כשהגעתי לשנות השלושים המוקדמות שלי, הרגשתי שהשעון הביולוגי שלי הולם בכבדות בעוד אני מחפשת אחר הבעל המתאים.
הוקל לי כל כך כשהתחתנתי בגיל 36, והנחתי שאהרה כמעט מיד. הרי הרופא שלי הבטיח לי שאני פורייה מאד. כשחודש ועוד חודש חלפו מבלי שאכנס להיריון, התחלתי להרגיש פאניקה. בסופו של דבר, הריתי קצת יותר משנה לאחר נישואינו. היינו במצב רוח מרומם שתפילותינו נענו סופסוף: “כן, זה הזמן המתאים לילד משלכם”. אף זוכה בלוטו לא יכול להרגיש יותר בר מזל מאתנו, כשצפינו בפעימות הלב של העובר באולטרה סאונד בשבוע השמיני להיריון.
לא העלינו על הדעת את האפשרות ששבוע אחר כך, כשחזרתי לרופאה, לא ראינו כל פעימות לב. העובר מת, ויחד אתו גם חלק קטן ממני, כאשר שמעתי את הבשורה הנוראית. בעלי מיאן להתנחם.
התחלנו להיוועץ במומחים לפריון, שהבטיחו לנו שהכול בסדר, אבל עזרה קטנה יכולה לזרז את התהליך. בצייתנות, חיפשנו אחר התערבויות שונות בכל חודש מחדש, חלק מהן דרשו מאתנו להפוך את מהלך חיינו מן הקצה אל הקצה. בחודש אחד, היינו צריכים לצעוד בשבת אל בית הרפואה יותר משישה קילומטרים בכל כיוון. בחודש אחר, הכניסה הרופאה מבחר מכשירים אל תוכי, יצאה מן החדר ושכחה לשוב אליו במשך 45 דקות תמימות. איש לא שמעה את קריאותיי בחדרון האחורי שבו שכבתי, בעוד דעתה של הרופאה מוסחת בשל שיחות טלפון והפסקת צהריים. בחודש אחר, הומלץ לנו לפנות למומחה פריון שאחר המלצותיו עקבנו בנאמנות. מאוחר יותר גילינו שהדבר היחיד שהתעלה מעל למחיר המופרז שדרש, היה הרצון שלו להפנות נשים להליכים שחוסר יעילותם הוכח מדעית. בסופו של דבר, פנינו לאחד מהמומחים הגדולים היותר לפריון בבית רפואה נודע, ומוקמנו בתחתיתה של רשימת המתנה של שנה וחצי.
שנה לאחר ההפלה שלי, הריתי בשנית במהלך ביקור בארץ. ייחסתי זאת לתפילות האינסופיות שלי בקברי צדיקים ובכותל המערבי. בעלי ואני התענגנו על כל רגע, והמתנו בציפייה עצומה ללידת ילדנו. לאחר שבועות אחדים, הרציתי בסעודת שבת קהילתית. הנושא היה “למה קורים דברים רעים לאנשים טובים”. אחת המטופלות שלי, שסבלה מאד, התעקשה שחברה שלה תגיע לשמוע אותי. החברה ניסתה להתמודד באותה עת עם המון צרות ואתגרים שעמדו בפניה, והמטופלת שלי הבטיחה לה שהמילים שלי יעזרו לה למצוא את הדרך. שתי דקות לפני שהתחלתי לדבר, הרגשתי את התחושות המוכרות של הפלה.
הרגשתי כאילו שליח בא ובישר לי שאני אינני הזוכה בלוטו, בפרס שכבר הפקדתי בבנק. הכול היה טעות.
