשוט הרבה יותר מדי. אם שנינו מרגישים כך, מה נורא כל כך בלדחות את הטבילה בכמה ימים? זה יהיה נינוח ורגוע הרבה יותר ללכת אחרי החג!

השבוע של הטבילה הגיע. התקשרתי אל המקווה לוודא את שעות פעילות המקווה השבוע. כשהבלנית שענתה לי לטלפון מסרה לי את המידע, הרגשתי אבן כבדה בקרבי. החביבות שבקולה דחפה אותי לשאול עוד שאלה אחת. "אני תוהה האם זה בסדר לדחות את הטבילה שלי ביום או שניים. התזמון פשוט בלתי אפשרי!"

היא שתקה לרגע, ואז שאלה בעדינות: "האם את או בעלך חולים?"

"לא", השבתי.

"האם אחד מכם לא יהיה בבית באותו לילה?" היא שאלה.

"לא", השבתי. 

"אז מה כל כך בלתי אפשרי?" היא שאלה ברכות. 

"ובכן", עניתי ברעד, "זה ראש השנה. יש כל כך הרבה עבודה, וכל כך הרבה אורחים שמגיעים, תפילות להשתתף בהן! אני פשוט לא יכולה לדמיין לעצמי שאהיה רגועה מספיק, או שאמצא את הזמן הנוסף הזה כדי להתכונן למקווה כראוי!". כשהמילים יצאו מפי, התחלתי לרעוד. 

הבלנית השיבה בזהירות ובעדינות: "שניכם תהיו בסדר גמור! את המצווה הנפלאה של המקווה אין לדחות אלא במקרה של צורך חיוני ממש. השנה תהיו מאורגנים יותר עם ההכנות ואת תראי שהכול יהיה ממש בסדר. בזכות שמירת המצווה בזמן, את תראי שהכול יעבוד מצוין!" 

"טוב…", אמרתי בביישנות, "זו תהיה הפעם הראשונה מזה חמש שנים שאני מנסה להרות". 

"מקסים!" היא הגיבה, "האם זה לא יהיה נפלא אם יהיה זה תינוק של ראש השנה?!"

המשפט האחרון הדהד באוזניי. אני יכולה לשמוע את המילים שלה, גם עכשיו, שלוש שנים אחר כך. 

סגרתי את הטלפון כשאני נחושה לקיים את המצווה באופן ובזמן שבו היא אמורה להתקיים. היחס העדין של הבלנית והמילים המעודדות שלה, העניקו לי את הנחישות לעשות את מה שצריך לעשות, בשמחה. סיפרתי על כך לבעלי, והוא הסכים שאנחנו צריכים לעשות את המאמץ. ראש השנה בא והלך. הכול עבד מצוין בעזרת השם. הטבילה התרחשה בזמנה, באופן רגוע ונפלא. 

התאכזבתי קצת שלא הריתי מיד. הייתי בטוחה כל כך שהמאמץ שהשקעתי יביא את ברכת ההיריון! הרגעתי את עצמי שלקדוש ברוך יש את הזמן המתאים לכל דבר, וכל מה שהוא עושה הוא לטובה. אז חיכיתי לחודש הבא ואז לחודש שאחריו… סבלנות היא לא הצד החזק שלי… אחרי שהחודש השלישי עבר, התחלתי לדאוג. כמובן, התחלתי לחקור את העניין, לגבי האפשרות להרות בגיל שלי, מודאגת שלעולם לא אהרה עוד, ומודאגת עוד ועוד. הבנתי גם את החשיבות שבלהתחיל לספור את שבעת הנקיים בזמן. לעתים קרובות, במיוחד בעונה הזו של השנה, כשהשמש שוקעת מוקדם כל כך, שכחתי לבצע הפסק טהרה בזמן, וזה עיכב את הטבילה. זה היה חשוב לטבול במקווה בזמן, כל יום יקר!

בחודש הרביעי, שבוע לפני יום ההולדת שלי, השם היה אתי, ובחודש הזה זכרתי להתחיל את הספירה בזמן. הספקתי לטבול במקווה בהזדמנות האפשרית הראשונה. ובכן, המחזור הבא לא הופיע! בעזרת השם – הייתי בהיריון!

הביקור הראשון שלי למרפאה גילה שהתאריך שלי הוא ביום כיפור! כמובן שאני, הדאגנית, התחלתי להריץ תרחיש אחר תרחיש של הגעה לבית הרפואה ביום כיפור… בסופו של דבר נרגעתי והחלטתי שיש דברים שהם מעבר לשליטתי. לבטוח בהשם, להיות מוכנה ככל האפשר, והכול יהיה בסדר. 

החודשים הבאים עברו במהירות. ושוב התקרב לו ראש השנה. כשעבדתי במטבח, מכינה אוכל לסבב הבא של האורחים לחג, נזכרתי במילותיה של הבלנית הנחמדה. המילים שלה, בקשר לתינוק של ראש השנה הדהדו בראשי. באותו לילה, הלילה הראשון של ראש השנה, התעוררתי מצירים חזקים. הבנו שהגיעה השעה לנסוע לבית הרפואה. 

התינוק המדהים שלנו נולד בלילה השני של ראש השנה. בכל פעם שאני מביטה בו, אני חושבת על מילותיה הנבואיות של הבלנית ואני נזכרת עד כמה חשוב להקפיד לקיים כל מצווה בזמן. במיוחד את המצווה החשובה והנפלאה של הטבילה במקווה! אכן בורכתי בתינוק של ראש השנה. 

הפוסט תינוק ראש השנה שלי הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

רוב המתמודדים עם OCD יודעים שההתנהגויות הללו אינן הגיוניות, אך הם אינם מסוגלים לחדול מחזרה עליהן. כמובן שהמתמודדים אינם מעוניינים שהמחשבות או ההתנהגויות ישלטו בהם, והם תופסים אותן כמטרידות.

עבור חלק מהמתמודדים, המחשבות מופיעות רק פעם בכמה זמן ועוצמת ההפרעה שלהן מתונה. עבור אחרים, המחשבות הללו תמידיות, וההתנהגויות מובילות אותם לעצבנות ופחד מחוסר השליטה שלהם. 

ישנן הרבה מחשבות OCD מצויות. אחת היא החשש מחיידקים: מתמודדים כאלה יכולים להימצא תדיר כשהם עסוקים בשטיפת ידיהם. באמצעות השטיפה החזרתית הם מוצאים הקלה זמנית מהחרדה שבמגע עם חיידקים, אך זמן קצר לאחר מכן העצבנות חוזרת, והם מוצאים עצמם שוב על יד הכיור, בניסיון למצוא – שוב – הקלה מסוימת.

ישנן גם התנהגויות OCD קלאסיות הקשורות לטקסים דתיים. לדוגמה, עקרת בית עשויה להיות אובססיבית בקשר למגע של חלב בבשר או בכלים בשריים. ישנו פסח ועמו החשש שהחמץ לא פונה בשלמותו. ישנו החשש מטומאה בנטילת ידיים, המובילה לנטילות ידיים חוזרות ונשנות.

וישנן מתמודדות OCD מקווה. נשים דתיות רבות אולי אינן מודעות לכך שהן סובלות מהפרעה זו. בשל חוסר מודעות, לנשים הללו אין שמץ של מושג שהדבר שהן סובלות ממנו הוא הפרעה מוכרת שיש לה סיווג והגדרות ברורות ב-DSM (המדריך הרשמי להפרעות נפשיות). ברוב הזמן הן מתפקדות בלי בעיה, אך כשהדבר מגיע לטקסים דתיים או ספציפית לטבילה במקווה, המוח שלהן  'מתחרפן'. OCD הוא מה שאחד המרצים שלי לפסיכולוגיה כינה "תסמונת המוח בעל הכיס הקרוע" – כלומר, כל שאר החלקים של המוח נראים מתפקדים, חוץ מן החלק הזה.

במים

בעוד שלמתבוננת מבחוץ נראית האישה המכינה עצמה לטבילה ראויה לשבח על הקפדתה היתרה, מתמודדת ה-OCD פועלת במסלול אחר לגמרי. כך זה עשוי להיראות:

ראשית (אקרא לה מלכי) מבלה 10-15 דקות פעמיים בכל יום בבדיקת עד הבדיקה שלה. היא שואלת את עצמה שוב ושוב – "האם בדקתי את כל האזורים הנדרשים?" "האם עד הבדיקה באמת לבן לגמרי?" "האם אני רשאית להתחיל לספור?" "האם בדקתי את העד בתאורה הנכונה?"

כמה ימים לפני הטבילה היא מתחילה בתהליך ההכנה. אז מופיעה המחשבה הטורדנית שאולי היא לא ניקתה כראוי אזור מסוים בגוף. היא מנקה את עצמה שוב ושוב, עד לשפשוף וקילוף של העור. 

מלכי בודקת את האזור הבא, השיניים שלה. במשך למעלה מחצי שעה היא מעבירה חוט דנטלי, עד שהחניכיים שלה מתחילים לדמם. היא גוזזת את הציפורניים שלה עד מעבר לקו הציפורן עד שהאצבעות שלה כואבות, ואז מסירה את העור שסביב הציפורן, עד שגם האזור הזה מדמם. 

זהו גיהינום עלי אדמות עבור הנשים הללו. הייסורים שהן עוברות הם בלתי נתפסים. ארוחת הערב איננה מתבשלת, הכביסה איננה מתקפלת, וכל רשימת המטלות לעולם לא עוברת למצב "בוצע", מפני שכל מה שמלכי עשתה במשך כל היום כולו היה להתכונן למקווה. ועדיין, ברגע שהמקווה נפתח מלכי כבר שם, והיא לעולם תהיה האחרונה לצאת ממנו. כן, גם הרבה אחרי שהמקווה כבר אמור היה להיסגר.

השעה היא כבר חצות הליל. היא עודנה במקווה, והיא סופר לחוצה, יש עוד נשים שמחכות, והבלנית כבר נוקשת על הדלת שלה ושואלת אם הכול בסדר. זה כשלעצמו מבייש, ומלכי כבר על סף דמעות.

"מה לא בסדר איתי? למה אני לא מצליחה להסתדר כמו נשים אחרות?" היא בוכה מבפנים, "הצילו! הצילו! אני חייבת להפסיק עם זה, אני חייבת להתקדם!" כשסופסוף סיימה והיא מוכנה לטבול, היא מתמלאת זיעה קרה.

"האם עשיתי את הבדיקה כמו שצריך?", היא עדיין תוהה. "האם בדקתי מספיק? שפשפתי מספיק?", גם העור האדום, המקולף, שלה לא משכנע אותה שהיא עשתה את זה נכון. היא טובלת כשהיא מלאה בספקות, מודאגת לא רק כי שוב היא גרמה לבלנית להישאר מאוחר כל כך, אלא גם לבעלה לחכות ולחכות. כשהיא מגיעה הביתה, מלכי מתביישת שוב. היא לא מגלה את הבעיה שלה לבעלה. ובמקום זאת, היא שומרת את הסוד שלה עמוק בפנים. המחשבות הטורדניות שלה שוב מתגנבות פנימה, גורמות לה להרגיש יותר מדי "לא-כשרה" לאינטימיות איתו. היא נלחצת, ורוצה להתקשר לרב שוב. כן, עוד פעם.  

היא מתקשרת אל הרב, שמרגיע אותה שלאחר מעשה, גם אם אפילו היא לא שפשפה אזור מסוים בירך שלה כראוי, הטבילה עדיין כשרה. היא מסבירה שוב ושוב, והרב מרגיע שוב ושוב. כשמלכי מנתקת את השיחה, היא מהרהרת, "אולי לא הסברתי לרב את עצמי כמו שצריך. אולי לא נתתי לו את כל הפרטים!". היא מרגישה שהיא על הקצה. השעה כבר אחת לפנות בוקר, והיא מותשת. בכל זאת, היא נכנעת, ומקיימת יחסים.

בשלב זה הבעל עשוי לחשוב, "מה לא בסדר כאן? האם זה מה שכל גבר עובר עם אשתו? האם זו הייתה כוונתו של הקב"ה? אף אחד לא הזהיר אותי מראש!"

אתן אולי יכולות לחשוב שכאן זה נגמר. לצער הלב, הבלגן רק מתחיל. כעת מלכי תוהה האם היא גרמה לבעלה לקיים איתה יחסים כשהיא אולי עדיין טמאה, ואם היא הרתה, האם התינוק שייוולד יהיה ילד כשר? בכל יום היא דואגת, כל יום היא בלחץ. היא רוצה להיכנס להיריון, אבל אז שוב מקווה שהיא לא, בגלל החשש שאולי היא תיצור תינוק "פסול".

ואז מגיע הרגע שהיא מגלה שהיא בהיריון. היא חווה רגשות מעורבים, בעיקר לא טובים. מתוך הסבל שלה היא מפילה אך מרגישה הקלה, בגלל הספקות שלה. 

אבל זה עדיין לא הסוף. בעוד שבועיים, היא תצטרך לחזור שוב לסיוט הנורא הזה.

להרגיש את הכאב שלהן

כשהתחלתי לעבוד עם הנשים האלה, הרגשתי כאב עצום בלבי על מה שהן עוברות מדי חודש בחודשו. ידעתי שכל פתרון שיש לי להציע יהיה כרוך בלימוד תניא, מדיטציה, וטיפול התנהגותי. ידעתי שחייב להיות פתרון שאצטרך להציע שיוכל לסייע עד שתוצאות הטיפול המשמעותי יתחילו לפעול. החלטתי לסייע להן ביום הטבילה במקווה, וממש להיות איתן במקווה. משהו כמו מיילדת… להדריך אותן בכל שלב של הדרך.

ראשית עברתי על רשימת ההכנות וסימנתי מה נעשה, כך שהייתי עדה לטקס עצמו. החלטתי להיות שם כדי לעצור בעדן מלהקדיש יותר מדי זמן לכפייתיות שלהן.

אחד הצעדים הראשונים היה להכין רשימת צ'קליסט ייעודית לOCD, שאושרה על ידי הרב חייקין ופסיכיאטר, ד"ר טרפלר. ניגשתי אל חברה שלי עם הרעיון, החברה הזו שוחחה עם חברה אחרת שלה, והיא בתורה נחלצה לסייע לי לקדם את הרעיון.

