לתת קול לשקט

נעמה מרקס-אביקסיס, שמלווה בעמותת ניצוצות ענבר זוגות שעברו לידה שקטה ועברה זאת בעצמה לפני יותר מעשרים שנה, מדברת על אובדן שאין לו הכרה: תינוק שאיש לא הכיר, ואבל שאין לו שבעה ולא מסגרת.

בפרק מתוארת הטלטלה - ההפתעה, המפגש של חיים ומוות בחדר הלידה, רגשות אשמה ובושה שמנסים להחזיר שליטה, והשאלות הקטנות שכואבות, כמו כמה ילדים יש לך. נעמה מציעה למסגר את האבל בדרך אישית: נר, עץ, תכשיט או שם, ומזכירה שגם האבא אבל, ושכל אחד מבני הזוג מתמודד אחרת.

היא משתפת במשפט של סבתה - להסתכל על מה שיש ולא על מה שאין - שהפך למוטו חייה, ומדברת על הבחירות בחדר הלידה, על שיתוף הילדים בבית במילים פשוטות, ועל הסדנאות לצוותים רפואיים שנושאים עומס רגשי גדול.

המסר לסביבה: לא להניח הנחות אלא לשאול מה הזוג צריך, לא להשאיר אף אחד לבד, ולזכור שגם בזמן מלחמה אין יחסיות בכאב - לכל כאב מגיע מקום.