מתעניינותלאחר חיזור ממושך, בן זוגי ואני החלטנו להינשא. אבל תנו לי להתחיל מהתחלה. אנחנו מה שנקרא 'זוג מבוגר' שנמצאים יחד כבר מעל חמש שנים. הילדים של כל אחד מאיתנו המשיכו הלאה כל כך יפה, ואנו בילינו יחד הרבה שבתות וחגים שמחים. כשסיפרנו לילדים ולנכדים שלנו שאנחנו הולכים להתחתן, היו שם הרבה דמעות של שמחה והתרגשות - של שתי המשפחות. החלטנו שאין טעם לחכות וארגנו את החתונה תוך חודש.
הכול זרם על מי מנוחות ואז, קיבלתי שיחת טלפון מהרבנית פייגי חסדן שביקשה שאבוא לראות אותה. "מה היא יכולה לומר לי שאני לא יודעת כבר?", חשבתי. כבוגרת 'בית הספר של החיים' חשבתי שאין עוד משהו על נישואין שאני לא יודעת. פייגי הקדישה שעתיים תמימות להסביר לי על משמעות מצוות הטבילה במקווה - ועל כל מה שהיא מייצגת עבור האישה היהודייה. מצאתי את הדברים שלה ואת הסרטון שהראתה לי מעניינים, והבנתי שהמקווה הוא זמן לתקשורת אישית עם השם ומשהו שידעתי שהוא חשוב. אבל, השליליות שהביעו החברות הלא דתיות שלי גרמו לי לתחושות של חרדה. ביצעתי את כל ההכנות כפי שהונחיתי, ובתי ואני הגענו אל המקווה בגרייט פארק, שם קיבלה את פניי גברת לבבית שמיד גרמה לי לחוש רגועה.
וואו! ממש חמישה כוכבים! מגבות חמות ונעימות, חלוק ונעלי רחצה וכל מה שאישה יכולה לבקש שיגרום לה להרגיש בנוח ומיוחדת. הבלנית הסבירה לי את כל הפרטים וכשטבלתי במי המקווה החמימים ושהיתי שם לבדי, הרגשתי רגש חזק של קשר רוחני להשם שגרם לי פשוט לבכות ולהתפלל על המשפחות שלנו, ועל כל אהובינו שאינם עוד בין החיים. הבנתי אז עד כמה חשובה ומשמעותית החוויה הזו. אני יכולה רק לומר שאני כבר מחכה לחזור שוב לפני יום כיפור!
טובלות