כעת, לנשים הסובלות הללו יש סיכוי לעזוב את המקווה בעשר במקום בחצות הלילה. עכשיו, שלום הבית שלהם יכול להיות מושפע בצורה חיובית. עכשיו, הן יכולות לחזור הביתה פחות לחוצות ומבוישות. ומעל הכול – הכבוד העצמי שלהן הושב להן.

ביום שלמחרת, כשהמחשבות הטורדניות מופיעות שוב, ל'מלכי', יש עכשיו למי לפנות, עם מי להתייעץ. היא לא תצטרך להתקשר אל הרב שוב ושוב ולהעצים את הבושה שלה.

הנשים הללו קיבלו את התמיכה שהן היו זקוקות לה ברגע שהתחילו הספקות שלהן אם הן ביצעו כל בדיקה כמו שצריך. כשרשימת הצ'קליסט הייתה זמינה להן בבית, והן ראו אותי מסמנת 'וי', הייתה להן מישהי שתשמש עדה.

באותן פעמים שהייתי מחוץ לעיר, או שהייתה לי הרצאה, הרגשתי רע שלא יכולתי להיות שם בשבילן. הייתי רוצה לשכפל את עצמי, או לפחות להשיג לעצמי מחליפה כשנעדרתי. חשבתי על כל אותן הנשים האחרות בעולם שרציתי לעזור להן. אני הייתי רק אישה אחת.

ואז, זה הלם בי. זוהי תוכנית חיונית כל כך! לא רק על מנת לספק את המידע לאותן נשים, לספק להן את אותה רשימת צ'קליסט מיוחדת, אלא גם כדי להקים מערך של מתנדבות תורניות, שיוכלו לסייע להן עד שהן מצליחות להגיע להתמודדות מלאה יותר עם הבעיה.אחרי חודשים ארוכים של שיעורים בספר התניא על ריפוי של המוח (ראו עוד על כך בספרי [=באנגלית] "כוחן של תפילה ומדיטציה"); תוכניות לשינוי התנהגותי – עריכה של חזרות ממש כאילו הן הולכו כעת אל המקווה, על מנת להרגיל את המוח לסגל התנהגויות מבוקשות; סדנאות של דמיון מודרך (לדמיין את הפעולות המוצלחות); וליווי של הנשים, חודש אחרי חודש, להיות להן עמוד של תמיכה וחוסן, סופסוף ראיתי את הנשים האלה הופכות פחות ופחות חרדות. ראיתי פחות דמעות, פחות לחץ, פחות דיכאון. הן חייכו וצחקו בחופשיות רבה יותר. בסופו של דבר הן הגיעו לכך שהתאפשר להן ללכת למקווה בלי העזרה שלי, ואפילו לעשות זאת בשמחה. כן, הן אפילו הרו בשמחה, לאחר שנים של הפלות. אנחנו יכולות לחייך אל הנסים הללו, אל התינוק או התינוקת הנצמדים אל אמם השמחה. 

חברה במצוקה

נשים רבות ניסו תרופות שונות במשך שנים, אך לא מצאו מזור והקלה לסבל שלהן. אחרות סיפרו לי שעל אף שהתרופות הקלו עליהן ומנעו מהן להגיע למצבי קיצון, הן עדיין חשו מיוסרות ושיוועו לפתרון טוב יותר.

בעזרת התוכנית החדשה הזו, 'אמצי חברה במצוקה', הנשים הללו יכולות לקבל את העזרה שהן זקוקות לה. כל המאמצים הרבים שנדרשו על מנת להקים את התוכנית שווים את כל החיים שהיא הצילה – של הנשים המתמודדות עם OCD עצמן, של הבעלים שלהן ושל התינוקות שייוולדו להן בעתיד. במובן הכי פשוט – יש כאן הצלת חייהם של תינוקות שלא נולדו. 

ואלה השואלות את עצמן האם הגיוני להשקיע מאמצים כה רבים בשביל אישה אחת או שתיים בקהילה, אביא כאן את סיפורה האמיתי של יחידות של רב אחד אצל הרבי. כאשר הרבי ביקש ממנו לפתוח שיעור בהלכות טהרת המשפחה בבית הכנסת שלו, הרב השיב כי הוא מכיר את חברי הקהילה. הם מתעניינים בקבלה ומיסטיקה, אבל לא בטהרת המשפחה. 

'נסה בכל זאת', אמר לו הרבי. וכך, הרב שהיה חסיד אמיתי, יישם את הוראת הרבי. הוא השקיע בפרסום ושכר מזכירה שתתקשר לכל חברות הקהילה. 

מדי שבוע היא התקשרה אל הנשים, אך בסופו של דבר, רק אישה אחת הופיעה לשיעור. כאשר הרב דיווח על כך לרבי, הוא ציין בצער שרק תלמידה אחת הופיעה, אחרי כל הזמן והכסף שהושקעו. 

הרבי השיב תשובה מבריקה. 'וכמה אימהות היו למשה רבנו?' 

אם זו הייתה התשובה בקשר לאותו שיעור, על אחת כמה וכמה לתוכנית כזו, שעשויה להציל חיים רבים כל כך.

היכנסו לכאן על מנת לצפות ולהוריד את הצ'קליסט המיוחד להכנות למקווה.

הפוסט מקווה ו-OCD (הפרעה טורדנית כפייתית) הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

על מנת להיטהר, יש לטבול בשלמות ב"מים החיים" של המקווה, שם החיים 'בולעים את המוות', וכך מושג המעבר למצב טהרה. על מנת לחקוק בשלמות את המעברים הנ"ל, על האדם לטבול בשלמות במים החיים של המקווה, חוויה שמרימה אותו לרמות חדשות של מודעות. 

כאשר מאייתים את אותיות אחד השמות של הקב"ה – א-ה-י-ה, שבדרך כלל מתפרש כ"אני אהיה מי שאהיה", בשלמותן (אל"ף, ה"ה, יו"ד, ה"ה) – ערכן המספרי הוא 151, שהוא גם הערך המספרי של המילה מקוה. השם הזה של הקב"ה, במשמעותו הפשוטה ביותר, מבטא את הפוטנציאל המגיע לביטויו המלא ביותר, למלוא שיעור קומתו. חוויית המקווה יוצרת במהות הפנימית שלנו את היכולת לגלות לעצמנו ולעולם שסביבנו את מלוא הפוטנציאל שלנו. השורש של המילה 'מקווה' הוא 'קוה', הקשור לתקווה. האות מ' הקודמת לאותיות השורש מסמלת מקום, כלומר – 'מקווה' יכול להיות מובן כמקום שבו מתממשת התקווה. התקווה האולטימטיבית שלנו והישועה שלנו נובעת מכך שאנו ממזגים את כל הווייתנו בכוח החיים של הקב"ה, המקיף וממלא אותנו. כאשר אנו מסוגלים להרגיש באמת את הנוכחות האלוקית בחיינו, כי אז אנו מלאי תקווה ואופטימיות. החוויה המוחשית של התמזגות במי המקווה יוצרת את התנאים המובילים לאפשרות לחולל שינוי פנימי כזה. המקווה מסמל מוות שמפנה את מקומו לחיים, המקום שבו התקווה מתעוררת ומתחזקת, המקום שבו הפוטנציאל ניעור והוא יכול להגיע למלוא שיעור קומתו, המקום שבו אנו יכולים לעלות מדרגה לדרגה במעלה הרוחני האינסופי של הנשמה.    

הפוסט מקווה, אמנות המעבר הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

 זוכרים את ג'רין עליה השלום

כל מי שהכיר או אפילו רק שמע על ג'רין גורסי (2.3.1995 – 27.4.2011), מודע לכך שהיא גילמה במהותה את אידיאל האמונה והביטחון בהשם. כשאנו מתבוננים בחייה הקצרים, מתבהר לנו כי ג'רין נשלחה לכאן כדי לחזק, לעודד ולעורר בנו השראה במסר של האמונה בקדוש ברוך הוא. וכפי שהיא עצמה כתבה בשיר מעורר שהכותרת שבחרה לו הייתה:

אמונה

ביטחון הוא מה שנדרש,

אמונה היא מה שנרכש,

האמון והאהבה שלנו אליו,

יעבירו מעלינו כל כאב.

אלה הן מילים שהיא חיה על פיהן, ומסר שהיא העבירה לרבים כל כך, כאן בקהילה שלנו וגם מעבר לה.

איתנה באמונתה ובמחויבותה להשפיע ולעורר, ג'רין אספה נערות רבות לשיעורי תורה בביתה. היא הזמינה את כל הבנות, בלי קשר לבית הספר שבו הן למדו, הרקע שלהן או הרמה הדתית שלהן. לג'רין הייתה שליחות ודבר לא עמד בדרכה. נערות מבתי הספר הילל, אילן, בית יעקב דיל, בתי ספר ציבוריים, מכללות ואחרות, כולן הגיעו לשיעורי התורה שנמסרו בבית משפחת גורסי. וכולן הגיעו מאותה סיבה – הן אהבו את ג'רין גורסי.  

השליחות שלה, להאיר את העולם החשוך, התקדמה בכל הכוח עד שנגדעה באיבה בכ"ד בניסן תשע"א, כשנשמתה היקרה של ג'רין אסתר בת רחל שבה ליוצרה. היא נקברה בארץ ישראל, שעתיים בלבד לפני שבת.

אך אף על פי שג'רין עזבה אותנו פיזית, השליחות שלה הייתה רחוקה מלהסתיים.

היצר הרע בוודאי יעשה כמיטב יכולתו להפריע

לאחר השלושים, ניגשו אל גברת רחל גורסי, אימה של ג'רין, חברים מקהילת איטונטאון שהציעו להקדיש את המקווה העתיד להיבנות בקהילה לזכרה של ג'רין. רחל הקדישה לעניין מחשבה, ואז הסכימה. כשהפרויקט יצא לדרך, רחל הייתה נחושה שזוהי השליחות שלה לבנות את המקווה הזה, והיא סירבה לתת לדבר להסיט אותה מלהביא את הבניין לפועל.

רחל ביקרה אצל רבנים רבים שהזהירו כי על אף שבניית מקווה היא הפרויקט הקדוש ביותר שאפשר לקחת, התהליך יהיה כרוך בקשיים רבים. "זוהי החלטה שהיצר הרע בוודאי יעשה את כל שביכלתו כדי להפריע לה", נאמר לה. אבל רחל הייתה להוטה, נחושה ומוכנה להתמודד מול כל אתגר שיעלה.

כאשר ניגשו רחל ובעלה, ד"ר סטיבן גורסי, להתחיל בפרויקט, לא היה להם מושג איך מתקדמים. "איך בונים מקווה?", הם חשבו. "למי אנחנו מתקשרים? איך מתחילים?" המחשבה על גיוס כספים לפרויקט הייתה זרה להם. גברת גורסי משחזרת ש"החודשים הבאים הפכו לסיפור של הרבה תפילות, הרבה דמעות, הרבה עצבים והרבה נסים".  

בעזרתם של ידידים קרובים, ובמיוחד אדם אחד שהיה לכוח המניע מאחורי הפרויקט, התוכניות החלו לרקום עור וגידים. תוך זמן מה, נאספו כספים, נשכר צוות והבנייה החלה.

השיג את הצ'ק

שלוש שנים מאוחר יותר, לאחר חודשים של בנייה, כספי הפרויקט הלכו והתדלדלו, ומהר. הפועלים חיכו לתשלום, וסכום ניכר של חוב הלך והצטבר.

לבקשת אשתו, פנה ד"ר גורסי לתורם הגדול ביותר של הפרויקט וביקש ממנו צ'ק שיאזן את המצב. אותו אדם (שביקש להישאר בעילום שם) ניגש לרחל שלוש שנים מוקדם יותר, כשהחלה בקמפיין גיוס הכספים, והתחייב לתרום סכומים גדולים שיינתנו לפני הבנייה ולאחר השלמת הבניין. אך מאחר שהכספים נדרשו בדחיפות באמצע הפרויקט, לא הייתה לד"ר גורסי ברירה כי אם לפנות לאותו תורם בבקשת עזרה. תשובתו של התורם הייתה מייאשת אך לא מפתיעה. הוא חזר שוב על הבטחתו לתרום לאחר השלמת המקווה, אך לא לפני כן.

ד"ר גורסי חשב על כל העבודה הרבה שהשקיעו הוא ורחל, כל הדמעות והתפילות מעומק לב, והוא לא יכול שלא לתהות האם זהו סופו של המסע הארוך והקשה. הוא היה במשרדו באותה שעה, ופנה ללכת הביתה בסיום העבודה ולשתף את אשתו בחדשות המאכזבות. מטופלת קרובה הבחינה במבט המיואש של ד"ר גורסי במהלך בדיקה. היא הכירה אותו כאדם נלהב וחיובי, וידעה שמשהו איננו כשורה.

"ד"ר, מה קרה?"

ד"ר גורסי סיפר לה על המצב הקשה שעמד בפניו, איך נראה שכל העבודה הקשה שהשקיעו הוא אשתו בהנצחת בתם יורדת לטמיון. המטופלת, יהודייה שאיננה שומרת מצוות, שנכנה אותה ר.א., התרגשה למשמע סיפור חייה של ג'רין, והייתה מרותקת מרעיון המקווה וטהרת המשפחה. היא החליטה שהיא רוצה להשתתף בפרויקט.  

"אל תדאג", היא אמרה, הושיטה יד אל התיק שלה והוציאה ממנו את פנקס הצ'קים. "אני אכסה את ההוצאות".

ד"ר גורסי שב הביתה והודיע שיש לו חדשות טובות לספר.

"הוא נתן לנו את הצ'ק?!" שאלה רחל גורסי הנלהבת.

"לא. לא היה לי מזל איתו, אבל כן, קיבלתי את הצ'ק".