העברתי את ההרצאה שלי, שנשאה מסר מרומם – דבר אינו קורה בטעות. כל חוויה שאנו חווים היא למעשה רצף של נסיבות שהונדסו אלוקית והותאמו על מנת לסייע לנפש שלנו להגיע ליופייה המרבי ולקשר האופטימלי למקורה. כשסיימתי, הגיעה חברתה של המטופלת שלי לומר לי כמה עמוק נגעו בה המילים שלי. כשהתפזר הקהל, חזרתי בעצב לביתו של הרב, שם התאכסנתי. בפרטיות, התייפחתי, כשאני מרגישה את הכאב הפיזי ששיקף את הסבל הרגשי של הטרגדיה שלי. גם כאשר השכל שלי אמר לי שהקדוש ברוך הוא מחבק אותי, ושהכול הוא למען מטרה טובה מושלמת.
שלושה חודשים לאחר מכן, קיבלתי שיחת טלפון ממרכז הפוריות בבית הרפואה. האחות אמרה לי שהיא מצאה דרך להכניס אותי לטיפול כבר בתום שישה חודשים במקום שנה וחצי. קפצתי על ההזדמנות. התחלתי בטיפול פוריות מהתחלה, בפעם החמישית בתוך שנתיים. הפעם, החדשות לא היו מעודדות כל כך. התקרבתי לגיל 39, והבדיקות הראו שייתכן שהגעתי לסופן של שנות הפוריות שלי. נאמר לי שעליי לעבור בכל חודש בדיקות דם על מנת לקבוע בכל חודש נתון אם אהיה פורייה באותו מחזור. אם תתקבל תשובה שלילית במשך שלושה או ארבעה חודשים ברצף, לא יהיה עוד טעם לנסות התערבויות פריון נוספות.
בכל חודש, חיכינו בנשימה עצורה לתוצאות בדיקות הדם, והחודשיים הראשונים ריסקו אותנו. רמת ההורמונים שלי הייתה גבוהה כל כך, חריגה מן הנורמה, מצביעה על כך שלא אוכל להרות במחזורים אלה. בחודש השלישי אירע נס. הרמות היו גבוליות, והתוכנית הסכימה לקבל אותי להפריה חוץ גופית. היה עליי להזריק לעצמי מנות גדושות של הורמוני פריון במשך שבוע, ולעבור בדיקות דם וסריקות רבות. אז, בזמן האידיאלי, ירדימו אותי, ישאבו את הביציות (בתקווה – פוריות), כך שיוכלו להפרות אותן ולאחר מכן להחזיר אותן לרחמי. בפעם הראשונה זה שנתיים, היו לי תקוות גדולות שסוף סוף אזכה להיריון בריא.
קיבלתי את תוצאות בדיקות הדם יום לפני שאיבת הביציות המתוכננת. בעלי ואני חיכינו להשתתף מאוחר יותר בארוחת ערב עם חברים שזה עתה נולד להם ילד, לאחר שהשתתפו באותה תוכנית הפריה בבית הרפואה שלנו. באותו אחר צהריים, קיבלנו שיחת טלפון נוראית. נראה היה שההורמונים שלי גאו, וכי הסיכויים להרות אם הביציות יישאבו ביום שלמחרת, אינם גדולים. הרופא מעולם לא אמר זאת, אך הוא פספס את התזמון הנכון. בהתבסס על מה שנאמר לי, נותחתי ביום שלמחרת, וכמה ימים לאחר מכן הועברו אליי עובר או שניים. שבועיים מאוחר יותר, כשכל יום נדמה כנצח, גיליתי שאינני בהיריון.
עברנו עוד כמה חודשים של עינוי, שבהם עברתי בדיקות דם רק כדי לגלות שרמות ההורמונים שוב חורגות מן הנורמה. בסופו של דבר, ערב סוער וקפוא אחד, שמענו את החדשות המפתיעות בוקעות מן המשיבון. המספרים נורמליים, בגבולות הנורמה, וכדאי שאתחיל בזריקות כבר באותו ערב.
ריחפנו. הבשורה הזו הגיעה אלינו ביום שישי בלילה… בעיצומה של שבת. בית המרקחת הקרוב ביותר היה במרחק של כמעט שני קילומטרים. הטמפרטורה בחוץ הייתה שש מעלות מתחת לאפס, והרוח נשבה בעוצמה של 30 קמ”ש. היה עלינו לצעוד לפחות חצי שעה בכל כיוון בכדי להגיע לבית המרקחת. לא היינו יכולים לקחת אתנו כסף או כרטיס אשראי, וגם לא להשתמש בטלפון, בשל השבת. מה יהיה אם נגיע לשם והרוקח יאמר לנו שאין לו את התרופות? ומה אם לא יאמין לנו שנחזור ביום למחרת ונשלם לו 1400 דולר לשלוש קופסאות של תרופה?
