שאלה:
חוויתי הפלה לאחרונה. אני אסירת תודה על הילדים שיש לי, אך עדיין מרגישה תחושת אובדן על הילד שלעולם לא אכיר. האם ישנו איזשהו הסבר על פי הקבלה, למה דברים כאלה קורים?
תשובה:
אני מצטער מאד לקרוא על האובדן שחווית. מובן לגמרי שאת נשארת בתהייה מה יכול היה להיות, במה שנראה כפוטנציאל שלא זכה להגיע למימוש.
האמת היא, שמבחינה קבלית, אין כזה דבר “מה שיכול היה להיות”. לכל נשמה יש את המסלול הייחודי שלה. מדוע יש נשמות שמבלות זמן רב יותר על פני האדמה, כאלה שפחות, וכאלה שלעולם אינן צולחות את המעבר הזה – היא תעלומה שרק אלוקים בעצמו יכול לפתור. אנחנו יכולים רק להציע הסבר אפשרי, באמצעות עיון במה שהקבלה מלמדת אותנו על מסעה של הנשמה.
לכל נשמה יש היסטוריה, היסטוריה ארוכה מאד. בעולם העליון ישנו ‘מאגר’ של נשמות, שבו, משחר המציאות, כל הנשמות, אלה שנולדו ואלה שעתידות להיוולד, מחכות לזמן שלהן לרדת לעולם הזה. כאשר כאן בעולם הזה אישה הרה, שם למעלה נקראת נשמה אחת מן המאגר ונשלחת למטה כדי להתחיל את שליחותה עלי אדמות. המשיח יוכל לבוא רק כאשר מאגר הנשמות מתרוקן, וכל נשמה נשלחה אל עבר הייעוד האישי שלה.
הירידה לעולם הנמוך שלנו, היישר מהמקור האלוקי שלה, היא חוויה מפחידה וטראומטית לנשמה. החומריות והאפלה המאפיינות את עולמנו זרות לחלוטין לניצוץ האלוקי הטהור. על מנת להקל את ירידת הנשמה לעולם, הנשמה עוברת שלב ביניים שבו היא נכנסת לתחום שאין הוא שמים אף אין הוא ארץ – רחם האם. הרחם הוא סוג של גן עדן שבו הנשמה נהנית מהחום וההגנה של האמא, ומהתמיכה והאהבה של האבא, מבלי להיות מוכתמת או נגועה בשחיתות מהעולם סביב. בשלב הזה, הנשמה עדיין איננה נכנסת לתוך הגוף, אלא מרחפת סביבו. היא עדיין חופשית מן המגבלות הפיזיות. זהו שלב מעבר, שנועד לרכך את ההלם שבנחיתה לעולם שמעבר לרחם.
יש נשמות שלעולם אינן מוכנות לעזוב. הן נעלות מדי, טהורות מדי, רגישות מדי מכדי להיזרק אל המציאות הקשוחה של הקיום בעולם הזה. זה יהיה אכזרי מדי לשתול נשמה עדינה שכזו בגוף, שתיכנס לעולם מלוכלך ברוע ובאנוכיות. וכך, במקום להמשיך הלאה אל העולם הזה, הנשמות הללו מרחפות בחזרה למקום שממנו באו – העולמות העליונים והקדושים, שבהם הן מרגישות בבית. אולי יגיע היום והן יגיעו לעולם, ואולי השליחות שלהן מוצתה, הן ירדו מספיק רחוק.
בעבור האם, זהו אובדן כואב. העתיד שהיא ציירה לילד שלה איננו מתגשם. אך האם זו “הפלה”?
“הפלה” משמעה שמשהו השתבש, חלה טעות. אבל אנו איננו יכולים לדעת, שכן אולי היה זה ייעודה המקורי של הנשמה.
אינני מתכוון להמעיט בשום צורה ואופן מהכאב והאובדן שחווית. הכאב שלך הוא אמיתי ומוצדק, וללב הפצוע שלך ייקח זמן להחלים ולהתאושש. לנוכח הזעקה “למה אני?”, המילים האלה עשויות להישמע ריקות. אבל ברגעים של בהירות רוחנית, בזמנים שבהם המחשבות שלך גוברות על הרגש, אולי תוכלי לחוש שבמובן מסוים, הייתה לך הזכות לארח נשמה כה קדושה ויקרה ברחם שלך. הזמן המקודש הזה שחלקת עם הילד שלך, הילד שלא נולד, לעולם לא יילקח ממך.