ד"ר גורסי סיפר לאשתו את הסיפור המדהים שהתרחש במרפאה שלו באותו יום, שעות ספורות לפני שבת. היא התמלאה שמחה מן התרומה הגדולה שהתקבלה, אבל הייתה נרגשת במיוחד לדעת שקיימת אישה כה מיוחדת, ושאישה יהודייה שלחלוטין איננה מכירה את הדת שלה, ובטח שלא את עניין המקווה, הייתה מוכנה לסייע לפרויקט. המחשבה הזו העלתה דמעות בעיניה, ולאחר השבת היא התקשרה לר.א. על מנת לבטא את הכרת התודה העמוקה שלה.

"אני כל כך נרגשת", היא פתחה. "אנחנו אסירי תודה על אנשים כמוך", היא הבטיחה לאישה שהיא אכן חלק מפרויקט קדוש מאד. "שהנדיבות וטוב הלב שלך ישמרו עלייך לנצח".

תגובתה של ר.א. הייתה עדות מרגשת לניצוץ הקדושה שבכל יהודי. היא סיפרה לגברת גורסי שהיא אמנם יהודייה, אך מעולם לא טבלה במקווה. היא גילתה לה שהיא מעולם לא זכתה לילדים, ואין דבר שהיא רוצה יותר מאשר להיות שותפה במצווה העצומה הזו של בניית מקווה. "אני רוצה לעזור לעם ישראל", היא אמרה. "הכבוד והעונג הם שלי לתרום לכזה דבר. העונג באמת כולו שלי".

לקראת סיום השיחה, ביקשה ר.א. בקשה אחת. היא רצתה לדעת עוד על ג'רין. "כשיהיה לי זמן", היא פתחה, "אשמח לבוא ולראות תמונות של ג'רין, לראות היכן היא חיה, ואיך היא גדלה. תהיה לזה משמעות עצומה בעבורי". גברת גורסי נענתה לבקשה בשמחה, והזמינה את האישה לביתה.  

רחל קיבלה את ידידתה החדשה, והשתיים ראו יחד תמונות של ג'רין, ביקרו בחדר השינה שלה, ורחל סיפרה סיפורים על טוב הלב ואהבת החיים של ג'רין. ר.א. התרגשה מאד ואמרה שהיא מרגישה מבורכת במיוחד לתרום לעילוי נשמתה של ג'רין.

מסר מיוחד מאד מג'רין  

שבועות מספר לאחר מכן, קיבלה רחל שיחת טלפון מר.א., שרצתה לשתף בחדשות מסעירות. לא היה דבר מפתיע יותר ממה שעמדה רחל לשמוע.

"היה לי חלום", היא סיפרה, "חלום בהיר ביותר, חי מאד" "זה היה על ג'רין. אכפת לך אם אקפוץ אלייך?" רחל גורסי הייתה ללא מילים, אך התעשתה מהר והזמינה מיד את ר.א. לביתה. לא עבר זמן רב ושתי הנשים ישבו זו לצד זו ליד שולחן המטבח של גברת גורסי.

בחלומה, הסבירה ר.א., ניגשה אליה ג'רין בחוף, מקבלת את פניה בחיוך רחב. ר.א. גרה ליד הים, אבל החוף שבחלום לא היה אחד החופים שליד ביתה או חוף שביקרה בו אי פעם. ג'רין ביקשה ממנה שתצטרף אליה, כשהיא יושבת ומביטה בגלים המתנפצים אל המזח.

"אני רוצה להודות לך על שאת עוזרת לאמא שלי עם המקווה", אמרה ג'רין. "עשית דבר נפלא כל כך". היא המשיכה לספר לה על החשיבות והיופי של המקווה, והביעה את משמעותו וקדושתו. "המקווה הזה הולך לשנות את החיים של הקהילה כולה" היא ניבאה. "תגידי לאמא שלי שאני אוהבת הכול בקשר למקווה, ושהייתי איתה בכל פעם שקיבלה החלטה. בכל מה שעשתה, ובכל הפרטים שבחרה, אני הייתי איתה ואהבתי את כל מה שבחרה".   

אבל היה זה המשפט הבא שבאמת הקפיץ את גברת גורסי: "אמרי לאמא שלי שאני אוהבת את הצמידים האלה, אני אוהבת אותם מאד".

"צמידי הזהב?!" קטעה אותה גברת גורסי, "ארבעת צמידי הזהב שקניתי לה?"

"לא. היו אלה צמידים, עד כמה שאני זוכרת, היא אמרה שהיו שלושה צמידים, אחד ירוק, אחד כחול ואחד לבן".

רחל ניסתה לאמץ את מחשבתה, ולהיזכר באילו צמידים מדובר. היא רצה לחדרה של ג'רין, ופתחה בלהט את כל המגרות, בסריקה של כל חפציה של ג'רין, אך לא מצאה צמידים. האורחת החלה להרגיש שלא בנוח, מניחה שהיא לא זכרה נכון.

אבל בדיוק אז, כשרחל יצאה מחדר בתה, היא הבחינה בשלושת הצמידים שעל פרק כף ידה, אותם צמידים שהיא שמה בכל בוקר. האחד ירוק, ועליו הכיתוב "אמונה"; השני כחול ועליו כתוב "ג'רין גורסי"; והשלישי , צמיד לבן שעליו המילים "עצרו את לשון הרע". היא כמעט נפלה על הרצפה.

ר.א. המשיכה: "היא ביקשה ממני לומר לך עד כמה היא גאה בך. היא אמרה "אמרי לה ששיעורי התורה שנמסרים בבית שלנו הם נפלאים, אבל אנחנו צריכים עוד, זה לא מספיק. יש כל כך הרבה ילדים שירדו מדרך השם; כל כך הרבה נערים ונערות שזקוקים להדרכה".

ר.א. גילתה ששג'רין אמרה לה שגם היא צריכה 'לעלות על המסלול הנכון', וכאשר היא שאלה כיצד עליה לעשות זאת, ג'רין השיבה, "אל תדאגי, אמא שלי כבר תמצא את הדרך לעזור לך".

דמעות היו התגובה היחידה שרחל יכלה להציע. כשהיא שמעה את המסר האחרון שהועבר אליה על ידי ר.א., הרגשות שלה הציפו אותה לחלוטין:

"תגידי לאמא שלי שאני אוהבת אותה ולעולם אהיה איתה. המתנה שהיא קנתה לי ביום ההולדת ה-16 שלי – הטבעת עם האבן הכחולה – אני אוהבת אותה. אני רוצה שהיא תיקח אותה, ותענוד אותה.

רחל חשה חולשה והתמוטטה. לאחר שהתאוששה, היא ניגשה לכספת והוציאה ממנה את הטבעת עם האבן הכחולה שנקנתה ליום ההולדת ה-16 של הבת שלה. הטבעת שכבה בכספת במשך שנתיים וחצי, אך כפי שג'רין ביקשה, רחל עונדת אותה כיום בגאווה.

שיהיה סיפור טוב

"המקווה הקטן הזה, מכיל קדושה רבה כל כך, תפילות רבות כל כך, כל כך הרבה כוונה, וכל כך הרבה יד השם, כל כך הרבה ג'רין", אומרת רחל. עברו כבר ארבע שנים ארוכות מאז התגבשות הרעיון, אבל הסיפור שלו, הוא סיפור לדורות.

הסיפור הזה נושא את המסר העוצמתי שעל כולנו לחזק את האמונה שלנו, שכן הוא ממחיש מעל כל ספק שהשם שולט על הכול ומודע לכול.

"כמי שנולדה באשדוד", אומרת רחל, "תמיד תהיתי, לשם מה הגעתי לכאן? לאיזו מטרה הוביל אותי השם לחיות כאן, בקהילה הסורית שבאיטונטאון, ניו ג'רזי?" רק בעקבות פטירתה הטראגית של בתה הכול התבהר. חתיכות הפאזל נראות לפתע מתאימות. היא הגיעה לשם, לפחות חלקית, כדי להביא את ג'רין גורסי לקהילה שלנו, נערה שחיה על מנת לעורר אחרים, וממשיכה להאיר את העולם שלנו גם לאחר פטירתה.

ד"ר סטיבן ורחל גורסי רוצים להזכיר לכולנו שאף שרובנו לא מקבלים מסרים ישירים מגן עדן כמו שהם קיבלו, עלינו להיות קשובים יותר למסרים עדינים יותר שאנו מקבלים מהקב"ה בכל יום בשגרת חיינו ושגרת יומנו. עלינו להבין שאנחנו כאן לא רק למען עצמנו, אלא למען אחרים, ושאם אנו אוהבים את השם, אנחנו אוהבים את כולם. עלינו לסייע לאנשים אחרים, וללמוד ולגדול בכל יום.

"סיפור חיינו הוא הדבר היחיד שאנחנו לוקחים איתנו", הם אומרים, "עשו שזה יהיה סיפור טוב".

הפוסט המקווה הניסי הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הטבילה במקווה מסמלת קשר עם מקור כל ההוויה, הקדוש ברוך הוא. אישה הטובלת במקווה כך שכל גופה מכוסה במי המקווה מתחברת בשלמות, בכל מאודה, לאלוקים. בדומה לזה, מזווית רגשית, על האישה להתמזג בשלמות בחוויית המקווה. עליה להבין כי מתרחש כאן תהליך מקודש, כזה שיעניק לה רגישות חדשה לרוחניות. תחושת הטהרה, האיחוד המיוחל עם בעלה, והחשוב מכול – מילוי רצונו של הקדוש ברוך הוא, כל אלה מצטרפים ויוצרים חוויה מרוממת.

הקשר שבין אינטימיות ומחויבות הוא מרחיק לכת. הוא משתרע הרבה מעבר למערכת היחסים שבין איש ואישה. מנקודת המבט של התורה, מושג האינטימיות הוא ליבתו של הקשר שבין האישה לאלוקים. זהו גם האמצעי שדרכו מביע הקב"ה את ההערצה והאהבה שלו לעם היהודי.

בשביל האיש והאישה, השותפים לנישואין, הטמעת קוד ההתנהגות של טהרת המשפחה בחייהם היא מחויבות רבה. יש לה השפעה על מערכת היחסים שלהם הן פיזית והן רוחנית. החל ברעיונות הנשגבים ביותר הקשורים לעקרונות המקווה והטהרה וכלה בעיצוב חדר השינה, חלים הכללים הללו. ברמה עמוקה יותר, הפילוסופיה שמאחורי טהרת המשפחה רלוונטית לאופי התקשורת ולרמת האינטימיות שחולקים בני הזוג, בעוד שברמה היומיומית היא עשויה להשפיע על תוכניות החופשה שלהם או על פעילות הפנאי שלהם.  

מכל מקום, בין האישה לאלוקים, טהרת המשפחה מסמלת קשר מיוחד, מערכת יחסים פרטית שלה עם הבורא. המקווה מאפשר סוג של אינטימיות אל תוך מערכת היחסים של האישה ואלוקים, איחוד וקשר שאין לו אח ורע בהלכה היהודית או בחוויה התרבותית-יהודית. הטבילה במקווה יוצרת אחדות עם אלוקים; זוהי אינטימיות רוחנית הקובעת את הטון ומכשירה את הקרקע לאינטימיות שרק אז היא יכולה ליהנות ממנה עם בעלה.

במקביל, מעניין לציין כי המצווה היחידה האחרת שמערבת את הגוף כולו היא מצוות הסוכה, שבה, ברוב המקרים, יושב האדם כולו. לשתי המצוות מאפיין דומה נוסף: הקשר שלהן לשמחה. החובה המוטלת על הבעל לקיום יחסי אישות מצויה במילים "ושמח את אשתו" (דברים כד, ה). התואר של חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו". ואכן, המסר של חג הסוכות מפורש בתורה בהקשר לסיבת המצווה: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מג). המחויבות לקדוש ברוך הוא מצריכה דעת, מילה הקשורה בתנ"ך לאינטימיות.

הקשר שבין סוכה למקווה מועצם עוד ברעיון שהסוכה מושווית לחופה, ושבעת ימי החג מקבילים לשבעת ימי השמחה שלאחר יום החתונה. הרמב"ן מרחיב עוד את הרעיון הזה ומשווה את שבעת ימי חג הסוכות לשבעת ימי הבריאה. רוח הבריאה האלוקית שורה באישה ומקבלת חיות חדשה באמצעות מי המקווה המכונים "מים חיים".

מחויבות מוחלטת עשויה לעתים להתקשר לנטל ולאחריות מכבידה. אך לאמתו של דבר, מטרתה היא להביא שמחה לאלה המבטאים את המחויבות הזו הן בקשר לחגים או בקשר למקווה ולתחום האינטימיות.

ולסיום, באמצעות חוויית הנישואין והאינטימיות מודגשת האהבה של הקב"ה והערצתו לעם ישראל. הקדוש ברוך הוא מתענג על קניין השמחה של העם שלו המושג באמצעות נישואין ואהבה. המצווה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו" (בראשית א, כח). המדרש מספר לנו שהקב"ה ניצח על נישואי אדם וחוה ביום הראשון לבריאה. ההכרה של הקב"ה בחשיבות היחסים שבין איש לאישה באה לידי ביטוי בתחילת ספר בראשית, בדברי אלוקים: "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח).

חכמינו מלמדים אותנו כי הקב"ה התענג על נישואי האבות. התורה מזכירה פרטים אודות יחסי האבות עם נשותיהם, על מנת ללמד אותנו על גודל השמחה של אלוקים בראותם יחד.

כה חשובים הם הנישואין והמשפחה לאלוקים, עד שהתלמוד מספר לנו כי עם הגיעו של האדם לעולם הבא הוא נשאל שלוש שאלות: "נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה?"

הקב"ה מראה את היחס המיוחד שלו לנישואין בכך שהוא 'משחרר' מהעולמות העליונים את נשמות ההורים והסבים שנפטרו, שיוכלו להיות נוכחים בנישואי ילדיהם. בחתונה, תחת החופה, הקב"ה נכנס לשותפות לכל החיים עם הזג הטרי, ומקנה לאישה את הברכה ואת הכוח של יצירה.

