מבט רענן על המקווה

פעם בחודש, עם רדת הלילה, לאשתי יש פגישה סודית. איש מהשכנים שלנו, מהחברים שלנו ואפילו הילדים שלנו, איננו יודע לאן היא הולכת, אף שהילדים שלנו תמהים לפעמים מדוע היא חוזרת אחרי כשעה עם שיער רטוב. בדרך כלל, אשתי נוהגת לשם בעצמה, אבל לפעמים אני מסיע אותה. כשזה קורה, לעולם אינני חונה וממתין לה, שכן לא יהיה זה ראוי שגבר ישב במכונית שלו בקרבת מקום. אני נוסע משם, וחוזר כחצי שעה מאוחר יותר לאסוף אותה בחזרה.

אשתי ואני איננו יהודים אורתודוקסים. למעשה, אנחנו מגדירים עצמנו כקונסרבטיבים ליברליים מאד. אנחנו מתפללים בבית כנסת שבו נשים הן שותפות פעילות בטקס התפילה בשוויון מלא עם הגברים, אנחנו מתכוונים להעניק לבתנו את אותו חינוך יהודי כמו של בננו בדיוק, ומצפים ליום שבו היא תקרא בתורה בבית הכנסת. מכל מקום, בתחום יחסי האישות שלנו, בחרנו לשמור על החוק העתיק של המקווה, המכונה בלשון נקייה “טהרת המשפחה”.

לקראת ליל הטבילה במקווה, אשתי רוחצת באמבט ביסודיות, חופפת את שערה, מסירה את כל האיפור, גוזזת ציפורניים, מסירה תכשיטים ומתכוננת לטבילה. היא מעדיפה לבצע את ההכנות הנדרשות בבית, אף שנשים רבות מתכוננות בחדרי ההכנה שבמבנה המקווה. כשהיא טובלת את עצמה במקווה, אסור לדבר לחצוץ בינה ובין המים.

המקווה עצמו שוכן במבנה צנוע שיש בו חדר הכנה לרחצה ולכל שאר ההכנות הנדרשות וחדר המתנה שיש בו כמה מייבשי שיער. בריכת הטבילה עצמה – המקווה – נראית כמו ג’קוזי בספא. המים שבו הם מי ברז רגילים, אך מתחת לבריכת הטבילה ישנו חיבור מיוחד למים שנאספו בצורה טבעית, מעיין או מי גשמים. המים האלה עונים לדרישה ההלכתית שמי המקווה יהיו “מים חיים”.

ישנם יהודים המופתעים לשמוע שבעיר שלנו קיים מקווה. למעשה, בכל עיר שיש בה אוכלוסייה יהודית משמעותית, ואפילו בריכוזים קטנים יחסית יש מקווה. המקווה משמש לגיור – של נשים ושל גברים, לטבילה של כלות לפני ליל הכלולות שלהן, לחלק מן הגברים הדתיים הנוהגים לטבול לפני כניסת שבת וחג, ולכמה מהמשפחות המקפידות לטבול במקווה כלים חדשים. ואולם, השימוש החשוב מכול של המקווה, הוא לאפשר לנשים נשואות לשמור על חוקי טהרת המשפחה.

בכל לילה נתון, מגוון רחב של נשים מגיעות למקווה. רובן דתיות. רבות מהן מכסות את ראשיהן בציבור, במטפחת, כובע או פאה. חלק מן הנשים אינן דתיות בעליל. לעיתים קרובות מגיעות למקווה נשים בג’ינס.

הבלנית במקווה צופה בכל אישה כשהיא טובלת במקווה ומברכת את הברכה, ואחריה טובלת עוד פעמיים במים. תפקידה של הבלנית הוא לוודא שהטבילה היא מלאה, ושגם השיער כולו יורד מתחת למים. 

אשתי הבחינה שלבלנית יש עוד תפקיד חשוב לרבות מהנשים הטובלות. היא כמו פסיכולוגית שעמה הן יכולות לחלוק בעיות במשפחה, ולדון בענייני הקהילה. הן יודעות שהיא לעולם לא תספר את הדברים, שכן סודיות, צניעות ודיסקרטיות הן דרישות הכרחיות לתפקיד זה.   

