תינוק ראש השנה שלי

"ראש השנה? הלילה הראשון של ראש השנה?", חזר בעלי שוב ושוב בתדהמה, כשאמרתי לו מתי יחול ליל הטבילה הבא שלי. היה זה ליל טבילה שהייתי נרגשת מאד לקראתו, מפני שהייתה זו הפעם הראשונה זה חמש שנים שסוף סוף הייתי יכולה לנסות להרות. "איך תוכלי ללכת בראש השנה? בין התפילות בבית הכנסת, בישולים, אורחים ועוד, זו תהיה משימה כמעט בלתי אפשרית!"  

גם אני הרגשתי נואשת. כל כך הרבה בישולים והכנות לחג!! הוספת ההכנות למקווה לבלגן הזה, הרגישה לי פשוט הרבה יותר מדי. אם שנינו מרגישים כך, מה נורא כל כך בלדחות את הטבילה בכמה ימים? זה יהיה נינוח ורגוע הרבה יותר ללכת אחרי החג!

השבוע של הטבילה הגיע. התקשרתי אל המקווה לוודא את שעות פעילות המקווה השבוע. כשהבלנית שענתה לי לטלפון מסרה לי את המידע, הרגשתי אבן כבדה בקרבי. החביבות שבקולה דחפה אותי לשאול עוד שאלה אחת. "אני תוהה האם זה בסדר לדחות את הטבילה שלי ביום או שניים. התזמון פשוט בלתי אפשרי!"

היא שתקה לרגע, ואז שאלה בעדינות: "האם את או בעלך חולים?"

"לא", השבתי.

"האם אחד מכם לא יהיה בבית באותו לילה?" היא שאלה.

"לא", השבתי. 

"אז מה כל כך בלתי אפשרי?" היא שאלה ברכות. 

"ובכן", עניתי ברעד, "זה ראש השנה. יש כל כך הרבה עבודה, וכל כך הרבה אורחים שמגיעים, תפילות להשתתף בהן! אני פשוט לא יכולה לדמיין לעצמי שאהיה רגועה מספיק, או שאמצא את הזמן הנוסף הזה כדי להתכונן למקווה כראוי!". כשהמילים יצאו מפי, התחלתי לרעוד. 

הבלנית השיבה בזהירות ובעדינות: "שניכם תהיו בסדר גמור! את המצווה הנפלאה של המקווה אין לדחות אלא במקרה של צורך חיוני ממש. השנה תהיו מאורגנים יותר עם ההכנות ואת תראי שהכול יהיה ממש בסדר. בזכות שמירת המצווה בזמן, את תראי שהכול יעבוד מצוין!" 

"טוב…", אמרתי בביישנות, "זו תהיה הפעם הראשונה מזה חמש שנים שאני מנסה להרות". 

"מקסים!" היא הגיבה, "האם זה לא יהיה נפלא אם יהיה זה תינוק של ראש השנה?!"

המשפט האחרון הדהד באוזניי. אני יכולה לשמוע את המילים שלה, גם עכשיו, שלוש שנים אחר כך. 

סגרתי את הטלפון כשאני נחושה לקיים את המצווה באופן ובזמן שבו היא אמורה להתקיים. היחס העדין של הבלנית והמילים המעודדות שלה, העניקו לי את הנחישות לעשות את מה שצריך לעשות, בשמחה. סיפרתי על כך לבעלי, והוא הסכים שאנחנו צריכים לעשות את המאמץ. ראש השנה בא והלך. הכול עבד מצוין בעזרת השם. הטבילה התרחשה בזמנה, באופן רגוע ונפלא. 

התאכזבתי קצת שלא הריתי מיד. הייתי בטוחה כל כך שהמאמץ שהשקעתי יביא את ברכת ההיריון! הרגעתי את עצמי שלקדוש ברוך יש את הזמן המתאים לכל דבר, וכל מה שהוא עושה הוא לטובה. אז חיכיתי לחודש הבא ואז לחודש שאחריו… סבלנות היא לא הצד החזק שלי… אחרי שהחודש השלישי עבר, התחלתי לדאוג. כמובן, התחלתי לחקור את העניין, לגבי האפשרות להרות בגיל שלי, מודאגת שלעולם לא אהרה עוד, ומודאגת עוד ועוד. הבנתי גם את החשיבות שבלהתחיל לספור את שבעת הנקיים בזמן. לעתים קרובות, במיוחד בעונה הזו של השנה, כשהשמש שוקעת מוקדם כל כך, שכחתי לבצע הפסק טהרה בזמן, וזה עיכב את הטבילה. זה היה חשוב לטבול במקווה בזמן, כל יום יקר!

בחודש הרביעי, שבוע לפני יום ההולדת שלי, השם היה אתי, ובחודש הזה זכרתי להתחיל את הספירה בזמן. הספקתי לטבול במקווה בהזדמנות האפשרית הראשונה. ובכן, המחזור הבא לא הופיע! בעזרת השם - הייתי בהיריון!

הביקור הראשון שלי למרפאה גילה שהתאריך שלי הוא ביום כיפור! כמובן שאני, הדאגנית, התחלתי להריץ תרחיש אחר תרחיש של הגעה לבית הרפואה ביום כיפור… בסופו של דבר נרגעתי והחלטתי שיש דברים שהם מעבר לשליטתי. לבטוח בהשם, להיות מוכנה ככל האפשר, והכול יהיה בסדר. 

החודשים הבאים עברו במהירות. ושוב התקרב לו ראש השנה. כשעבדתי במטבח, מכינה אוכל לסבב הבא של האורחים לחג, נזכרתי במילותיה של הבלנית הנחמדה. המילים שלה, בקשר לתינוק של ראש השנה הדהדו בראשי. באותו לילה, הלילה הראשון של ראש השנה, התעוררתי מצירים חזקים. הבנו שהגיעה השעה לנסוע לבית הרפואה. 

התינוק המדהים שלנו נולד בלילה השני של ראש השנה. בכל פעם שאני מביטה בו, אני חושבת על מילותיה הנבואיות של הבלנית ואני נזכרת עד כמה חשוב להקפיד לקיים כל מצווה בזמן. במיוחד את המצווה החשובה והנפלאה של הטבילה במקווה! אכן בורכתי בתינוק של ראש השנה.