כמה משמעותי הוא המדרש המספר על שאלתה של אותה גבירה רומית את רבי יוסי בן חלפתא, מה עושה הקב"ה לאחר שסיים לברוא את העולם? שאליה השיב רבי יוסי – "הקב"ה יושב ומזווג זיווגים…"

איחוד ואחדות הם עניינים מרכזיים ביהדות. אנו מעידים על אחדות הבורא בקריאת שמע בכל יום. "ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד" גם הוא מוזכר בכל יום בהתייחסות לימות המשיח. אינטימיות היא הכוח המניע שבאמצעותו מושגים האיחוד והאחדות במערכת היחסים שבין איש ואישה, האישה והקב"ה, ובסופו של דבר – הקב"ה ועם ישראל.

הפוסט אינטימיות ומחוייבות הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

בחשש רב, היא סיפרה לי שיש לה בעיה גדולה. "אני אמורה ללכת למקווה בליל הסדר! איך אני אמורה לעשות את זה? אנחנו אמורים ללכת לבית של אמא, בית מלא אורחים! כולם יראו אותי בלי איפור! שעה הליכה! איך אני יכולה לעשות את זה? אני לא יכולה לחכות וללכת בחול המועד?", היא שאלה אותי, מתפללת בלחש לקבל את האישור וההסכמה שלי. אבל אני, נאמנה לאמונה החזקה שלי שאסור לדחות טבילה במקווה, אמרתי לה שהיא חייבת לעשות את זה, היא חייבת לטבול בזמן. היא התנגדה ואמרה שאיננה יכולה, אבל אני הייתי עקשנית ובסופו של דבר היא הסכימה.

היה עדיין קר למדי באותו ליל סדר, אבל היא צעדה באומץ במשך שעה אל המקווה. כשהיא הגיעה, דמיינו לעצמכם את התסכול שלה, לשמוע מהבלנית שהבוילר התקלקל ושאין מים חמים בכלל! המקווה עצמו היה קר כקרח!

מיואשת למדי, היא התיישבה לנוח לרגע, לנשום ולנסות להתחמם מעט מההליכה הקפואה. בעוד היא נחה לה, נכנסה אישה אחרת פנימה, בלי כיסוי ראש, לבושה במכנסיים, מוכנה להיכנס למקווה. גם לה נאמר, שאין מים חמים בכלל.  

"לא משנה", אמרה הגברת. "זה הזמן שלי לטבול ואני הולכת לעשות את זה, עם מים חמים או בלי מים חמים!", היא פנתה לאחותי, ואמרה: "ואת גם!".

הלהט שלה היה מדבק. אחותי טבלה, ויצאה כחולה מהקור המקפיא של המים. היא עשתה את דרכה בחזרה הביתה בלילה הקר הזה, והגיעה לליל הסדר, בלי איפור, לשולחן מלא אורחים.

באותו לילה היא הרתה.

תשעה חודשים מאוחר יותר, כשהיא שוכבת בבית הרפואה, מניקה את התינוקת החדשה שלה, היא הבחינה בזווית עינה בשבריר תנועה. כשהביטה לכיוון, היא זיהתה את אותה אישה שטבלה איתה אז במקווה, דוחפת עריסה! אחותי קראה אליה, "את זוכרת אותי?" "בוודאי שאני זוכרת אותך", היא השיבה. "מזל טוב!" אמרה אחותי, "אני ילדתי בת, ומה את?"

היא פנתה לאחותי בחיוך ואמרה, "תאומות!" אחותי הבינה שהאישה המיוחדת הזו בורכה בברכה כפולה! ברכה אחת על המצווה שלה ועוד ברכה על החלק שלה במצווה של אחותי!

כשאת מקיימת את המצווות שלך בשמחה, מכל הלב, לא תמיד תוכלי לראות מיד את התוצאות המבורכות. הברכות נמצאות שם בכל מקרה, ומחכות להתגלות כשיגיע הזמן.

הפוסט ברכה כפולה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

לאישה צעירה, שלצער הלב הייתה בעיצומו של סבב שני של טיפולי כימותרפיה, היה ילד שהשתתף בפעילות בית הספר היהודי של אחר הצהריים.

בעדינות, אך בנחישות ובעקביות, שוחחתי איתה על טבילה במקווה, בתקווה שאצליח לעודד אותה ללכת. 

בחסדי השם, היא הלכה למקווה. זו הייתה עבורה חוויה מעוררת השראה! אני הייתי מאושרת. אמרתי לה שתספר לחברות ולבנות משפחה על כך. הלהט שלה בוודאי יעורר אחרות!

הייתה לה אחות, שלצער הלב איבדה ילד, את בנה היחיד. האחות בילתה שנים במעבר מטיפול פוריות אחד למשנהו, אך ללא הצלחה. האישה הצעירה שלנו שכנעה אותה ללכת למקווה. 

האחות הסכימה והלכה למקווה, וחודש אחד בלבד לאחר מכן, בגיל 51, היא התקשרה לאחותה לספר לה שהיא בהיריון!

הייתה אישה אחת, שבעלה התנדב אצלנו בפעילות 'מעגל הידידות' [=ארגון שמפעילה תנועת חב"ד עבור ילדים בעלי צרכים מיוחדים]. לא ידעתי דבר על הרקע שלו, או על רמת שמירת המצוות שלו. יום אחד, הוא מתחיל לדבר איתנו באידיש! טוב, כולנו יודעות שלצער הלב, דיבור באידיש אינו אינדיקציה לשמירת תורה ומצוות, אך לעובדה שדיבר אידיש יפה כל כך חייבת להיות משמעות כלשהי!

פגשתי את אשתו, נתניה, וגיליתי שהם נשואים כבר הרבה שנים, אך עדיין לא התברכו בילדים. נתניה היא גברת נעימה ולבבית וככל שהלכנו ודיברנו עוד ועוד, הרגשתי בנוח לשאול אותה אם היא שומרת על טהרת המשפחה, או אם אי פעם טבלה במקווה. היא אמרה שהיא הולכת למקווה. לא הייתי בטוחה מה רמת הידע שלה, והצעתי שתארגן אצלה בבית שיעור חזרה על הלכות טהרת המשפחה. הסברתי לה את חשיבותה של חזרה מדי תקופה, ועל כך שהרבי יעץ לעתים רבות לזוגות לחזור על ההלכות הכה חשובות האלה.

נתניה ארגנה את השיעור, ואני עבדתי במרץ למצוא את המרצה המתאימה. היה די מורכב למצוא מישהי שתהיה זמינה בזמן שהתאים לכולן. בסופו של דבר, מצאתי את אמנדה שקולניק שפירו, שהיה עליי לשכנע אותה להגיע. לאמנדה היה ילד אחד, והיא התפללה לעוד ילדים. היא אמרה לי שאני צריכה להבטיח לה שאם היא תסכים למסור את השיעור, היא תזכה לילד! אמרתי לה שאני בטוחה שהרבי ייתן לה את ברכתו לילד!

היה זה לילה קפוא במונטריאול. הייתה היענות רבה לשיעור החזרה, ונשים רבות מכל החוגים הגיעו אליו. אפילו שתי כלות, שהיו צמאות לדעת וללמוד. כולן התרגשו והתעוררו. אמנדה עשתה עבודה נהדרת. אפילו הצלחנו לשכנע את אחת מהכלות, שלא הייתה אורתודוקסית, לערוך חופה כשרה – וללכת קודם למקווה!

אישה אחרת, שהייתה בהיריון ומעולם לא הייתה במקווה, שמעה שיש סגולה ללכת למקווה בזמן שאישה שמשתוקקת להרות הולכת למקווה, כך שהאישה שמנסה להרות תוכל לטבול מיד לאחר האישה ההרה. היא הזמינה את נתניה לאפשר לה לטבול כשנתניה הייתה צריכה ללכת למקווה, כך שנתניה תיהנה מהסגולה הזו. בסיכומו של דבר – היה זה ערב נהדר.

כחודש לאחר מכן, הגיע בעלה של נתניה לפעילות 'מעגל הידידות' כשהוא שמח ונרגש. "נתניה בהיריון!" כמובן שהיינו מאושרים כל כך! ברוך השם! חדשות נפלאות.

אבל הסיפור עוד לא נגמר…

כחמישה חודשים לאחר אותו שיעור חזרה, במהלך פעילות התרמה מיוחדת שערכנו לכבוד 'מעגל הידידות', נתקלתי באמנדה שקולניק. שמחתי כל כך לראות אותה. שוחחנו כמה דקות, ואז הסירה אמנדה את המעיל שלבשה כדי להראות לי, שבחסדי השם, היא בחודש החמישי להריונה!

והסיפור הזה עוד ממשיך…

שמונה חודשים לאחר אותו אירוע שעכשיו כבר אפשר היה להגדיר אותו כמדהים, פגשתי אישה צעירה. לא הצלחתי להיזכר איפה פגשתי אותה בעבר, אבל היא זכרה אותי. היא הזכירה לי שהיא הייתה הכלה שהחליטה להתחתן בחתונה דתית, ולכן הלכה למקווה לפני החתונה שלה. הטבילה הראשונה ריגשה אותה כל כך, שהיא המשיכה ללכת למקווה מדי חודש בחודשו, עד שלאחרונה גילתה שהיא בהיריון, אף שהרופא שלה אמר לה שבשל ההיסטוריה הרפואית שלה, יהיה לה קשה מאד להרות.   

שלושה סיפורים נפלאים ומרגשים, וכולם בעקבות שיעור חזרה הלכתית אחד!

הפוסט סיפורי מקווה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

לאחר שהסתיימה התפילה, היא ניגשה אלי ושאלה אם אוכל להקדיש לה כמה דקות לשיחה. היא החלה לבכות וסיפרה לי שבמשך שנים היא ובעלה מנסים להביא ילדים אך ללא הצלחה.

נזכרתי בסיפור ששמעתי על הרבי, ומיד סיפרתי לה אותו. היה זה בקשר לאשה דתית שלא הצליחה להרות וכתבה על כך לרבי. הרבי יעץ לה להקפיד יותר בשמירת טהרת המשפחה. היא הייתה מופתעת למדי, מפני שהיא הייתה שומרת מצוות והקפידה על כל ההלכות. לאחר בדיקה מדוקדקת וחשבון נפש, היא הבינה שהיא מדי פעם פספסה בדיקה פה או שם. היא אמנם הקפידה לעשות אחת בכל יום אך לגבי השנייה היא מדי פעם התרשלה.

היא שמעה לדברי הרבי, והחליטה כי תבצע את ההיבט הזה של הלכות טהרת המשפחה בדייקנות רבה יותר ובזהירות. בחסדי השם – היא נכנסה להיריון מיד!

כשסיימתי לספר את הסיפור, פני האישה שמולי החליפו צבעים. היא הייתה בהלם. היא אמרה שזה הדבר היחיד בקשר להלכות טהרת המשפחה שהיא פחות מחמירה לגביו. היא הלכה לביתה, נחושה, אני בטוחה, להקפיד ולהיזהר יותר בהיבט הזה של שמירת הלכות טהרת המשפחה.

חודשים ספורים לאחר מכן, היא הגיעה בחזרה לספר לי שהיא בחודש השלישי להיריון! היא לקחה ללב את הסיפור שסיפרתי לה, ועוד באותו חודש נכנסה להיריון!

אמרתי לה שעליה לנצל את החוויה הזו על מנת לעורר בנשים אחרות השראה להקפיד יותר על שמירת הלכות טהרת המשפחה.

באשר אליי, הרגשתי בצניעות, עד כמה בנות מזל אנו כשלוחות של הרבי, שהרבי שם במוחנו את המחשבות הנכונות על מנת לעורר השראה באחרים להפוך כלים לברכות השם.

הלוואי שנתברך תמיד במילים הנכונות, ושההתחזקות בקיום מצווה זו, תביא לעולם הזה עוד הרבה ילדים בטהרה.

הפוסט עוד סיפור מעורר השראה על מקווה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

" ויקרא א-להים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים וירא א-להים כי טוב" (בראשית א, י).

התקרבתי לאוקיינוס. הילכתי בינות לעשבים הירוקים ולפירות ורד הבר שצמח מתוך החול. שיחי הוורד היו תערובת יפהפייה של עלים ירוקים, ענפים קוצניים, פרחים סגולים, וורדי בר כתומים- אדומים בוהקים. כמה מהפרחים כבר נפתחו, חושפים את זרעיהם – הפוטנציאל לחיים חדשים.

השלתי את נעליי וצעדתי בחול היבש והחם, תלוליות החול מעסות, מקלפות, ומנקות את רגליי. התקרבתי לשפת המים והתיישבתי, מתחפרת בעקביי אל תוך החול הרטוב. הבטתי אל האוקיינוס, מתפשט לקצוות הארץ, נוגע בחופים שאינני יכולה לתפוס, ומגיע עד לרקיע. קרקעית הים נצצה בהשתקפות הכחולה-קרירה של השמים, והלבן החם של השמש על הגלים הנעים. המים העליונים והתחתונים – נפגשו.

הבטתי בגלים הממהרים. המים אינם שקופים לגמרי, הבחנתי. יש בהם ירוק חם שקוף למחצה, וחתיכות נעות של חומר אורגני ירוק בוהק, כמו החרקים המאובנים שנלכדו בענבר העתיק. מים זורמים, חיים. תהיתי לגבי זה. בדרך כלל אני משייכת מים בריאים לבהירות ולשקיפות, אך המים האלה לא היו שקופים כלל. או שאולי, הייתה בהם שקיפות מסוג אחר.

גלים קרבו להקביל פני אדמה, עולים כלפי מעלה ומנמיכים, מתפתלים כמו עובר. קצותיהם מתיזים קצף, בועות מלאות חיים חגורות במעטפת לבנה. המים התגלגלו אל כנגד החול, נוגעים אך  בקושי ברגליים שלי, ואז ממהרים לשוב ולהתאחד עם האוקיינוס. חיכיתי וצפיתי. עד מהרה התקרבו עוד המים, הציפו את רגליי, וזרמו תחתיי. הם נסוגו כשהם אפופי הילת ברק עוקבת אחריהם.

