תינוק המקווה שלי

היריון רוחני

אני יהודייה, אך אינני דתית. 

אני מדליקה נרות שבת, איך אינני שומרת שבת. 

אני לא אוכלת בשר חזיר, אבל לא מפרידה בין בשר לחלב. 

אינני מכירה את התפילות היהודיות, אבל אני מדברת עם אלוקים. 

אבל יש תחום אחד בחיים שבו אני יהודייה ככל יכולתי - אימהות. 

הגעתי מרוסיה, שם הנורמה התרבותית היא ילד אחד או שניים. מעולם לא הייתי יכולה להעלות על דעתי שהחלק האימהי שבי ישתלט עליי ברמה כזו. באווירת החיים הרגועים בקליפורניה שטופת השמש, אנשים לגמרי לא מבינים, למה למען השם הד"ר הצעירה והשאפתנית הזו בוחרת להביא ארבעה ילדים ו"להרוס" לעצמה את החיים?!

אני לא חושבת על זה. אני פשוט יודעת ששניים מתוך ארבעת ההריונות שלי תפסו אותנו בהפתעה גמורה ובזמנים הכי פחות נוחים, אבל עמוק בלב - הייתי מאושרת. הייתי בהיריון, והתעוררתי בבוקר כשהלב שלי שר באקסטזה.

עבורי, היריון הוא ההוכחה שאלוקים קיים. אני לא צריכה שום דבר מעבר לזה. בכל בעיטה או תנועה של העובר, אני יודעת שאני חווה נס בהתהוות. עם כל התשישות שאני חווה וחרף חוסר הנוחות המשווע, היריון הוא הזמן שבו אני חשה חיה ומאושרת מתמיד. אני יודעת שזה לא נשמע הגיוני במיוחד - אז אני גם לא ממש מנסה להסביר. 

אז בשנה שעברה, כשאמא שלי תפסה אותי מזילה ריר לעבר תינוק אחר בפארק, היא כמעט צעקה, מנסה להשיב אותי להיגיון הבריא: "אל תחשבי על זה אפילו! את משלימה עכשיו את הדוקטורט שלך, ובעלך הוא לא רב!" 

אבל אני לא חושבת על זה. אני פשוט יודעת שאני מוכנה לעוד תינוק. האם זה הגיוני או מעשי? לא. בכלל לא. אבל אני יכולה לחוש בבעירה הפנימית של תינוק בדרך בצורה כה חזקה, נובעת מתוך תוכי. אני מרגישה שנפלו בחלקי הכבוד והזכות שנבחרתי להאיר את העולם בעוד נשמה יהודית. 

ובאותו זמן, אני ניצבת בפני סערה פנימית ואכולת ספקות: האם אני עושה את הדבר הנכון, להיכנס להיריון חדש - לא פחות מרכבת הרים - ולגרור את כל משפחתי יחד אתי? האם אני יכולה לעמוד על מה שאני מאמינה בו, כאשר ההיגיון שלי, יחד עם עוד רבים מקרובי המשפחה שלי צועקים "לא!"?!

הרוח שלי עטופה בשלווה, על אף שההיגיון והרגש שלי מושכים אותה לשני כיוונים שונים ומנוגדים. בדרך הביתה מהפארק, אני מחליטה לעצור בבית חב"ד המקומי, ולנסות לקבל קצת בהירות מחשבתית מהחברה שלי בסי, הרבנית. היא מביטה בי בחיוך כשאני מספרת לה על התשוקה שלי לעוד תינוק, ועד כמה זה חסר היגיון, אפילו בעיניי שלי. 

היא מספרת לי על תורתו של הרבי מליובאוויטש ומהו מקווה. כשאני מקשיבה לה, הרוח שלי מתמלאת בשקט ובנחת. אני כמעט יכולה לחוש את הנשימה המתוקה של התינוק העתידי שלי, וכבר עכשיו אני אוהבת אותו יותר מכל מה שאוכל לתאר.

