לא אחת אנו נתקלים בפרשנות לציוויי התורה לאורה של מחשבה רציונלית ותגליות מדעיות. כבר בתקופת התלמוד נחלקו הדעות האם מוטלת על האדם החובה לנסות ולהבין בצורה רציונלית את מצוות התורה, או שמא עליו לקיימן באמונה שלמה מבלי לשאול שאלות. תומכי הגישה האחרונה סברו כי ישנן סכנות ברציונליזציה של ההוראות התנ”כיות. ראשית, אם אנו מקיימים את המצוות רק מפני שאנו מבינים, כי אז פולחן הבורא עשוי להתחלף בפולחן האינטלקט האנושי. שנית, אין כל וודאות כי מה שהאדם מבין כסיבה למצווה מסוימת, היא אכן הסיבה האמיתית, או הסיבה היחידה למצווה. מכאן, אנו עלולים לשגות ולייחס סיבה אחת מסוימת לקיום מצווה, ולהסיק בטעות כי לנוכח הנסיבות המשתנות, הופכת המצווה למיושנת ולא רלוונטית.
ועדיין, השכל האנושי איננו יכול להיות כבול בשלשלאות ולפעמים, הרווח הנובע מקיום מצווה מסוימת או מהימנעות מעבירה הוא בולט כל כך, עד שאדם איננו מסוגל להימנע מלשייך מטרה הגיונית למצוות אלה. לפיכך, אדם המקבל על עצמו את סמכות התורה באמונה שלמה, יכול להבחין ביתרונות רבים הנובעים מקיום המצוות, אף שאין הוא מתיימר לטעון כי הוא מבין את המטרה האלוקית שבמצוות התורה. יתרונות אלה נתפסים אם כן, כ’דיבידנדים’ כביכול, ואינם שוללים את קיומן של מטרות ונימוקים אחרים, שכעת, או לנצח, נשגבים מבינתנו.
בתחום הבריאות וההיגיינה, הפנו הוגים שונים את תשומת הלב לראיית הנולד המדהימה של כמה מחוקי תורת משה, כשהם מצביעים, בין השאר, על קביעת היום השמיני כיום המילה, שמובן מאד לאור התגליות המדעיות שמנגנון הקרישה של הדם, התלוי בנוכחות ויטמין K, איננו קיים ביילודים עד ליום השמיני; או השכיחות הנמוכה כל כך של סרטן צוואר הרחם בקרב נשים יהודיות; או היעדרה המוחלט של שערנת (טריכינוזיס) בקרב אלה הנמנעים מאכילת חזיר.
אחרים, לעומת זאת, השתמשו ברציונליזציה של התורה כדי לשנות ולבטל איסורים. לדוגמה, התניית איסור הדלקת אש בשבת בזמנים שבהם הדלקת אש הייתה כרוכה במאמץ פיזי, אך לא בזמננו, שבו הדלקת חום או אור תלויה בהסטת מתג; או שחוקי הכשרות היו חיוניים דווקא בשל אמצעי הבישול הפרימיטיביים בימי קדם על מנת למנוע מחלות שונות שמקורן במזון, אך לא בעידן המודרני שמאפשר בישול בלחץ; או שהאיסור על קיום יחסי אישות מהופעת המחזור החודשי של האישה ועד לטבילה במקווה כשבועיים לאחר מכן, היה רלוונטי מבחינה היגיינית רק בימים שבהם היו אפשרויות מוגבלות לניקיון אישי, אך לא בעידן שקיימת בו צנרת מודרנית.
מי שמתמסר לקיום הוראות התורה מתוך אמון מלא ואמונה שלמה, איננו מתייחס לטיעונים מן הסוג הזה, שכן שמירת המצוות שלו איננה מותנית בהבנה של מטרה הגיונית מוחשית לציוויים אלה. אכן, הוא עשוי לטעון כי מערכת שקדמה לתגליות המדעיות המודרניות בכ-3500 שנים, זוכה לאמונו המלא. הוא יזכיר כי במשך אלפי שנים לעגו ליהודים על ביצוע ברית מילה, ורק במאה השתים-עשרה, העולם החילוני החל לחקות את הנוהג. בכך הוא מסביר כי ייתכן שיחלפו עוד כמה מאות שנים עד שתגליות מדעיות עתידיות יאששו מצוות נוספות של התורה, וכי הוא מעדיף להקדים את זמנו.