הקולות החיים של האוקיינוס ושל ילדים הקיפו אותי מלפניי ומשני צדדי. האזנתי למרוצת הגלים ההולכים ונבנים, מעמיקים ושוב מתרככים, שוב ושוב. עד מהרה התמזגו קולות הילדים בקולות המים, והאוקיינוס היה גם מאחוריי. הרוח נשבה מבעד לאוזניי ומילאה את אפי בניחוחות מלוחים. פסעתי אל תוך המים.   

"ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" (בראשית ב, ו).

הגשם ירד, ואני הייתי במרפסת הקדמית המקורה שלי. אני הייתי יבשה. הגשם היה קל והוא ירד בצורה ישרה מן השמיים, מנקה בדרכו את האוויר וכל מקום שנחת בו. האוויר היה רענן והריח בריח הכפר – לחלוחית היערות על כל הקסם המסתורי שבה.

הבטתי אל החצר הרטובה. היא גדולה מספיק כדי לאפשר לארבעה עצי דובדבן לצמוח כראוי, ומוקפת בעצים גבוהים ירוקי-עד. אור השמש קרן דרך העננים והלחות, מטשטש את הפרטים של מה שראיתי. מכל מקום, הכמעט שחור של העצים הרטובים עמד בניגוד חד עם הירוק הבהיר שהקיף אותם. אורותיהם הקרירים של העלים הרטובים נצצו כנגד הענפים הכהים. ביום יבש אין כמעט הבדל בין הענפים לעלים – הם יכולים להיראות כה קרובים. תהיתי לעצמי: האם המים שטשטשו את המראה גם חידדו בעת ובעונה אחת את הרכיבים השונים של הגינה שלי? הגשם מיקד את מבטי פנימה, ממסך את העולם החיצון שלא הייתי צריכה לראות – לא אז, בכל אופן.

העלים הנהנו בעדינות כשטיפות הגשם זלגו עליהם. הם פצחו בריקוד לא צפוי.

עצמתי את עיניי והאזנתי למוזיקה של הגשם – מקצב עולה ויורד עם הפסקות אקראיות. שמעתי מפל מים או נהר זורם במהירות. הקשבתי עוד, והבחנתי שרעש מפל המים היו בעצם ציפורים מדברות על העצים. הדיברו הן? הכול היה מטושטש, אבל בצורה טובה: החיים היו במעמקי מים.

האנרגיה של הממטרים יצרה בריזה עדינה. חשתי בה ופסעתי אל מתחת לעצים שמחוץ למרפסת. המים נטפו עליי בעדינות והרטיבו את בגדיי. צפיתי בטיפות המתגלגלות לאיטן מן העלים ומן הענפים. אחדות עוד היו תלויות בקצוות. הן נראו לי בצורת רחם תופח. ברסיסי הגשם יכולתי להבחין בהשתקפויות מעוותות של החצר שלי – אותו אריג תחרה של חיים ירוקים.

כשפניתי להיכנס, ראיתי שהגשם שוצף על הריצוף. טיפות המים שלמטה רקדו באקסטזה, כאילו הן רוצות לקפוץ מעלה, ולהצטרף למים העליונים.

"ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים" (בראשית ב, י).

אדם וחוה חיו בפשטות בעדן, שם הם היו בהרמוניה מושלמת עם הטבע. הטוב והרע היו מובחנים זה מזה, וקל היה לבחור בטוב. האיחוד שלהם היה טהור וקדוש. לאחר שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת, דבר כבר לא נותר פשוט בעבורם. הערכים שלהם היטשטשו. הם הפכו לבני אנוש פגיעים וחשו חשופים. אדם וחוה הלבישו את עצמם בעלי תאנה על מנת להגן על גופם ועל המיניות שלהם, אך אולי הם חסמו עצמם מעולם הטבע? ייתכן מאד, שכן חלק מהעונש שלהם היה שלא יוכלו עוד לחיות בהרמוניה עם הטבע. הם הושלכו מעדן.

עבור חוה, הלידה הפכה כואבת, ואפילו בעלת סיכון תמותה. השמחה התערבה בכאב, והחיים – במוות.

ועדיין, נותר הנהר שזרם מעדן. הוא זרם אל ארבעת הנהרות – פישון (הנילוס), גיחון, חידקל, ופרת. עבר זמן מה. מתאבל על מה שאיבד, אדם ניגש אל הנהר הזה. הוא ישב בתוכו בלי בגדים. הוא טבל במי העדן.

נאמר שמי העדן זורמים בכל המים הטבעיים של העולם.  

בערך פעם בחודש, אישה יהודייה טובלת במקווה.

מקווה: "מקווה" הוא מים טבעיים המכונסים במקום אחד – בין אם בתצורה טבעית כמו ימים ונהרות, או מי גשם מכונסים במעין בריכה בתוך הקרקע. מקווה טיפוסי הוא ברוחב של כ-2.8 מטרים, ובאורך של כ-1.8 מטרים. הוא חייב להכיל לכל הפחות ארבעים סאה של מים, שהם כ-760 ליטרים בקירוב.

ארבעים: ארבעים הוא מספר העונשים של אדם, חוה, הנחש והאדמה. ארבעים הוא מספר ימי המבול שטיהר את העולם. ארבעים הוא מספרם של יסודות הבריאה, וארבעים הוא גם מספר שבועות ההיריון. המילה 'מים', מתחילה ומסתיימת באות מ' – שערכה המספרי הוא ארבעים.

אישה יהודייה טובלת במקווה לאחר המחזור החודשי שלה, וכן לאחר לידה, שני זמנים שנדרשת בהם תקופה של ריחוק פיזי מבעלה. אלה הם מייצגים של השלכות הטעות של אדם וחוה. שניהם מסמלים אובדן של חיים מן הגוף. הווסת, מסמלת את עזיבת הביצית, פוטנציאל החיים, מגוף האישה. היא הולכת למקווה כדי להתחיות מחדש, ולחדש את החיבור לעדן.     

אני פוסעת אל תוך המקווה. המים בטמפרטורה נעימה ובגובה החזה שלי. בראש המדרגות עומדת הבלנית כשראשה מוצב הצידה, עיניה פונות מטה. היא שם על מנת לוודא שטבלתי בשלמות במקווה, אבל כרגע היא מכבדת את הפרטיות שלי. אני טובלת וראשי כולו במים, עיניי ושפתיי סגורות בעדינות ואצבעותיי פרושות. גלים נוצרים מעל גופי. המים רוחשים סביבי וממלאים את הנקבוביות הפתוחות. אין דבר שעומד ביני לבין המים, גם לא שערה תועה, או גלד רופף. אני טובלת במים. אני  מתפתלת למנח עוברי, צפה לרגע באיברים מקופלים. אני מתרוממת. השיער שלי דבק בפניי ובגבי. האוזניים שלי מלאות במים, ואני שומעת מרחוק את קולה של הבלנית מכריז: "כשר".

כשר: 'כשר' יכול להתפרש כ-ראוי, מתאים, מקורי. המילה 'כשר' מזכירה גם את המילה 'קשר'. פעם הייתי בעמדת הבלנית במקווה, מוודאת שאישה אחרת טובלת במלואה במי המקווה. צפיתי באדוות השקופות המעוותות את מראה הגוף שלה, כמו אותן מראות מעוותים בטיפות הגשם. היא הייתה במקום אחר. היא הייתה החיים שבמים. ראיתי אותה ככלי שהכיל את החיים של הילדים שילדה. הרגשתי שאני מביטה בקדושה.

שוב ושוב, אני נכנסת אל תוך המים, מגיחה לרגע מן המים לנשימה ולשמוע את המילה "כשר". הגעתי אל המקווה מלווה בהרבה מחשבות ודאגות, אך עם כל טבילה הן נושרות מעליי. המחשבות עוצרות מלכת ואני מרוכז בלחוש את המים הזורמים סביבי ודרכי. שוב ושוב אני מאבדת את המודעות לעצמי ומעלה אותה מחדש; מעגל של חיים, מוות ולידה חוזר חלילה. הבלנית מחכה למעלה, אך אני איני רואה אותה. אני בקושי שומעת אותה. אין זמן שבו אני כה לבדי. אלה הם רק המים ואני. האמנם? אם אני מאבדת את עצמי במים, אולי יש כאן רק מים? ישנה בהירות בפשטות ההתאחדות. יש רק טוב.

אני עולה החוצה, פלגים זעירים של מים זולגים ממני. בראש המדרגות, הטיפות הנותרות מתגלגלות מעליי. החלוק יספוג את מה שנותר. המים מתאדים מגופי הלח, אך אני נולדתי מחדש. אני מוכנה.

המאמר המקורי ראה אור באתר Chabad.org

הפוסט חוויית המקווה – המים החיים הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

המאמר הזה איננו מאמר שייתן לך את כל התחושות הטובות ויתאר את היופי שבמצוות טהרת המשפחה. כאלה יש רבים. אני כאן כדי לחלוק כיצד אני עומדת כאן, אף על פי שזה קשה ומתיש, לקיים מצווה שעשויה להיראות כאתגר בלתי אפשרי.

ברשותכן, בואו נחזור צעד אחורה. כשמדובר בגוף, התנהגויות חזרתיות והפרעות עשויות להיות מבלבלות. כשמישהי מקלפת גלד וגורמת לעצמה לדמם, זה נראה לנו פשוט כל כך לומר "עצרי". אבל בעבור מישהי עם הפרעת חיטוט בעור, או 'דרמטילומניה', זה נראה בלתי אפשרי. מסיבות כלשהן, השם חיווט אותי בצורה כזו שברגע שאני מתחילה, המוח שלי שולח לי פקודות להמשיך ולגרד בעור עד לחפירה של ממש. החיטוט בעור מרגיע את החרדות שלי. כאשר המתח עולה, התגובה האוטומטית שלי היא להתמסר לפעולת ההרס העצמי הזו. אם קשה לך להזדהות – אני שמחה מאד בשבילך.

בעזרת הרבה מאד תמיכה חיצונית, למדתי לנהל את חיי היום יום שלי. למדתי על הרבה מנגנוני התמודדות בריאים, ואני נמנעת מהתנהגויות שעשויות להוביל לאפיזודת חיטוט בעור – עד שזה מגיע למקווה. נראה כאילו ההלכה עצמה היא המכשול הגדול ביותר בעבורי והטריגר להתנהגויות הישנות שלי. ההכנות לטבילה הכרוכות בבדיקת הגוף מכל חציצה הן, וכך הן היו במשך שנים, סיוט גמור.

נהגתי לבכות במשך שעות, לפני, במהלך ואחרי הטבילה במקווה. הרגשתי בודדה כל כך ואובדת עצות בקשר למה שאוכל לעשות כדי להמשיך לקיים את המצווה מבלי לפגוע בעצמי.

אני אסירת תודה על כך שהחוויה שלי כיום רחוקה מאד מהסיוט שהיא הייתה בעבר. שמירת העניין בסוד הייתה עינוי עבורי ורק העצימה את ההתחפרות שלי ברגשות אשם ובושה. כנות ופתיחות עם האנשים הנכונים סייעו לי לבנות תוכנית שתתמוך בי רגשית ורוחנית. אני אסירת תודה על שיש לי רב סבלן מאד, שהנחה אותי כיצד להתכונן למקווה בצורה שתהיה הכי פחות מעוררת מבחינתי. חברתי היא אחות, וכשסוף כל סוף נפתחתי בפניה, היא, בצניעות רבה, עזרה לי לרקום תוכנית פעולה. אני חשה מבורכת על כך שלאורך כל הדרך, פגשתי בבלניות מקסימות ובנשים נהדרות שגילו הבנה למצבי. הגעתי להבנה שההלכה מגנה עליי, ושאת הטריגרים שלי אני יכולה לנהל כאשר אני מזהה אותם כראוי – מעוררי שווא.

החלק החשוב ביותר מבחינתי במסע הזה היה ללמוד איך להכניע את עצמי. לפני שאני ניגשת להתכונן למקווה, אני נושאת תפילה מעומק לבי: "ריבונו של עולם, המצווה הזו ממש ממש קשה בשבילי. אתה נתת לי את ההפרעה הזו, ואני עושה כמיטב יכולתי לעבוד אותך בדרך שלא תוביל אותי להתנהגויות שליליות. אנא עזור לי לקבל את הפגמים של גופי, ועזור לי להכניע עצמי ולעשות רצונך".

גם כיום, קיום המצווה הזו כרוך בחרדה ומאבקים פנימיים. אני ממשיכה לבקש עזרה לפני ואחרי שאני הולכת, על מנת שאהיה ממוקדת במה שאני באמת אמורה לעשות ולא במה שהקול הפנימי שלי אומר לי לעשות.

בנוסף, אני מקדישה זמן למדיטציה. אני חושבת על כך שאותו השם שציווה אותי לקיים את המצווה שלו, הוא גם זה שנתן לי את האתגר הזה. על כך שאם לא היו לי נסיבות החיים הייחודיות שלי, גם לא היו לי הכוחות הפנימיים העמוקים לגבור על המצב הזה. אני חושבת עד כמה עצומות היכולות של הנשמה שלי, עד כמה היא אינסופית.  

אני מאד מודעת למחשבות שלי, שאם לא כן, הן ינדדו להן. למדתי בדרך הקשה ששליטה על המחשבות שלי היא לגמרי בידיים שלי, ובידיי לעצור אותן מלנדוד למחזות רחוקים ושגויים.

חרף המאבק הקשה הזה, אני הולכת. אני הולכת מפני שזה הקרח שעליי לשבור, והמים הקפואים שעליי להיכנס לתוכם. אני הולכת מפני שאני חיילת בצבא השם. אני הולכת, לא מפני שזה הגיוני לעשות זאת, אלא מפני שאני מחויבת לעשיית רצונו של השם, ולא משנה כמה מאמץ יידרש ממני כדי לעשות זאת. זה המאבק הפרטי שלי  – כזה שכמעט איש בחיי אינו נחשף אליו – ועם זאת החשוב ביותר. השם, הוא "בוחן כליות ולב". השם מביט עמוק אל תוך לבי, רואה את עומק האתגר ועד כמה אני משקיעה כדי להתגבר עליו, והדבר מעניק לו שמחה ועונג עצומים.

