בבוקר אחד מצאתי עצמי לקראת חתונה ונרגשת מאד להתחתן עם בחיר לבי, כשהתחלתי לשמוע על כל הדברים הנדרשים כ”הכנה לחתונה”. ייעוץ טרום-נישואין? אין בעיה! אני תמיד בעד להיפתח, לשתף ולדבר, מאחר שאני הטיפוס הוורבלי, וגם חתני הוא כזה. שיעורי יהדות? קל! יצרתי קשר עם הרבנית המדהימה שלי, הרבנית גולדי סימפסון, וביקשתי את עזרתה. היא הייתה אדיבה מאד ומיד קבענו את השיעור הראשון שלנו. כמובן שבאופן טיפוסי לי, דחיתי את קיום השעורים האלה לרגע האחרון, עד שהייתי חייבת להתקדם ולהתחיל ללמוד.
לא אשקר. הייתי די לחוצה, מאחר שלא בדיוק גדלתי בבית דתי, ולא ידעתי למה לצפות. אחרי הכול, ידעתי מעט מאד על עניין המקווה. שמעתי על המקווה פעם או פעמיים קודם לכן, אבל חשבתי שמדובר בסוג של אגדה אורבנית. כשסוף סוף התחלתי ללמוד על הטקס הזה, הגוף שלי החל להילחץ. אבוי. זו ממש לא אגדה…
בכל שיעור שעבר, למדתי עוד ועוד על המצווה, ובכנות, חשבתי שכל הסיפור הזה קצת מטורף. תאריכים, זמנים, לוחות זמנים – עשה ואל תעשה. הרגשתי שאני שוב יושבת בשיעור מדעים ולומדת על וקטורים, ותאמינו לי – אף פעם לא הרגשתי בנוח בשיעור מדעים, בטח לא בלמידה על וקטורים!
היום הגדול (ואני מתכוונת לטבילה במקווה) התקרב, ואני התחלתי להרגיש רגועה יותר, מפני שהתחלתי להבין יותר ויותר את ההקשרים הרוחניים של המצווה – עד כמה טהרת המשפחה היא עמוד השדרה של הדת שלנו. התחלתי להבין עד כמה חשוב לשמור על המסורת הזו, מפני שזה הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות כאישה עבורך, עבור בעלך, המשפחה שלך והעולם כולו! בלי לחץ☺
סוף סוף, היום הגיע ונסענו אל המקווה. מסתבר שזו חוויה מיוחדת לאמא להיות שם עם בתה, אז הזמנתי את אמא שלי. שמעתי שהמקווה יפה, אבל לא ציפיתי שיהיה יפה כל כך! אריחי השיש, הסבונים בעבודת יד, מרככי שיער פירותיים, אמבטיות מרווחות ענקיות ומגבות קרם מפנקות. זה באמת הרגיש כמו ספא! אמא שלי המתינה בחדר הסמוך בעוד אני עסוקה בשלי. לפני שהספקתי להאמין שזה קורה, מצאתי את עצמי ניצבת בפני בריכה קטנה מעוצבת בקפידה, זה נראה מעניין מאד ולא יכולתי כבר לחכות להיכנס פנימה.
כשנכנסתי אל המים, הם היו נעימים וחמימים כל כך, שהרגשתי שאני חוזרת אל הרחם, ובפעם הראשונה זה הכה בי: אני הולכת להיות אישה נשואה ובסופו של דבר תהיה לי משפחה משלי. הרגשות הציפו אותי והתחלתי להתפלל על מיליון דברים ועל הרבה אנשים שאני מכירה. פשוט לא יכולתי לעצור… ולמען האמת, נהניתי כל כך, שלא רציתי לצאת. הרגשתי כמו בת ים רוחנית קטנה שטובלת ומתפללת לה.
בסופו של דבר הגיע הזמן לצאת וכשראיתי את אמא שלי בצד השני, היא הייתה שטופת דמעות, של שמחה. צחקקתי וחיבקתי אותה. נשים יכולות להשתטות כל כך, אבל אני לא יכולה להאשים אותה על שהרגישה כך, הרי רק לפני כמה דקות גם אני הייתי נרגשת מאד. בשלב זה לגמנו מעט יין בברכה, ויצאנו.
בדרך חזור, במכונית, הרגשתי מעט שונה, רגועה למדי, שלווה ובעיקר – נינוחה. אני חושבת שסופסוף הבנתי למה החברות שלי לא סיפרו לי על זה. מקווה היא חוויה אישית מאד שעלייך לגלות בעצמך ולגבש את האמונות שלך בעניין. למעשה, שמחתי שלא היו לי כל תפיסות מוקדמות בקשר לחוויה ושהיא הייתה טהורה, טבעית, כזו שאיש לא נגע בה – כמו המקווה בעצמו.
http://www.greatmikvah.com/
