פני השטח הרגשיים שלי היו מלאי מהמורות, כשאפשרתי לטינה שהצטברה בי לבנות שכבה אחר שכבה של סלע קשיח מסביב ללב שלי. זה היה רק כמה שעות לפני מועד הביקור במקווה, ולא ראיתי שום דרך לפיוס עם בעלי. איך אפשר להיות באינטימיות עם האדם שגורם לכל כך הרבה כאוס ותסכול?
גם לא הרגשתי רוחנית במיוחד. המורדת הפנימית שלי בעטה וצעקה בקשר לאין סוף הפרטים שקשורים להכנה לטבילה במקווה.
האם הקדוש ברוך הוא באמת מעריך מה כרוך בלרחוץ, לסרק, לבדוק ולטבול?
וכל זה, לשם מה?! בעלי חושב שאני ביקורתית. אני חושבת שאני משקפת את האתגרים שנגרמים, ובכן, על ידו. אני לא רוצה לעשות את זה!!!
אני אורזת את התיק ויוצאת. חבריי לדרך הם: סקפטיות, כניעה ותסכול. אני נכנסת לחדר ההכנה המחודש, ובפעם הראשונה מזה הרבה שעות, אני עוצמת עיניים ושואפת אוויר עמוק ככל האפשר. אמבטיה ארוכה ויסודית לפניי, ואני צריכה לחשוב איך אני נרגעת. זה בכלל לא פשוט.
אני פותחת את המים. לא חם כמו שאני אוהבת. טוב. עוד באסה לאוסף. רגע, אולי לא. אולי המים לא חייבים להיות תמיד חמים בדיוק כמו שאני אוהבת אותם. אני לא יכולה לשלוט בזה. לפעמים דברים הם מעבר לשליטתי.
אוי, שוב.
המים לא מושלמים. אנשים לא מושלמים. בעלים לא מושלמים. המים זורמים, ואיתם גם מחשבותיי. אולי הכאוס הוא יציר כפיי? כשאני פורטת על כל נימי חוסר השלמות? אני יכולה לקבל את המים. אני יכולה לקבל את עצמי. אולי הגיע הזמן לקבל גם את הפגמים שבאנשים אחרים בחיי? אני לא יכולה לשלוט בהם.
אמבטיה ארוכה ויסודית. גאוני. המחשבות צומחות אט אט בתוכי. זה בכלל לא כיף להיות תובענית כל כך. הרבה יותר שליו ורגוע לשחרר. להיכנע. לקבל את המציאות ולא להילחם בה.
הגיע תורי להיכנס למקווה.
אני יורדת לאט את שלוש המדרגות וטובלת את עצמי לחלוטין. אני משתהה בתוך המים. אני רוצה לתפוס את זה. עכשיו הכול ברור כל כך, איך האגו שלי מפריע למערכות היחסים שלי. עם אנשים. עם הקב”ה.
זוהי התמזגות מוחלטת. אני נותנת את כל כולי להשם. כולל גם את האגו שלי. אני נכנעת לכוח גדול ממני. זה מרגיע כל כך.
אני נטולת חלודה ברגע זה. המים הרעננים יכולים לזרום דרכי. הפוטנציאל לאנרגיה רוחנית לא אבד לי. אני מוכנה לקבלה ללא תנאים של האדם הכי חשוב בחיים שלי.
השאלה שלי השתנתה: האם אני מבינה עד הסוף מה זה לרחוץ, לסרק, לבדוק ולטבול?