וכך, גם אם אין זו חוויית הספא שהייתי בוחרת בה, לא הייתי מותרת עליה תמורת דבר בעולם, מפני שזוהי החוויה הרוחנית העמוקה ביותר שלי. אני מתעלה מעל עצמי, מכניעה את עצמי לרצון השם.

כשאני מתמזגת אל תוך המים, לבי נעשה קל, מפני שאני יודעת שזו מטרת הבריאה. אני מרגישה קרוב כל כך להשם, ושום דבר, אפילו לא הפרעת חיטוט בעור, יעמוד בדרכי לעבוד אותו. מי הקרח הקפואים ביותר נמסים להם לנוכח חום ההכנעה שלי אליו.

*הערת העורכת: אם את חווה אתגרים בהכנות למקווה, התייעצי עם רב מומחה. תוכלי למצוא גם מקרות שונים ברחבי האתר.

הפוסט לשבור את הקרח הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הן מבחינה פרקטית והן מבחינת היגיינית אין זה רלוונטי לבנות מקווה שיש בו 'בור' (מאגר מים) אחד בלבד של מי גשמים כשרים למקווה. במקרה כזה, בכל פעם שצריכים יהיו להחליף את מי המקווה יצטרכו להמתין עד להצטברות 40 סאה (כ-760 ליטרים) של מי גשמים חדשים. הדבר קשה עוד יותר במקומות של מחסור בגשמים.

הפתרון הפרקטי ביותר הוא לבנות מקווה שיש בו שני בורות (או יותר). בור אחד הופך לבור הטבילה, והאחר מכיל את מי הגשם. טכניקה זו מאפשרת לנקות את המקווה מבלי להידרש להמתין לירידת גשם.

ישנן שלוש דרכים לבנות את הבור המכיל את מי הגשמים: 'השקה', 'זריעה' ו'בור על גבי בור'.

השקה

המילה 'השקה' קשורה למילה 'נשיקה' ומשמשת במובן של קשר קרוב ומגע. שני הבורות נבנים זה לצד זה. האחד מלא במי ברז שמלכתחילה אינם כשרים לטבילה. רק כאשר המים הרגילים באים במגע עם מי הגשם הם הופכים כשרים, והבור המלא במי הגשמים הופך בזה לכשר לטבילה.

ולכן: א) אם יש חור בין שני הבורות והמים נוגעים אלה באלה, או, ב) אם המים באים במגע מלמעלה, מעל שפת הבורות – כי אז שני הבורות כשרים.

על החור להיות ממוקם מעל גובה ארבעים סאה של מי גשמים בבור ההשקה. בבור הטבילה, הוא צריך להיות ממוקם מתחת לגובה המים. מאחר שגובה המים בבור הטבילה צריך להיות כ-120–125 ס"מ מעל הקרקע, החור ימוקם נמוך מגובה 120 ס"מ.

קוטרו של החור צריך להיות "רחב כשפופרת הנוד" – רוחב שתי אצבעות שיכולות להיכנס אל החור ולהסתובב בו בקלות.

כיצד אפשר לדעת אם מקווה מסוים בנוי בשיטת ההשקה? אם לאחר בדיקה מתגלה כי אין זרימה של מים מן המערכת העירונית אל הבור – הרי זה בור השקה. כאשר מחליפים את המים, מרוקנים את בור הטבילה, ובור ההשקה נותר מלא במים כשרים. אז ממלאים את בור הטבילה במים חדשים, וכאשר המים מגיעים לגובה החור המחבר בין הבורות, מקבלים מי הברז שנוספו לבור הטבילה הגדרה של מים כשרים לטבילה. לעתים סותמים את החור בפקק לפני ריקון המים שבבריכת הטבילה כך שיישארו כמה שיותר ממי הגשמים. מכל מקום, הדבר יכול ליצור לפעמים סיבוכים בשלב מאוחר יותר, שכן אם שוכחים להסיר את הפקק לאחר מילוי המים, כי אז יהיו כל הטבילות במים אלה לא תקפות, שכן המים הרגילים לעולם לא נגעו במי הגשמים, ולא הוכשרו לטבילה. אשר על כן, יש שיטות המעדיפות שלא ישתמשו בפקק כלל, גם אם משמעות הדבר היא איבוד של חלק ממי הגשמים המקוריים.  

ישנן דעות הלכתיות שונות בקרב פוסקי ההלכה, בשאלה אם החור צריך להישאר פתוח גם לאחר שנעשתה 'השקה'. יש הסבורים כי על הפקק להישאר סגור שכן, בשעת טבילה, תזוזת המים תוביל לתנועה של מים מבור אחד לשני, מה שעלול (לפי דעות אלה) לפסול את המקווה.

מנהג חב"ד הוא לפי פסיקתו של רבנו ירוחם, כי החור צריך להישאר פתוח במשך זמן הטבילה בכדי שעל המים שבבור הטבילה תחול הגדרת מי גשמים. מכל מקום, בשעת הטבילה די גם בפתח קטן ("כל שהוא"), שכן קוטר "כשפופרת הנוד", נדרש רק בעת ההשקה הראשונית.

אם נעשה שימוש בפקק, יש להיזהר שלא להשתמש בפקק העשוי מחומרים המקבלים טומאה. פקק עץ חדש הוא האפשרות הטובה ביותר. כדאי שלא להשתמש בפקקים עשויים גומי או פלסטיק. בפקק עשוי מתכת אין להשתמש.

להלן כמה מן החסרונות הקיימים בשיטת ה'השקה':

טכניקה זו כרוכה בחוסר וודאות. ייתכן שמי שממלא את בור הטבילה לא ישתמש בכמות מספקת של מים שתגיע עד לגובה חור ההשקה המחבר בין שני הבורות. בנוסף, במקום שנוהגים לפקוק את החור לפני ריקון בור הטבילה, עלולים לשכוח להסיר את הפקק לאחר מילוי בור הטבילה. בכל אחד מהתרחישים הללו מי הברז שבבור הטבילה לא נגעו במי ההשקה המכשירים, והמים שבבור הטבילה נותרים פסולים לטבילה. הדבר גורם לבעיות הלכתיות רציניות אם טבלו במקווה זה, ויש להתייעץ מידית עם רב בנוגע לכך. חיסרון נוסף הוא שפעמים רבות המים שבבור ההשקה עומדים בלי תזוזה למשך זמן רב ומעלים עובש. המבנה של 'בור זריעה', פותר את הבעיות הללו. 

זריעה

בטכניקה זו, ארבעים סאה של מי גשמים מצטברים בבור, ואליהם מוסיפים מי ברז. מי הברז מתערבים במי הגשמים, הופכים ליחידה אחת עמם, ומקבלים את ההגדרה של מי הגשמים המקוריים. המים עולים על גדותיהם וגולשים (דרך פתח ייעודי) לבור הטבילה, ועוצרים עם הגיעם לגובה הנדרש.

כך, "נזרעים" מי הברז במי הגשם, והם הופכים לכשרים לטבילה. יתרונה של שיטת ה'זריעה' היא בכך שמי הברז הופכים כשרים לטבילה מיד כשהם זורמים אל הבור ונוגעים במי הגשמים. בניגוד לשיטת ה'השקה', טכניקת ה'זריעה' אינה מצריכה המתנה להגעה לגובה מסוים, ולמגע עם מי הגשמים רק בהגעה לגובה זה, וכמו כן אין צורך בשימוש בפקק. ברגע שבור הזריעה מתמלא במי גשמים המקווה כשר והוא כמעט חסין מחוסר וודאות. לרב המפקח על כשרות המקווה אין סיבה לחשוש אם מי בור הטבילה מחוברים למי הגשמים, או אם זכרו להסיר את הפקק לפני טבילה במקווה. יתרון נוסף: המים בבור הזריעה מתחלפים בתדירות גבוהה, והם נותרים רעננים.

במקווה אופייני העושה שימוש בשיטת ה'זריעה' יש שני בורות סמוכים שחור בראש הדופן המשותפת מחבר ביניהם. על החור להיות גבוה מגובה ארבעים סאה בבור הזריעה, ומעל גובה המים הנדרש בבור הטבילה (כ-140 ס"מ מעל הרצפה). המים בשני הבורות אינם מעורבים או מחוברים בעת הטבילה.

אם כן:

1. יש להתחיל במילוי בור הזריעה במינימום הנדרש של ארבעים סאה מי גשמים.

2. יש להוסיף מי ברז אל תוך בור מי הגשמים, מוטב באופן כזה שהמים נכנסים מנקודה הנמוכה מן החור המחבר בין הבורות (תהליך ה'המשכה' מתרחש, מכל מקום, מעל גובה המים).

3. כאשר המים גבוהים מספיק הם יישפכו, דרך החור, אל בור הטבילה.

4. המים שבבור הטבילה כשרים לטבילה כאשר הבור מכיל לפחות ארבעים סאה, וגובה המים מספיק לטבילה.    

כיצד אפשר לדעת אם במקווה זה משתמשים בשיטת ה'זריעה'? אם לאחר בדיקה מוצאים כי מי הברז זורמים אל בור מי הגשמים וממנו אל בור הטבילה – זהו בור זריעה.

אף כי בור הזריעה אמין יותר מבור ההשקה, אין הוא חף מבעיות. דרך נפוצה לפנות את המים מבור הטבילה היא באמצעות משאבה חשמלית שאיננה מפנה את כל המים. לעתים, כאשר מכבים את המשאבה, עלולים לצאת מים מהמשאבה אל בור הטבילה, מים שמוגדרים כ"שאובים" (מים שאובים, כלומר ששהו בתוך כלי קיבול בטרם הגיעו אל המקווה, הם מים פסולים למקווה).

בנוסף, המנקים את המקווה עשויים לנקות את שארית המים בעזרת סמרטוט או דלי. מים שנספגו בסמרטוט עלולים לטפטף אל המקווה, וכן מים מן הדלי עלולים להישאר במקווה, מים שמוגדרים "שאובים".

במקרים אלה, באם כמות המים השאובים גדולה משלושה "לוגין" (מידת נפח נוזל שהייתה בשימוש בתקופת המשנה) ועליהם נוספים המים המוזרמים מבור הזריעה, גורמים המים השאובים לפסילת כל המים הנכנסים לבור הטבילה.

בור על גבי בור

כפי שהוסבר לעיל, בדרך כלל ישנם במקווה שני בורות – האחד מלא במי גשמים והאחר במי ברז. באופן כללי, יש שתי דרכים אפשריות למיקום הבורות זה ליד זה:

1) שני הבורות בנויים זה לצד זה, והם חולקים קיר משותף. בקיר המשותף ישנו חור, הממוקם מעל גובה ארבעים סאה. בור אחד מלא במי גשמים והאחר במי ברז עד לנקודה שבה מי שני הבורות נוגעים ומתערבים זה בזה, ובכך מכשירים את מי בור הטבילה לטבילה.

2) בור על גבי בור. המקווה נבנה בצורה כזו:

א) בתחילה נבנה בור אחד עמוק.

ב) לאחר מכן יוצקים "חוצץ" מבטון היוצר למעשה בור עליון ובור תחתון. הקירות שתחת החוץ יכולים לבלוט אל תוך הבור על מנת לתמוך בחוצץ, או באמצעות יצירת מסגרת פנימית שלתוכה נוצק חוצץ הבטון. שכבת הבטון החוצצת משמשת כרצפת הבור העליון וכתקרת הבור התחתון.

ג) הבור העליון הופך לבור הטבילה, ונבנות מדרגות גישה אליו עבור הטובלים במקווה.

ד) הבור התחתון מכיל [פעמיים] ארבעים סאה.

ה) פתח מושאר בחוצץ, בגודל מספיק למעבר אדם. את הפתח מכסים בלוח. יוצרים שני חורים, כל אחד בגודל של 'טפח' (כ-8 ס"מ) מרובע. החורים הללו מאחדים את שני מאגרי המים: מי הברז שבבור העליון המתאחדים עם מי הגשמים שבתחתון, חיבור המכשיר את המים שבבור העליון לטבילה.

מדוע נדרשים שני חורים? יש המציעים כי החור השני נועד למקרה שהחור השני נחסם, מה שעלול לקרות כאשר רגלו של האדם הטובל חוסמת את החור ומונעת מהמים להישאר מאוחדים. החור השני מבטיח כי יישאר חיבור כל העת בין שני הבורות. מסיבה זו ממוקמים החורים במרחק זה מזה, על מנת לוודא כי אי אפשר לדרוך על שניהם בו זמנית במהלך הטבילה. אין כל חורים בבור התחתון.

כיצד אפשר לדעת אם המקווה בנוי בשיטת "בור על גבי בור"? אם לאחר בדיקה מוצאים כי ישנם שני חורים ברצפת המקווה, כי אז זהו 'בור על גבי בור'.

כשבונים מקווה כזה, עדיף שמי הברז יזרמו היישר מעל אחד החורים. כאשר ממלאים את המקווה, מי הגשמים זורמים ישירות אל תוך הבור התחתון עד שהוא מלא. מים רגילים מוזרמים כעת באמצעות טכניקת ה'המשכה', (הליך שבו המים מוזרמים אל המקווה מעל אדמה רכה או בטון) אל בור הטבילה העליון, היישר מעל אחד החורים, כמו בשיטת הזריעה.

תהליך המילוי שונה אם מי הברז אינם זורמים ישירות מעל החורים. ראשית, יש למלא את בור התחתון במי גשמים עד שהבור התחתון עולה על גדותיו והמים מציפים את רצפת הבור העליון. אז יש למלא את הבור העליון במי הברז. מאחר שמי הגשמים קדמו למי הברז, נחשב הדבר כסוג של 'זריעה'. כעת המקווה כשר לטבילה.

כאשר יש צורך להחליף את מי בור הטבילה, שואבים את המים מן הבור העליון וממלאים אותו בחזרה במי ברז.   

