קוראים לי מאשה. אני בת 58, ואני חיה בקייפ טאון שבדרום אפריקה.
גדלתי בבית ציוני אדוק, אך חינוכי הדתי, היה לצערי חסר למדי. לצער הלב לא היה בית ספר יהודי בעיירה שבה גרנו, ואף לא רבנית אחת שתיתן הדרכה והנחיה לנערות צעירות כמוני.
נישאתי בבית הכנסת שבקונטיקט לפני 37 שנים. הרב שחיתן אותנו לא הזכיר דבר וחצי דבר על טהרת המשפחה, ואשתו, שאולי הייתה מעלה את הנושא, לא הוצגה לנו.
רק זמן רב לאחר מכן, בעידודן של שתי רבניות נפלאות, נחשפתי לנושא טהרת המשפחה. לצערי, באותו זמן כבר הייתי בשלבים המוקדמים של גיל המעבר.
הרבנית שלי, שלעולם אינה מפסיקה לאתגר אותי, ניקול גרין, עודדה אותי ועוד כמה נשים בקהילה שלנו. הקבוצה שלנו הלכה וגדלה עד שהיו בה שמונה נשים, שכולן הרגישו נבגדות מעט, על היעדר חשיפה והזדמנות לקיים את המצווה המדהימה הזו. כולנו התחייבנו להשתתף בסדרת שיעורים על טהרת המשפחה במשך חודש. השיעורים היו אינטנסיביים ומאד אינפורמטיביים.
הרבנית גרין התייחסה לפרויקט הזה ברצינות רבה. היא התפללה להשם לפני כל שיעור, שיעניק לה את התבונה הנדרשת לחלוק עמנו את הידע בצורה נכונה, ושאנו מצדנו נכיל את הידע ונקבל את כל מה שלימדה אותנו. היא השאילה לנו חומרי קריאה שימושיים שהאירו היבטים חשובים רבים בהקשר למצווה היקרה הזו ועזרו לנו להתכונן נפשית למצווה המאד רוחנית, אך יחד עם זאת גם גשמית מאד.
לשמחתי, בעלי היה תומך מאד וסייע לי להרגיש מיוחדת מאד בימים של ההפרדה הפיזית. המרווח הזה יוביל אותנו אל הקו הסיום, ויחולל תהליך שבעקבות נסיבות חיינו לא התאפשר לנו קודם לכן.
חווית הטבילה במקווה הייתה יוצאת מן הכלל ומרגשת מאד. הרגשתי חיבור עמוק לנשים יהודיות לאורך כל ההיסטוריה של עמנו. סוף סוף, הגעתי הביתה – אל המים החיים. התמלאתי בתחושת טהרה ושלמות במילוי מצוות השם.
אני נושאת תפילה שהשם יביט אל המעשה החד פעמי הזה, ויתייחס למחויבות הזו, כאילו הייתה שם תמיד.
