תודה לך, מר ברז'נייב

בשנות השמונים של המאה הקודמת, בשנים האחרונות של שלטון ברז'נייב, הניבה המחתרת החסידית ברוסיה יבול של קבוצת בעלי תשובה צעירים. היו אלה צעירים רוסיים מבתים יהודיים לא-דתיים שנחשפו לאורח החיים החסידי ואימצו אותו. 

בכדי ללבות את הלהט שלהם ולהעשיר את הידע שלהם, הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מ. שניאורסון זצ"ל, החל לשלוח צמדים של רבנים לרוסיה, כל צמד לפרק של זמן של שבועות אחדים. באמצעות עבודתם של שליחים אלה, התרחבה מאד פעילותה של תנועת חב"ד. מוסקבה,  העיר שהייתה מקום מושבה של אוכלוסיית היהודים הגדולה ברוסיה, הייתה אחד המרכזים של הפעילות החב"דית.

באותו זמן, היה רק מקווה אחד בבירה הרוסית, בבית הכנסת שנודע כבית הכנסת שברחוב ארכיפובה. 

מסיבה זו ועוד סיבות נוספות, החליטו החסידים, בשנת תשמ"ו (1986) לבנות מקווה בבית הכנסת החסידי של מוסקבה, מרינה רושצ'ה. אחד החסידים, סשה לוקצקי, פרש את אחריותו על הפרויקט, ושכר פועלים מן השוק השחור, ששאלו בסודיות חומרי בניין ממפקדת הק.ג.ב הסמוכה. הדבר אפשר להם להשלים את המקווה בצורה נאה. 

אבל מקווה דורש יותר מאשר רק בנאים וחומרי בניין. השגחה רבנית נדרשת כאן. הרב גרשון גרוסבאום מס.פול שבמינסוטה, היה אחראי לבניית מקוואות רבים, ופנו אליו בקשר להקמת המקווה במוסקבה. על פי הנחייתו של הרבי, הם יצרו קשר גם עם הרב מאיר פוזן, רב מומחה למקוואות שהתגורר בלונדון. תאונה בלתי צפויה מנעה מהרב פוזן לנסוע למוסקבה, והוא העביר את תוכניות המקווה והנחיות נוספות אל הרב גרוסבאום, שנסע למוסקבה להשלים את הפרויקט.

הרב גרוסבאום הגיע למוסקבה בקיץ של אותה שנה, קצת לפני חודש אב. על פי ההלכה, תשעת הימים הראשונים של חודש אב הם ימי אבל, שבהם מציינים את חורבן בית המקדש הראשון והשני, ויש בהם מגבלות שונות - בין השאר בקשר לבניית מבנים בימים אלה. מסיבה זו, הופתעו החסידים במוסקבה לקבל מסר מן הרבי שבו נאמר כי עליהם להזדרז ולנסות להשלים את בניית המקווה בדיוק בימים אלה. 

מאוחר יותר, הם הבינו למה. הק.ג.ב. גילה את התוכניות לבנות מקווה, והקים תצפית מעבר לרחוב על מנת לעקוב אחר כל פעילות חשודה. הסוכנים שהיו אחראים על המעקב - קיבלו שבוע של חופשת קיץ, בדיוק במהלך תשעת הימים האלה!

כשהמקווה הושלם, הוברחו תמונות שלו אל הרבי מליובאוויטש. באותו זמן, היו כמה חסידים שרצו לפרסם את ההוכחה על שמירת המצווה הזו בקרב יהודים בברית המועצות. הרבי, מכל מקום, התנגד לכך, ואמר כי לדבר כזה יהיו תוצאות שליליות.

מדי לאחר פתיחת המקווה, התוודעה הממשלה הרוסית לקיומו ואיימה להרוס אותו. הנשים החב"דיות ניסו למנוע זאת והבטיחו לשכב לפני הכניסה למקווה ולחסום בגופן את כניסת הבולדוזרים.

ההישג שלהן, על אף ההירואיות שלו, היה קצר-מועד. הק.ג.ב. התעקש על הריסת המקווה. בסופו של דבר, לילה אחד פרצו סוכנים אל בית הכנסת, שברו את הצינורות, מילאו את המקווה בפסולת וחסמו אותו במלט. לסיום, הם כיסו אותו בפרקט דקורטיבי.

כאשר הרב ברל ליווי וחסידים אחרים בניו יורק שמעו על מה שקרה, הם שאלו את הרבי האם עכשיו יוכלו לפרסם את התמונות של המקווה ולספר לעולם על ההרס שבוצע בו. הרבי התנגד לכיוון הפעולה הזה. "המקווה נהרס בידי אנשים מדרגים נמוכים", הוא אמר לחסידים. "כאשר הדרגים הגבוהים ישמעו מה אירע, הם יתנדבו לבנות את המקווה מחדש בעצמם. אם הדבר יהפוך לנקודת מחלוקת בינלאומית, המקווה לא ייבנה שנית".  

הרבי הסכים, מכל מקום, לספר את הסיפור לכמה חברי קונגרס וסנטורים שהיו מעורבים במאבק למען זכויות אדם בברית המועצות. במקביל, סשה וחברים נוספים בקהילה החב"דית במוסקבה התחילו להפעיל לחץ על הרשויות המקומיות שיאפשרו את פתיחת המקווה מחדש.

באביב של השנה הבאה, יצא שר הדתות הרוסי לסבב בינלאומי, שבו ניסה להראות כי ישנו חופש דת בברית המועצות. בכל מקום שבו הוא קיים מסיבת עיתונאים, דאגו אנשי חב"ד שמישהו בקהל ישאל אותו על המקווה במרינה רושצ'ה.

אחרי שנה נשאו המאמצים פרי, והרשויות ברוסיה הסכימו לפתוח את המקווה מחדש. על מנת להציל את כבודם, הם הכריזו כי הם סוגרים את המקווה ברחוב ארכיפובה, ועל מנת שלא להשאיר עיר שלמה בלי מקווה, הם הודיעו, כי יאפשרו פתיחת מקווה בבית הכנסת מרינה רושצ'ה.

הרשויות התקשרו אל סשה ובישרו לו כי יוכל לבנות את המקווה מחדש. סשה השיב בתוקף שהוא לא יעשה זאת. הק.ג.ב צריך לבנות את המקווה! הם היו אלה שהרסו אותו, ועליהם להיות אלה שיבנו אותו מחדש. 

שבועיים לאחר מכן, הגיעה קבוצה של פועלי בניין רוסיים לבית הכנסת עם הציוד הנדרש. הם הסירו את המלט ופסולת הבניין ותיקנו את הצינורות. תוך זמן קצר, נפתח המקווה. רצפת הפרקט נשמרה, והיא עברה לעטר את רצפת בימת הקריאה בתורה!