זהו סיפורה של אישה ממונטריאול שבקנדה. היא אומרת שהסיפור הוא למעשה שרשרת של אירועים שהובילו לסיום מלא בטוב גלוי וברכה.
אני מאמינה שמצווה יש לקיים תמיד מתוך שמחה. אני עושה כמיטב יכולתי לקיים כל מצווה בצורה כזו, ובמיוחד את הטבילה במקווה. טבילה במקווה בזמן הייתה תמיד חשובה מאד בשבילי. קבעתי זאת כעדיפות עליונה, ואני עושה את כל התלוי בי כדי לעמוד בזה.
הייתי בחודש שלישי להיריון, זמן מה לאחר לידת ילדי השישי, כאשר מעדתי ונפלתי במורד גרם מדרגות וחוויתי הפלה. כמובן שהייתי מאד מוטרדת והשתוקקתי להרות שוב. אך שנה חלפה ועדיין לא הריתי. במשך כל הזמן הזה המשכתי להקפיד על טבילה במקווה בזמן.
כשנה לאחר ההפלה, היה עליי לטבול במקווה ביום שישי בלילה, ליל שבת. המקווה היה במרחק של כשעה הליכה מן הבית שלי, והטמפרטורה בחוץ הייתה מקפיאה למדי – מינוס עשרים מעלות!
היה זה באמצע החורף, תקופה קרה מאד במונטריאול. לא רציתי לנסוע אל המקווה בערב שבת, מפני שהיו לי ילדים קטנים לטפל בהם בבית ורציתי גם להדליק את נרות השבת בזמן, מה שאומר שציפתה לי שעה הליכה בכל כיוון. בעלי יעץ לי שלא ללכת. הוא אמר שמסוכן ללכת כזה מרחק במזג אוויר קר כל כך. אך אני הייתי נחושה. רציתי לטבול בזמן. בלי לדחות את המצווה הנפלאה הזו!
ההליכה הייתה ארוכה וקפואה. התלבשתי חם, אך מכל מקום, סבלתי מכוויות קור בברכיים, מאחר שהקור היה חזק כל כך שהוא חדר גם מבעד לבגדים שלי. גם ברגליי עטויות המגפיים הופיעו שלפוחיות, אך אני הייתי נחושה לקיים את המצווה שלי בזמן.
השם היה איתי, ובתודה עצומה לו, הריתי באותו לילה.
כחודשיים וחצי לאחר מכן, כשיצאתי ממקלחת, הרגשתי כאב חד ופתאומי בבטן, וזרם בלתי צפוי של נוזל. בבהלה, התקשרתי לרופא שלי שאמר: כנראה שירדו לך המים, וסביר שחווית הפלה נוספת. היום יום חמישי, בואי אליי ביום שני, ונבצע גרידה.
לאחר סופשבוע קשה במיוחד, פגשתי את הרופא בבית הרפואה. הוא החליט לבצע סריקת אולטרה-סאונד לפני ביצוע הגרידה על מנת לראות את המצב המדויק. כשעוד שכבתי על המיטה, שמעתי את הטכנאית קוראת: “יש דופק!”.
הרופא הביט, ואכן, באופן נסי, העובר היה חי מאד וצף בשלווה בכמות מועטת של מי שפיר.
הרופא הבטיח לי שהכול נראה מצוין, הוא אמר לי ללכת הביתה ולא לדאוג. מי השפיר יתחדשו מעצמם והכול יהיה בסדר.
ילדתי השביעית, תינוקת יפהפייה, נולדה במוצאי יום הכיפורים, בלידה רגועה ונטולת אירועים מיוחדים. ברוך השם.
הסיפור לא מסתיים כאן.
כשהבת הזו הייתה בת שמונה, אבחנו אצל אחותה הגדולה יותר, בתי החמישית, שהייתה אז בת 15, סוג נדיר של לוקמיה.
הרופאים אמרו כי בלי השתלת מח עצם היא לא תוכל לשרוד. ביצענו מיד בדיקות התאמה לכל ילדינו. ההתאמה המושלמת היחידה הייתה בתי הקטנה, הילדה הנפלאה שנולדה מאותה טבילה מאתגרת במקווה.
הודו לה’ כי טוב!