כשהגענו לבית המרקחת, מתנשמים ומתנשפים, בלחיים אדומות כסלק מרוב קור, הרוקח אמר לנו שיש לו את התרופות, והוא סומך עלינו שנשלם לו עליהן למחרת. שוב – היינו בפסגת רכבת ההרים.
הכול עבר בסדר, בלי שום מכשול בדרך. כאשר הרופא העביר לרחמי שלושה עוברים, הם נראו בריאים למדי. כשאני נחה לאחר ההליך, ואומרת תהלים, הרגשתי שהקדוש ברוך הוא מחייך אליי, וסוף סוף יעניק לי את משאלת הלב העמוקה ביותר שלי.
שבועיים לאחר מכן, בדיקת ההיריון שביצעתי אישרה שאני אכן, סוף סוף, בהיריון. היה זה בחודש יוני, הפרחים פרחו, והאוויר האביבי החמים ליטף אותי, ונראה ששוב העולם כולו נראה בסדר. נראה שהניסיון האכזר בן השנתיים וחצי שעברתי – בא לקצו. חיכיתי, בציפייה מעוותת, לתחושה המוכרת של בחילות בוקר שילוו אותי כל היום.
כמה שבועות מאוחר, כשהייתי עסוקה בכתיבת אחד הספרים שלי, הרגשתי לפתע את אותן תחושות מחליאות. זעקה פרצה בתוכי. לא יכולתי להאמין שזה קורה לי בפעם השלישית. האם לא סבלתי די? “השם הכול יכול”, התחננתי, “עשה בבקשה נס והצל את הילד הזה. בבקשה”.
היה עליי לחכות ליום שלמחרת כדי לבצע בדיקת אולטרה סאונד. דיממתי דימום כבד, אך העובר היה עדיין חי. ראיתי את פעימות הלב הזעיר, אור באמצע המנהרה החשוכה שלי.
הרופא שב והבטיח לי כי עדיין אפשרי שההיריון יעבור בשלום, ושאת המשך המעקב אעשה אצל הרופא המיילד שלי.
כאשר הרופא שלי ביצע אולטרה סאונד במשרדו ביום שלמחרת, הוא הראה לי שהעובר היה מת. “לא. זה לא יכול להיות”, תקפתי אותו. הוא הראה למה כן, ואני אמרתי למה לא.
“שמעי”, הוא אמר באדישות, “אם את לא מאמינה לי, את יכולה לבצע סריקה נוספת, כאן מעבר לרחוב”.
כך עשיתי. שעתיים לאחר מכן, הסריקה השלישית בתוך יומיים, הראתה שאני צדקתי. לב העובר פעם בקצב בריא של 140 פעימות לדקה. “תודה לך השם”, קראתי, מקווה שהרצון של התינוק הזה לחיות יתמיד. הרדיולוג, לעומת זאת, לא היה אופטימי.
“ראי”, הוא הזהיר, “פעימות הלב עדיין תקינות, אבל יש לך כמות עצומה של דם בתוך הרחם”. הוא לא היה צריך לפרט מהי הפרוגנוזה שלו.
העובר מת שבוע לאחר מכן “בסדר, השם”, אמרתי בנחישות, “אני לא בטוחה מה אתה רוצה שאעשה עם זה. מה שזה לא יהיה, אתה אחראי, ואני מקווה שזה ישפיע עליי כך שאהיה קרובה אליך ואעשה את רצונך, מה שיהיה”.