יתרונות שיטה זו ברורים:

בניגוד לטכניקת בור ההשקה בצד, כאן אין צורך לחכות עד שהמים בשני הבורות ייגעו אלה באלה, ואין כאן צורך בפקק. כאשר הבור התחתון מלא במי גשמים, יהי' הבור העליון כשר לטבילה בוודאות. הרב המפקח על המקווה יודע בוודאות שהמקווה כשר מבלי לחשוש למגע של המים או לשכחת הסרת פקק. בדומה לשיטת הזריעה, כאשר מי הברז זורמים ישירות אל תוך מי הגשמים והם נחשבים "זרועים" בדרך הטובה ביותר. 

יתרון נוסף ומשמעותי ביותר בגישה זו היא העובדה שהבור העליון הוא המשך של הבור מי הגשמים התחתון. החורים בגודל הטפח, מבטלים, מבחינה הלכתית, את נוכחות החוצץ. ולכן, כאשר טובלים במקווה כזה, הרי זה למעשה כטבילה בבור מי הגשמים עצמו.

לכן, כאשר ישנו מקווה בשיטת בור על גבי בור, אין צורך בבורות צד נוספים של השקה או זריעה.     

הפוסט איך בונים מקווה? הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

מאישה לאישה- חלק ב'

הפוסט מאישה לאישה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

להרצאות נוספות בסדרה- לחצי כאן

הפוסט טהרת המשפחה ככלי לחיזוק האישיות הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הפוסט יצירת אינטימיות רגשית הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

להרצאות נוספות בסדרה- לחצי כאן

הפוסט אמונה. משפחה. עתיד. הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

מזל טוב! את עומדת להתחיל פרק חדש בחיים שלך, ואני מאחלת לך ברכה והצלחה בכל היבט של המסע שלך. אני זוכרת היטב את שיעורי הדרכת הכלות שלי, ואת החוויות המוקדמות שלי עם הנושא של טהרת המשפחה. הרגשות, החרדה, וכל העבודה והמחשבה שמושקעת בדבר. החוויה הזו עשויה להיות מאד מציפה, אך גם מאד מרוממת.

הלילה, יש לי משימה נוספת שעליי להתמודד עמה. היא גם כזו שמביאה עמה שיטפון של רגשות, אך נדרשת מידה גדולה של אמונה וקבלה, כדי שהיא תהיה גם מרוממת… הלילה זו ההזדמנות האחרונה שלי לטבול במי המקווה המטהרים, ולהגיע הביתה ולפגוש את בעלי לאיחוד מחודש. הלילה זו ההזדמנות האחרונה שלנו להתחדשות הזו, מאחר שהרחם שלי הוסר לאחרונה בניתוח חירום, על מנת למנוע ממני לדמם למוות.

כל אחד זקוק למישהו מוכר שיהיו לו המילים הנכונות בזמן שכזה. אני התקשרתי למורה שלי שאני עדיין קרובה אליה מאז הלימודים במכללה, ושאלתי אותה: "אם אני ממש מנסה, אני יכולה לקבל את זה שהשם לא רוצה שיהיו לי עוד ילדים, ומודה לו על אלו שכבר יש לי. אבל… למה? מדוע שייקח ממני השם את המצווה האחת הזו הייחודית רק לנשים? למה?"

המורה שלי אומרת לי לא לדאוג. היא אומרת שאקבל שכר בכל חודש כאילו הלכתי למקווה, מכיוון שתמיד עשיתי זאת ולא היה בכוונתי להפסיק.

"זה לא השכר"! אני בוכה. "זו המצווה בעצמה. זו ההזדמנות, החוויה, ההתחדשות, את כל המבנה המדהים הזה של המצווה של האישה היהודייה בקשר לתפקוד של האיבר הזה, איבר שהשם נתן לה".

ידעתי את התשובה אף שהייתי צריכה לשמוע אותה אומרת לי אותה, כך שאוכל לבלוע את הגלולה הגדולה – שנראית מרה כל כך. ידעתי היטב שאם זו הגלולה שהשם שלח עכשיו, זוהי התרופה הנכונה להמשך חיי הנישואין והחיים האישיים שלי, וכך נקבע מלמעלה. ועדיין, אני יודעת שאתגעגע לקיום המצווה הזו, ומבינה עד כמה קשה להעריך דבר בשלמות עד שהוא נלקח ממך.

רבות מאיתנו שמעו את הסיפור על המתים שצבאו על בית המדרש ללמוד, כאשר ניתנה להם שעה יקרה אחת של חיים. הזדמנות אחת נוספת לקיים מצווה. זה מה שאני מרגישה כרגע, כשאני מתכוננת למשימה של הלילה. בכל פעם שבעלי לא יכול היה למסור לי ישירות חפץ בשבועיים האחרונים, התענגנו על החוויה. הבוקר, הייתה לנו שיחה אישית מאד עמוקה, כששנינו מודעים מאד שזו הפעם האחרונה שבה ננהל שיחה בזמן שאנחנו אסורים הלכתית במגע. שיחה כזו היא אחרת מכל שיחה אחרת בין בעל לאישה והיא מיוחדת בדרכה שלה. זהו דבר שתוכלי לחוות ולהעריך רק בשמירה על הנחיות התורה לחיי הנישואין.

כעת, שהגבלות אלה נלקחות ממני, אני יודעת שהשם מנהיג את עולמו רק בחסד ואני מקבלת את גורלי. ובאותה עת, אני חשה שהאובדן הזה מרומם את ההערכה שלי למה שזכיתי לו עד עכשיו. אני מקווה שבאמצעות השיתוף הזה של פרטי החוויה האישית שלי, עזרתי לך להעריך את האוצר הזה גם כן.

שתזכי לבנות בית נאמן בישראל!

הפוסט כלה יקרה, הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

מהו 'דם מכה' (דם הנובע מפצע)? כיצד נוכל להבחין בהבדל? 

כאשר אישה מוצאת כתם של דם, שהיא חושבת שאיננו דם מחזור, היא מתייעצת ברב שיקבע את מצבה ההלכתי – נידה או טהורה. בדרך כלל, יוכל הרב לברר את מצבה ההלכתי באמצעות מבט בכתם עצמו. מכל מקום, פעמים רבות, אין די במבט בכתם, ומידע נוסף נדרש. הרב ישלח את האישה אל בודקת הלכתית, שתבדוק, ובכך תסייע לקביעת מקור הדימום.  

מהי בודקת הלכתית? אולי שמעת את הביטוי בעבר, ואולי לא. אם שמעת, אולי תהית מה בדיוק עושה הבודקת. איזו הכשרה היא מקבלת? במה שונה הבודקת מרופא? כיצד יכולה בודקת לסייע לי? אני מקווה שסדרת כתבות אלה תענה לכל השאלות האלה ועוד רבות אחרות. 

מהי בודקת?

הבודקת תסתכל ותבדוק לוודא אם מקור הדימום הוא ברחם, או ממקור פנימי אחר. דימום מן הרחם בדרך כלל יגרום לאישה למצב נידה, אך דימום ממקורות אחרים, בין אם הוא דימום מועט או דימום רב, יביא רק לעתים נדירות למצב נידה. 

כאשר הושלמה הבדיקה, הבודקת תדווח על הממצאים לרב, והוא יפסוק על פיהם את ההגדרה ההלכתית – נידה או טהורה. בדיקה פשוטה כזו יכולה למנוע מצב נידה שלא לצורך. הדבר יכול לחסוך חודש שלם של הימנעות מאינטימיות זוגית פיזית, שאינה נדרשת כלל על פי ההלכה במקרה זה.  

קראי עוד בנושא:

חלק א – חלק ב – חלק ג – חלק ד – חלק ה – חלק ו

הפוסט הבודקת – חלק א הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

'דם מכה', הוא דם שמקורו פציעה או טראומה, ואשר על כן איננו גורם לאישה למצב נידה, בניגוד לדם מן הרחם, הגורם למצב נידה (פצע ברחם הוא מצב מורכב, שלא נדון בו במסגרת זו).

לפעמים, 'דם מכה' עלול להפריע לביצוע הפסק טהרה מוצלח ובדיקות נקיות.

לפעמים הוא יופיע על תחתונים, או על נייר טואלט שהשתמשו בו בשירותים (שימי לב שאין שום חיוב הלכתי לבדוק נייר טואלט. הדבר עלול לעורר קשיים הלכתיים, ויש להימנע ממנו).

פצעים עלולים להימצא בצוואר הרחם, בתעלת הנרתיק או בשפתי הפות.

פצע לעניין זה איננו חייב להיות מוגדר כפצע מבחינה רפואית, או להיות כרוך בממצא פתולוגי כלשהו, ואין הוא חייב להוות בעיה רפואית כלל. למעשה, פצעים רבים נחשבים לפצעים רק מבחינה הלכתית ולא ייחשבו כפצעים מבחינה רפואית. רבים מן הפצעים הללו אינם גורמים לכאב כלל.

מקורות נפוצים לפצעים כאלה עשויים להיות אקטופיה צווארית, פוליפים, אזור התפרים לאחר לידה וצניחת רחם.

דלקות בדרכי השתן עשויות להיות מלוות בדימום מן השלפוחית, שאיננו 'דם נידה'. גורמים אחרים לפצעים כאלה הם בדיקות הלכתיות נרחבות, בדיקות נעשות בכוח, שטיפה של תעלת הנרתיק ושעווה.

במהלך שלבים מסוימים במחזור הפריון של אישה, היא עלולה להיות מועדת יותר לפצעים.

בקרב אימהות מיניקות, וכן נשים לאחר גיל המעבר, מצוי יותר יובש נרתיקי היכול להוביל לדימום כתוצאה ממגע.

במהלך ההיריון, תעלת הנרתיק וסביבתה עלולים להיות מלאים בדם ועשויים להיות רגישים יותר לדימום בעת מגע.

בתקופה שלאחר לידה עלולים התעלה נרתיקית וצוואר הרחם לדמם בעת מגע, עד להחלמה מלאה.

ברוב המקרים דימום הנובע ממצבים אלה, ייחשב מבחינה הלכתית כ'דם מכה'.

אמצעים שונים למניעת היריון (אשר אושרו לשימוש בפסיקה הלכתית) עלולים להשפיע על אזור התעלה הנרתיקית וצוואר הרחם, ועשויים לגרום לאזורים אלה לדמם בעת מגע.

גם אלה עשויים להיחשב כ'דם מכה', בהתייעצות עם רב.

הליכים גינקולוגיים רבים עלולים לגרום לדימום של צוואר הרחם או התעלה הנרתיקית, כתוצאה מטראומה הנגרמת מן המכשור הרפואי.

לרוב, ייחשב דימום שכזה כ'דם מכה' ולא יגרום למצב נידה. 

אלה הם כמה דוגמאות ל'דם מכה' שלרוב לא יוגדר כדם נידה. מכל מקום, חשוב לציין כי כל מראה של דם, אשר נראה לך שאיננו דימום רחמי, חובה להציג לרב, בצירוף כל המידע הנדרש על מנת להגיע לפסיקה הלכתית.

 הרב ישתמש במושג ההלכתי של 'תלייה' (ייחוס הדימום לגורם שאיננו הרחם), על מנת לייחס את הדימום לפצע, אם זה אכן המקרה. פעמים רבות יבקש הרב מידע נוסף הכרוך בבדיקה פיזית. בודקת הלכתית מוסמכת יכולה לבצע בדיקה שכזו ולוודא את מקורו של הדימום. היא תדווח על כך לרב, והוא יפסוק האם דם זה אכן מוגדר כ'דם מכה'.

קראי עוד בנושא:

חלק א – חלק ב – חלק ג – חלק ד – חלק ה – חלק ו

הפוסט הבודקת – חלק ב הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

'דם נידה' הוא דם שמקורו מהרחם. כאשר אישה רואה דם, בין אם מדובר בדימום או בטיפה אחת, שמקורו מן הרחם, היא תיכנס למצב נידה, עניין רוחני-הלכתי, שאין לו דבר וחצי דבר עם לכלוך פיזי (דם שמקורו בפצע ברחם, לא יידון במסגרת זו).

הסיבה השכיחה ביותר לנידה, היא המחזור החודשי. מכל מקום, ישנם עוד גורמים לדימום רחמי, שגם הם יגרמו לאישה להיכנס למצב נידה.

בדיקות גינקולוגיות, הליכים טיפוליים וניתוחים גינקולוגיים גורמים לעתים קרובות לדימום רחמי, שעשוי להיחשב כ'דם נידה'. חובה להיוועץ ברב כדי לקבוע אם יש כאן מצב נידה, מאחר שלא כל דימום בעקבות הליך רפואי הינו 'דם נידה'.

שיטות שונות למניעת היריון (ששימוש בהן מותר רק בפסיקה הלכתית), עשויים לגרום לדימום רחמי. אמצעי מניעה הורמונליים עלולים לגרום להכתמה, עד אשר הגוף מסתגל להורמונים. יש נשים שעשויות לחוות התפרצויות של דימום, במהלך השימוש באמצעי מניעה הורמונליים. התקנה והסרה של התקן תוך רחמי יגרמו בדרך כלל לדימום כלשהו מן הרחם, וכדאי להתייעץ ברב לפני כן על מנת לקבוע כיצד הדבר ישפיע על מצבך ההלכתי. התקן תוך רחמי, הורמונלי או שאיננו הורמונלי, עלול לגרום גם כן להכתמה עד אשר הגוף מסתגל לגוף הזר.

היריון עשוי לגרום לדימום רחמי מסיבות שונות; חלקן חסרות חשיבות מבחינה רפואית, ואחרות הדורשות מעקב רפואי.

אף על פי שהמחזור החודשי אינו מופיע במהלך היריון, דימום רחמי במהלך ההיריון, יגרום לכניסה למצב נידה. כל דימום במהלך היריון דורש בדיקת רופא.

בדיקות פוריות עשויות לגרום לדימום מן הרחם, שעלול להיחשב כ'דם נידה', וטיפולי פוריות הכרוכים במעורבות הורמונלית עשויים לגרום לדימום רחמי שייחשב כ'דם נידה'.

'דימום רחמי שאינו מוסבר' הוא דימום מהרחם שאין לו הסבר רפואי ידוע. דימום כזה אינו מחזור, אך הוא גורם למצב נידה. דימום שכזה עלול להתרחש באופן סדיר או שאינו סדיר.