אשתי ואני מצאנו כמה סיבות לשמירת חוקי טהרת המשפחה – פילוסופיות, סמליות, פמיניסטיות ומסורתיות.

על המשמעות הסמלית של המקווה למדנו במאמר יפהפה של רחל אדלר במגזין “הקטלוג היהודי”. המחזור החודשי של האישה הוא נקודת השקה וחיבור בין חיים למוות. יש כאן נגיעה של מוות: ילד פוטנציאלי שלא יבוא לעולם. המקווה הוא סימן לחיים: מי המקווה מכונים “מים חיים”. יש כאן הנעה מחדש של פוטנציאל החיים, לתינוק שעשוי להיוולד.

מבט מחודש על חוקי טהרת המשפחה עשוי להתגלות כחלק מאג’נדה פמיניסטית. זוהי אחת משלוש המצוות הייחודיות לנשים (האחרות הן הדלקת נרות השבת והחגים, והפרשת חלה – הפרשה של חלק קטן מהעיסה – בימי המקדש ניתנה חתיכה זו לכוהנים, היום היא נשרפת בתנור). נשים רבות מחפשות לבטא את היהדות שלהן בצורה פעילה. הנה מצווה קלאסית שמופנית לנשים, וקשורה בקשר הדוק לנשיות שלהן. 

גם כשאיננו מבינים את הסיבות, אנו שומרים על המצוות מפני שאנו רוצים לשמר את המסורות של העם שלנו. לפעמים, שמירת המסורת כרוכה במאבק. ועדיין, אני סבור שהמסורות הכרוכות במאבק גדול יותר, הופכות להיות היקרות לנו ביותר.

חוקי הטבילה במקווה כפי שהם מפורשים בתורה, קשורים ומתייחסים לתקופה שבה חלק מעבודת השם של יהודי הייתה הקרבת קרבנות. החוקים הללו הם חלק ממערכת חוקים הקשורה למושגים של ‘טומאה’ ו’טהרה’. המושגים האלה מתפרשים פעמים רבות בצורה שגויה – כ’מלוכלך’ ו’נקי’, מה שתורם לרושם השגוי שהם מתייחסים למשהו פיזי. למעשה, “טהור” משמעו מצב של טהרה רוחנית, המאפשרת לאדם כניסה לבית המקדש ועוד, בעוד “טמא” משמעו מצב של טומאה רוחנית שאינו מאפשר כניסה לבית המקדש.    

גם נשים וגם גברים יכולים להיות טהורים או טמאים. טומאה יכולה להיגרם כתוצאה ממגע בגוף מת או בבעלי חיים מסוימים, כתוצאה מנגעי עור מסוימים, וכן כתוצאה מהפרשות “טבעיות” או “לא טבעיות” מן הגוף. מצב טומאה הוביל לאיסור להשתתף בפעילות קדושה כמו הכניסה למקדש. הטבילה במקווה היא אחת הדרכים לטהרה. החוקים הללו היו חלק בלתי נפרד מן החיים בתקופת המקדש, כפי שמעידים עשרות המקוואות הכשרים שמצאו ארכיאולוגים על פסגת המצדה, בקרבת הר הבית ובאתרים רבים אחרים מתקופת בית שני. עם חורבן הבית השני, רוב החוקים האלה, אינם רלוונטיים עוד.

חוק אחד, נשאר חלק מהפרקטיקה היהודית עד עצם היום הזה. התורה מלמדת: “ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה” (ויקרא יח, יט), כאשר תקופת הטומאה הנובעת מן המחזור החודשי היא במקור בת שבעה ימים (ויקרא טו, יט). במאה השנייה לספירת הנוצרים, ניסה רבי מאיר להסביר את החוק הזה: ” מפני מה אמרה תורה… תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה” (תלמוד בבלי נידה לא, ב). אשתי ואני מוצאים את ההסבר הזה רלוונטי מאד אלינו. ליל הטבילה במקווה הפך לסוג של ירח דבש חודשי עבורנו.

שתפי