מסירות נפש אמיתית

המכתב הבא התקבל במשרדי הארגון בארה"ב:

לכבוד המשרד המרכזי לטהרת המשפחה!

את הסיפור הבא שמעתי מחבר קרוב, והרגשתי צורך לשתף אתכם בו.

ביישוב עמנואל, התגוררו זוג עולים מרוסיה, זוג קשיש וחשוך ילדים. הם חיו ביישוב במשך כמה שנים, לבד ובשקט, מבלי קשר של ממש לאיש בקהילה. בשנה שעברה, נפטר הבעל. מכיוון שמעטים בלבד הכירו אותו, נכחו בלוויה מניין מצומצם של עשרה אנשים בלבד, בסיועם של עובדי החברא קדישא.

בזמן הקבורה, ביקשה אשתו של הנפטר שמישהו יספיד את בעלה. הנוכחים עמדו בשקט, נבוכים, מפני שאיש לא הכיר אותו מקרוב. האישה קמה ואמרה: "אם אף אחד אינו מדבר, אני אדבר!". כולם עמדו בשקט, מטים אוזן לדבריה הנרגשים:

"הירשל, כשתגיע למעלה לשמים, וישאלו אותך למה לא הבאת ילדים לעולם, תסביר להם שברוסיה לא היה לנו מקווה, וכשהגענו לארץ ישראל, היינו כבר מבוגרים מדי!"

כל הנוכחים בכו. גם חברי החברא קדישא שכבר שמעו וראו הכול, עמדו ובכו.

את הסיפור הזה שמעתי ממתתיהו קובלקין, תושב עמנואל. אני בטוח שמסירות הנפש הזו של המכונים "יהודים פשוטים", חייבת להתפרסם, על מנת לחזק גם אחרים בתחום זה.

תודה רבה,

ב. קירשנזפט