מציאויות רוחניות
במהלך החלמתי, התקשרה אליי אישה שמעולם לא פגשתי, וביקשה אם אוכל לדבר לפני קבוצה של רווקים ורווקות בביתה בנושא “כיצד למצוא בן זוג לנישואין”. “אין בעיה”, הסכמתי. היא קיבלה את השם שלי מחברה משותפת, שבביתה דיברתי בשנה שעברה.
בלילה שלמחרת, האישה הזו, שרון, התקשרה שוב. “אני לא יודעת שום דבר עלייך” היא הודתה, “אבל מחר בערב מגיע לביתי רב שמסתכל בכתובות של אנשים, ועוזר להם לשפר את החיים שלהם. מעניין אותך לבוא?”
“מתי הוא יוכל לראות אותי?”, שאלתי, נזהרת מעוד התייעצות עם מחולל ניסים. שרון לא ידעה, אך אני התייעצתי כבר עם רבים מאד כאלה, בתקווה נואשת לילד. “אחרי חצות?”
“הרבה אחרי”, היא אישרה.
“תודה, אבל לא תודה”. השבתי. “ראיתי כבר כל כך הרבה רבנים. התפללתי בקברי צדיקים רבים משאני יכולה לספור. דבר לא עזר”, אמרתי לה.
“תראי, אני לא מכירה אותך, ואני לא יודעת למה חיפשת עזרה”, לחצה שרון, “אבל הרב הזה הוא באמת מיוחד מאד. אם תגיעי, אני לא חושבת שתתאכזבי”.
בהרגשה שלא נותר לי מה להפסיד, מלבד כמה שעות שינה, הלכתי לביתה של שרון לאחר חצות הליל של ליל המחרת. הסלון שלה היה מלא באנשים שהכרתי, כולל האישה שנתנה לשרון את שמי. היא ובעלה עדיין לא זכו לילד, לאחר שש שנות נישואין.
חיכיתי בחוסר סבלנות לראות את הרב הזה. כשסוף כל סוף הגיע תורי בשעה 1:30 לפנות בוקר, הוא היה נראה מותש יותר כפי שהרגשתי אני. בלי מילים, הנחתי את הכתובה שלי לפניו והוא הביט בה במשך דקות אחדות.
“בעלך הוא כמו אדם מת”, הוא אמר, כשהוא ממשיך לבחון את הכתובה. “יש לכתוב את הכתובה הזו מחדש. בואי אליי בעוד שלושה שבועות ואכין לכם כתובה חדשה”.
נאלמתי דום. בעלי איבד את הרצון לחיות מאז ההפלה הראשונה שלי, וכבר יותר משנתיים שהוא היה שרוי בדיכאון עמוק. “איך ידעת את זה?” הצלחתי לשאול.
“הכול נמצא כאן בכתובה”, הוא הסביר. “חלק מהברכה של זוג יהודי מגיעה דרך הכתובה שלהם. הכתובה יוצרת ומגדירה את הערוץ הרוחני. כאשר יש בה פגם, הברכה אינה יכולה לעבור דרכה במלואה. במקרה שלך, אביו של בעלך נפטר לפני שנישאתם, ובכתובה נכתב שמו של בעלך כבנו של אביו, בתוספת “זיכרונו לברכה”. מוטב שתוספת כזו לא תופיע בכתובה. רבים מאמינים שהדבר יכול להביא למזל רע. יש לכתוב את הכתובה מחדש, והכול יהיה בסדר”.
כשנסעתי בחזרה הביתה, בשעות הקטנות של הלילה, הרגשתי תשישות, אך גם אופטימיות זהירה. אחרי הכול, מניסיוני המר למדתי שיש מעט מאד מקובלים אמתיים בעולמנו כיום. דרישה מקדימה להיות אחד כזה היא שאדם זה יהיה ירא שמים בתכלית ותלמיד חכם, ומעטים הם מקובלים כאלה שמגלים את עצמם לרבים. אנשים בעולמנו נואשים למצוא מחוללי ניסים שיוכלו להעניק לאחרים את מבוקשם באמצעים מאגיים. פגשתי רק בודדים שבאמת עזרו לאחרים. האם הקדוש ברוך הוא הקרה את הרב הזה בדרכי כצינור לקדושה גדולה שצריכה להגיע אל חיי, או שמא כדי לבחון אם אחדל לייחל למתווכים כדוגמת רבנים ורופאים שיעניקו לי את הילד שכה רציתי? החלטתי להתפלל ולקוות שעברתי את השינויים האישיים שנדרשו ממני, וששינוי הכתובה יאפשר לי להיות האדם שהקב”ה סבור שראוי להעניק לו ילד.