רק לשם הדיון הנוכחי שלנו, אפשר לעיין בטיעונים שמסקנתם שחוקי התורה מיושנים ואינם רלוונטיים עוד. מעניין להבחין כי אלה הטוענים כי השיטות המודרניות להכנת מזון מייתרות את הצורך בדיני הכשרות, נראה שאינם מודעים לכך שאין תחום שנוי במחלוקת ביחס לתועלות ולנזקים שלו כמו תחום התזונה, וכי פשוט אין ולו עמדה מדעית סמכותית אחת בתחום זה שאפשר לאמץ בצורה חד משמעית. עוד מעניין לראות שהם אינם מודעים לכך שגם ברגע זה, בעיצומם של החיים המודרניים שאנו חיים בהם, ממצאי נתיחה שלאחר המוות מגלים שיעור של כחמישה עשר אחוזים של נגיעות שערונית (טפיל) בקרב האוכלוסייה הכללית. עוד כדאי להעיר כי הקריטריונים לפיקוח תברואתי על בשר נמצאים הרחק מאחורי הדרישות ההלכתיות לצריכה של בשר כשר. נוהל שכיח ביותר מבחינה תברואתית הוא שאיבר חיוני מסוים, כמו כבד או ריאות, יוכרז כפסול לאכילה בשל מחלה, אך שאר הבשר של אותו בעל חיים יוכר כבשר משובח. על פי ההגדרות ההלכתיות, לעומת זאת, מחלה באיבר חיוני הופכת את כל בעל החיים כלא-כשר, ולפיכך כלא ראוי לצריכה. לא נדרשת מחשבה רבה כדי להבין שפגיעה האיבר חיוני עשויה להשפיע על חילוף החומרים של האורגניזם כולו, וכולו עשוי להיות לא בריא לאכילה. אף שההנחה הזו עדיין לא הוכחה מדעית, הבה נזכור שהמדע הקשור לפיקוח על מזון עדיין צעיר מאד, והחל רק לפני כמה עשרות שנים, בעוד הפיקוח ההלכתי נהוג כבר שלושת אלפים שנים.
המגבלות על פעילויות מסוימות בשבת, הרחוקות מלהיות מיושנות ולא רלוונטיות, יכולות להמחיש את היישומים העדכניים לחוקי התורה שאינם ניתנים לשינוי, תחת נסיבות משתנות. אחת מהבעיות הקשות ביותר שעולות במדעי ההתנהגות, תופעה חדשה למדי שהולכת וצוברת תאוצה מדי יום, היא זו של חוסר הפעילות והשעמום שחווים אנשים לאחר פרישה. מבחינה קלינית, תופעה זו באה לידי ביטוי בשכיחות גבוהה יותר של דיכאון ומחלות קשורות, וכן אלכוהוליזם, בקרב בני גיל העמידה המאוחר, או הזקנה המוקדמת. שני גורמים בלתי קשורים זה לזה חברו יחד ליצירת התופעה הזו. ראשית, מדע הרפואה ממשיך להאריך את תוחלת החיים שלנו כל העת, ומספר הולך ועולה של אנשים שורדים מחלות שעד לא מכבר היו קטלניות. שנית, ההתקדמות האדירה בפיתוח מכשור שמייתר כוח עבודה אנושי, בפרט בתחום האלקטרוניקה והמחשבים, הפחית את הדרישה לכוח אדם בשוק העבודה. דבר זה מביא לכך שאנו מוצאים את עצמנו לא רק עם ימי עבודה קצרים יותר, ושבוע עבודה קצר יותר, כי אם גם התקדמות מתמדת של גיל פרישה מוקדם. לא מעט אנשים מוצאים את עצמם נדחקים אל מחוץ למעגל העבודה כבר בשנות השישים המוקדמות שלהם, ושכיח למדי למצוא אנשים שעוזבים את מעגל העבודה גם בשנות החמישים המאוחרות לחייהם.