שעה אחר כך, אני מגיעה הביתה, שם בעלי היקר והתמים יושב ועובד על המחשב, מרוכז בכל מאודו. הוא לא ממש מעוניין באתגרים רוחניים בינתיים, אבל הוא הבעל היהודי הכי טוב בעולם, תמיד תומך בהתעוררות רוחנית של אשתו. אני מספרת לו, שאפילו שאני לא יכולה להסביר את זה, אני כמהה לילד נוסף. 

אני קוראת על המקווה וזה מדבר אליי ברמה עמוקה כל כך, מעלה דמעות בעיניי. אני מסבירה לבעלי על החשיבות שבשמירה על הלכות טהרת המשפחה, ולמרות העובדה שהוא מעולם לא שמע על כך, הוא מסכים ותומך בי לחלוטין. 

לעולם לא אשכח את ההכנות למקווה: ספירת הימים, תפילה, המתנה בציפייה דרוכה - אף שאני מפחדת ממים, פחד שיש לי עוד מילדותי.

אני זוכרת שכאשר בסופו של דבר, בסי צעקה "כשר!" (שמשמעו שטבלתי את עצמי כמו שצריך, את כל כולי מתחת למים), היא התרגשה כל כך, כאילו הייתה זו היא שנגמלה מהפחד ממים. חוויתי תחושה מוזרה וחדשה, כאילו המים המיסטיים של המקווה שטפו מעליי את המעטה הדביק של הספק והפחד, מחברים אותי אל השורשים שלי, שמהם אני יכולה לינוק את החכמה של שרה, רבקה, רחל ולאה… הופכת, כמותן, לאישה יהודייה גאה.

ברוסיה, חונכתי להסתיר ולהתבייש ביהדות שלי. אבל כשעליתי מהמקווה, הרגשתי שאני מקבלת בעלות על מה שתמיד היה שלי - הנשמה היהודית שלי.

כשנסעתי בחזרה הביתה, צוחקת מבעד לדמעות של שמחה, התפללתי לאלוקים שיהיה אתי, וירווה את הצמא הפנימי שלי לתינוק הזה… עשרה ימים לאחר מכן, זה הגיע: שני פסים אדומים בהירים על בדיקת ההיריון שלי.   

קיבלתי בברכה את התינוק החדש שלי אל תוך לבי וחיי. קיבלתי בברכה גם את הבורא אל תוך ההיריון הזה, מודעת בפעם הראשונה לנוכחות הבלתי נראית שלו, נחבא מאחורי מסך שמימי, ומאפשר לכל זה לקרות. 

מאז, אני לומדת לפתח את הקשר שלי אל הקב"ה. 

אני מוצאת את עצמי מתפללת ומדברת אליו כפי שמעולם לא עשיתי, ומגלה את הרוגע הגדול הטמון בלהניח את כל הפחדים שלי בידיים שלו. אני רוצה שהלידה של התינוק הזה תהיה הפסגה של המסע שלי להכיר את עצמי ואת הנוכחות האלוקית שבקרבי. אני רוצה שזו תהיה חוויה רוחנית. אני מחכה עכשיו, עד שהבכי של התינוק יטלטל אותי מבפנים, ויהפוך את כל האני שלי לאדם שאני באמת - אם יהודייה. 

אני יושבת כאן עכשיו, בחודש התשיעי. בקרוב מאד, בעזרת השם, אתברך בלידת הילד החמישי שלי. מעולם לא הייתי כה נרגשת וכה לחוצה גם יחד. אני כל כך לא בטוחה אם אמצא בתוכי מספיק אהבה וחכמה לכל הילדים שלי, אבל אני יודעת שההדרכה של הקב"ה והתמיכה שלו - נמצאים במרחק תפילה. ההיריון הזה שונה, מודע יותר ורוחני יותר. זה תינוק המקווה הראשון שלי. 

נ.ב. התינוק של קת'רין נולד בבוקר שבת, ושמו העברי הוא מנחם מענדל, על שמו של הרבי מליובאוויטש.