לשכנע את בעלי להשיג כתובה חדשה, לא היה קל. לא רק שהוא איבד תקווה לילד, הוא לא היה קשוב לרעיון ששינוי כתובה יכול לשנות את המציאות רוחנית של חיינו.
שלושה שבועות מאוחר יותר, קיבל בעלי את הכתובה החדשה מהרב, והעניק לי אותה בנוכחות שני עדים כשרים. לאחר שלקחתי את הכתובה, אמר הרב, “בעזרת השם, שתזכו לילד בתוך שנה”. קיוויתי שתפילתו תגיע אל הקדוש ברוך הוא ותתקבל בדרך שייחלתי לה. מצד שני, היה קשה כל כך לדמיין שאחרי כל כך הרבה תחינות ובקשות, החלום שלי יתגשם.
בחודש שלאחר מכן, כשגופי חזר סופסוף לעצמו, התקשרתי למרפאת הפריון. “האם כדאי להגיע לבדיקות דם החודש?”, שאלתי את הרופא.
בנימה חביבה, הוא השיב לי: “אל תטרחי. הוצאת כמעט שלוש שנים וחמשים אלף דולר כדי שיהיה לך ילד, ומאומה לא הועיל. אנחנו יודעים למה את ממשיכה לחוות הפלות או לא נכנסת להיריון מלכתחילה. לא נשארו לך עוד ביציות טובות. יש נשים שמגיעות לגיל הבלות מוקדם יותר, ואחרות מאוחר יותר. את אינך פורייה עוד. אם את עדיין רוצה ילד, אמצי או פני לתרומת ביצית. הסיכויים שלך להיריון בריא הם אפסיים”.
הייתי מרוסקת, והסכמתי אתו שיהיה זה מיותר לשוב לבית הרפואה. אך, האמנתי שאלוקים רוצה שיהיה לי ילד, אבל כנראה שלא בדרך הזו. איך הוא יגרום לזה לקרות, לא היה לי מושג.
שבועיים לאחר מכן, בעלי ואני נסענו לחגוג את חודש חגי תשרי בישראל. התפללנו הרבה בכותל המערבי, שהינו בירושלים, וספגנו מקדושתה של הארץ. שבועיים לאחר שובנו לארה”ב, גיליתי שאני בהיריון. הבת שלנו נולדה בליל שבת ביוני של אותה שנה, הלילה הראשון של הקיץ. עשרה חודשים לאחר שהרב שינה לנו את הכתובה.
כשראיתי אותה בפעם הראשונה, לא הייתי מוכנה למראה של תינוק שאך נולד. ציפיתי למראה של תינוק מאריזות הגרבר, בעוד התינוקת שלי נראתה כמו שילוב של פופאי וחרוט, מכוסה במיונז וקטשופ.
“האין זה הדבר היפה ביותר שראית מעודך?”, נבעה השאלה מפי בעלי, עיניו עיוורות מאהבה. אכן, כשראיתי אותה לאחר שניקו אותה, היא באמת הייתה.
כמה חודשים אחר כך, ביקר הרב בעיר שלנו, ואני הבאתי אליו את התינוקת. “זוהי התינוקת שאמרת שתהיה לנו”, דיווחתי.
הוא הביט בה, חייך, ואז פנה אליי. “יהיה לך עוד ילד”, הוא אמר בביטחון.
כמעט נפלתי מהכיסא. הייתי כבר כמעט בת ארבעים, והרופאים אמרו לי שלא אוכל ללדת גם את הילדה שכבר נולדה לי. יהיה לי עוד ילד? הייתי המומה מכדי להגיב, אך בעלי שאל, “מתי?”