הצעד הראשון כאשר מופיעה הכתמה או דימום בלתי צפויים הוא: אל תיכנסי לפאניקה. הכתמה במהלך שנות הפוריות היא רק לעתים נדירות ביותר סימן למחלה רצינית.

יש לך זמן להתקשר לרופא/ה ולקבוע תור לבדיקת סיבת הדימום. מכל מקום, אם את בהיריון, התקשרי לרופא/ה באותו יום. אם את חווה דימום מסיבי, התקשרי לרופא/ה או לשירותי רפואה דחופה מיד.

האדם הבא ליצור עמו קשר, הוא הרב שלך. לא כל דימום רחמי גורם למצב נידה, והרב יוכל לקבוע את המצב ההלכתי על פי הנסיבות הספציפיות. לעתים, יפנה אותך הרב לבודקת מוסמכת על מנת לקבוע אם הדם אכן רחמי במקורו.

זכרי: הכתמה במהלך שנות הפוריות היא תופעה שכיחה. הרופא/ה, הרב והבודקת כאן כדי לסייע לך ולהדריך אותך.

קראי עוד בנושא:

חלק א – חלק ב – חלק ג – חלק ד – חלק ה – חלק ו

הפוסט הבודקת – חלק ג הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

כאשר אישה רואה דם או כתם, עליה להיוועץ ברב בקשר למצב ההלכתי.

מכל מקום, הזמן היחיד שבו ישנה חובה לבדוק ולהבחין אם ישנו דם או דימום, הוא במהלך שבעת הימים הנקיים, ובימים המסוימים (עונות פרישה) בלוח האישי שלך.

בכל זמן אחר, אין להסתכל ולבדוק אם ישנו דימום. בדיקה אחר דם ודימום בזמן שאין חובה הלכתית לעשות זאת, עלולה רק לסבך ולהוביל למצב נידה מיותר. 

הימנעות מבדיקה אינה 'רמאות' ו'עקיפה הלכתית'.

להפך, זוהי שמירה על חוקי ההלכה. ההלכה מייעצת להימנע מבדיקות מיותרות, ולהימנע מלהבחין בדם, בזמנים שבהם אין חובה לבדיקה שכזו.

הרשימה הבאה היא רשימה של עצות מעשיות לנשים שנוטות להבחין, לבדוק ולחפש, אחר דימום בזמנים שעל פי הלכה אין צורך בכך. עצות אלה יסייעו לך מלכתחילה להימנע משאלות מיותרות לרב.

1. אל תביטי בנייר טישיו לאחר השימוש בשירותים, לפני הורדת המים (דבר זה לעולם אינו נדרש מבחינה הלכתית, גם בימים שעלינו לבצע בדיקות).
2. אם יש לך חדר שירותים פרטי לשימושך, שקלי לתלות על הקיר פתק: 'לא להסתכל'.
3. אל תסתכלי במים שבאסלה לאחר השימוש בשירותים.

אם הדבר קשה לך, השתמשי בסבון שירותים כחול שיעניק למים גוון צבעוני. כדאי לך גם להתרגל להוריד מים לפני שאת קמה מן המושב וכך לוודא שאינך מביטה פנימה.

• השתמשי בסדינים צבעוניים במיטה שלך (סדינים לבנים הם לשימוש רק במהלך שבעת הימים הנקיים). 
• אם את משתמשת במוליך נרתיקי (לדוגמה – בשימוש רפואי), אל תסתכלי במוליך כשאת מוציאה אותו. הכיני מראש שקית שחורה או צבעונית והשליכי אותו ישירות לשקית, סגרי אותה והשליכי לפח. 
• בצעי בדיקות רק כאשר את מחויבת הלכתית. לעולם אל תבדקי בכל זמן אחר רק כדי לראות 'מה קורה', אלא אם כן הנחה אותך הרב.

דם שנמצא על מה שהוכנס אל תוך הנרתיק, דינו חמור יותר, ולפיכך יש להימנע מכל בדיקה מיותרת. אם יש לך ספק, שאלי רב לפני שאת מבצעת בדיקה.

• אף על פי שהמינוח ההלכתי הוא 'הרגשה', פירושו המדויק אינו מקביל להרגשה.

אל תבצעי בדיקה לאחר 'הרגשה' אלא אם כן הנחו אותך רב או מדריכה מסומכת. ודאי שמה שהרגשת אכן מוגדר כ'הרגשה' הלכתית הדורשת בדיקה.

אם למרות הכול, מצאת כתם, אל תניחי אוטומטית שאת במצב נידה. אל תשליכי את הבגד/טישיו וכד'.

שאלי את הרב, ותארי את כל הפרטים הנדרשים. הרב יאמר לך אם עליו לראות את הכתם או לא. לא כל כתם גורם למצב נידה.

זכרי, התורה וההלכה רוצות שנהיה במצב של טהרה. התורה רוצה שבני הזוג יוכלו לחיות חיים אינטימיים.

אינך אמורה להסתכל ולבדוק אחר דם בימים שאינם שבעה נקיים או ימי הפרישה שבלוח האישי שלך.

היצמדות לעצות הללו, תעניק לבני הזוג יותר ימים 'נקיים' יחד, וימנעו מצב נידה מיותר.

קראי עוד בנושא:

חלק א – חלק ב – חלק ג – חלק ד – חלק ה – חלק ו

הפוסט הבודקת – חלק ד הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

הווסת או המחזור, הוא דימום שאישה מצפה שיופיע על בסיס חודשי.

מכל מקום, במשך חיי האישה היא עלולה לחוות דימומים או הכתמות בלתי צפויים.

הם עשויים להיראות על תחתונים או על נייר טישיו לאחר השימוש בשירותים (אין שום זמן שבו אישה נדרשת לבדוק את נייר הטישיו לאחר השימוש בשירותים. בדיקה כזו גורמת רק לבעיות מיותרות). היא עשויה לראות נקודות דם קטנות או כתמים נרחבים יותר, או בכל גודל ביניים. כתמים כאלה עשויים להופיע בצבע אדום, וורוד, כתום, חום ובגוונים שונים שלהם, או בצבעים אחרים. דימום שכזה מכונה בדרך כלל 'הכתמה' או 'כתמים'.

במאמר זה אדון בהשלכות ההלכתיות שיש לכתמים כאלה, ולא בהיבט הרפואי שלהם. דימום מפצע אינו נחשב 'דם נידה', ואילו דימום מן הרחם (בדרך כלל) גורם למצב נידה. האם אישה יכולה לקבוע את מקור הדימום בעצמה?

אם מדובר בזמן המחזור שלך, המקור הוא בוודאי מן הרחם והדבר גורם בוודאות למצב נידה. מכל מקום, כאשר נמצאת הכתמה, ואת יודעת שאין זה קשור למחזור, האם תוכלי לקבוע את מקור הדימום בעצמך?

הנה כמה קווים מנחים שיעזרו לך לקבוע.

הסתייגות חשובה: גם אם את יכולה לקבוע, בעצמך, שהדימום נובע מפצע, עלייך להיוועץ ברב שיפסוק בקשר למצב הנידה. אינך רשאית לקבוע בעצמך שהדם שמצאת אינו גורם למצב נידה.

הכתמה הנובעת מפצע היא בדרך כלל:

• בצבע אדום בוהק.
• בדרך כלל אינו זורם החוצה לטישיו או תחתונים.
• מדמם רק במגע.
• אינו מלווה בכאב.

הכתמה הנובעת מן הרחם היא בדרך כלל:

• עלולה להתרחש בפתאומיות, בלי כל מגע.
• מלווה בהפרשות.
• עשויה להופיע בגוונים עמוקים של אדום או חום.

קווים מנחים אלה יסייעו לך לקבוע בעצמך את מקור הדימום. מידע זה הוא חשוב בעת ההיוועצות ברב. הרב יפסוק בקשר למצב הנידה, ולעתים ישלח אותך לבודקת מוסמכת לבירור נוסף.

זכרי, הכתמה הינה תופעה נפוצה בשנות הפוריות, ולעתים נדירות היא סיבה לדאגה.

מכל מקום, אם את חוששת, קבעי תור לרופא/ה שלך. כמו כן, אם את מוצאת הכתמה לאחר גיל המעבר, קבעי תור לרופא/ה. 

הרב, הרופא/ה והבודקת כאן בשבילך. צרי עמם קשר.

לתשומת לב: חשוב ללמוד את הקריטריונים ההלכתיים הנוגעים לכתמים, אילו כתמים גורמים למצב נידה ואילו אינם. קביעת המצב ההלכתי תלויה בצבע, גודל, מיקום וכן צבע המשטח שעליו נמצא הכתם. כתמים שנמצאים על בד בדיקה שונים הלכתית מכתמים שנמצאו בכל מקום אחר. חיוני להתייעץ ברב, ואם נקבע מצב נידה בעקבות כתם, לשאול כיצד הדבר ישפיע על ניהול הלוח האישי שלך.

קראי עוד בנושא:

חלק א – חלק ב – חלק ג – חלק ד – חלק ה – חלק ו

הפוסט הבודקת – חלק ה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

אם את מוצאת כתם כלשהו, שאת חושדת כי מקורו איננו רחמי, תצטרכי להסתמך על ספקי הבריאות שלך, רופא/ה, מיילדת וכד' – על מנת לקבוע את מקורו של הדימום.

לעתים קרובות, פצעים, המוגדרים כפצעים מבחינה הלכתית, לא יאובחנו על ידי צוות רפואי רגיל, מאחר שבדך כלל אין לפצעים מסוג זה משמעות מנקודת מבט רפואית/בריאותית. ובכל זאת, אם תשאלי כמה שאלות מפתח, תוכלי לקבל מהרופא/ה שלך מידע שתוכלי לשתף בו את הרב שלך, מידע שבאמצעותו יוכל הרב לפסוק בעניין.

הנה כמה שאלות שעלייך להפנות לרופא/ה, לפני הבדיקה, כך שהוא יהיה מודע למה את מעוניינת שיבדוק ויבחין:

 1. האם ישנו דימום מן הרחם?

2. שאלה חשובה מאד: האם ישנו אקטרופיון*? האם הוא מדמם? אם האקטרופיון אינו מדמם, נסו לגעת בו במטוש, האם הוא מדמם? אם הוא אינו מדמם במגע מטוש, האם הוא מדמם במגע עם בד בדיקה? הביאי איתך לבדיקה הרפואית בד בדיקה כך שהרופא/ה יוכל לגעת באקטרופיון בבד הבדיקה ולראות אם הוא מדמם. אקטרופיון הוא הסיבה השכילה ביותר לדימום שאינו רחמי. 
3. כאשר את מבצעת את הבדיקה – האם את רואה איזה שהן חבורות, ציסטות, קילופי עור, פוליפים, או חריגות כל שהן בצוואר הרחם? האם זה מדמם? אם זה לא מדמם, נסו לגעת בו במטוש, האם הוא מדמם? אם הוא אינו מדמם במגע מטוש, האם הוא מדמם במגע עם בד בדיקה?

4. כאשר את מבצעת את הבדיקה – האם את רואה איזה שהן חבורות או חריגות כל שהן בדפנות הנרתיק? האם הן מדממות? אם לא, נסו לגעת בהן במטוש, האם הן מדממות? אם הן אינן מדממות במגע מטוש, האם הן מדממות במגע עם בד בדיקה? דפנות הנרתיק אינן מקור שכיח לדימום. 

5. האם הבדיקה עצמה עלולה לגרום לדימום? אם כן, מהו מקור הדימום?

6. למשך כמה זמן עשוי הדימום, שנמצא במהלך הבדיקה, להימשך? האם ייתכן שהדימום יעצור ויתחדש במגע?

7. כמה דימום צפוי להיראות?

8. האם את חושבת כי הדימום יהיה קבוע, מקוטע או יופיע רק במגע?

שאלות אלה הן שאלות מנחות במקרה של הכתמה לא צפויה.

שאלות אלה אינן רלוונטיות בבדיקה שגרתית או בכל בדיקה שהיא חלק מביצוע הליך רפואי. במצבים אלה ייתכן שתצטרכי לשאול שאלות אחרות, וכדאי להתייעץ בנושא עם רב או מדריכת כלות לפני הבדיקה/ביצוע ההליך.

אף על פי שאינך מתגוררת ליד בודקת מוסמכת, המדריך הזה עשוי לסייע לך לקבל פסיקה הלכתית מרב במקרה של הכתמה לא צפויה, בתקווה שהדבר יסייע לך לטבול במקווה בזמן ולהימנע מהרחקה מיותרת בין בני הזוג.

*"אקטרופיון של צוואר הרחם" או "החצנה צווארית" הינו שינוי מבני בצוואר הרחם שבו הגבול בין התאים המצפים את פנים תעלת הצוואר והתאים המצפים את החלק החיצוני נראה לעין. אקטרופיון עשוי להוביל לדימום לאחר מגע או חיכוך, אך הוא אינו מדאיג או מסוכן בשום צורה.

קראי עוד בנושא:

חלק א – חלק ב – חלק ג – חלק ד – חלק ה – חלק ו

הפוסט הבודקת – חלק ו הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.

שיעורי "מעבר לחתונה" לוקחים אותך אל היום שאחרי אפסון שמלת הכלה, היום שבו אתם מתחילים להכין ארוחות ערב. שיעורי הדרכת הכלה היו רק ההתחלה, ועזרו לך להגיע אל החופה. זה הזמן להמשיך ולהרחיב את הידע שלך. 

לפנייך סדרת שיעורים בהלכה, זוגיות ונישואין, הדרכה והשקפה, שלום בית, פסיכולוגיה ועוד. 

תיהני!

יצירת אינטימיות רגשית

מדוע גברים ונשים אינם שווים?

לקדש את מערכת היחסים שלנו במלואה

טהרת המשפחה ככלי לחיזוק האישיות

מאישה לאישה- חלק א'

מאישה לאישה- חלק ב'

שפות האהבה: לתקשר עם בן הזוג שלך

אמונה. משפחה. עתיד.

הפוסט מעבר לחתונה: סדרת וידאו לכלה הופיע לראשונה ב-מקווה.אורג כל מה שחשוב לך לדעת.