אנשים שמרכז החיים שלהם נע סביב עבודה מוצאים עצמם במצב קשה ומלחיץ. עם כמות של זמן שנדמית בעיניהם כנצח, ומעט, אם בכלל, מה לעשות בו. בדיקה מהירה מגלה שבשום מקום לא נעשית עבודה של הכנה מכל סוג שהוא לניצול חיובי ומהנה של הפנאי. ימי חופשה תמיד נוצלו למשהו: דיג, שטיפת המכונית, כיסוח דשא, ארגון מחדש של המחסן, צפייה במשחק וכדומה. ובעוד שפעילויות שכאלה אכן עשויות להיות מהנות כהפוגה משגרת עבודה, אין הן יכולות להפוך לשגרה עצמה. יתרה מזו, חולשה ומחלות שלעתים קרובות מתפתחות בשנים מאוחרות יותר, אינן מאפשרות פעילויות רבות שקל היה לעסוק בהן בגיל צעיר יותר. בשום שלב של חיי האדם לא הייתה שגרה קבועה וחוזרת על עצמה של חוסר פעילות מוחלט, התנסות שעשויה לשמש כאב טיפוס, חוויה שיכולה ‘לאלץ’ את האדם לפתח תחומי עניין שאינם עבודה ואינם כרוכים בפעילות. בשום מקום – חוץ מאשר בשמירת השבת באופן המחמיר והבלתי מתפשר שלה, שבה האיסור על מלאכה אינו חל רק על עבודה במובן המקובל של המילה, כי אם גם על פעילויות רבות שאינן כרוכות במאמץ פיזי. שומר השבת נאלץ ללמוד כיצד הוא יכול לנצל את הזמן שלו בצורה מהנה וקונסטרוקטיבית, גם כאשר יש מעט שהוא רשאי לעשות. בסיומו של קורס שבועי בחוויה כזו במשך חמישים או שישים שנה, אדם מקבל יתרון מובחן ביכולת ההסתגלות לחיים ברמת פעילות מופחתת בצורה חדה. יש לו לפחות את הכלים לעשות זאת. אולי זו הייתה כוונתו של משורר התהלים ב”מזמור שיר ליום השבת” – “עוד ינובון [=יפרחו וישגשגו] בשיבה” (תהלים צב, טו). מנקודת מבט פסיכולוגית וסוציולוגית, אינני יודע עד כמה חיוניים היו חוקי השבת הנוקשים בימי משה רבנו – היום – הם פשוט הכרחיים.
ייתכן שלהלכות הנוגעות לקיום היחסים האינטימיים שבין בני זוג והשפעת המחזור החודשי עליהם, היה דיבידנד ניכר של היגיינה פיזית טובה יותר, ואפילו על זה קשה לומר כי הוא כבר מיושן ובלתי רלוונטי. אפילו מנקודת מבט פיזיולוגית טהורה, אין אדם בעל ידע כלשהו במערכות המסובכות המורכבות של הפיזיולוגיה המינית שיוכל להצהיר כי הכול ידוע. התגליות הקשורות למנגנונים הורמונליים מובילות את המדען לתחושת ענווה הולכת וגוברת, כאשר שוב ושוב, הוא מתוודע לאמת הגדולה, שכל שביב נוסף של ידע מאפשר לנו להבין כמה איננו ידוע לנו. ומכל מקום, ראוי להתחשב, גם בהקשר זה, בהיבטים נוספים שאינם פיזיולוגיים טהורים.
קשה למצוא מי שאיננו מודע ומגיב לשינויי התודעה והגישה הקשורים במיניות שהתרחשו בשנים האחרונות, אולי מפני שהעיסוק במיניות נוגע אך ורק להיבטים פיזיולוגיים שלה. כמה מהתומכים הליברליים ביותר של מיניות חסרת גבולות החלו להודות בפומבי, “אולי הלכנו רחוק מדי”. אינך צריך להיות נזיר שמרן קיצון בכדי שתתעורר בך דחייה למראה הסחר החופשי בבשר אדם על גבי דוכני העיתונים, וההשפלה של החוויה האנושית לא רק לרמה תת-אנושית, כי אם תת-חייתית. לצורות נמוכות יותר של חיים, לכל הפחות, אין את התבונה האנושית ליצירת סטיות, והם מונחים באמצעות האינסטינקטים הטבעיים שלהם, בעוד כמה מבני האדם נראים כי אין מה שמנחה אותם כלל. צד זה של ההתנהגות האנושית, שיש לו פוטנציאל רגשי עצום כל כך, חולל במפגיע באמצעות פורנוגרפיה בחזית חנויות הרחוב, ומכונים שונים המשווקים סטייה. לא זו בלבד שהמחוקקים פועלים לחקיקה שתהפוך עיסוק בזנות לחוקית וכשרה, אלא שהם עוד מרהיבים עוז להציע במסגרת הצעות חוק אלה, כי בכדי לקבל רישיון לעיסוק בזנות על הנשים להיות “נשים בעלות אופי טוב”. אדם המוכר עצמו בשוק כבר איננו נתפס כמשהו שמנוגד לאישיות אצילית. תיאורים אלה, אינם אלא אינדיקציה להשלכות של התפיסה הרואה במיניות אקט פיזי בלבד.