“בקרוב”, חייך הרב.
במשך ששת החודשים הבאים, בעלי דחף אותי להפסיק להניק את התינוקת שלנו, כך שיהיה לי סיכוי להרות שוב. דיברתי עם שני מומחים בעלי שם בתחום הפריון, והם אמרו שגם בנסיבות הכי טובות, הנקה תפחית מאד את הסיכוי להרות שוב. בסופו של דבר, התפשרתי: אפסיק להניק כשהתינוקת תהיה בת שנה, אם לא אהרה עד אז.
פעמיים ביום, התפללתי שאכנס להיריון ולא אצטרך להפסיק להניק. כשהבת שלנו הייתה בת אחד עשר חודשים, נסענו יחד לאוסטרליה. כשבתי הייתה במרחק שבוע מגיל שנה, בעלי אמר לי: “ראי, הבת שלנו תהיה כבר בת יותר משנה כשנחזור לארה”ב. את צריכה להתחיל לגמול אותה מהנקה”. הבת שלנו ינקה באותם ימים שמונה פעמים ביום בשמחה. אני לא אמרתי דבר, ורק הגברתי את תפילותיי להרות.
שלושה ימים אחר כך, בערב חג השבועות, גיליתי שאני הרה.
שיעורים רבים
החוויות שעברתי לימדו אותי דברים רבים. ראשית, רבים מאתנו מבלים את חיינו בניסיון להשיג את מה שאנו רוצים. קל לחשוב שמימוש האג’נדה שלנו תלוי בנו. אני למדתי שמשימת החיים שלנו היא לנסות לעצב את מה שאנו רוצים שיתאים לאג’נדה של הקב”ה. חוסר האונים המוחלט שחשתי כשניסיתי להביא תינוק לעולם, גרם לי להבין שהצעד הראשון הוא להרגיש את התלות המוחלטת שלי בקב”ה, לפני שאוכל לגדל כראוי ילד שיהיה תלוי בו לחלוטין.
הקב”ה משתמש בהיריון, לידה וגידול ילדים כהזדמנויות עבורנו להמשיך ולפנות אליו, ולהכיר בכך שתמיד נהיה זקוקים לו. הוא רוצה שנדבר אליו, ונתקרב אליו, לא רק כשאנו זקוקים למשהו, אלא מפני שאנו אוהבים אותו וחפצים בקרבתו. אהבה התלויה בלקבל את מה שאנחנו רוצים אינה אהבה אמתית, זו אהבה עצמית. לאהוב את השם גם כאשר הוא איננו נותן לנו את מה שאנו רוצים, זו מערכת יחסים אמתית. למדתי לאהוב את הקב”ה ולבטוח בו גם כאשר הייתי מאוכזבת מאד מכך שהוא לא נתן לי את שרציתי.
שנית, הגעתי להבנה שלפעמים, הדרך היחידה שבה הקב”ה מוביל אותנו לעשות את מה שהוא רוצה שנעשה, היא כשהוא מונע מאתנו להשיג את מה שאנחנו רוצים. לאחר שילדתי, הבנתי שלעולם לא הייתי מספיקה לכתוב ספרים רבים כל כך בנושאי יהדות אילו היו לי ילדים כשהייתי צעירה יותר. גידול ילדים דורש הרבה מאד מהאנרגיה שלי, כך שלא הייתה נותרת בי די אנרגיה לכתיבת ספרים במשך שנים. כמובן, הקב”ה רצה שיהיו לי ילדים, אבל לא לפי לוח הזמנים שאני תכננתי. הוא רצה שכמה הישגים רוחניים יגיעו בטרם מגיעה השעה שאהפוך לאם.
אף על פי שהתפללתי הרבה, נתתי צדקה בהרחבה, ועשיתי עוד פעולות רוחניות רבות שלא הובילו בשעתן ללידת תינוק, הגעתי למסקנה שהן לא היו לשווא. מעשה טוב לעולם איננו לשווא, גם אם הוא איננו משיג לנו את התוצאה שרצינו בה. אולי הקב”ה גרם בכוונה לכך שלא אוכל ללדת במשך שנים בכדי שאוכל להעמיק את הקשר שלי אליו, ולסייע לאחרים בנתינת צדקה בהרחבה. אילו לא היה לי התמריץ הזה, ספק אם הייתי עושה את כל אלה.
שלישית, למדתי איך זה מרגיש, להיות עקרה. סייעתי לאנשים רבים שהתמודדו עם בעיות פוריות, בייעוץ רפואי, רוחני ורגשי. למדתי עד כמה אנשים עשויים להיות אינטנסיביים לאלה שלא בורכו בילדים.
אילו הייתי רואה בניסיונות הקשים שעברתי רק מחסומים לקבל את מה שרציתי, הייתי מחמיצה הרבה מהמהות של אתגרי החיים. האתרים הללו אמורים להפוך אותנו לאנשים אכפתיים ונותנים יותר. אני מאמינה שהצלחתי להשתמש בסבל שאני עברתי על מנת להקל את חייהם של אחרים המצויים באותה סירה.
רביעית, למדתי מכלי ראשון שהקדוש ברוך הוא שולט בטבע. אמנם, איננו אמורים לסמוך על הנס, ועלינו לעשות את כל התלוי בנו בדרך הטבע על מנת להשיג תוצאות, אך הייתה לי הזכות לחוות כיצד הקב”ה משנה את הטבע כשהדבר מתאים למטרה שלו.
פעמים רבות אנו מולכים שולל להאמין שמה שרופאים אומרים לנו הוא הדבר הנכון, ושחיים ומוות בידיהם. עלינו לזכור שרופאים הם רק שליחיו של השם, ורק הוא הרופא האמיתי ונותן החיים. כשאנחנו מאמינים רק במה שטבעי או הגיוני, אנחנו מגבילים את החיים שלנו. כשאנו מתחברים אל הבורא ולהשגחה המתמדת שלו, נסים יכולים להתרחש, והם אכן מתרחשים.
חמישית, הבנתי את חשיבותה של עשיית מצווה בצורה מדויקת ונכונה. החיים נמצאים בפרטים הקטנים. האם זה באמת משנה אם אני מקיימת את המצווה בדרך כזו או אחרת, או אולי רק בלב שלי פנימה? התשובה היא – כן. בדיוק כשם שישנם מינונים מדויקים לתרופות כשאדם חולה, או דרך מסוימת לחווט את החשמל בבית כך שמכשירי החשמל יפעלו בו כהלכה, גם עניינים רוחניים צריכים להיעשות בשימת לב לפרטים. בתוך שישה חודשים משינוי הכתובה שלי, עוד שתי ידידות עקרות שלי עשו זאת (אין צורך במקובל כדי לעשות זאת, אלא די ברב שבקי בהלכות כתיבת הכתובה). כל אחד מהזוגות הללו ציפה לילדים במשך שבע שנים. לזוג אחד יש עכשיו שלושה ילדים ולאחר – שניים. הנשים הרו בתוך חודשים ספורים ממועד שינוי הכתובה שלהן.
ולסיום, למדתי את כוחה של תפילה. לפעמים אנחנו מרגישים שתפילה היא המוצא האחרון, וכשאיננו משיגים את מה שרצינו, שוב איננו עושים זאת במשך זמן רב.
לימוד תורה הוא הדרך שבה אנו שומעים את הקב”ה מדבר אלינו. תפילה היא הדרך שלנו לדבר אליו. כל מערכת יחסים דורשת תקשורת, ותמיד עלינו להשאיר את ערוצי הקשר שלנו עם הבורא פתוחים. לא תמיד נקבל את מה שרצינו, אבל תמיד נוכל שתהיה לנו מערכת היחסים שאנו רוצים בה. הקרבה להשם יכולה לשנות אותנו בצורה כה דרמטית, כך שאנו הופכים לאנשים הראויים לקבל ברכות שאינן מן העולם הזה. אהיה אסירת תודה לנצח על שקיבלתי את שני הדברים גם יחד.