הטבילה במקווה היא טקס בעל משמעות חשובה מאד. הטבילה במקווה מופיעה בתורה כהיטהרות מקדימה לאירועים בעלי משמעות רוחנית כבירה. זהו ריטואל של התקדשות עצמית המאפשר השתתפות במשהו קדוש. על פי התורה, נדרש הכהן לטבול במקווה לפני העבודה במקדש.
הטבילה במקווה כהקדמה לקיום יחסים אינטימיים לאחר סיום המחזור החודשי, נושאת עמה מסר ומשמעות שמאות דרשות והררי כתבים פילוסופיים לא יצליחו להעביר. הטבילה במקווה משמעה שנדרשת הכנה לאקט, שלא רק שאיננו גס או בוטה, אלא שהוא גם מעבר למעשה חולין – הוא אקט של קדושה. הוא מדגיש את שכה נדרש להדגיש – היות החוויה המינית האנושית מערכת יחסים משמעותית של קרבה ואינטימיות בין בעל לאשתו, ולא רק סיפוק מיני אישי שנעשה בשניים, כמו שאפשר לחשוב אם מביטים במיניות מנקודת מבט פיזיולוגית בלבד. מקווה הוא האנטיתזה המוחלטת לחילול הקודש המודרני של המיניות האנושית.
הצניעות מכתיבה כי שמירת הטבילה במקווה תישמר בפרטיות ותהיה נודעת אך ורק לבעל ולאישה. ועדיין, במשפחה שומרת מצוות, מקווה איננו תופעה בלתי מוכרת. הילדים יודעים כי לפני ראש השנה ויום הכיפורים, אבא הולך למקווה בכדי להתכונן לימים המקודשים ביותר בשנה. הם מבחינים בכך שטרם השימוש בכלים חדשים במטבח או בחדר האוכל יש לטבול אותם במקווה.
הרעיון של טבילת כלי האוכל שלנו במקווה הוא מרחיק לכת מבחינה מחשבתית. היסטורית, האדם יצר דיכוטומיה ברורה בחייו, בין הרוחני לגופני. בדתות מסוימות השניים נחשבים כמנוגדים זה לזה, ודתות אלה מעודדות, ברמה כזו או אחרת, סגפנות ושלילת סיפוק צרכים על מנת להשיג רוחניות. השקפת העולם של התורה מתעבת את הדיכוטומיה הזו. התורה מלמדת אותנו כי כל חלק מהמציאות האנושית יכול להתרומם ולהפוך לחוויה רוחנית. אוכל הוא לא רק אקט פיזי הנדרש להישרדות; זהו אמצעי לקיומם של החיים, חיים מלאי משמעות ומכווני מטרה, ולפיכך הופך לחלק אינטגרלי ממציאות מכוונת מטרה. בעוד אמונות אחרות מצאו את הנשגב בתוך הממד הרוחני הטהור, המבטל את היות האדם גשמי, או לכל היותר מגיע לדו-קיום בשלום עם העובדה הזו, התורה מלמדת אותנו כי כל פן בחייו של אדם יכול להיות נשגב. הרעיון הזה מוצא את ביטויו האולטימטיבי בטבילה במקווה, המכחישה לחלוטין את הדיכוטומיה שבין גוף לנפש. ושוב, אינני יודע עד כמה היה המקווה חשוב מבחינה זו בימיו של משה רבנו, אבל הוא הכרחי לחלוטין בימינו.
האמור לעיל איננו מהווה צידוק לשמירה על מנהגים שנראים מיושנים ולא רלוונטיים. יהודי שומר מצוות נדרש להסברים רציונליים לשמירת המצוות שלו רק לעתים רחוקות. הוא נזהר מלעבור על איסורי התורה, כמו למשל, לבישת בגד ששזור מחוטי צמר ופשתן (שעטנז), אף שאיננו מסוגל להעלות על דעתו, גם אם יתאמץ מאד, כל רווח משני משמירת המצווה הזו. כל התובנות וההערות האלה נאמרות כאן באותה דרך שבה היינו מעירים למראה אדם המבזה חפצי אמנות שערכם לא יסולא בפז, מתוך בורות ביחס לערכם האמיתי. הדבר נועד אך ורק להפנות את תשומת לבו למה שהוא עושה.
